אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קרשים לארון היהודי: ארבע דְרָשוֹת


תאריך פרסום קודם: 
2004
פרנץ קפקא (1924-1883)
פרנץ קפקא (1924-1883). קפקא כתב בגרמנית. בסוף ימיו הוא התחיל ללמוד עברית. האם הוא היה מגיע לאיכות העברית של רחל?

מה פירוש "ואולי לא היו הדברים מעולם"                                 

פרנץ קפקא (1924-1883) אמר שהכתיבה היא כמו תפילה. מי שאוהב לצטט את האמירה הזאת חייב להוסיף שקפקא רצה להאמין שהוא כותב קודם-כל ובעיקר על עצמו. כי הסיוט של חייו היה לחטוא בהשלכות אישיות לא מדויקות. לכן הוא לא היה נלהב – בלשון המעטה – לפרסם את כתביו, כמו שנאמר בשירהּ של רחל (1931-1890): "צר עולמי כעולם נמלה... כל אורחותי הליז והדמיע, פחד טמיר, מיד ענקים...".

קפקא כתב בגרמנית. בסוף ימיו הוא התחיל ללמוד עברית. האם הוא היה מגיע לאיכות העברית של רחל? אפילו ליליד הארץ קשה להבין איך אפשר להגיע לעברית כזאת, למרות שגם היא למדה עברית רק בבגרותה. אם כי, יש לציין, היא כתבה שירים כבר לפני-כן, ברוסית.

שני יהודים שמתו משחפת, זמן קצר לפני השואה, כשהם בדיוק באותו גיל: ארבעים ואחת (!), כמו שנאמר: "יד ענקים זדונה ובוטחת, יד מתבדחת, שמה לאל...".

שני רווקים-בלי-ילדים. הוא מבוגר ממנה בשבע שנים... על-פי היהדות, כידוע, זיווגים הם מהשמיים. מה שלא ידוע הוא היכן נערכת החופה במקרה שהשדכן לא מגיע מהשמיים אלא מחכה שהלקוחות יגיעו אליו:

חופה צנועה, מבקש הקורא. ברבנות. בלי תזמורת, ובעיקר בלי מזנון.

יחד עם זה יש לציין שלרחל – על-פי עדותה – היו חיים טובים שם, על שפת הכנרת.

 

מה פירוש "אור לגויים"

מבוא לתורת הגְוונים

מתוך "קיצור ליקוטי מוהר"ן" (ר' נחמן מברסלב), עמ' 84, בתיקוני נוסח ובקיצורים קלים:

"התגלות גדולת השם יתברך היא על ידי צדקה שנותנים לעני הגון, שעל ידי זה מאירים הגוונים שבממון (במטבע) הישראלי, ועל ידי שמתגלים הגוונים אזי הקב"ה מתגדל ומתפאר בהם. על ידי צדקה שנותן מממונו נתקן כל ממונו ומתגלים (במטבעות) הגוונים. ומאירים. ואז אפילו המעוֹת שלוקחים עכו"ם ממנו נחשבות לצדקה!

דע לך כי החן והפאר של הגוונים מתגלה רק אצל ישראל, כנאמר בישעיהו מ"ט: "ישראל אשר בך אתפאר". ועל ידי (הגוונים) הכל מתאווים להסתכל בו (בישראל). בשביל הגוונים האלה העכו"ם תאבים לממון ודינר של יהודי, כאילו לא ראה ממון מעולם, וזה כי אין הגוונים מאירים בממונם של עכו"ם. אין להם הנאה מממונם כאילו הם עניים, ותאבים לממון של ישראל כי שם שורה הפאר והחן.

אבל דע לך כי תיכף ומיד כשעכו"ם מקבל הממון מישראל נעלם החן והפאר שבתוך הממון, ועל כן תובע העכו"ם בכל פעם ממון אחר מישראל ושוכח הממון שכבר קיבל, כי נעלם החן כשבא ליד העכו"ם".

רבי נחמן הגדול, אחרי שציטטתי אותך בכזאת הרחבה, עכשיו אתה תקשיב לי: אף פעם לא הייתי באוּמָן, ובכלל אוקראינה... לדברי העולים משם היא לא אירופה הקלאסית, אין בה את שׂכיות התרבות הנפלאות של העכו"מים הנחשבים (וגם הקזינו שם לא-משהו). אבל לזכרך, ולכבוד הקטע המזהיר הזה, עתיר הגוונים, אני תורם בזאת נדר מפרי עטי.

למה נדר ולא "מעות", כלשונך המתוקה? כי ה"מעות", המטבעות הקשות האלה, הן בימַיי כסף יותר מדי קטן, כל-כך קטן עד שאפילו עני הגוּן אינו מספיק הגון בשביל לחיות מהן. ואם בכל זאת תתעקש אז לא תהיה לי ברירה אלא להעביר מכיס לכיס, כלומר מהכיס שאני שׂם בו את הארנק אל הכיס שאני שם בו את הסיגריות, והמצית, והמפתחות של האוטו.

ולהלן הנדר: אף פעם לא ענדתי שרשרת על הצוואר – זה לא כל-כך הולם את לוּק-יליד-הארץ שלי, ויותר מזה, לגבי הצוואר הפרטי שלי עליך להבין שהעור שלו רגיש באופן מיוחד. אז אנא, במחילה, שקול בחיוב את הצעת הפשרה הביזארית-נידכאית שלי:

אם פעם אשהה קמעה בחו"ל, אני נודר בזאת לרכוש ולענוד שם ענק בצורת מגן של דוד. ואם יחסרו לי לשם כך כמה "מעות", כלשונך המתוקה, אז אני מגדיל ונודר בזאת שלא אקים לשם כך מפלגה, כמקובל אצל פּוֹקְדֵיךָ דיַמייּ, אלא אצטנף לי לְצום של יום-יומיים (לא דווקא בתשעה באב), וכך ורק כך אצרור את שיהיה דרוש לי בשביל לרכוש תליון רב טעם.

רבי נחמן הגדול, בטח כבר הרגשת שבשבילי רב גדול הוא קודם כל משורר. ולכן, אם לא קשה לך, אולי אתה מוכן לשאול אותי(!) שאלה... לשאול אותי(!) מה פירוש רב טעם. כי התשובה... בשביל לחזור אליך הכנתי תשובה... ורק שתאמין לי, אחרי כל השנים, כל ההרהורים האלה בכתביך, וההתבודדויות האלה, שקיבלו את ברכותיך – לפחות בדיעבד! – אחרי כל התיקונים-הכלליים האלה עכשיו אני  כבר לא מפחד, כלל לא מפחד כלל מהגוונים שאתה אוהב.

ותודה לטשרניחובסקי שהביאני עד הלום 

האדם אינו אלא נסיון להיות מקוֹרי, אישיוּתי, גבוּרָתי, אך ישנם רגעי נוֹאשוּת שבהם נדמה לו שהוא אינו אלא תבנית נוף מולדתו.

ויש כאלה שכותבים שירים על הרגעים האלה, עוֹרְכים עֲרַכים, מִתְוַודים על ההשפעה הסביבתית, על חֲרַסים של משפחה, וקורס מ"כים, וספרים, ובחורות, מחַזְרֵרים ומיַחֲסים ואף חוֹלקים קרדיטים למורם ורבותם, ואפילו מהילדוּת המוּקדמת נשארו רסיסים שאפשר לדרוך עליהם ויוצא דם, אם הולכים יחפים.

מודה אני לפניךָ, הם משׂיחים לאדון הקורא, שהתבניות של מדעי השׂכל וההתנהגות סוגרות עלי פה ושם, לעת ערב, גם הערב, גם עלי גם עלי. 

חידה פסיכומטרית: איזו מהאימרות שלהלן אינה מהארון היהודי           

הרשמ"י* מביאליסטוק חי ופעל, כידוע לכל, לאורך המאה ה-16 (במקביל לשייקספיר ולוולטיר. גם לאונרדו דה-וינצ'י חי פחות או יותר באותה תקופה).

אני לא זוכר (או לא יודע, או אי אפשר לדעת) איך הוא פירש את האמירות הבאות, אבל כמי שקרא כמה וכמה פירושים שלו אני רוצה לשער:

הכל צפוי והרשות נתונה: הכל צפוי והרשות אינה נתונה. אלא שכיוון שאף אחד אף פעם לא יודע מה צפוי, עדיף שתחיו באשליה שהרשות נתונה.

אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה: אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה חושב שאני.

במקום בו אין אנשים השתדל להיות איש: אם אתה רוצה להיות איש, לך אל מקום בו אין אנשים.

פְּשוֹט נבלה בשוּק ואל תזדקק לַבְּריות: "אל תזדקק לבריות" – הכוונה היא אך ורק לחנוּפּה, על שלל גילגוליה.

הכלבים נובחים והשיירה עוברת: "בעידן העיתונות", אמר הרשמ"י, "הנביחות של כלבי השמירה תהיינה לפעמים כמו נשיכות. במקרים אלה השיירה תעבור באמבולנס".

 _____________

*רבי שמשון מנחם יצחקי

 

"התחייה" שישים ותשע

(התפרסם לראשונה בכתב העת "עתון 77" ביוני 2002)

    "אינני סבור כי מותי הפיזי, שיגרום נזקים ללא ספק ,יחריב 

     עולם זה; אך העדרוּתי הרוחנית ודאי שתשים לו קץ".

 (מתוך יומן של המחזאי יונסקו)

למרות מה שנאמר בטקסט שבסוף "התחייה"*, במהלך חמשת פרקי הסימפוניה  יש הרגשה שבאותה עת – בהיותו בן שלושים ומשהו – שאף מאהלר לנצח את המוות במובנו הפשוט. הדיבורים על תחיית המתים לא סיפקו אותו, ומרוב פחד – ככה זה נשמע! בפרק השלישי הוא אפילו צוחק מרוב פחד! –  ניסה להוכיח שהוא כל-כך מוצלח עד שמגיע לו, באופן אישי, כמו קַסְפַּרוֹב** בסרט של ברגמן, כחול ועמוק – אם כי לא יהודי – כמו המים בְּאַבּוּ-רודֶס. 

"החיילת הזאת לא מספיק יפָה בשבילי", אמר לעצמו חייל לא מספיק יפֶה, אחרי שבמִנחת מטוסי התובלה היא קיבלה את פניו יפֶה-יפֶה. החֵרשוּת שגרמה לו הנחיתה עזרה לו להתגבר על מבוכתו – במקום לדבר הוא הושיט קדימה את שתי ידיו והוריד לה את משקפי השמש, ובעוד היא מחניקה את הציחקוק (המתבקש) היו לו כמה עשיריות שנייה לחפש את הצידוק (המתבקש) לאותם צהריים, לבדוק בקלוֹז-אַפּ האם בבכל זאת כחול עמוק, העצב, בעיניים, האם בכל זאת יש בה משהו שמזכיר את זאת שהכי הרטיטה באותה שנה – זאת שלכבודה המציאו את הקלוז-אפ! - את הפֶּרְסוֹנָה, של ברגמן. 

אבל בכל זאת עצרנו בַּלַגוּנה, בדרך לבסיס. בתוך המים לא התעקשתי איתה כי כבר לא הרגשתי ראוי, הכחול-עמוק היה גדול עלי כמו שחמט עם אותו מחשב שעל שמו קרויה התנחלות אבו-רודס. 

אכן דַמיתי לַטקסט שבסוף "התחייה" יותר מאשר למוזיקה שנכתבה עליו ושלמעשה די מורדת בו, מתיימרת על גבו, קונטרַפּוּנְקְטית שכזאת, הכי שוָוה, בהסטוריה, מאיימת להשליט, חושך לגרש כמו שרק מוזיקה מסוגלת. (והמאזין האלמוני מה יש לו לקנא – "בראשית היה הצליל", אמר לֶנִי בֶּרְנִי***, הצליל של החדווה, הג'וֹי של המְיוּזיק, כפי שנקרא הספר שלו. ובייחוד בלילה, בחורף, באוזניות, ולא לוותר על הסטריאו!). 

הַקָּפָה אחרי הַקָּפָה עושה הסימפוניה המכוּנה "התחייה", והחומה עוד מעט וכמעט: בהקפה הראשונה קולטת החומה כמה נחוש ומאורגן הוא המצביא המנופף, המצעיד לעברה את חיל רגליו. בשניה היא מתוודעת לעומק נשימתו. בשלישית, כאמור, מקבלים שומריה כאב בטן וסחרחורת. ברביעית מחווירים צריחיה ובחמישית היא כּוּלָה, כּוּלָה חוֹמה, רועדת וקודחת, אבנים עם לב אדם מוחאות כפיים בעוד שהקהל האמיתי – זה שבבית ובאולפן – חושב לרגע שהוא עֵד לנפילתה, ואם מוזיקה היתה משחק אז האוהדים המושבעים היו חושבים לרגע שהשער הובקע, כי מרוב שריקות הם לא היו שומעים את השריקה השופטת. עומדים האוהדים ומסתירים, כולם מסתירים לכולם, לא רואים את הדגל שמונף כל פעם שיהודי בתפקיד חלוץ מרכזי מגיע מהר מדי, קדימה מדי, נתפס בנבדל, ואין הנחות לאנוּסים. 

"תחייה כן, דווקא מגיע לי", אמר לעצמו החייל היהודי, "אבל ניצחון לא, אולי פעם". כי אפילו למאהלר חסרו כלים (הסימפוניה הזאת נכתבה בסוף המאה התשע-עשרה, כלומר לפני המצאת הסינתיסייזר). היו לו כישורים אבל מסתבר שלא מספיק, וגם הרצון אף פעם לא מספיק, וגם על קספרוב אומרים שחַסַר צריחַ, כלומר מותר להניח שרק הצריח הוא המבדיל בין קודש לבין השחקן הגיבור שמנסה להיות בעצמו הגיבור שאותו, גם אותו – בשלב זה, לפחות – הוא קטן מלהכיל, להחיות. 

ויש אומרים שלא צריח של ממש היה חסר לו – לא מעץ ולא מפלסטיק – אלא הצרחה, מהלך, עירבוּב של הצריח עם המלך המוגבל והרגיש (והמפונק), משהו חתרני אבל חוקי, עקרבי אבל חד פעמי, הסחת דעת שמקורה בחמלה. אבל כנראה שגם הצרחה – גדולה ומתוזמנת ככל שתהיה – היתה קטנה מלהחיות, ולכל היותר הוא היה משיג תיקו (שזה משהו שגיבורים מתעבים אפילו יותר מהפסד). 

בערב הגיע מברק שפקד עלי לחזור למחרת – כאילו אישר את מה שכבר הבנתי בכוחות עצמי. הדָקוֹטָה עוד היתה בהמראה כאשר פתחתי את רצועת הבטיחוּת ונעמדתי על מושב הבְּרֶזֶנְט והִשקפתי השקפה אחרונה על החול והים וכאילו שמעתי את הרִישרוש של המים ואת השיר על הארץ אשר אפילו מאהלר "הודה" – אמנם רק ביצירתו האחרונה – שהיא מתרחקת ונגמרת לעולם. 

"גם לא בלילה, כשהשׁחקים יורדים", הצחיק החייל את עצמו בעזרת שיבוש של ציטוט מהמערכון שהכי הרטיט באותה שנה. "אולי פעם!" הוא צרח כאשר יד של קצינה ענקית – זדונה אך בוטחת – תפסה בחגורת מכנסיו והשכיבה אותו פרקדן במעבר שבין המושבים; "אולי פעם! בסוף כל התְחִיוֹת!". 

*שמה של הסימפוניה השניה של מאהלר

**כוכב שחמט

*** לאונרד ברנשטיין 

נספח: 

תרגום לעברית (של תמר חנני, ערוץ 8) של מילות הפרקים הרביעי והחמישי של "התחייה"

שלושת הפרקים הראשונים הם תזמורתיים. רוב הטקסט לא נכתב ע"י מאהלר עצמו, ולא אפרט כאן-עכשיו, ורק הותאם על ידו לצרכיו.

הפרק הרביעי – אור בראשית (בגרמנית   ""Urlicht ) 

הו ורד חן אדום
האדם שרוי ברוב מצוקה
האדם שרוי ברוב כאב
הלוואי שהייתי במרומים...
הגעתי לדרך רחבה
הגיע מלאכון וביקש לסלקני
לא, לא הנחתי שיסלקני
מאל אני, ואל האל אשוב!
האל הטוב
יתן בידי מאור קטן,
 יאיר דרכי אל החיים הברוכים לעד.


הפרק החמישי: יום הדין ותחיית המתים (בגרמנית "Aufersteh'n")

שוב תתחייה, שוב תתחייה...
ותקום, עפרי, אחר מנוחה בת-רגע.
חיי אלמוות...
 יתן זה אשר קרא לך.

נזרעת שוב לפרוח...
אדון הקציר מהלך...
 ומלקט לאלומות

אותנו, שמַתְנוּ,

האמן, ליבי, האמן-נא:
דבר לא יאבד מכל שלך!
לך, כן לך...
אשר לו נכספת, לך אשר אהבת,
 לך כל שעליו לחמת.

הו האמן-נא,

לא לשווא נולדת,
 לא לשווא חיית,

התייסרת.

כל יציר יחלוף-יעבור,
כל שחלף-עבר, ישוב יתחייה!
חדל לרעוד...
הכשר עצמך, התכונן...
 לחיות.

הו כאב חודר-כל,

נחלצתי מאחיזתך!
 הו מוות, כל-מכריע,

הנה הוכרעת!

על כנפיים לי-קניתי,
בכמיהת אהבה יוקדת...
 אדאה אל אור

בו עין לא חזתה,

על כנפיים לי-קניתי

אדאה...
מות אמות כדי לחיות!...
שוב תתחייה,

תתחייה ותקום,

ליבי, בן-רגע.
אשר פעמת...
 ישאך אל האל! 

תרגום מילות "פרידה" – הפרק האחרון ביצירתו של מאהלר "השיר על הארץ"

על-פי שירים סיניים מהאלף הראשון. מִקְצת מהשורות נכתבו ע"י מאהלר עצמו. מתוך הספר "מאולם הקונצרטים" בעריכת עדה ברודסקי (לדעתי במקום "פרידה" מוטב לתרגם את השם ל"היה/היו שלום". י.ש.)
  

השמש מאחורי ההר נפרדת.
אל כל הגאיות יורד הערב
בצלליו אשר צינה מלאו.
הבט! כמו סירה של כסף מרחף
הסהר ועולה בִכְחול-אגם-שְׁחָקים.
משב של רוח-עדנים אחוש
מאחורי האורנים החֲשֵׁכים.

באפלולית שיר-נועם שר הפלג.
בזוהר-דמדומים פרחים יֶחוָרוּ,
האדמה נושמת מנוחה וּשְנָת,
וכל ערגה עתה רוצֶה לחלום. 

האנשים העייפים פונים הביתה,
שוב בשנתם ללמוד
אושר ועלומים שנשכחו.
בענפיהן משתופפות אין-קול הציפורים.
היקום נרדם.

צינה תנשוב בצל האורנים.
אני ניצב כאן ומצפה לידידי,
מצפה לו לפרידה האחרונה.
אני נכסף, הו ידידי, כאן בצידך
להתענג על יפעתו של ערב זה.
אַיֶךָ? לבדי תשאיר אותי זמן רב!
הלוך ושוב אפסע לי עם הנֵבֶל,
על פני שבילים תופחים בְרוֹך-העשב.
הו יופי! הו עולם שְׁכוּר נצח-אהבה, נצח-חיים! 

(על-פי מונג-קאו-ין 740-?)

מעל הסוס ירד, הגיש לו
שיקוי-פרידה.
שאלוֹ אן מועדות פניו,
וגם מדוע כך נגזר.
ענָהוּ, וקולו מצועף-יגון:
רֵעִי שלי,
בעולם זה המזל לי לא האיר.
לאן פנַי? אלך, אנוד אל ההרים,
ללב זה הבודד לשאול שַׁלְוָה.
אלכה אל המולדת, מקומי,
לעולם לא עוד אנדוד למרחקים.
לִבִּי שקט ומייחל לשעתו.

הארץ היקרה הזאת, באשר תשא עיניך,
עת בוא אביב תוריק, תשוב לפרוח.
בכל מקום נֵצַח זורחים בכחול המרחקים.
נֵצַח... נֵצַח... 

(על-פי וואנג-סאי, 754-699)

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יצחק שפי