אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הפוזה המולכת וחיינו השבויים


תאריך פרסום קודם: 
2004

נדמה לנו שאנו חיים. שיש לנו חיים. וכי הסיבה שיש לנו אותם היא או כדי שנהנה מהם (ברמה הנמוכה), או כדי שנגשים אותם (ברמה הגבוהה). בסך הכול נראה לנו שנולדנו בגללנו. וכי עכשיו, משנולדנו, נוכל לעסוק בנו ולמלא את צרכינו. אך הטבע והחברה מהתלים בנו; מעל פני השטח אכן נראה כך; אתה חי בשבילך ולמענך. אך כשבודקים לעומק יותר מוצאים כי האדם רק חושב שהוא חי עבור עצמו, ולמעשה הוא חי עבור התפקיד שהוא ממלא. לאדם עצמו נראה כי התפקיד שהוא ממלא (בין אם מדובר בתפקיד ההורה במשפחה,או תפקיד מקצועי בעבודה) נועד לעזור לו להרחיב את תחום ההנאה והסיפוק של חייו,  אך האומנם? השאלה שיכולה להישאל כאן היא: מי עובד כאן בשביל מי? מי מהווה כלי משחק בידי מי? התפקיד בידי האדם? או האדם בידי התפקיד?

וכדי להבין זאת לעומק יותר, יש לסקור את מגוון התפקידים שהאדם ממלא בחייו. ובכן, כל תפקידיו של האדם מתחלקים לשניים; התפקיד שהוא ממלא בחברה והתפקיד שהטיל עליו הטבע.

ונתחיל בטבע: 

חלק א', הטבע:

בטבע ובחיים הדברים נראים דומה. אם נתעלם מן הטכנולוגיה שהמציא האדם הרי, אם אדם יוצא לטבע היום ואדם יוצא לטבע לפני 500 מאות שנה – כל  החיים האורגנים נראים אותו הדבר; עצים, בעלי חיים, בני אדם. אותם חתולים המתנהגים באופן דומה, אותם בני האדם, (הלבוש אולי שונה) ואותם הצמחים, שיחים, עצים וכו'. אך יש כאן טעות. אלה לא אותם האנשים, בעלי החיים והעצים שראה האדם לפני 500 שנה, הם רק נראים כך. הם נראים אותו הדבר. אך אלה חתולים, עצים ובני אדם אחרים. כל שאנו רואים הוא התפקיד. אך השחקנים אחרים.

כמו אדם המבקר באותה ההצגה כעבור שנה, התפקיד של הקמצן במולייר נשאר אותו תפקיד, אותן תלבושות, אותה ההתנהגות - רק השחקן הוחלף. כך גם בטבע. (באופן מהותי, ללא הטכנולוגיה שנוספה). 

כדברי השיר הידוע:

 'הימים חולפים, שנה עוברת, הימים חולפים שנה עוברת,

 ורק המנגינה, ורק המנגינה -לעולם נשארת'.

צעירים באים, מבוגרים מתפנים.

כל שנותר הוא התפקיד.  

לא תמיד התפקיד ידוע ומודע, אך הכול נראה כמו במחזה, כולם ממלאים תפקיד בהצגה גדולה כלשהי. וההצגה חייבת להמשך. כל שחקן משחק את התפקיד כאילו גילום התפקיד מהווה חלק מהגשמת אושרו ורווחתו הוא, תפיסתו את התפקיד היא כי התפקיד בא לשרת אותו, ולא הוא את התפקיד. השחקן חולם את גדולתו, אך הוא יתחלף והתפקיד היה ויישאר. גדולתו היא רק בראשו. הוא כלי שרת בידי התפקיד.

הוא רואה את התפקיד כאבן דרך בדרכו אל הגדולה, אך התפקיד הוא שצוחק אחרון.

אין ספק כי אישיותו של השחקן כשלעצמו היא מהות – עבורו, וכי התפקיד – עבורו, הוא בבחינת טפל לעיקר. משהו שעושים כדי לשרת מטרה מהותית כלשהי. אך הטבע, ומיד כפי שנראה, גם החברה - משחק איתנו משחק אכזרי.

הטבע נותן לאדם את האשליה כי קיומו כפרט הוא הכול, וכי כל הטבע קיים לרווחתו הוא. וכך האגו שלו יכול לחגוג. אך הטבע משתמש בו בצורה צינית וסמויה כדי למלא תפקיד, שבחלקו הינו עלום יותר ובחלקו עלום פחות. החלק העלום פחות מתייחס לתפקידו כיוצר דור חדש של בני אדם, ואחר כך של אב או אם שמגדלים אותם או מקיימים מחזוריות הצריכה וההפרשה על מנת לתחזק את הטבע. עד כאן באשר לחלק הפחות עלום, זה המשותף לנו ולבעלי החיים.

ומה באשר לתפקידנו כבני אדם? כאן כבר שוררת תעלומה. אולי הדבר קשור בחלקים פוטנציאליים יותר וגבוהים באדם, חלקים שעדיין אינם נמצאים בשימוש? או לפחות לא בשימוש נפוץ? תהא התשובה אשר תהא, גם אם החלק הגבוה של התפקיד לא יצא אל הפועל, משגמר הטבע להשתמש באדם - הוא פשוט זורק אותו. כל עוד הוא ממלא את התפקיד – הוא יכול לדמיין שאין תפקיד, כי הוא חי כדי ליהנות וכי הוא העיקר, אך משסיים למלא את תפקידו מנסה הטבע להפטר ממנו במחלות, החלשה כללית ולבסוף במוות.  

חלק ב': החברה

כך לגבי התפקיד בטבע, אך אדם ממלא גם תפקידים בחברה. כאילו לא די לאדם בתפקיד אותו הוא ממלא בטבע, באה החברה ומטילה עליו תפקידים נוספים; תלמיד בבית הספר בצעירותו, בעל מקצוע ועיסוק בבגרותו, ועוד כהנה וכהנה תפקידים. ולא מדובר כאן רק על התפקיד המקצועי - האדם ממלא גם תפקידים חברתיים, גם כאשר הוא נמצא בחברתם של בני אדם אחרים הוא ממלא תפקיד, משחק דמות מסוימת העוזרת לו להסתדר בחברה. גורדייף קורא לזה 'אני מאומץ', או אישיות מזויפת. 

כפי שכותב על כך אוספנקי, תלמידו של גורדייף -

"לכל אדם מספר מסוים של תפקידים: תפקיד אחד המתאים למערכת נסיבות אחת, תפקיד אחר למערכת נסיבות אחרת וכן הלאה. האדם עצמו מבחין רק לעיתים רחוקות בהבדלים הללו. יש לו, דרך משל, תפקיד אחד שהוא ממלא בעבודתו, תפקיד אחר בביתו, עוד אחד בקרב ידידיו, תפקיד נוסף אם יתעניין בספורט וכן הלאה(....) לכל בני האדם – בין שיידעו זאת ובין אם לאו, בין אם יחפצו בכך ובין אם לאו – יש תפקידים מסוימים אותם הם משחקים. משחק זה איננו מודע. לו יכול היה המשחק להיות מודע, הוא היה שונה בתכלית, אלא שאדם אינו מבחין לעולם כיצד הוא עובר מתפקיד אחד למשנהו. או במקרה שיבחין בכך, ישכנע את עצמו כי עשה זאת בכוונה, כי זוהי פעולה מודעת מצידו. לאמיתו של דבר, נשלטים חילופי התפקידים הללו תמיד על ידי הנסיבות החיצוניות, ואי אפשר לו לאדם לשלוט בכך בעצמו, מכיוון שהוא עצמו עדיין איננו קיים".

הדרך הרביעית, אוספסנקי, זמורה ביתן, 1993, עמ`56.


"עליכם להכיר בכך – אמר ג. בהקשר זה – שלכל אדם יש רפרטואר מוגדר של תפקידים שהוא משחק בנסיבות בהן הוא עשוי למצוא את עצמו; אך העמידו אותו בנסיבות שונות אפילו במקצת והוא לא יוכל למצוא תפקיד מתאים, ואז – לזמן קצר הוא יהפוך להיות הוא עצמו(...) לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו, ובפרט להכיר את מוגבלותו – הרי זה לדעת הרבה. אך הנקודה החשובה היא זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו לחרוג ולו רק לרגע משגרתו, מיד מרגיש האדם אי נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור לתפקיד כלשהו מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשגרה, שב הכול להתנהל ללא הפרעות והרגשת המבוכה והמתיחות נעלמת. אך ב-`עבודה`, על מנת להסתכל בעצמו, חייב אדם להשלים עם המבוכה והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים. רק לאחר שהתנסה באי נוחות זו יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה ברורה: כשאדם אינו משחק אף אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר שלו, הוא מרגיש שהוא עירום. קר לו, הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו? האם הוא מעוניין בחיי שלוה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של שלוה, עליו בראש ובראשונה לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו. בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש נוחות ושלוה." (

אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, שוקן, עמ`256-7


"אנו יכולים להיות אנו עצמנו רק באחוז אחד, ובתשעים ותשעה אחוזים - אנו יצורים סוציולוגיים.
ישנה בנו ה'מהות', האני, והייצוגיות, ה-'אני החברתי'.
ה-`אני החברתי` היא המסכה שיצרתם כדי להסתיר את מהותכם.
המסכה: קשה מאוד לגלותה, לכל אחד סיבותיו הוא למען הגן על עצמו."

 (מרגרט אנדרסון, "הדוקטרינה הלא ידועה", ARKANA 1962, עמ` 63

 

רוב בני האדם אינם מודעים לתפקידים החברתיים הללו, עליהם מדברים גורדייף ואוספנסקי, ובאשר לתפקיד המקצועי והתפקידים הביולוגיים אותם הטיל עלינו הטבע – לנו נדמה כי אנו הם אלה המנצלים את התפקיד לצרכינו אנו. אך הן לטבע וה לחברה אין בעיה עם העובדה כי האדם חש שהוא מנצל את התפקיד לצרכיו הוא. הפרה יכולה לחשוב שהיא ברפת כדי שתזכה לחיים בטוחים ונוחים, אך בסופו של דבר אין היא מחליטה על תכיפות החליבה ועל מועד שחיטתה. בחברה התפקיד העיקרי של האדם הוא המקצוע שלו: שוטר, מורה, חייל, סופר. וגם שם התפקיד השתלט על מבצעו.. גם כאן משוכנע ממלא התפקיד שהוא הוא העיקר, וגם כאן מהתלת החברה בממלא התפקיד.

הולכת השולל העצמית קיימת הן במישור האישי והן במישור הגלובלי. אנו בטוחים שהקמנו את החברה כדי לעזור לנו למלא את צרכי האגו; שהקופאי והשוטר קיימים כדי לעזור לנו לחיות את חיינו האישיים, אך זו מהתלה, אנו קיימים כדי לשמר את תפקידי השוטר והקופאי. אנו מתחלפים, תפקידי השוטר והקופאי – יישארו. הקליפה גברה על התוך.

לא חשוב מי אתה ומה אתה כאדם, כישות בפני עצמה ובתוך עצמה, אלא האם קיומך משרת את התפקיד והיה וכן, אתה קיים. והיה וקיומך אינו משרת תפקיד כלשהו, אין לך קיום. ולא רק שאין לך קיום, אתה מטלה על המערכת.  

התפקיד הוא קליפה, המהות הוא התוך. נכון כי מבחינת הסדר הנכון של הדברים - הקליפה אמורה לשמר ולהגן על התוך, בדומה לצדפה על פנינה, או לקליפת תפוז על בשר הפרי, אך בעולמנו החברתי  החשיבות בקיום המהות הוא בשימור המעטה. הכיסוי הוא העיקר, התדמית היא מה שחשוב, העמדת הפנים היא המרכז – והמהות תפלה לעיקר. אתה וחייך הפנימיים גדלים וקמלים בשירות הפוזה.

וכך יוצא שחיינו; הזרימה, הדינמיקה, הכיסופים, הערגה והשאפתנות שלהם – קיימים כדי להמשיך ולשמר את חלון הראווה החברתי.

אנו חיים בעולם של תדמיות, של פוחלצים. אבל לא בדיוק. זה לא שרוח הנמר, נפש הנמר, חיוניות הנמר נמוגו ונעלמו ועתה כל שנותר זה הפוחלץ. לא, זה הרבה יותר מתוחכם; הנמר חי, החיוניות שלו קיימת, רק שעתה היא בשירות הפוחלץ. הפוחלץ מתוחזק על ידי נמרים צעירים (שמתחלפים בהזדקנותם) כדי שיאכלסו את העור והפרווה של הפוחלץ .

וכך קורה שהנמר צריך לגלם את דמות עצמו. הוא כשלעצמו אינו מעניין - עיצבונו, כמיהותיו, הטחורים שלו – הדבר היחיד שמשנה הוא היכולת שלו להנשים חיים בפוחלץ.

זהו נמר זונה. נמר המוכר את בכורת נמריותו בעבור נזיד העדשים של הפוזה הפוחלצית.  

מי שרואה את פוחלץ הנמר אינו לא מעוניין ברגשותיו של השחקן הנמרי, אינו רוצה לדעת איזו מן ילדות הייתה לו ועל מה הוא חולם בלילה. העיקר הוא שבמקום הזה צריך להיות נמר והוא צריך להראות חי, כי כך כתוב בתסריט. כן, שכחנו להגיד שהכול הצגה אחת גדולה, החיים משחקים את עצמם בצורה משכנעת יותר ואטרקטיבית יותר מן החיים עצמם. החיים עצמם אינם מעניינים, תנו לנו את ההצגה הגדולה של החיים. החיים כשלעצמם שודרגו למדרגת הצגה מפוארת, וכולם מוחאים כפיים ומאמינים שאלה החיים.

אנו חיים בעולם מת, שרק נראה חי, שבו החיים האמיתיים משרתים את המסכה (הפוחלץ).

התדמית גברה על המהות. ומי שכתב על כך רבות היה הפילוסוף/תיאורטיקן ז'אן בודריאר. לטענתו מצב זה של ניצחון התדמית על המהות הוא שמאפיין את חיי האדם לא רק לאורך ההיסטוריה, אלא במיוחד עכשיו, בתקופה הפוסט מודרנית. ניצחון התדמית על המהות הפך לסופי וקיצוני עם המצאת המדיות האלקטרוניות: המחשב והטלויזיה.  לטענתו המדיה היא הכוהנת הגדולה של התדמיות. היא שיצרה בעבור כולנו הדמיה של המציאות שמכפיפה את המציאות האמיתית אליה.

הדמיה, (במינוח של תיאוריות ביקורת התרבות), היא תהליך בו ייצוגים של דברים מחליפים את הדברים המיוצגים.

עולם שבו ההדמיה גברה על המציאות והיא מכתיבה את המציאות - נקרא בלשונו: סימולקרה .Simulacra

בודריאר טוען כי התרבות הקיימת היא עולם של סמלים היוצרים ניתוק ביחס למציאות. המעבר מריאלי להיפר-ריאלי נוצר כאשר הרפרזנטציה (יצוג) מפנה מקום לסימולציה (הדמיה).

בודריאר מגדיר ארבעה שלבים בהתפתחות הקשר בין המציאות לדימוי, בין מסמן למסומן, בתרבות המערבית:

שלב ראשון הוא הדימוי כהשתקפות של המציאות - זוהי הרפרזנטציה.

שלב שני הוא הדימוי כעיוות המציאות - זוהי ההשחתה.

שלב שלישי הוא הדימוי המשמש כהסוואה להעדר - זוהי יצירת הרושם, מעשה הכשפים של הדימוי,

והמצב הרביעי - הסימולרקום- דימוי שאין לו כל קשר עם המציאות. הסימולציה היוצרת את הסימולרקום היא היצירה של המציאות דרך מודלים קונספטואליים או מיתולוגיים שאין להם קשר או מקור במציאות. המודל הופך לגורם המכריע את אופן תפישתנו את המציאות, את האמיתי. המסמן מתפקד באופן עצמאי, במעגליות, ללא מסומן וללא מראי מקום. עידן הסימולציה מתחיל במקום שבו המציאות מאבדת את מראי המקום שלה- "לא מדובר יותר בחיקוי, לא בהכפלה ואף לא בפרודיה. מדובר בהחלפת המציאותי בסימנים של המציאותי".

סימולציה, טוען בודריאר, אינה העמדת פנים. העמדת פנים היא התחזות כסוג של הסתרת האמת, בעוד שסימולציה היא סוג של יצירת אמת פיקטיבית- היפר-מציאות. לדוגמא: "מי שמעמיד פנים כחולה יכול פשוט לשכב במיטה ולגרום לכך שיאמינו שהוא חולה, מי שעושה סימולציה של מחלה מייצר בעצמו כמה סימפטומים". המכניזם באמצעותו הסימולקרה משכנעת באותנטיות שלה, בהיותה "אמיתית יותר" מהמקור, הוא ע"י הבלטה היסטרית של האפקטים הריאליסטים שלה. בדוגמא שמציג בודריאר, סימולציה של המחלה מייצרת את הסימפטומים האמיתיים שלה. ההבדל בין מחלה אמיתית למדומה, הוא במקור שממנו נובעים הסימפטומים- אצל החולה האמיתי הסימפטומים הם תוצר של הטבע בעוד שאצל החולה המדומה הסימפטומים מייצרים את עצמם אבל הם בכל זאת סימפטומים "אמיתיים".

מכאן נובע שהעולם ההיפר-מציאותי הוא עולם בו מטשטשים ההבדלים בין אמיתי ללא אמיתי - הלא אמיתי הוא האמיתי

בודריאר מתאר בביקורתו תהליך בו הייצוגים בחברה הפוסט-מודרנית הופכים לחשובים יותר מהמציאות אותם הם מייצגים. פעם הוליווד הייתה גימיק בשירות חייהם הקשים של בני אדם. היום הוליווד היא מולך וחיי בני אדם מוקרבים לו.

יום יום סוגדים טריליוני בני אדם למולך התדמיות הזה, ששמו טלוויזיה. הוליווד התפוצצה והיא מפוזרת באלפי אולפני טלוויזיה ברחבי העולם, וכל סלון הוא מקדש, בו המזבח הוא מכשיר הטלוויזיה, לו אנו מקריבים את תודעתנו, ייחודנו ועצמיותנו. 4-5 שעות ביום אנו יושבים ובוהים בשגריר ההוליוודי, אך למרות שהרבה קורה על המסך, לנו ובתוכנו לא קורה מאום. חיינו הדינמיים לא ידלקו כתוצאה מן הבהייה במסך המהבהב - הם הלכו למקום אחר, או יותר נכון - יצאו לזנות בשירות הפוזה, ועכשיו בערב אין עוד כוח לסקס.

בינתיים המסך מהבהב ושם הכול נראה אמיתי מאוד. הוא גם מעורר רגשות אמיתיים והתייחסות אמיתית, אך הכול רק למראית עין. כל זה הוא בעצם סימבוליקה לחיי היום יום. הטלוויזיה כמראה של המציאות. העמדת הפנים בטלוויזיה (המתקבלת כאמת) היא הגדלה והשבחה של הדברים המתרחשים ביום יום: שם וגם כאן מראית העין חוגגת - הכול העמדת פנים, וכולנו רוצים להאמין שאלה החיים, או שלפחות שאחרי אותם פרצופים בהם אנו פוגשים בפאב או בעבודה (או לפחות לאחר שהם עוזבים את הפאב או העבודה) יש חיים - אך אם יש משהו שחי שם, אחרי ומאחרי התפקיד והפוזה, אין אלה חיים פראיים, שוצפים, מסוכנים וחסרי תעודת ביטוח. חיים המעבירים באדם צמרמורת של חוסר וודאות והתרגשות בו בזמן. החיים האמיתיים אינם צפויים. לא ניתן לשקלל אותם ולהכניס אותם לריבוע (כמו בטלוויזיה), והם בעיקר אינם בינוניים. החיים שאנו פוגשים הם תפאורות קרטון. תפאורות קרטון בורגניות של מה שיכול היה להיות התרחשות עוצמתית ובוערת.  

רואים זאת בבני החמישים והשישים, נעדרי התפקיד והפוזה. לאחר שפרשו הם אינם חוזרים לדינמיקת החיים שחיכתה להם כל יום לאחר העבודה ובמיוחד עכשיו, כל השנים הללו. החיים שלהם, המיטב שלהם, העסיס החיוני של חיוניותם הרגשית כבר הספיק לדלוף ולנזול מהם במהלך השנים, בשירות תפאורת הקרטון הבורגנית.

התפקיד בוצע ומולא בחשק ובמסירות. אך ככל שהתפקיד שאב יותר נאמנות והקדשה – כך הלכה הדינמיקה הנפשית של האדם והתייבשה.

ולאחר שעות העבודה ולאחר היציאה לפנסיה -כל שנותר היא הטלוויזיה. אישה בת 78 יושבת מול המסך וצופה באדיקות בשלוש טלנובלות ליום. היא קובעת מפגש עם הנכדים בהתאם למועד שידור הטלנובלות, וכשאי אפשר לראות מקליטים. וכשרואים בוכים עם הדמויות. או בעלה הקשיש מביט במהדורת החדשות בעיניים ריקות. ממשיך לנסות להאמין לאשליה שמה שהוא מרגיש כשהוא רואה חדשות זה חיים. עדות לכך שהוא חי. והם יוצאים לקניון, או לפארק, או לעיר הגדולה – והכול נראה מרשים, שוקק ומלא חיוניות, כאילו הנה החיים וכולם חיים אותם. שהרי הכול נראה כל כך אמיתי. כאילו שבאמת אלה החיים, וכי אנשים אלו חיים ויש להם חיים והם חיים אותם. ואז חוזרים חזרה לריקנות של מה שהיה יכול להיות חייהם, אך נחמס מהם, במהלך חייהם, לטובת הפוזה, התפקיד והמקצוע.  

ובחזרה לאדם הצעיר יותר. הוא חי בתחושה כי התפקיד אותו הוא ממלא בעבודה הוא משהו אותו הוא עושה לכמה שעות, וכשהוא חוזר הביתה, שם מחכים לו חייו. חייו המחכים לו כפנתר או גחלת לוחשת, שתתלקח ברגע שתפגוש את נוכחותו של השב מן העבודה. כולנו חיים בעולם פרדוכסלי; מה שמת (הפוזה, התפקיד) הוא שמולך. ומה שחי (הנפש, הישות הפנימית, החיים האישיים) – נמלכת ונשלטת על ידי התפקיד והפוזה. ומה שחי בכל זאת באדם הינו אסיר הנמק בשבי המסכה. מסכה שהפכה לעיקר, שהפכה למהות, שהפכה לבעל ועשתורת. אלילים סביבם נפשות כלואות רוקדות את ריקוד החיים, חיים שהיו יכולים להיות להם.  

חלק ג': המרד.

עד כאן לגבי התיזה, הטוענת כי הן החיים והן החברה מנסים לעטוף את פוטנציאל חיינו הרגיש במעטפת קשיחה החונקת את התוך הרך, הצמא לצמוח, הצמא לחופש ולהגשמה אישית.

וכאן אני בא לטעון כי בהתחשב בעובדה כי אנו בכלא פעמיים; פעם בשבי הטבע ופעם בשבי החברה, וכי שניהם מנצלים את היחידים למען מערכת יותר גדולה - על הפרט לפרוץ את המעטה, לצאת כנגדו ולהכריז על עצמאות אישית. להעצים את התוך על הקליפה, את המהות על התדמית, את המהות על התפקיד.  

לשם כך עליו להיות מורד. מורד פעמיים - מורד בטבע ומורד בחברה.  

מי שנותן את כל כולו לתפקיד – מוותר על הגשמה אישית. הוא אמנם מקבל טובות הנאה על ביצוע התפקיד, אך המהות שבתוכו - אינה יוצאת לפועל.  למה הדבר דומה? לזרע של גזר הממלא תפקיד של ש.ג. במקום לנסות ולהיות גזר שלם. האדם נותר זרע העוטה על עצמו תפקיד של הבאת זרעים נוספים לעולם ודאגה לגידולם התקין (תפקיד של הטבע), עוטה על עצמו תפקיד של מקצוע או עיסוק (תפקיד של החברה).  

הגישה של מרידה בסדר קיים על מנת להגיע להגשמה עצמית ולצדק יחסי אינה חדשה. היא קיימת בהגותם של גורדייף ושל תלמידו אוספנסקי. (לקריאה נוספת, ראו סיפרו של אוספנסקי: "בחיפוש אחר המופלא", הוצאת שוקן).  

הם טוענים כי היקום והקיום הוא בית סוהר הנשלט באמצעות חוקים, וכל שביכולתו של האדם לעשות הוא למרוד במצבו המכאני ובתודעתו הישנונית ולצאת נגד החוקים ההופכים אותו לאוטומטי ומכאני.  

מדהים. 

אילן נוסף בו אני נתלה כאן הוא חכים ביי, בספרוT.A.Z , אזור אוטונומי ארעי, (הוצאת רסלינג 2004) הוא מדבר על מרידה במערך הצרכני הקיים. הוא מציע טקטיקות של העלמות, 'טרור פואטי', אמנות כלוחמה, ואת מלאכת השירה כמתקפה פוליטית. ביי מאמין כי האדם לכוד ומסובך בסבך רשתות הכוח של המדינה והממסדים הגדולים. היות ואין ליחיד יכולת ממשית לבצע מרידה גדולה ומוצלחת - עליו להיות מעין שודד ים, מעין טרוריסט, התוקף בהיחבא ומיד מסתתר. הוא מדבר על הפרקטיקה של היום יום כמכניזם מתפתח תמידית של התקוממות. הוא מדבר על המורד כאדם המנסה ליצור מיקרו-מרחבי-התנגדות (מונח של דה סרטו) המתחמקים מהסדר שהתרבות הרשמית מבקשת לאכוף. הוא מדבר על יצירת דרכים עוקפות הנסללות בעקשנות יצירתית על ידי אלו הלכודים ברשתות הכוח והשליטה של המערכות הגדולות. אלה התקוממויות/התנגדויות זעירות, זמניות ונסתרות מן העין, טקטיקות המנצלות את הסדקים הפעורים במרחבים העירוניים ובמערכי הכוח. התקוממות אישית, קטנה ונסתרת - במקום מהפכה גורפת שאין לה דבר וחצי דבר עם הפרקטיקה היומיומית.  

גורדייף ואוספנסקי מדברים על מרידה בכלא הסדר, הקיים היקומי, וזאת על ידי עבודה עצמית ופיתוח התודעה. ואילו דה סרטו וחכים ביי מדברים על מרידה בסדר החברתי, וזאת על ידי הקמת איים קטנים של אנטי-תזה למערך השלטוני הקיים.  

ובחזרה לסיכום התיזה במסה זו;

התפקידים היקומיים והחברתיים הם בית הסוהר. ישותו ועצמיותו של האדם - כלואים מאחורי שני התפקידים. התפקיד הוא מעטה בטון החונק את הישות הפרטית. הכלל הקריב את היחיד למען חיזוקו של הכלל. בטבע מדובר על הבריאה, בחברה מדובר על הממסד.

בטבע נולדנו למערכת המשתמשת בנו וזורקת אותנו ואנו, בתמורה, מנסים לנצל אותה לטובתנו האישית. לא כך בחברה, כנגדה כמעט ואין יוצאים. כוחה הוא כה עצום עד כי כולנו מתבטלים לפניה כמעט לחלוטין. בנינו מערכת שהלכה וגדלה עד שהשתלטה על חיינו לגמרי. אנו אמנם נותנים לעצמנו חופש יצירתי בדמות האופנה או האמנות, אך כללית, כוחה של החברה כיום הוא כה גדול עד כי האדם כישות עצמאית ופרטית, בעלת כוח הגשמה עצמי ואישי – שבוי לגמרי בידיה.  

האדם ברא מפלצת שעכשיו יצאה משליטה. היא חונקת את פוטנציאל חייו. הדרך היחידה היא מרד של היחיד ביחידותו, לא התארגנות כלשהי, כי החברה מיד תעבד זאת לצרכיה, אלא רק בחשאי, כסוכני חרש, כפי שמציע חכים ביי, מרד טרוריסטי, קטן וצנוע. בפריפריה, בשוליים.  

להישאר שם ולחזק את :

א.  המהות ,או הישות הפנימית של העצמיות.

ב.  את המודעות והתודעה ביחס לעולם והחיים.

ג.  ואת  הדינמיקה ביחסי 'אני אתה'.  

 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גבריאל רעם