אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ז'אן ז'אק רוסו: תפקידו המוסרי של התיאטרון


תאריך פרסום קודם: 
2004
ז'אן-ז'אק רוסו (28 ביוני 1712 - 2 ביולי 1778)
ז'אן-ז'אק רוסו (28 ביוני 1712 - 2 ביולי 1778)

בשאלה לגבי טיבו של התיאטרון כתיאטרון, רוסו בוחן ראשית את מהותו של התיאטרון, במילים אחרות, את הפונקציה שאותה הוא נועד למלא. נקודת המוצא היא שהתיאטרון נועד לשרת את האנשים ובמסגרת ייעוד זה ניתן להעריך את חשיבותו.

אדם הוא אדם, אולם האדם הוא פרי של מודיפיקציה של תרבות, דת, ממשל, חוקים, ותנאים פיזיים כך ש

One ought not to seek among us for what is good for men in general, but only what is good for them in this time or that country (POLITICS AND THE ARTS II)

כיצד נקודת השקפה רלטיביסטית זאת מתקשרת לתיאטרון?

התיאטרון מציג תכנים שמתאימים לרוחה של תקופה ועם. מחזות Menander שהועלו עבור אנשי אתונה, לא התאימו לרומאי הטיפוסי, קרבות גלדיאטורים שנועדו לפאר את האומץ הרומאי התאימו לתקופת הקיסרים שבה הייתה משיכה עממית לאכזריות ולדם. משתמע מכך שסוג הבידור נקבע לא על פי התועלת הטמונה בו אלא על פי העונג שהוא גורם לקהל הצופים. תהיה זאת הונאה עצמית, רוסו מטעים, לחשוב שהתיאטרון יכול להגיע לשלמות ללא הממד הפרקטי של גרימת הנאה, הנאה שהיא פועל יוצא של מערכת טעמים אידיוסינקרטית לכל סוג של קהל. הבמה היא הצבע של תשוקות האדם שהן סנטימנט של הקהל.

התיאטרון לא נועד לחנך או לשנות תפיסות מוסריות אלא להוות אספקלריה לטעם הכללי ששורר בקרב אוכלוסייה ספציפית, מחזאי שיתעלם מאותו הטעם וינסה להתעלות מעליו – מהר מאד ימצא את עצמו כותב לעצמו. למשל מולייר (Moliere) מציג מחזות קומיים, הוא תוקף דרכי חשיבה ומגחך על תכונות אנושיות אך הוא אינו משנה כלום:

It is said that a good play never fails. Indeed, I believe it. This is because a good play never shocks the morals of its time (Ibid) 

התיאטרון נועד לחזק את האופי הלאומי של עם, להעצים את נטיות קיימות ולספק נתיב אנרגטי חדש לתשוקות ישנות – לחזק את הקיים ולא לשנותו: הדרמה תהיה טובה לטוב ורשעית לרשע. אולם אין די בכך. האם התיאטרון נועד לגרום לנו לדחות את הרע ולאמץ את הטוב, רוסו שואל? התשובה היא בהחלט לא או לא רק. האם לפני שהופיעה הדרמה, בני אדם לא דחו את הרע ואימצו את הטוב והאם במקומות בהם אין תיאטרון, אנשים לא מסוגלים לשפוט בין ערכים נעלים וכאלה שאינם נעלים? הטבע והבינה מסוגלים לעשות זאת טוב מספיק ללא עזרתו של התיאטרון.

אם כן, כיצד בכל זאת מסוגלת הדרמה לעורר בנו רגשות ושיפוט מוסרי שלא היו בנו מלכתחילה? אם היופי האינהרנטי בערכיים מוסרים נעלים היה תוצר של האומנות, מזמן היו אותם הערכים נהפכים למסולפים ופסולים. הטוב באדם הוא דבר מולד ואינו תלוי באף מחזה כזה או אחר:

The source of the concern which attaches us to what is decent and which inspires us with aversion for evil is in us and not in the plays (Ibid)

הדרמה לא יוצרת את כל מה שהוא מוסרי אלא מנצלת אותו כקיים, אולי רק מעצימה אותו אך לא מעבר לכך. האהבה לכל דבר שהוא יפה ( ולפיכך מוסרי) היא טבעית עבור לב האדם בדיוק כמו הנטייה לאהוב את העצמי. אין היא תלויה בדרך בה מאורגנות הסצנות, בעלילה, או במחזאי.

רוסו תוקף את מושג הקטרזיס של אריסטו. התיאטרון הקלאסי עורר בחוזקה את תשוקותיו של האדם על מנת לטהר אותם. רוסו אינו מצליח להבין את העיקרון הנ"ל. הוא שואל: האם כדי להיהפך לרגוע ושקול צריך להיות לא רגוע ומשוגע? האם צריך את דיאנוסוס כדי להגיע לאפולו? לא ולא! הדמעות שפוקדות את לחלוחית עיננו בשיאה של הפעולה הטרגית, אינן נובעות מהטרגדיה על הבמה אלא מהלב שלנו. הטרגדיה אמורה להוביל לתחושת הזדהות וחמלה דרך אימה וטרור. אבל כיצד ניתן להגדיר חמלה? כשאנו מבכים את גורלו של הגיבור הטרגי, אנו עדיין נותרים מרוחקים ומנותקים. הצער הוא אינו אישי שלנו אלא אשליה שנוצרת על הבמה. התיאטרון מציג סנטימנטים וערכים שמקומם יפה לבמה ולא לחיי היום יום. הסיבה לכך פשוטה. בקומדיה, ערכים מתוארים כנמוכים משיעור קומתו של האדם ולפיכך הם מושא לצחוק. בטרגדיה, ערכים מתוארים באופן הירואי מעל לאדם הפשוט. לכן:

We always see beings other than our own kind in the theater (Ibid)

יש לנו כאן עסק עם חוסר (קומדיה) או עודף (טרגדיה) – שניהם חסרי תועלת בפרקטיקה היום יומית.

לסיכום, מטרתו היחידה של התיאטרון היא לעורר סקרנות, עניין או הנאה

The first law of art, in the one which serves as the basis for all others, which is, to succeed (Ibid).

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קג'טי נגהי