השפעת המדיניות הניאו-ליברלית של ממשל רייגן על השחורים בארה"ב

מתיתיהו שמואלוף

השפעת המדיניות הניאו-ליברלית של ממשל רייגן על השחורים בארצות הברית וגזירת ההשפעות של מדיניות כזו על מעמד הערבים בישראל

מבוא.

בשנות השמונים עלה לשלטון רונלד רייגן, נשיא ארצות הברית, שעל שמו נקראה התוכנית הכלכלית ששלטה בשווקים הפיננסיים (Reganomics).

באוטוביוגרפיה של רייגן נרשם שנצחונו בבחירות לנשיאות היה קשור בבעיות שקודמו, ג'ימי קרטר הסתבך בהן. שמבית גאתה האינפלציה ומבחוץ ספגה ארה"ב סדרה של מהלומות. וכשתמו שמונה שנותיו של רייגן בבית הלבן הייתה הזירה הבינלאומית שונה לחלוטין. בכורתה של ארה"ב הייתה ברורה בעליל. השפל הכלכלי נבלם ובמקומות שונים בעולם ניסו מנהיגים ללכת בדרכו של רייגן ולטפח כמוהו את היוזמה החופשית (רייגן, 1990). אני בא לבדוק את הנרטיב הזה מתוך העיניים של המיעוט השחור ולא של הרוב הלבן.

התיזה המרכזית של המאמר הזה מנסה למצוא את היחס בין המשטר הניאו-ליברלי והמיעוטים בארצות הברית ובישראל. המאמר מתמקד תחילה ביחס שבין יישום "כלכלת צד ההיצע" לבין מצב השחורים בארצות הברית. לאחר מכן הסמינר יתמקד בהשפעות של משטר כלכלי של "כלכלת צד ההיצע" על מצבם של הערבים בישראל. 

א. מצבם הסוציו-אקונומי של השחורים בארצות הברית בזמן יישום כלכלת "צד ההיצע" של ממשל רייגן. 

רונלד רייגן שנבחר בשנות השמונים לשני כהונות רצופות הוא דמות שנוייה במחלוקת. בעיני השמרנים הוא החיה את האומה וחידש את האמון הפנימי והבינלאומי בדרך החיים האמריקאית. אלא שלליברלים "ההצלחה" שלב נוסף בהידרדרות של ארצות הברית. היציאה מן המיתון נעשתה במחיר של זניחת המעמדות הנמוכים וזריקת מאות אלפי אנשים לרחוב עקב קיצוץ במדיניות הרווחה הליברלית. הפסקת האינפלציה וחידוש אמון המעמד הבינוני בכלכלה האמריקאית העניקו לגיטימציה לשחיקת הישגי מדינת הרווחה ולצמצום מעורבות המדינה בחיי האזרחים. התוצאה הייתה שהעשירים התעשרו, העניים הלכו והתרוששו ואילו המעמד הבינוני – שלא שיפר באורח משמעותי את מצבו – אימץ שאננות נינוחה וזחיחות דעת ברוח המסר שנשב מהבית הלבן (נווה, 2000 :42).

רייגן לא ביזבז זמן רב, עם כניסתו לבית הלבן, והוא הודיע על תוכניתו במה שהוא כינה "התחלה חדשה". בפברואר 1981 הוא שלף תוכנית בעלת שני קנים שבאה להתקיף את בעיות הכלכלה החמורות. ראשית הוא ביקש מהקונגרס לאשר קיצוץ של 43.5 ביליון דולר בתוכניות מקומיות שכללו: עזרה עירונית (Urban Aid), טיפול בריאותי (Medicare), עזרה בריאותית (Medicaid ), בולי מזון (Food Stamps), סובסידיות לרווחת העובדים העניים (Welfare Subsidies) וארוחות לבית הספר ((School Meals. (Hayes, 1982). [SS1] ביולי הקונגרס אישר את רוב תביעותיו של רייגן להסיר מתקציבי הרווחה והתרבות כ-35.2 ביליון דולר. הקיצוץ כלל סגירת מרכזים עירוניים למלחמה בעוני וקיצוץ של כ-300 אלף עובדים בשירות הציבורי שהועסקו בצורה מיוחדת וגם מחלקות להכשרה מיקצועית נסגרו.

רייגן ביצע סיבוב שני בקצצו כ-13 ביליון ולר נוספים בתקציבי הרווחה בספטמבר של אותה השנה. החלק השני של תוכניתו התרכז בקיצוץ מס מאסיבי. באוגוסט של אותה השנה הקונגרס אישר תוכנית של חמש שנים שבמהלכה תוכננו קיצוצים של סכום של 750 ביליון דולר. הקיצוץ כלל קיצוץ של כ-25 אחוז במס ההכנסה הפרטי שתוכנן להיפרס על שלוש שנים. עסקים קיבלו זיכויי מס רחבים והמס העיסקי הכללי ירד מ-70 אחוז ל-50 אחוז על ההכנסה (Norton,Kazman, Escott, Ghudacoff, Paterson, Tuttle, 1986: 1001-1002).
רייגן גם ביצע התקפה רחבה על המערכת האקולוגית, סביבתית ובטיחותית וגם העלה את ההקצבה לתוכניות הנשק. ((למשל, אחת הטענות הביקורתיות על ממשל רייגן הייתה שאפשר וגם צריך היה (גם בחינה מוסרית וגם מבחינה כלכלית) שימוש טוב יותר בהוצאות הממשלתיות לצורכי הכלל, כגון חינוך ובריאות, במקום להשקיען בתכנון הרס והרג. (פארגז וסקראצה, 1988 :10))). ממשל רייגן גם החל בתהליך הפרטה מקיף וארוך שכלל גם את החלשת זכויות העובדים והגברת מעמד המעסיקים ועוד. שלושת ההסעיפים הללו בתוכניותיו הכלכליות לא יידונו במאמר, עקב המבנה המוגבל שלו.

על מנת להבין את השפעת תיאוריית "כלכלת צד ההיצע" על מצבם הסוציו-אקונומי של השחורים בארה"ב עלינו להבין תחילה את מרכיביה העיקריים ואת ההסברים שנתנו פקידי וכלכלני האוצר והפוליטיקאים הרפוליקנים לתוכנית זו המתחלקים לשניים:

א. קיצוץ במס. (קיצוץ בהכנסות המדינה).
ב. הקיצוץ בהוצאות החברתיות. (קיצוץ בהוצאות המדינה). 

המתודולוגיה שלי תישען גם אפיסטימולוגית על הידע האינטלקטואלי שגיבה וביקר את החלטות ממשלו של רייגן וגם אונטולוגית על המציאות הכלכלית, חברתית ופוליטית שיצאה לפועל דרך שני  רבדים שייקראו ויחברו מחדש את המציאות הכלכלית/פוליטית/אתנית/חברתית בזמן כהונתו של רייגן בשנות השמונים של המאה העשרים:

1. ברובד הראשון אביא את ההסבר האינטלקטואלי של כלכלנים בכירים ובראשם מילטון פרידמן שהיה מעין הפילוסוף של התוכנית הכלכלית הרייגניסית.

2.  ברובד השני אתחקה אחר המציאות האתנית של השחורים בארצות הברית, בפרקטיקה, דרך כתיבתם של כמה מהחוקרים האקדמיים הבולטים שכתבו על מצב הקולקטיב שנגזר מהמדיניות הניאו-ליברלית של ממשל רייגן.

קיצוץ במס 

אחת הטענות המרכזיות של ממשל רייגן, הייתה שצמיחה, שתיווצר מתוך הורדת המס תוכל לסלק גורמים עדתיים, גזעיים, מצד אחד ומצד שני היא תריץ את כל המשק, והמעמדות הנמוכים יוכלו גם להנות מפרותיה (Wolters,1996:289).
ממשלו של רייגן הוקיע את הממשל הגדול המקיף כל (Big Government) ובכוח ההבטחה של שוק חופשי ויוזמה פרטית וצמצום הוצאות הממשלה (Floyd, 1992:332). בתחום האידיאולוגי הוא העלה סיסמאות של אינדיבידואליזם (כדוגמת הערכים שיצאו מבית מדרשה של הסופרת המפורסמת, איין ראנד, למשל בספרה כמעיין המתגבר), הגדלת חירות הפרט, והרחבת אחריותו הוא לגורלו –מתוך תורת הסיוע העצמי, (שהולידו חוסר סולידריות ורגשות ניכור) ובפרט הסיסמה בדבר הימנעות מהפקעת חלק גדול של הכנסת האזרחים לצרכי המדינה ולשימושה – לשון אחרת צמצום המיסים (מרגלית,  1988 ).

הכלכלנים המוניטאריסטים שיעצו לנשיא כמו ארתור לאפר (Arthur Laffer) וג'וד ווניסקי (Jude Wanniski) חברו לכלכלן השמרני רוברט מונדייל (Robert Mundell) מאוניברסיטת קולומביה וטענו שבאחת הארוחות המשותפות שלהם בעיר וושינגטון הבירה הם גילו את עקומת לאופר (Laufer Curve) שטענה שקיצוץ במס יוביל, פחות או יותר, לעלייה פורפורציונית בהכנסה ממס. למשל אם ההכנסה לפני מס הינה 1.5 טריליון דולר ואחוז המס מתוך הכלכלה הוא כ-20 אחוז, אזי ההכנסה של הממשלה מהמס הינה כ-300 ביליון דולר. נאמר שהמס ירד ל-15 אחוז (הורדה של 25 אחוז בשיעור המס) וההכנסה הממוצעת לפני מס עלתה ל-2.25 טריליון דולר. ומתוכם הרווח של הממשלה יהיה כ-340 ביליון דולר. זהו אחד הטיעונים העיקריים של תיאוריית "כלכלת צד ההיצע" (Rousseas, 1982:26).

מילטון פרידמן, הוגה כלכלת צד-ההיצע ראה במנגנון הממשלתי כסוג של בירוקרטיה שעמדה בין האזרח לבין המדינה. הוא יצא נגד הרחבת הסמכויות וההיקף של הממשלה. הוא טען שהציבור חייב לבחור מחוקקים שיחוקקו מגילת זכויות כלכלית שתשלים ותחזק את מגילת הזכויות המקוריות (פרידמן, 1980: 288-289). שני עיקרים עמדו במגילת זכויות כלכלית זו : האחת עמדה על הגבלת שיעורי המס והשנייה עמדה על צמצום ההוצאה הציבורית (שם, 291).

מילטון פרידמן האמין שההגבלה של כוח של הממשלה תבוא לקראת העניים, כיוון שיווצרו יותר מקומות עבודה ותיווצר צמיחה. מולו עמד הרציונאל שעל המדינה להעניק את רשת הביטחון של תושביה העניים. המיסים היוו את אחת הדרכים המשמעותיות שבעזרתן יכלה המדינה לממן את פעולותיה כלפי האוכלוסיות החלשות שלה. קיצוץ במיסים היווה קיצוץ בהכנסות הממשלה ובכך בכוח יכולתה הציבורי המעשי. מילטון פרידמן חילק את הקטנת שיעורי המס לשניים:

א. קיצוץ במס ההכנסה האישי על ידי רפורמה (שם, 295). ההנמקות המוסריות של פרידמן למס היו שהוא יועיל למשלמי המיסים שתיחסך להם כל ההוצאה הכרוכה בהחבאת הכנסות מפני שלטונות המס. ושיקולי מס ימלאו תפקיד קטן יותר בהקצאת המשאבים.
עם זאת הוא לא לקח בחשבון שהתאגידים ימשיכו להחביא מס למרות שהמס יהיה נמוך על מנת להקטין את הוצאותיהם וכן הוא לא לקח בחשבון, שגם אם המס ימלא תפקיד קטן לא ישתנו משוואות הקצאת המשתנים.
ב. פרדימן תפס את מס ההכנסה כמס פגום שהציבור נדרש לשלמו באמצעות המחירים המוטלים על הסחורות ושירותים בלי שיהיה מודע לכך. והוא מס כפול שפעם אחת מוטל על החברות ופעם שניה מוטל על בעל המניות בעת חלוקת ההכנסה. הוא מעניש את משקיעי ההון והבעיה שהוא מעלה אומר פרידמן, שהוא מעכב את העליה בפיריון (שמביאה לצמיחה)  (שם, 295).

הרעיון המקיף הראשוני של ממשל רייגן היה לקראת ביטול כל התוכניות האפלייה המתקנת שבאו לטובת השחורים. כמה מארגוני זכויות האזרח טענו שהאפלייה בשוק העבודה לא הייתה נורמאלית ומותרת, אלא כתוצאה מהיעילות הושגה דרך אפלייה המתקנת בהעסקה (Murray 1984, Epstein 1992). [SS3] 

המצב בפועל היה שונה. אי השיוויון בין שחורים ולבנים בשוק העבודה עלה מ-1982 למרות הצמיחה הכלכלית. התופעה הזו מוסברת על ידי חיבור אוהד של אפלייה, מבנה של שוק העבודה ומדיניות ציבורית. אם שוק העבודה הוא גמיש, כוחות התחרותיים יעלו את האפלייה בעבודה היות והשינויים בתמחור מורכבים מקומפוזציות מבניות של אפלייה. המדיניות של רייגן תרמה לירידה בייצוג היחסי של עובדים על ידי שמירת רמת הלא-מועסקים הגבוהה, ורמת תחרות אינטיסיבית ומאבק חלש כנגד גזענות. האפקט של הצמיחה הכלכלית על אי-השוויון הגזעי תווך על ידי התגובה של האפלייה במבנה שוק העבודה והמדיניות הציבורית. אחד ההסברים להעמקת האפלייה נגד השחורים בכלכלה האמריקאית בתקופה הנתונה נשען על העובדה שלהפסיק את האפלייה הייתה פירושה העלאת ההוצאות בגלל הצד החברתי של הייצור. למשל הורדת האפלייה הגזעית יכולה הייתה להעלות את הוצאות ההדרכה בנושא, או מאידך כפיית אינטרגרציה בין גזעית בצד העובדים, אך גם שבירת גבולות של החברה המארחת את בעלי העסקים שאל צרכניה הם מוכרים הייתה הוצאה שהם לא רצו לקחת מה גם ששוקי העבודה שהם גם תחרותיים וגם בסטנגציה העלו את התמריץ להפלות. בהתחשב במוגבלות האפלייה במיקצוע ובשכר, האפקט המרכזי היה האפלייה בזמינות היחסית של התעסוקה (Shulman, 1984). 

קיצוץ בהוצאות החברתיות

לרפובליקנים היה הסבר למשבר שנות השבעים, והלה נתקבל על דעתם של אמריקנים רבים כשם שנתקבלו על לב הבריות התיאוריות על תת-הצריכה בתקופת המשבר הגדול של סוף שנות העשרים: הליברלים של שנות השישים "בזבזו כסף כדי לפתור בעיות ו"דחו" השקעות יצרניות על ידי הסתבכות בהוצאות חסרות אחריות לצרכים חברתיים. מתקני החברה והעילית הליברלית כפו את סולם העדיפויות שלהם על המשק. ועל כן הייתה חייבת אז המדינה לסבסד את ההשקעות – כלומר, את ההכנסה ואת העושר של המשקיעים מן המעמד הגבוה ושל החברות הגדולות – על חשבון תוכניות הרווחה. הממשל חייב היה לגרום להיצע של חסכונות, אשר קיווה שהם ייהפכו באורח אוטומאטי למפעלים חדשים בעלי כושר תחרותי מוגבר. כך גרסה "כלכלת צד ההיצע" המפורסמת. (הרינגטון, 1988).

המתקפה האידאולוגית הזו, שכונתה ניאו-ליברליזם או ניאו-קפיטליזם (הקשורה בשמות אישים כמו תאצ'ר ורייגן) על עצם תפקידה של המדינה כמווסתת של הסדרים חברתיים וכלכליים, כאשר המסקנה המתבקשת, לפי האידיאולוגיה הזאת היא חזָרה לגישה הקצת ארכאית של הכלכלן הקלאסי אדם סמית, מספרו המפורסם "עושר העמים" לפיה כוחות השוק הם הווסת הטוב ביותר וכל התערבות חיצונית רק גורמת לעיוותים. התהליך הזה, הקשור כמובן לתהליך ה"גלובליזציה", הגיע להישגים מרחיקי לכת בין השאר משום שמדינת הרווחה שהתגבשה לאחר 1945 נשאה על גבה וטיפחה במשך השנים מספר גדול של עיוותים שנראה שהיה קל מאוד להצביע להם. הם אפשרו ברמה הרטורית לרייגן להקיש מהעיוותים על כל המערכת עצמה. מאחר שיש עיוותים הרי לכאורה המערכת עצמה מעוותת (אברהמי וצור, 2000). גם המונוטאריסטים הצטרפו לגישה זו וטענו שתוכניות סוציאליות ומעורבות הממשלה (והמפורסם בהם-שכר המינימום) הן פגמים חמורים, ואת הפגמים החמורים הללו ניתן יהיה להסיר בעזרת צעדים נמרצים, נגד הוצאות כספיות ומעורבות ממשלתית. (גלבריית, 1981).

מילטון פרידמן ראה את השלטון כנתון בידי הרוב. והוא בא להגדיר את הרוב כמורכב מקואליציה של מיעוטים שיש להם אינטרסים מיוחדים (פרידמן, 1980: 292). במילים אחרות הוא יצא כנגד תנועת המיעוטים לשיוויון בחברה האמריקאית.
הממשל של רייגן סירב לדבר עם המנהיגות של הקהילה השחורה ובעזרת ביצוע פעולות, מינויים לבית משפט העליון ופעולות של הקונגרס הוא ניסה בסיסטמטיות להפוך ניצחונות של האפרו-אמריקאים בשטחים של זכויות הצבעה וחקיקה נגד הפרדה, והתקדמויות בנושאים החברתיים-כלכליים. (Dawson, 1994 :214, Wolters, 1996:285-286 ) . התקפת הממשל של רייגן קיבלה חוסן אקדמי ואינטלקטואלי כשכלכנים כמו צ'אלרס מוריי (Charles Murray) ב-1984 ומויניהם (Moyniahm,1986) פרסמו עבודה סטטיסטית לתמוך בטיעונים שמדיניות רווחה של העבר נכשלה לעזור ליעדיה ואף החמירה את מצבם ופגעה בם. תוכניות לעוני הוא טען צריכים להיזנח מצד אחד ומצד שני חשוב להבין שבשנות השמונים ואף בשנות התשעים מומחי מדיניות ליברלים באופן רחב התעלמו ממחקר ודיון בבעיות שקשורות למעמד הנמוך העירוני מפחד שמחקריהם וממציאהם ייחשבו כהאשמת המעמד הנמוך האפריקאי-אמריקאי בהיותו עני (Wilson, 1987).

הופעת ממשלו של רייגן לוותה על ידי שיח משמעותי של מחקר של אינטלקטואלים שמרנים חברתיים, שיעצו למדיניות שלו. אם האליטות הליברליות והמדיניות של האינטלקטואלים שלהם יצרו שיח דומיננטי של קריסת המרכז העירוני ותפקיד המדינה הפדרלית בשנות השישים, הרי שהשיח ההגמוני של השמרנים החדשים איפיין את שנות השמונים. באופן משמעותי השיח השמרני על המעמד הנמוך האורבני השתנה בצורה מעטה, אם בכלל משנות השישים. הטיעון השמרני הוא ברובו של התיזה של תרבות העוני, שליברלים נטו לפסול בשנות השישים והשבעים, והיא אושרה מחדש והתייחסה למעמד הנמוך הנחשל. Banfield, 1970; Lewis 1968; Rayn, 1970; Valentine 1968)). תיאוריה זו התבססה באופן בסיסי על היחסים בין מסורות תרבותיות והיסטוריה של המישפחה וטיפוס האישי והתנהגות. השמרנים טוענו גם שמשפחה ממעמד נמוך הנולדת לתוך עוני, ונתמכת בצורה היסטורית על ידי שירותי הרווחה ובאופן מבני היא חסרת אבטלה נוטה לייצר ילדים שחסרים אמביציה ואתיקה של עבודה וחוש של הישענות על עצמם וישתתפו בהתנהגות אנטי-חברתית ( Auletta, 1982; Sowell 1982). היו אף שמרנים שטענו שהמעמד הנמוך הנחשל חייב לעבור תהליך של חינוך תרבותית חדש לפני שיוכלו להשתלב בתוך החברה (Banfiled, 1970). סוול, כלכלן ומלומד מאוניברסיטת סטנפורד היה בין הכלכלנים שחזו את עליית רייגן וגם חיזקו את השיח השמרני והוא גם קיבל תשומת לב מהאליטות השולטות ומהחוקרים השמרנים האחרים. סוול (Sowell,1975;Sowell 1981) טען שהאפריקאים-אמריקאים יוכלו להנות בטווח הארוך תחת המדיניות הסוציואקונמית הרייגניסטית. סוול התעקש שהפתרון המתאים הוא התערבות ממשלתית קטנה ככל האפשר ושמירה על השלום וזכויות על רכוש תחת משטר קפיטליסטי ואינדיוידואליזם קשוח. סוול בנה תוכנית שתביא לצמיחה, והיא נשענה על יסודות דומים לתוכנית של פרידמן:

1. פילוסופיה של שווקים פתוחים והתנגדות לכל רגולציה המגבילה את האפשרויות האינדיוידואליות. הפילוסופיה כוללת התנגדות להתערבות ממשלתית בכלכלה.
2. יציאה כנגד שכר המינימום, וטענה שזה מגביר את האבטלה, באופן פאטרטיקולארי לנוער האפריקאי-אמריקאי, ומונע מהם מקבלת ניסיון עבודה חשוב והתקדמות.
3.  תקיפה של תוכניות ה- Affirmative-Action (Sowell, 1980;Williams 1982).
לאורי (Loury) גם הוסיף טיעונים לשיח מדוע צריך לזנוח את תוכניות ה- Affirmative-Action. הוא טען שיש להגדיר מחדש את האג'נדה הנוגעת להתפתחות של האפריקאים-אמריקאים ולהתמקד על שיפור תנאי החיים של האפריקאים-אמריקאים מהממעמד הנמוך הגרים במרכזי הערים. הוא טען שמדינת הרווחה הליברלית ותוכניותיה הסבו נזק ודירדרו את הסקטור האפריקאי אמריקאי. והוא טען שרק הקהילה עצמה, לפתור את בעיותיה החברתיות. והוא ביקר את מנהיגי זכויות האזרח ומניגים ליברליים שלא הביאו לדיון ציבורי את הערכים שמנציחים את מצבו של הסקטור האפריקאי אמריקאי. (Loury, 1986).

 על מנת להתמודד עם הבעיות שעמדו בפני אמריקה הממשל של רייגן הציע את התכנית הכלכלית שמכילה את המרכיבים הבאים:
מצד אחד האינפלציה ירדה, בתקופת כלכלת ההיצע הרייגנאסטית, משיעור של 10.3% ב-1981 לשיעור של 3.6 ב-1987 ונוצרו כ-17 מיליון מקומות עבודה חדשים, הם יותר מכל השיעור באירופה באותה התקופה. אך מנהיגי השיוויון האזרחי השחורים הראו סטטיטיקה אחרת, ההכנסה הכללית של השחורים בארצות הברית ירדה ב-3.7 אחוז בתקופת רייגן. האבטלה בקרב השחורים אחרי 1984 עלתה (Wolters, 1996:289-290). משום ששחורים יותר מרוכזים בקרב האוכלוסייה מעוטת-האמצעים, מאשר הלבנים, ההעמקה של אי השיוויון בין העשירים לעניים מביאה אותנו לחשוב שאי-השיוויון הגזעי גדל יותר באותה התקופה וכעובדה זה מה שקרה בתקופה הנתונה. מ-1980 ל-1984, ההכנסות של משפחות ירדה בצורה אבסולוטית גם לעשירים שחורים וגם לעניים שחורים וירדה גם יחסית להכנסות של המשפחות הלבנות (Shulman, 1984).

הקיצוץ במשאבי התקציב לפיתוח בתים ומרחבים עירונים היו משמעותיים באופן פארטיקולארי משום שב-1979 לפחות 56% מתושבי מרכזי הערים היו שחורים ו-42% מתושבי הפרברים היו לבנים. השחורים היו אלו שהיו צריכים לקחת על עמם את הנטל של הקושי שנבע מקיצוץ המענקים לפיתוח עירוני (1991St. Pierre). תכנית לתמיכת במישפחות (Family Support Services) הייתה התוכנית הרווחה הפדרלית העיקרית למשפחות עם ילדים נתמכים (AFDC) שנוהלה עלידי ממשלות מקומיות עם תמיכה דומה מהממשלה הפדרלית.  התמיכה הייתה חשובה במיוחד למשפחות שחורות בגלל מספר גורמים:

1.    הכנסה החציונית של משפחות שחורות ב-1984 הייתה 15.432$ . נתון זה היה 12432$ פחות או 44.3% פחות מההכנסה החציונית של משפחות לבנות שעמדה על 27686$ ו-11001$ פחות מההכנסה החציונית של המשפחות בכלל ארה"ב ב-1984.
2. למרות ששיעור העוני הלאומי ירד בין 1983 ל-1984 לבתי האב השחורים הוא נפל מ-35.7% ל-33.8% בעוד שלבתי האב הלבנים הוא נפל מ-12.2% ל-11.15% - שיעור העוני בקרב ילדים השחורים מתחת לגיל 18 היה 46.5% שהשווה ל-16.5% של הילדים הלבנים. (שם, 331).

תוכניות הנוגעות למזון (Food Related Programs) שכלל סובסידיות (כסף, סחורות ועזרה כספית) לבתי ספר מחוזיים שהסכימו לתת מזון חינם לסטודנטים מיעוטי הכנסה (אלו שנמצאו 125% פחות מקו-העוני) ואוכל במחיר מופחת לאלו שנמצאו במצב כלכלי קצת יותר גבוה ( בין 125%-195% מקו העוני) . עוד פעם מצאנו שקיצוץ בתחום הזה נגע יותר מאחרים במשפחות שחורות שהיו צריכות ללמוד להסתגל למצב כלכלי קשה יותר.

תוכניות של בולי מזון (Food Stamp) שנגעו יותר למשפחות השחורות קוצצו. למשל אחת התוכניות שאושרה טענה שמשפחות עם הכנסה של פחות מ-11000$ לשנה יהיו זכאיות לבולי מזון, וזאת לאחר שלפני כן הסכום עמד על 14000$. לפי הערכה קיצוץ זה נגע ב-22 מיליון משפחות מיעוטות הכנסה באמריקה, ביניהם כמו שנרשם שחורים ונשים בצורה מרובה מהיתר. (שם, 332).

ללא ספק, הפנייה של הממשלה להרחיב את ערכי העבודה, האתיקה וחוסר תלות במדינה, נגעו במשפחות שחורות יותר ממשפחות לבנות, משום שאחוז ניכר מהמשפחות השחורות היו תלויות ברווחה. יותר מכך בהיעדר של הזדמנויות לגיטימיות להרוויח את המחייה, פשיעה אקטיבית החלה לגדול (Valentine, 1978) שנגעו כבר בסיכון שמירת החוק של האזרחים והכנסות ממס.

ב-1981 תוכניות להדרכה תעסוקתית (CETA) ותוכניות תעסוקה לציבור הרחב בוטלו. משום שאבטלה שחורה הייתה בשיעור שהוא כמעט פעמיים גבוה מלבנים, היה ספק קטן שהנשיא קיווה שהמשק הפרטי יוכל למצוא עבודה להם (: 3361991St. Pierre,). על ידי קיצוץ בתוכניות תעסוקה והדרכה וסירוב להוריד בדרגת האבטלה הכללית ברמת המקרו, ממשל רייגן בעצם הסכים לדרגת האבטלה גבוהה שתישאר בצורה קבועה, במרחב הכלכלי פוליטי (Shulam, 1984). ב-1981 בוטלו הטבות רחבות למענקי האבטלה. המיסוי על ההטבות למובטלים עלה ב-1982. הרחבות לתמריצי עבודה לחסרי עבודה בוטלו ב-1985. הממשל גם הצליח להכניס תוכניות שהכריחו חסרי עבודה לעבוד במשכורת מינימום בעבודות שיציעו להם ובתוך כך התנער ממתן שירותי אבטלה למסרבים.

בנושא התעסוקה הממשל של רייגן הציע לספק תמריצי מס לאזורים שהם מוכים כלכלית ושם התוכנית היה אזורי עסקים "Enterprise Zones". תוכנית זו לראייתו של הכלכלן לאופר, הייתה אמורה לחסל מיסים לעסקים שרצו לעבור לתוך העיר וגם להיפטר ממשכורת מינימום ולבצע עידכון מחדש לרגולציות העיסקיות והקודים בכיוון של צמיחה כלכלית. הירידה בשכר המינימום העמידה ילדים שחורים בתחרות עם אביהם על המשרות והאפשרויות המוגבלות. מאידך הורדה של שכר מינימום פתח מקום לצעירים שלא יכלו לעמוד אל מול תחרות בשוק העבודה. 

תחת המטרייה של הערכים שטענו להישרדות של הטובים ביותר ומדיניות שוק חופשי, הכריז ממשל רייגן על הכוונות שלו להגדיל את האחריות על השכר שמשפחות היו צריכות לתרום בשביל עזרת הסטודנטים (BEOG) ולהוריד את המקסימום של המענק ל-1800$ הניתן לסטודנטים. היו עוד תוכניות שקראו להוריד את המענקים האחרים לסטודנטים נזקקים. הצעות אלו פגעו בצורה ניכרת בשחורים שחיפשו חינוך אוניברסיטאי בכלל ובקולג'ים שחורים בכלל. אוניברסיטאות כמו אוניברסיטת מורגן בבאלטימור נאלצו לפטר חברי פקולטה ולהשהות שכירת חברי פקולטה חדשים בגלל הירידה בהרשמה לפקולטות (שם, 337).

בנושא הדיור, הרגולציות שסיפקו סובסידיות לדיור למשפחות פחותות הכנסה, למשל תושבים שהיו מוגבלים לשלם לא יותר מ-25% מהמשכורות המותאמת שלהם לשכגר הדירה ובפועל הרבה מהם שילמו פחות. ממשל רייגן העלה את האחוז שהיו חייבים לשלם עבור שכר הדירה ל-30%. שוב רגולציה זו פגעה בהמשפחות העניות בכלל ובמשפחות השחורות בפרט. (שם, 338).

לסיכום כשרייגן עזב את הבית הלבן ב-1988 אחוז המישפחות החד-הוריות גדל מ-51.9% ל-59.4% בקרב השחורים מ-17.7% ל-21.7% שהוא גזל בהתאמה בקרב הלבנים. כמו כן 55% מהילדים השחורים חיו עם הורה אחד (בהשוואה ל-41% מהילדים הלבנים) באזורים עירוניים ב-1988. בין 1980 ל-1988 אחוז העוני במישפחות עניות שחורות עם ילדים מתחת לגיל 18 עלה מ-35.5% ל-37.3% ולמישפחות לבנות הוא עלה מ-11.2% ל-12.4% (שם, 338).
הסטיסטיקות האלו ואחרות העלו חוקרים לומר שהפער בין השחורים המבוססים לעניים גדל (Orfield 1988; Wilson 1987). אני חייב לציין שישנם חוקרים כמו פלויד שטענו למשל שהמצב הסוציו-אקונומי של מישפחות האפריקאים-אמריקאים וחיי הקהילה בתוך מרכזי הערים ירד בצורה פרוגרסיבית מאמצע שנות השישים והגיע לממדי משבר בשנות השבעים, המון לפני הופעת הרייגניזם (Floyd, 1992:332).
מצד אחד האפריקאים-אמריקאים השמרנים התעקשו על דחיפה מורלית ואסטרגטיה של עזרה כלכלית עצמית שהייתה לה אפקט מוגבל על המעמד הנמוך האורבני האפריקאי-אמריקאי, שנתקע במבנה גזעי מופרד בשוק העבודה קפיטליסטי.
מצד שני המאסות של האפריקאים-אמריקאים לא יכלו להישען על המנהיגות המסורתית של ארגוני זכויות האזרח והכוח של האליטות הליברליות שחברו ביחד למגינת רווחה שירדה מקרנה אל מול הכוחות השמרנים הקפיטליסטיים. הכוחות הליברליים וההנהגה גססו בסערות הזמנים המישתנים. ההנהגה של ארגוני זכויות האזרח של האפריקאים-אמריקאים שנהנתה מפרי מאבקה בזמן החברה גדולה של ג'ונסון התרכזה בלשמר את כוחה האינדיאוידואלי ושכחה את הישרדות הקולקטיב. הם דרשו זכויות אזרח בזמן שההמונים דרשו זכויות אדם! עם עלייתה של החברה הפוסט-תעשייתית שבה ידע הוא מרכיב בלתי נפרד בשביל הצלחה חברתית והתקדמות כלכלית, האפשרות של עתיד הפכה לספק ואפילו מאיימת בשביל חסרי המעמד האפריקאים-אמריקאים אשר חיו בתוך מרכזי הערים, והמשיכה את תהליך הדה-הומיניזציה של חייהם.

קודם הם עברו תהליך פוסט קולוניאלי שאופיין על ידי העבדות ודיכוי גזעי, הפך למציאות של עוני וחוסר כוח. אוכלוסיית מרכזי הערים, הפכה לזרה מהמיין סטרים האמריקאי, בזמן שהמוסדות שלהם היו בהתקפה וילדיהם נבגדו בבתי הספר הציבוריים, שבו הכלים הבסיייסים של הידע נזרקו לפח והמוטיבציה האקדמית דוכאה ובניית הזהות העצמית סטתה מדרכה (Hayes,1992  ).

אני אניח (כמו שמורי (Murray) עשה ב-1984) המזל וההצלחה הפוחתת שווילסון (Wilson) כינה אותה המנוחשלים האמיתיים (תרגום שלי מ.ש)  “The Truly Disadvantaged" הם התושבים השחורים של מרכזי הערים, כתוצאה מממדיניות ממשלתית. החיבור שבין גזע, מעמד, וחוסר כוח שיצר אחוזי פשע גבוהים באופן יחסי, אחוז אימהות חד הוריות צעירות גבוה, אחוזי אבטלה גבוהים, תלות גוברת במוסדות רווחה, ושוליותו של הגבר, ובאופן כללי כל הגורמים הללו התחברו לתוך תחושה של חוסר כוח שאפף את קיום התושבים השחורים של הגטאות בתוך הערים הגדולות, עם פער מעמדי תרבותי בורגני שעמד על מאפיינים גזעיים (: 3381991St. Pierre,).

זה מאוד אופנתי לחשוב שגזענות היא דבר של העבר ושהיום אנו עדיין סובלים את האפקט של המורשת שלה. לגזענות אין מיסוד או תמיכה אידיאולוגית. מחשבה זו היא שגיאה ומסוכנת. הגזענות האמריקאית שרדה במשך המון דורות. גזענות – גם רק בשוק העבודה היא מורכבת ובעלת מרכיב של השתנות ביחד עם הנסיבות. שוק העבודה אם כך לא יכול להיות נייטרלי. להתנהג כנגד המרכיב של אפלייה מתקנת ש"מפלה" את הלבנים היא מרכיב חסר חשיבות, משום ששוק העבודה הוא גזעני אם לא הוא מפוקח.

ב. השפעת מדיניות הניאו-ליברלית על מצבם של הערבים בישראל. 

בפרק הראשון של המאמר בדקנו את השפעת המדיניות הניאו-ליברלית של ממשל רייגן על השחורים בארה"ב וראינו שהריבוד המעמדי מצד אחד והגזענות מצד שני שהיו בעוכרי המדיניות הכלכלית כלפי השחורים. ראינו גם שהרטוריקה הרייגנאניסטית לא הצליחה לעמוד בפרץ הציפיות שהיא העמידה בפני העם האמריקאי בכלל והאוכלוסיה האפרו-אמריקאית בפרט.

אף שזכויותיהם של הערבים בישראל הובטחו על ידי מגילת העצמאות וקווי היסוד של הממשלות השונות. הרי שלמעשה קיימת אפליה סמוייה וגלויה נגד האוכלוסייה הערבית. טיעוני הביטחון והעובדה שהערבים בישראל נתפסים במקרים רבים כ"סיכון ביטחוני" פעלו גם הם לחסום את כניסתם של הערבים לעמדות חשובות ולמרכזי כוח שונים. חרף הישגי האוכלוסייה הערבית בתחומים השונים עדיין ניכר פער בין היהודים לבין הערבים בתחומים השונים: בתחום החינוך, בתקציבי הרשויות המקומיות ובשירותי הרווחה ועוד. (אלחאג', 1997: 108).

הניכור ההדדי של המגזר הערבי אל מול המגזר היהודי ניזון גם ממדיניות המזניחה את המגזר הערבי ומתעלמת מבעיותיו המחמירות. הקואליציות של מפלגת הימין נקטו פעילות המרחיקות את הערבים.(סמוחה, 2001: 246).
בזמן של התרחבות הצמיחה הכלכלית ועבודה בתעסוקה מלאה הערבים בישראל לא הצליחו לצבור את ההשפעה הכלכלית והפוליטית המלאה הדרושה להשפיע לטובתם באלמנטים מסוימים, למרות חלקם בהתפתחות. (Crami and Rosenfeld, 1992 : 46).
כאשר פועל ערבי ובמיוחד פועל שהיגר מהכפר/יישוב בו הוא נולד (זהו מנת חלקם של הערבים בישראל אשר מחפשים עבודה) מופלה לרעה בשל היותו ערבי ולבסוף מפוטר הוא נוחת בכפר שלו/ישובו ושם אפשרויות העבודה שלו כמעט ולא קיימות (שם, 49).

בפרק זה אני אנסה להתחקות אחרי השפעת המדיניות הכלכלית של שר האוצר נתניהו בשנת 2003 על מצבם של הערבים בישראל ומתוך כך אני אנסה להסיק האם יכולתי למצוא אכן קו מנחה בהשפעה של מדיניות ניאו-ליברלית על מיעוט מדוכא אשר חי תחת רוב מדכא (דיכוי הכולל צורה של גזענות).

כבר באמצע שנת 2003 החלה המדיניות הניאו-ליברלית של נתניהו לתפוס תאוצה והוא הודיע על תוכניתו הכלכלית. התכנית אושרה ב-29.5.2003 בכנסת. התוכנית כללה קיצוץ בשכר, פיטורי עובדים בשירות הציבורי, פחות שירותי רווחה והשלב הבא ברפורמה במס הוקדם (אטד, 2003). אלה ההשפעות העיקריות של סעיפיה הרבים של התוכנית:
· תקציבי הקניות של כל משרדי הממשלה, פרט למשרד הביטחון, קוצצו בשיעור אחיד של 10%. בנוסף לכך, בוצע קיצוץ בשיעורים שונים במספר רב של סעיפים תקציביים שונים. היקף הקיצוץ הכולל, שאושר כבר בוועדת הכספים הסתכם אותה השנה בכ- 5 מיליארד שקל.  משמעות קיצוץ זה הייתה פגיעה קשה בשורה ארוכה מאוד של שירותים שקיבל הציבור עד אותו היום מהרשויות השונות - החל ברמת הנסיעה בתחבורה הציבורית וכלה בשירותי הרווחה של הרשויות המקומיות ובהקלות לרכישת דיור בפריפריה. סך הקיצוצים בתקציב, הכוללים הסתכמו בכ- 11 מיליארד שקל.

·תקציב המדינה הוקפא ברמתו הנוכחית במהלך 3 השנים הבאות. גם כאן המשמעות הכוללת הייתה פחות שירותים לאזרח, בשורה ארוכה מאוד של סעיפים.

• · שכר עובדי המדינה קוצץ באותה השנה בכ- 2 מיליארד שקל, ובסכום דומה דובר גם על השנה הבאה. שיעור הקיצוץ נע בין 0.29% ברמות שכר ברוטו של 4,000 שקל לחודש, לבין 8.31% ברמות שכר של 35 אלף שקל לחודש ומעלה.
  ·  בנוסף לקיצוצי השכר בשירות המדינה, נדחה תשלום תוספת היוקר הקרובה לעובדים אלה בשנה וחצי, ומועד תשלום דמי ההבראה לשנת 2004 נדחה בחצי שנה.

• · הוכנסו שינויים מפליגים במערך הפנסיה: גיל הפרישה לגמלאות הושווה לגברים ולנשים והועלה בהדרגה ל- 67 שנים. הפרשות העמיתים לפנסיה הוגדלו ב- 2%. הנפקת אגרות החוב המיוחדות לקרנות הפנסיה צומצמה במידה משמעותית, והריבית המובטחת עליהן הוקטנה אף היא. קרנות הפנסיה נדרשו להפנות חלק גדול מנכסיהן הכספיים להשקעות ישירות בשוק ההון. בתמורה, ערבה הממשלה לקרנות הפנסיה והבטיחה להזרים להן במהלך עשרות השנים הבאות סכום כולל של יותר מ- 70 מיליארד שקל.  המשמעות של מכלול מהלכים אלה לעמיתי הקרנות: יהיה עליהם לעבוד פרק זמן ארוך יותר, ולשלם סכומים גדולים יותר, עד ליציאתם לפנסיה.

• · בוצע קיצוץ חד נוסף (הרביעי במהלך השנתיים האחרונות) של 16% בקצבת הילד הראשון והשני, ובוצע מהלך הדרגתי של השוואת גובה הקצבה לכל הילדים ללא חשיבות למספר הילדים במשפחה.

• · נוסף לקיצוץ בקצבאות הילדים, הוחלט לא לעדכן את מרבית קצבאות הביטוח הלאומי האחרות עד סוף שנת 2005. לגבי קצבאות הילדים נקבע מנגנון חישוב שיעניק הצמדה רק במקרה שהאינפלציה השנתית תהיה גבוהה מ- 5%.
  · תקציב משרד החינוך קוצץ ב-400 מיליון שקל והוחלט לפטר אלפי מורים.

• ·   הוחלט להפחית את מספר מיטות האישפוז בבתי החולים. והוחלט לצמצם ולסגור מחלקות בבתי החולים.

• · מענק הלידה לילד השני ואילך קוצץ בשיעור חד של 70%.

• ·  השלב הבא של הרפורמה במס הכנסה הוקדם בשנה וחצי. כתוצאה מהקדמת הרפורמה, גדל שכר הנטו בשיעורים שונים, בהתאם לגובה ההכנסה ברוטו. מי שהשתכר 3,300 שקל ברוטו לחודש קבל תוספת לנטו של 13 שקל. ברמת שכר של 7,000 שקל הסתכמה התוספת לנטו ב- 121 שקל. ברמת שכר של 10,000 שקל – ב-211 שקל, ואילו ברמות שכר של 35,000 שקל לחודש ויותר גדל כבר שכר הנטו בשיעור של 1,066 שקל.

• ·  ויש עוד הטבה אחת, שיועדה אך ורק לבעלי השכר הגבוה: המהלך של החזרת תקרות התשלומים לביטוח הלאומי (ברמת שכר של כ- 35 אלף שקל לחודש ומעלה), שאמור היה להתבצע רק בסוף אותה השנה – הוקדם ובוצע כבר בתחילת יולי. 

שוב יכולנו לראות את שני המרכיבים של התוכנית הניאו-ליברלית של רייגן מתבצעת בתוכניתו של נתניהו. ראשית המרכיב של קיצוץ במס שהרטוריקה של רייגן שטענה כי יוביל לצמיחה חדר לשיח של נתניהו שטען גם הוא שקיצוץ זה יוביל לעלייה בצמיחה. 

"לא נעלה מסים ואף נמשיך להוריד את המסים על עבודה, כמתוכנן" - כך אמר שר האוצר, בנימין נתניהו, בכנס של מגזין "TheMarker" לרגל פרסום גיליון "100 המשפיעים במשק". "מדינה שרוצה לעודד צמיחה", אמר נתניהו, "תפחית מסים גם אם הדבר יגרום לעלייה בגירעון". נתניהו אמר כי מערכת הבנקאות היא "אולטרה ריכוזית", וכי הוא תומך בהקמת קבוצה בנקאית שלישית סביב בנק דיסקונט. בהתייחסו לתפקיד הרגולציה במשק אמר נתניהו: "חובת ההוכחה היא על הרגולטורים, מכיוון שיש עודף רגולציה במשק". שר האוצר אמר כי את בעיית האבטלה בקרב בעלי המקצועות הטכניים-טכנולוגיים קשה לפתור כיום עקב המשבר בענפי הטכנולוגיה, ואולם את הבעיה בחלק התחתון של הסולם הסוציו-אקונומי אפשר לצמצם באמצעות גירוש העובדים הזרים. (שפר, 2003). 

שנית יכולנו לראות את המרכיב של קיצוץ בהוצאות החברתיות של הממשלה במשק. למשל קיצוץ בקיצבאות הילדים, עד כה היתה אפליה בין ילד לילד: למשל, הילד החמישי היה "שווה" הרבה יותר מהילד הבכור, ונטען כי האפליה הזאת עודדה את הילודה בקרב האוכלוסייה הלא ציונית במדינת ישראל – הערבים והחרדים.  ככל שלמשפחה היה יותר ילדים – כך הקיצוץ נהיה חריף יותר. למשל, משפחה ל-10 ילדים הפסידה 1,431 שקלים בחודש.  התכנית שנפרסה על פני שש שנים, ובסיומה הוחלט שתהיה קיצבה אחידה לכל ילד: 144 שקלים. יתר על כן, כל ילד שנולד החל מה-1 ביוני השנה קבל קיצבה אחידה בסך 144 שקל, בין אם הוא הבכור או הילד העשירי של הוריו.

כבר בשלב הראשון של הקיצוץ בקיצבאות הילדים "גלח" מהכנסתן השנתית של המשפחות מרובות הילדים אלפי שקלים בשנה. למשל, משפחה בת 10 ילדים אבדה הכנסה של יותר מ-17 אלף שקל בשנה. מחקר של הביטוח הלאומי קבע כי כתוצאה מקיצוץ הקיצבאות הילדים הצטרפו למעגל העוני 11 אלף משפחות, שבהן 83 אלף ילדים. התוצאה תהיה שכל משפחה חמישית וכל ילד שלישי בישראל היו עניים. עוד עלה מהמחקר כי 74% מהקיצוץ נפל על ארבעת העשירונים העניים ביותר (שמתוכם הערבים והמיזרחים מהווים חלק עיקרי). (רגב, 2003).

התוכנית הכלכלית הוכיחה כי חזונו החברתי של נתניהו מסתכם בשלוש מילים: חברת סכום-אפס. לפי נתניהו, בתנאים כלכליים של צמיחה ריאלית אפסית או נמוכה, יש להעביר תגמולים לעשירים ולממנם, בין היתר על-ידי קיצוץ בתגמולים הניתנים לשכבות הנמוכות ולמעמד הבינוני. השכבות הנמוכות והמעמד הבינוני צריכים להקריב מרווחתם למען שכבה מצומצמת של בעלי אמצעים, במטרה לזרז צמיחה כלכלית שפירותיה יפלו כפרי בשל לידי אותה שכבה מצומצמת.

נתניהו הפנים את יכולתם המפותחת של העשירים לזהות פגיעה מעשית או פוטנציאלית במקורותיהם, עם זאת, יש להזכיר את מיסוי ההון ואת המיסוי הטריטוריאלי (כלומר, על כל הכנסה, כולל הכנסות מחו"ל) הונהג לראשונה בתקופת נתניהו.

 הרחבת בסיס המיסוי פוגעת בבעלי האמצעים. ולכן פגע דווקא באותן שכבות חברתיות שבעת אישור התוכנית עדיין לא השכילו לעמוד על הפגיעה ברווחתן, לדוגמה כתוצאה מהשינויים בהסדרי הפנסיה. בעשותו כן, המשיך נתניהו בדרכן של ממשלות מימין ומשמאל, שנקטו מדיניות המנוגדת לאינטרס שלהן-עצמן. כל ממד חברתי, כמותי או איכותי, ממחיש את חומרת המשבר שבו מצויה היום החברה הישראלית, ובעיקר את התמדתם של הגורמים המעמיקים אותו. אבל המדיניות אינה משתנה.

האסטרטגיה של מדיניות הכלכלית של ביבי היא פריסת המהפכה הגדולה לפרוסות קטנות ובלתי קשורות: הפרטת הנמלים פה, תיאגוד בתי החולים שם; פיטורים במגזר הציבורי פה, קיצוץ שירותים לחלשים שם; ביטול בית הדין לעבודה פה וביטול זכות בשביתה שם. כל אלה מונפקים על-ידי מכונת התעמולה של האוצר כצעדים נפרדים שמטרתם הבראת המשק. בפועל, הם אינם אלה צעדים משתלבים במהפכת נתניהו.

ההשפעה של התוכנית הכלכלית של שנת 2003 לא איחרה לבוא ולהשפיע על האזרחים הפלסטינים אזרחי ישראל לפי דוח הארגון הלא ממשלתי הנקרא מוסווא (שוויון בערבית) של סוף שנת 2003 התברר כי הממשלה ביטלה תוכניות הפיתוח במגזר הערבי (מרסיאנו, 2003). הדו"ח על המצב הכלכלי חברתי של הרשויות המקומיות והאזרחים הערבים הוצג בדיון שהתקיים בכנסת מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל ב-2004.

בדו"ח היו שני חלקים: החלק הראשון בחן תחומים שונים ברשויות הערביות וברמת החיים של האזרחים הערביים. בחלק השני הציג הדו"ח את המדיניות התקציבית בשלוש השנים האחרונות ואת הצעת התקציב לשנת 2004. מרכז מוסאוא חשף בדו"ח שפרסם שכיתות לימוד חדשות שאושרו לבנייה - אינן נבנות ושאזרחי ישראל הערבים הרוויחו פחות מהיהודים, ושבנייה נוספת לא אושרה במגזר הערבי, וששיעור הנשירה ממערכת החינוך היה כפול מבמערכת החינוך היהודית.  למעשה תוכנית לפיתוח תשתיות ומערכות חינוך במגזר הערבי בוטלה, בתקציב הממשלה לשנת 2004 ונראה כי הבעיות הידועות במשק הישראלי התבטאו במגזר הערבי בקיצוניות: יותר אבטלה, יותר עוני, יותר נשירה מבתי הספר.
התברר כי לפני שלוש שנים קיבלה הממשלה החלטה להשקיע מיליארד שקל בשנה, ב"תכנית ארבעת המיליארדים", שמטרתה: להקצות לכל היישובים הערביים כארבעה אחוז מתקציב הפיתוח הממשלתי. בדו"ח טוען מרכז מוסאוא, כי הממשלה ביטלה בתקציב 2004 את התוכנית, וכתוצאה מכך הוחמר המצב הכלכלי חברתי של הרשויות המקומיות הערביות, וכן של האזרחים הערבים.

שליש מהילדים מתחת לקו העוני

עיבוד הדו"חות של הרשויות הערביות לשנת 2003 מעלה, כי גירעונן עמד על כמיליארד שקלים. 30 רשויות מקומיות ערביות מתוך 80 לא שלמו משכורות וחשבונות לספקים. בחלקן נותקו שירותים בסיסיים כמו אספקת מיים וקווי טלפון. 95% מהרשויות המקומיות נמצאות בדירוגים הנמוכים לפי המדד כלכלי חברתי שפורסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
בעקבות קיצוץ קצבאות הילדים, הידרדרו 30% מהילדים הערבים בשנת 2003 אל מתחת לקו העוני (337 אלף ילדים). כ-45% מהמשפחות הערביות חיות מתחת לקו העוני (87,300 משפחות).
צפיפות במגזר הערבי: כמעט פי 2 לעומת המגזר היהודי
לשכות בריאות הציבור דווחו על החמרה במצב תמותת התינוקות ביישובים הערביים. המצב חמור במיוחד בנגב, שם נפטרו 17 תינוקות לכל אלף לידות.
הממשלה החליטה בשנת 2000 לתכנן ולפתח קרקעות לבניית 40 אלף יחידות דיור במגזר הערבי. רק בשנת 2003 סיים משרד השיכון לתכנן שכונות חדשות. התוצאה: 36 אלף בתים ללא רישיון. צפיפות הדיור היא 1.41 לפחות לחדר ביישובים הערביים לעומת 0.88 ביישובים היהודים.
ממוצע הכנסה לנפש של האזרח הערבי עמד על 4,472 שהם כ-60% מהממוצע לאזרח יהודי. הפערים נובעים בעיקר מפערים בהשכלה ובסוגי העבודה בהם עסקו העובדים הערבים לעומת היהודים. המתנגדים לדעה זו טוענים שהסיבה עיקרית האחרת היא העובדה שמספר הנפשות במגזר הערבי כמעט כפול מזה של המגר היהודי..
התקציבים למגזר: מעוכבים או לא מיושמים
הדו"ח תקף בחריפות את מדיניות הממשלה כפי שמשתתפת בתקציב המדינה לשנת 2004. שלוש ועדות לבדיקת צורכי החינוך הערבי הגישו המלצות לפתרון מצוקת הכיתות ביישובים הערבים. 1,500 כיתות שהיו אמורות להיבנות לא נבנו. משרד האוצר עכב את בנייתן של 500 כיתות לימוד שתיכננו זה מכבר לבנות.
בתוכניות הפדגוגיות עמד משרד החינוך לקצץ 14 מיליון שקלים. באגף שחר, (שירותי חברה ורווחה במשרד החינוך) התקציב המיועד לחינוך הערבי אינו עלה על 7% למרות שבג"ץ פסק כי יש לפעול לתיקון המעוות.
שיעור הנשירה במערכת החינוך הערבית עמד על 12%, לעומת 6% בחינוך היהודי.
משרד הפנים קיצץ שישה מיליון שקלים בתקציב מענקי האיזון לרשויות המקומיות. בנוסף, קיצץ המשרד 55 מיליון שקלים בתקציב הפיתוח לרשויות הערביות.
משרד הבריאות הקצה רק 1.7 מיליון שקלים לבניית מרפאות טיפת חלב, במקום 3 מיליון כמתוכנן. המשרד לא קיים את כל חובותיו על פי הוראות חוק הבריאות, ולא חייב את קופות החולים להקים ולהפעיל מרפאות, במיוחד בכפרים הלא מוכרים בנגב.
משרד התעשייה קצץ 60 מיליון שקלים בפיתוח והקמת אזורי מלאכה ותעשייה ביישובים הערביים. המשרד אמור היה להקצות שישה מיליון שקלים להכשרת נשים ליציאה לעבודה. בפועל, תקציבים אלה אינם יושמו.
בשנת 2002 לא ניצל משרד השיכון כ-38 מיליון שקלים שנועדו לפיתוח שכונות חדשות ביישובים הערביים, בשנת 2003 ניצל המשרד רק 15% מהתקציב שהועמד לרשותו. רוב סעיפי התקציב המיועדים לסיוע ברכישת דירה היו סגורים בפני האזרחים הערביים ויועדו רק לקבוצות מסוימות במגזר היהודי (דו"ח מוסאווא, 2004).
לסיכום השפעת הקיצוצים בהוצאות החברתיות מצד אחד והרפורמות במס שגרעו מהכנסות המדינה, הביאו לירידה חדה במצב של אזרחי ישראל הערבים, משום שהריבוד המעמדי בישראל היה מוצאם לריבוד האתני ומשום שהגזענות בישראל הינה פרקטיקה מוצהרת במדיניות הממשלה הניאו-ליברלית.

סיכום

מצאנו קשר הדוק בין מדיניות ניאו-ליברלית כלכלית-חברתית לבין התנערות ממלחמה בגזענות בשוק העבודה ובכלל. ראינו כיצד ניזוקו השחורים בארה"ב ממדיניות הניאו-ליברלית של ממשל רייגן וגם מצאנו כיצד ניזוקו האזרחים הפלסטינים של מדינת ישראל מהמדיניות הניאו-ליברלית של ממשל נתניהו. שתי האוכלוסיות סבלו מהתנערות המדינה ממלחמתה בגזענות כחלק מהרטוריקה הכלכלית שהשוק שיעבוד בשיאו, יקפוץ מעל מחסום הגזענות. לצערי מצאתי שבישראל הגזענות בישראל היא פרקטיקה שהממשלה אינה נלחמת בה דיו, לעומת הגזענות בארה"ב שמולה מוכן הממשל האמריקאי להילחם.

מצאתי שהקפטיליזם אימץ את הממשל הקיים ופעל דרכו ולא מצא לנכון לאמץ ערכים שהיו שונים מערכי הממשל המקומי. למדתי רבות מעבודה על גזענות ועל הקשר שלה לשוק העבודה וגם למדיניות ניאו-ליברלית בכלל.

היסטוריה אמריקאית: קריאה נוספת - אימגו

• המהפכה האמריקאית חלק א'

• המהפכה האמריקאית חלק ב'

• מגלים את אמריקה

• חמש פעמים טקסס

• דדווד: זהב בגבעות השחורות

• ז'אן לאפיט: הפיראט מביצות לואיזיאנה

• הביטול של דרום קרוליינה

• שובו של הבאפלו

• בלדה לחמור: פיירפליי קולורדו

• משפט המכשפות מסיילם

• משפט וויאט ארפ - הולידיי

• המשפט של צ'רלס מנסון

• נאום גטיסבורג - אברהם לינקולן

• מלחמת העולם השניה באוקיאנוס השקט

• מדוע הוטלו פצצות האטום על יפן?

• האמריקאים רכשו מידע על לוחמה ביולוגית יפנית

• נפט - שמן הסלע

• משבר חברת הרכבות האמריקאית

• הגברת באדום של וול סטריט

• הפרטה, הלאמה או החמצה

• משבר הטילים בקובה

• ג'ון דיר: טרקטורים ושוויון

• תומס דייבנפורט

• ההגמוניה האמריקאית

• ממשל קנדי וג'ונסון

• התפתחות ממשל ניקסון

 

בבליוגרפיה:
אברהמי, אלי וצור אלי. 2000. "סולידריות וצדק חברתי בעידן כלכלת השוק: רב שיח" .
אלחאג', מאג'ד, "זהות ואוריינטציה בקרב הערבים בישראל: מצב של פריפריה כפולה", מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים, מס' 42-41, קיץ 1997.
אטד אמנון, "כך תשפיע עליך התוכנית הכלכלית", אתר ידיעות אחרונות (YNET), 29 במאי 2003.
גלבריית ק. ג'ון. "השוק ומר רייגן", מאנגלית אשר מניב, מיגוון 82, ינואר 1981.
דו"ח מוסאווא, גזענות בישראל, דוח שנתי מיוחד, הכין וערך עו"ד פואד עאזר, חיפה, 2004.
הרינגטון מייקל. "אתגר לממשל הדמוקרטי החדש", מאנגלית נורית גורן, רמת אפעל: יד טבנקין בשיתוף ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י והמרכז לתרבות ולחינוך, ילקוט למחשבה סוציאליסטית מס' 12, אוקטובר 1988.
מרגלית אלקנה. "שוק חופשי או כלכלה בעלת יעדים חברתיים ? (עוד דברים נגד הניאו-ליברליזם והאינדיבידואליזם", מאסף לחקר תנועת העבודה והסוציאליזם, גבעת חביבה: המרכז לתיעוד וחקר של השומר הצעיר, קיץ תשמ"ח, 1988.
מרסיאנו אילן, "דו"ח: הממשלה ביטלה תוכניות הפיתוח במגזר הערבי", אתר ידיעות אחרונות (YNET). ה-2 בדצמבר 2003.
נווה איל. ­"אי נחת אמריקנית – הליברלים בארצות הברית עם תום האלף", זמנים רבעון להיסטוריה, ת"א: הוצאת הבית ספר להיסטוריה של אוניברסיטת ת"א והוצאת זמורה ביתן, גיליון מספר 68-69, סתיו-חורף 1999-2000
סמוחה סמי, "יחסי ערבים-יהודים בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", מגמות בחברה הישראלית, עורכים יער אפרים ושביט זאב (כרך א'). תל-אביב : האוניברסיטה הפתוחה, 2001.
סמית אדם. עושר העמים : ספרים א-ג, תרגמו מאנגלית- יריב עיטם ושמשון ענבל, ירושלים: מוסד ביאליק, 1996.
 

פארגז וסקארצה. "הניאו-שמרנות של השמאל", מאנגלית נורית גורן, רמת אפעל: יד טבנקין בשיתוף ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י והמרכז לתרבות ולחינוך, ילקוט למחשבה סוציאליסטית מס' 12, אוקטובר 1988.
פרידמן מילטון ורוז. החופש לבחור:עיקרי הכלכלה החופשית, ת"א: בהוצאת המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי, 1980.
שפר שלומי, "נתניהו: נמשיך להוריד מסים על עבודה – כמתוכנן", עיתון 'הארץ', 01 בספטמבר 2003.
ראנד איין. כמעיין המתגבר, מאנגלית ד. אהליאב, ת"א: הוצאת ש. פרידמן, 1997.
רגב דויד, "הקיצוץ בקיצבאות הילדים – ממחר", אתר ידיעות אחרונות (YNET),19לאוגוסט 2003.
רייגן רונלד. חיים אמריקניים, מאנגלית עמוס כרמל, תל-אביב: הוצאת עידנים בע"מ, 1990. 

Auletta, K. The Underclass. New-York: Random, 1982.
Banfiled E. The Unheavently city (2nd Ed.), Boston: Little Brown. 1970.
Carmi Shulamit and Henry Rosenfeld, "Israel’s political Economy and the Widening Class Gap Between its two National Groups", Asian and African Studies 26, 1992.
Dawson C. Michael. "A Black Counterpublic? : Economic Earthquakes, Racial Agenda(s), and Black Politics", Public Culture, Volume 7, Number 1, fall 1994.
Epstein, Richard A. Forbidden grounds: The Case Against Employment Discrimination Laws. Cambridge: Harvard University Press. 1992.
Glider, George. Wealth and poverty, New Delhi: Kalyani Publications, 1981.
Goodstein, Marvin and Weintraub, Sidney, Eds. Reaganomics in the Stagflation Economy, 1983.
Hayes W. Floyd III, "The Political Economy, Reaganomics and Black" Western Journal of Black Studies, No. 6, 1982.
Hayes W. Floyd III. "Governmental Retreat and The Politics of African-American Self-Reliant Development: Public Discourse and Social Policy", Purdune university Journal of Black Studies, Vol 22, No. 3, March 1992.
Lewis, Q. The Culture of Poverty. In D. P. Moynihan (Ed.), On Understanding Poverty: Perspectives From the Social Science, New York: Basic, 1968.
Loury G. C. "The Black Family: A Critical Challenge", Journal of Family and Culture, No. 1, 1986.
Marable, Maning. Beyond Black & White, London; New York: Verso, 1995.
Moynihan, D.P. Family and Nation. San Diego: Harcourt, Brace, 1986.
Murray. Charles, Losing Ground: American Social Policy, 1950-1980. New York: Basic Books, 1984.
Norton Mary. Beth, Kazman M. David, Paul D. Escott, Chudacoff P. Howard, Paterson G. Thomas, Tuttle Jr. William. A People and A Nation: History of the United States, Boston: Houghton Mifflin Company, 1986.
Orfield G. Separate Societies: Have Kerner warning come true?, In F.R Harris & W. Wilkins (Eds.), Quiet riots: Race and Poverty in the United States. New York: Pantheon. 1988.
Rayn, W.  Blaming the Victim, New-York: Random, 1970.
Rousseas, Stephen William. The political economy of Reaganomics: a critique, Armonk, N.Y.: M.E. Sharpe, 1982.
Wanniski, Jude. The way the world works:  how economies fail and succeed, New York: Basic Books, 1978.
Shulman, Steven. Competition Racial Discrimination: The Employment Effects of Reagan’s Labor Market Policies, Union for Racial Political Economies. Volume 16, number 4, winter 1984.
Sowell T. Race and Economics. New York: David McKay. 1975.
Sowell T. Knowledge and Decisions. New York: Basic Books. 1980.
Sowell T. Ethic America: A History. New York: Basic Books. 1981.
St. Pierre, Maurice. "Reaganomics and its Implications for African Family life", Morgan State University, journal of black studies: VOL. 21, No. 3. ,March 1991.
Valentine C. A. Culture and Poverty: Critique and Counter Proposals. Chicago: University of Chicago Press. 1968.
Valentine, B. Hustling and other Hard Work: Lifestyles in the Ghetto. New York: The Free Press, 1978.
Walters Raymonds. Right Turn: William Bradford Reynolds, the Reagan Administration, and Black Civil Rights, New Jersey: Transaction Publishers, 1996.
West, Cornel. Race Matters, New York: Vintage Books, 1994.
West, Cornel and Ohn, Rajchman (Eds). Post-Analytic Philosophy, New York: Columbia University Press, 1985.
Wilson W. J. The Truly Disadvantaged: The Underclass, and Public Policy. Chicago: The University of Chicago Press, 1987.
Wilson W. J. The Ghetto Underclass and the Changing structure of Urban Poverty. In F.R Harris & R. W. Wilkins (Eds.), Quiet Riots: Race and Poverty in the United States. New York: Pantheon.
Wolters, Raymond. The Reagan Administration and black Civil Rights, New Brunswick: Transaction Publishers, 1996.
 

---