אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רוסו, מוסר ומצפון


תאריך פרסום קודם: 
2004
ז'אן-ז'אק רוסו (28 ביוני 1712 - 2 ביולי 1778)
ז'אן-ז'אק רוסו (28 ביוני 1712 - 2 ביולי 1778)

בספרו המפורסם "אמיל" Emile ז'אן ז'אק רוסו מכניס ממד ייחודי לחשיבה המוסרית שלו, המצפון. אותה הפקולטה בנפשו של האדם מבצעת את הפונקציה שמיוחסת בפילוסופיה לבינה. הבינה לעיתים מטעה אותנו אולם המצפון הוא אלמנט קבוע שמנחה את האדם. עבור הנפש, המצפון משמש בתפקיד שאמור להיות מיועד לבינה כי הוא עבורה (הנפש) מה שאינסטינקט הוא עבור הגוף. למוסר האנושי יש בסיס איתן בסנטימנטים שיש לכל אדם שמנחים את פעולותיו. יש לנו כאן דיאלקטיקה בין הבינה למוסר. הבינה לא מבוטלת לחלוטין אלא היא רק כלי שבסופו של דבר מקדם את הטוב  כפי שרוסו טוען: 

To know the good  is not to love it; man does not have the innate knowledge of it, but as soon as his reason makes him know it, his conscience leads him to love it: it is this sentiment that is innate. 

מצפון לא קיים במנותק מהבינה. הבינה היא הכלי שמגשים אותו. הבינה אינה מספיקה לבטא את הסגולות המוסריות האנושיות משום שהיא יכולה לטעות שהיא מגיעה לבדה ומשום שאין סתירה בין התנהגות על פי הבינה לבין התנהגות על פי עקרון אגוטיסטי של אינטרס עצמי. בינה שואפת לשלמותה ככלי מוסרי כשהיא מאפשרת לנו ללמוד ולגלות את ההבדל בין טוב לרע יד ביד עם המצפון שגורם לנו לאהוב משהו אחד ולשנוא משהו אחר, את הטוב והרע בהתאמה. רוסו מפתח רעיון זה בהקשר של מצב הטבע. במצב הטבע, האדם הפרמיטיבי חסר כל יכולת אינטלקטואלית בסיסית לשיפוט מוסרי. באמצעות אינטראקציה חברתית ותרבותית הוא נעזר בבינה כדי לפתח רעיונות של טוב ורע ואז הסנטימנט של המצפון משתחרר ויוצק תוכן באותם הרעיונות המופשטים של הטוב והרע. בינה לבדה כאמור לא תספיק 

To reason all the time is the mania of small minds

רוסו מכליל את האמונה כגורם נוסף במשוואה המוסרית. האמונה של רוסו ב"אמיל" היא אמונה בחוק הטבע (loi naturelle) שחל על כל בני האדם המתורבתים וציות לחוק זה קודם לציות לחוק חברתי פוזיטיבי או לחוק דתי. אולם אנו נתקלים כאן בסתירה בטיעוניו של הפילוסוף שמצד אחד קורא לציות לחוק נטבע אך מצד שני שולל ציות לחוק במצב הטבע. סתירה זאת נפתרת כאשר המשמעות של חוק הטבע מובנת בשתי דרכים:

1)      חוק שהטבע כופה על עצמו בהיותו הטבע

2)      חוק שמוכתב על ידי הטבע לאדם המוסרי שמסוגל להעריך פעולה מוסרית מהי (בשילוב של הבינה והמצפון).

רוסו מקבל את הפרשנות הראשונה והשנייה יחדיו כשהוא טוען Second Discourse: 

For it to be the law [of nature] , not only must the will of him who is bound by it be able to submit to it with knowledge; but also for it to be natural, it must speak directly by nature’s voice 

במילים אחרות, בחוק הטבע יש את אלמנט ה'חוק' שמצריך ציות של אדם מודע לטוב ולרע. מאידך גיסא, בחוק הטבע יש גם את אלמנט ה'טבע' שמניח ציות של כל בני האדם לאימפרטיב טבעי אבסולוטי ופרימדוריאלי. בהתבססות על הבינה בלבד במנותק מהמצפון, רוסו מעיר ב"אמיל" , לא ניתן לבסס את תוקפו של חוק הטבע. חוק הטבע ללא התערבות אנושית סנטימנטלית הוא כימרה זרה ללב האנושי. כפי שחוק הטבע הוא שילוב של טבע ושיפוט כך המוסר הוא שילוב של שכל ולב. 

ואהבת לרעך כמוך 

רוסו קובע חד משמעית שאהבת האחר נובעת מאהבת העצמי. בתהליך זה תופס המצפון חלק מרכזי. רק המצפון ביכולתו לעורר רחמים שמאפשרים בתורם רגשות של אמפתיה כלפי האחר יקנו תוקף מוסרי לפעולה אנושית. רוסו מסביר זאת כיכולת להקרין את העצמי אל האחר מנקודה שיוצאת מהעצמי. בני אדם נולדים עם מתת הטבע להשוות רגשות ולדמיין את סבלם של אחרים ביחס לעצמם תוך הקרנת רחמים. 

למעשה בהסתמכותו על מצפון, רגש ורחמים מצליח רוסו להכניס ממד רומנטי להגותו ולבקר את פילוסופיה ואת התיאולוגיה שמבססות אתיקה על הבינה בלבד. תיאולוגיה ופילוסופיה מסורתיות התייחסו לבינה כמכשיר להקניית ידע לאדם לגבי חובותיו המוסריים כשלמעשה אדם רשע יכול להשתמש בבינה באופן משכנע להצדיק את פעולותיו הרעות.  ניתן לראות בדברים אלו ביקורת עתידית של רוסו על קאנט.  

רוסו לא חסך גם את שבט ביקורתו על פילוסופיה מטריאליסטית. פילוסופיה זאת מניחה במרכזה את האדם כיצור ששואף למקסם את האינטרס האישי שלו על חשבונם של אחרים. ראייה זאת מלמדת שמוסר מקבל את תוקפו המפוקפק מקיומה של חברה ואמנה חברתית הובסיאנית בין אנשים אגוטיסטים לחלוטין. אומנם חברה אנושית חייבת להיות מיוסדת על עקרון תועלתני של אמנה בין חבריה שמגדירה את חובותיו וזכויותיו של האינדיבידואל, אך תועלתנות רחוקה מלהספיק. רוסו מדגים זאת ב"אמיל על עקרון מילוי הבטחה: 

Whoever keeps his promise for his own profit is hardly more bound as if he promised nothing,; or at most he will have the power to violate it like a trump of card players, who only delay using it with greater advantage

חישובים רציונלים של עלות מול תועלת אינם מהווים עילה מספקת לפעולה מוסרית אמיתית. אינטרסים של בני אדם ( אפילו אם הם אינטרסים משותפים) משמשים יותר להפריד מאשר לחבר בניהם. במקום זאת, רוסו מציג דרך אלטרנטיבית ללמד משמעותה של התחייבות מוסרית מהי, החרטה. חרטה היא ביטוי של המצפון.  

הצד הפוליטי

מצפון, רחמים וחרטה הם הכלים להבטיח פעולה מוסרית. עם זאת לא כולם מסוגלים להציג מידות אלו בצורה שווה. בעיה נוספת שנוצרת כשאנו מסתמכים על מצפון, רחמים או חרטה היא עיקרון ההדדיות. רוסו טוען שבני אדם נוטים לחפש מעלות אלו אצל אחרים פחות מאשר אצלם. הפתרון הוא אמונה דתית באל שכלפיו האדם מחויב בדין וחשבון. אמונה דתית כזאת תחייב את האנשים לאהוב אחד את השני, להפגין רחמים אחד כלפי השני, לקיים הבטחות אפילו כלפי אויבים. האמונה באלוהים חיונית מאד לרוסו, רק הממד הדתי של פחד מהעולם הבא מסוגל לגרום לחרטה לאלו שחוק הטבע של הבינה והמצפון אינו מדבר אליהם. אולם, האמונה שצדק מקורו באלוהים, אינה מקדמת אותנו לשום מקום. תמיד יכול להיווצר פער בין הצו האלוהי לאופן שאנו מפרשים אותו על פני האדמה. לצווים מוסריים יש את הנטייה להפוך לרע של הצדקן כשהוא בוחן אותם רק על אחרים ולא על עצמו. לבסוף, הפתרון הוא בחברה אזרחית שתעגן בתוכה את כל אותם האימפרטיבים הדתיים של בן אדם לחברו. הפחד מעונש אלוהי יוחלף בפחד מעונש של החוק.  

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קג'טי נגהי