אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרומן הגותי בתחילת דרכו


תאריך פרסום קודם: 
2003
מרי שלי, כותבת הסיפור "פרנקנשטיין", ממייסדות ז'אנר הפנטזיה והאימה הגותי.
מרי שלי, כותבת הסיפור "פרנקנשטיין", ממייסדות ז'אנר הפנטזיה והאימה הגותי.

 

סיפורי אימה ועל- טבעי בספרות מהווים חלק ממסורת עתיקת יומין. סיפורי רוחות רפאים למשל, סופרו לפני אלפיים שנה כבר ברומא על ידי פליניוס הצעיר שחיבר מעשייה על אחוזה קודרת הרדופה בידי רוח (ספקטרה) המייללת ונוהמת ללא הרף, בשעות המתות של הלילה. דאנטה תיאר תיאורי מזוויעים של התופת עוד בתחילת מאה הארבע עשרה. הרומן הגותי התפרץ אומנם לדלת פתוחה אך השתמש בדימויים ובמצבים שנהפכו מאז לסימני ההיכר של תעשיית סרטי האימה כיום. טירות נטושות, ברקים מבליחים בשמי הליל, חדרים מכוסים בקורי עכביש ומוארים על ידי אבוקות ונרות, שלדי אדם הלבושים בבגדי נזירים, חדרי עינויים, בתי קברות וגרגורילים.

המונח 'גותי' מתייחס במקור לסביבה הימי - ביינמית הטיפוסית לסיפורים אלה אך במאה השמונה עשרה המשמעות השתנתה למונח כללי המצביע של תחושת ריחוק, אימה ומסתורין. הנובלות הגותיות, המבשרות את ספרות האימה של זמננו, הן חלק מזרם רחב בספרות המכונה 'רומנטיציזם'. אירופה של המאה השמונה עשרה התאפיינה ברציונליזם – הערכה של ההגיון הבריא על פני הדמיון. באווירה מחשבתית ואחראית שכזאת לא נשאר הרבה מקום ליצרים העמוקים והאפלים של האדם - צורך אנושי שסיפורי אימה באים למלא. לחשוב ולהתעסק עם המוות, מאגיה שחורה ומצבים מצמררים מבלי לקחת סיכון פיזי ממשי.

הסצינה הגותית הפופולרית מתחילה בשנת 1765 ומסתיימת ב1820. הזרם השפיע מאד באירופה ולא פסח גם על אמריקה ,משך אליו קוראים מכל השכבות, מהעשירים האינטלקטואלים ועד המשרתים העניים.

הסופרים הראשונים

שלהי המאה השמונה עשרה

'משוררי בית הקברות' היה הכינוי שניתן למחברי הנובלות הגותיקה הראשונות שכתבו בעיקר יצירות מלנכוליות על מוות ומסתורין. המפורסם שבהם היה תומס גריי שנודע ביצירה 'חצר הכנסייה בישימון' (1751) אך נהוג לייחס את הרומן הגותי הראשון להורציו וולפול מחבר 'טירת אוטרנטו' (1764). וולפול שהיה בנו של סיר רוברט וולפול המפורסם(ראש ממשלת בריטניה הראשון), התפרנס מאמנות וכתיבת מכתבים. 'טירת אוטרנטו' נכתבה בביתו שבסטרוברי היל טוויקנהאם והושפעה מחלום שחלם על טירה עתיקה. וולפול שחשש מלגלוג ודחייה פירסם את יצירתו באופן אנונימי, הוא טען שתרגם יצירה מקורית של נזיר איטלקי מהמאה השלוש עשרה בשם אונפריו מורלטו. העלילה מתרחשת  בטירה ישנה בעלת מספר רב של מעברים סודיים וחדרים נעולים, שם מתהלכות רוחות רפאים, ענקים ופסלים שקמו לתחייה. הדמויות האנושיות בסיפור חוות תחושות חזקות של אימה והתרגשות. הציבור אהב את הספר ומהדורה שניה יצאה כבר אחרי שנה ולאחריה נוספו עוד עשר, בהן תרגומים לצרפתית ואיטלקית.

הספר הגותי המצליח השני שייך לסופר ויליאם בקפורד (1760 - 1844) ונקרא 'ואתק'( 1786).  בקפורד הגיע ממשפחת סוחרים עשירה מאד(לורד ביירון קרא לו "בנה העשיר ביותר של אנגליה"), שמועות התרוצצו עליו שעסק במאגיה שחורה ואפילו אחת מבנות דודו כינתה אותו "לוציפר השני". ב-1784 נתפס בקפורד במיטה עם ילד בן 13. הסקנדל אילץ אותו לעזוב את אנגליה ביחד עם אשתו וביתו. עשר שנים לאחר מכן הוא חזר כשהוא אלמן והתיישב באיזור מבודד בפונטהיל ווילשיר. שם הוא בנה בניין גותי גדול מימדים בשם מנזר פונטהיל, שבמהרה נחשב לאחד הפלאים הארכיטקטים של זמנו. הרומן 'ואתק' נכתב במקור בצרפתית ונקרא ' מעשייה ערבית' מכיוון שלקח את הרקע של המזרח התיכון וארצות ערב. ואתק היה כליף אכזר שחיפש עוצמה וידע  אסור ובשל כך הפך למשרתו של השטן (אבליס). מעשה נפשע אחד גרר מעשה שטני אחר עד שבסוף הסיפור נשמתו של ואתק נידונה לעינויי נצח. הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס כתב על הספר ביקורת קצרה שתורגמה לעברית על ידי יורם ברונובסקי, להלן ציטוט מתוך הביקורת:

"אפשר שדי היה להעיר שהתופת הדאנטית מגדילה את מושג הכלא: התופת של בקפורד מגדילה את מנהרות חלום הבלהות. "הקומדיה האלוהית", הרי זה הספר המוצדק והסולידי ביותר שבכל הספרויות. "ואתק" אינו אלא חיבור קוריוזי קטן, "בושמו של רגע חולף, מתנת הארעי". בכל זאת סבורני ש"ואתק" מבשר, אם גם באורח כולל למדי, את מיני הזוהר השטניים של תומאס דה קינסי ושל פו, של שארל בודלר ושל הויסמאנס. באנגלית מצוי שם תואר שיקשה למצוא לו תרגום מלא לשפות אחרות והוא uncanny, המשמש להוראת אימה על-טבעית: שם תואר זה יאה לעמודים מסויימים של "ואתק", ככל הזכור לי אין הוא יאה לשום ספר שנכתב לפניו".  (חורחה לואיס בורחס, מבוכי הזמן, הוצאת כתר, 1960, עמ' 100-101).

בקפורד טען שהוא סיים לכתוב את הרומן בשלושה ימים בסך הכל כשהוא שרוי במין טראנס עמוק, מושפע מציוריו האמן האיטלקי פיראנסי גימבטיסטה ( צייר שהתפרסם בזכות שרטוטים מפחידים). בכלל סופרים גותים רבים הושפעו מציירים וביניהם נמצאת אן רדקליף.

אן רדקליף היתה אחת הסופרות הגותיות הכי פופולאריות בסוף המאה השמונה – עשרה. היא כתבה כחצי תריסר רומנים שהמפורסם בהם היה 'המסתורין של יודלפו'(1794). רדקליף התגוררה כל חייה בלונדון ובאת ובכל זאת כתבה בדמיון פורה על מקומות אקזוטיים וכוחות טבע אדירים. השראתה הגיעה גם כן מציורים כגון אלו של הצייר סאלבטורה רוזה. עלילת 'אודלפו' מתרחשת במצודה מבודדת בהרי איטליה. גיבורת הסיפור היפיפייה נחטפת על ידי דודה הנבל. עוברות עליה זוועות ומיני צרות בטירה עד התגלית שכולם מעשה ידי אדם. רדקליף אהבה את הגישה הרציונלית כפי שמתגלה מספריה אולם תרמה תרומה לא מבוטלת מפאת הפופולאריות העצומה של ספריה לרומנטיקה ולתנועה הרומנטית בכלל.

הסופר הצעיר מתיו לואיס הביא לגותיקה את המיניות המוחצנת, בספרו 'הנזיר'(1796) שהושלם בעשרה ימים בלבד  ומתרחש בספרד, מתאר הסופר את סיפורו של נזיר מכובד שנכבש על ידי יצרו המיני והופך אובססיבי למושא תאוותו עד שהוא נעזר בכוחות על טבעיים(עסקה עם השטן) כדי להשיגן. האינקוויזיציה נכנסת לסוד העניין ומענה אותו עינויי תופת. עלילה בעלת נושאים טעונים כגון אלימות וסקס גרמה לסנסציה בקרב הציבור ואפילו היו קריאות להחרמתה, למזלו של לואיס ידידים בעלי השפעה(סקוט, לורד ביירון) דיברו בזכותו.  "הנזיר" נתן לנו רצח, אונס, כישוף מרושע, מאגיה שחורה ואפילו הופעת אורח של יהודי נודד. מתיו לואיס נודע בשם "הנזיר לואיס" עד מותו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יעקב עיון