אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יחסי אהבה/נטישה בין ילדים שהתבגרו והוריהם


תאריך פרסום קודם: 
2004
פיגמליון וגלתיאה שצייר ז'אן-לאון ז'רום, 1890
פיגמליון וגלתיאה שצייר ז'אן-לאון ז'רום, 1890

חלק א': 

זה קורה כל הזמן; ילדים מתבגרים ונוטשים את הוריהם, ולאו דווקא פיסית.

עד הגיע הילד לגיל מסוים, הקשר הוא דו כיווני; אהבה (ותמיכה טיפולית) מצידו של ההורה לילד ואהבה (וצורך רגשי ופיסי) מצידו של הילד להורה. אך מגיל מסוים ואילך הופכת הדו כיווניות לחד כיווניות; רק מן ההורה אל הילד. הילד המתבגר, שכבר אינו זקוק לתמיכתו וטיפולו של ההורה, מחפש כעת אובייקטים חדשים להפנות כלפיהם את אהבתו.

מבחינת  ההורה מדובר בנטישה רגשית. נטישה שלאחריה הוא נותר כמעט תמיד פצוע ומדמם. וכל שנותר לו מעתה, הוא לשמוח בשמחת ילדיו ולסבול בצערם, וכל זאת מבעד לזכוכית הניכור שהקימו אלה ביניהם מגיל מסוים ואילך. ההורים מקישים על הזגוגית, אך זוכים למבט ריק וקר מיוצא חלציהם. הוא אינו רואה, מבעד למסכת ההורה, את האנוש הזקוק לאהבה המקיש על הזגוגית.

ואכן, זה לב הבעיה. הילדים שהתבגרו אינם רואים את האדם שבהורה. הם רואים את התפקיד, את מסכת ההורה – ונותרים קרים רגשית אליו כאדם בפני עצמו. ואילו האמת היא שהיותו הורה אינה אלא חלק  (וחלק חיצוני) ממנו; הרי עד לרגע ההורות היה הוא אדם, בעל רצונות, שאיפות, חולשות, מאווים אכזבות, תשוקות וכו'. עצם הפיכתו להורה לא בלמה אותם, או 'כיווצה' אותו כאדם בפני עצמו, אלא פשוט נוסף לו תפקיד. בעיקר נוספה לו אהבה חדשה. וזה סודם של ההורים. הם מאוהבים בילדיהם ואילו אלה, מגיל מסוים ואילך, אינם מחזירים להם אהבה עוד.

תהליך הניתוק הרגשי מתחיל בגיל העשרה, מתעצם לקראת סוף אותה התקופה ומתקבע בדרך כלל בשנות העשרים. מאז נותר כמעט כל הורה אסיר תודה על כל חיבוק או אות אחר של חיבה מצד ילדיו הגדלים, (או הגדולים כבר). ההורים נותנים הסבר אחד מכמה לניתוק הרגשי הזה של ילדיהם מהם, בהתאם לגילם; בגיל ההתבגרות, מדובר כמובן ב-'גיל הזה'. אחר כך הם כבר נשואים, וברור שאהבתם מסורה לבן/ת הזוג. מאוחר יותר זו העבודה; הוא פשוט עסוק. אין לו או לה רגע פנאי, הם מגיעים הביתה הרוסים, למי יש כוח להרים טלפון. עם זאת, יש לציין כי זו לא מדובר בנטישה פיסית ומוחלטת, אלא 'רק' בנטישה רגשית ונפשית. שהרי האחריות ישנה, הדאגה הכנה לשלומם ישנה, והמחויבות המוסרית – ישנה גם ישנה. אך החום האנושי חסר. הם נותרים לרוב קרים ונוקשים כלפי הוריהם, חסרי רכות מאפשרת.

כך מצידם הפעיל של הילדים הבוגרים או המתבגרים. מן הצד הסביל הם מנסים עדיין להפיק תועלת מהוריהם, להיעזר בהם תפעולית או כספית. לינוק מן השדיים ההוריות הצמוקות עוד כמה טיפות.

מלכתחילה קיים חוזה לא כתוב בין הורים לילדיהם. וכמו בכל חוזה, אמור כל אחד מן הצדדים לספק דבר מה לצד השני, וכל צד צורך משהו מן הצד השני; הילד צורך תפעוליות מן ההורה וזה בתורו צורך חיבה ואהבה. בדרך כלל עומד ההורה בחוזה ולרוב עוזר תפעולית וכספית, וממתין לתגמול בדמות חום ואמפטיה שבדרך כלל מבוששים להגיע

 חלק ב':

כל זה מהווה בדרך כלל סיפור שחוזר על עצמו; ההורים תמיד מאוהבים בילדיהם. קצת בדומה לאותו פסל יווני שהתאהב בפסל האישה שיצר: פיגמליון. * התאהבות ביצירתך שלך (בניגוד לאהבות רבות אחרות) היא אהבה שלעולם לא תדעך. וכמו בטרגדיה קלאסית משובחת – הסוף ידוע מראש; הילד יגדל וינטוש את ההורים המאוהבים בו לטובת אהבות חדשות. מנקודת מבט ביולוגית התפתחותית, זה נראה אך טבעי: לעזוב את אהבת ההורים כדי למצוא אהבה אישית ולהמשיך את השושלת. אך לא כך ברמת הנפש והלב. ברמות אלו לא מדובר בהמשך אבולוציוני טבעי ורצוי, אלא בנטישה, תמיד. ולא, זה לא חייב להיות כך.

זה חייב, כאמור, להיות כך פיסית, אך ניתן לעבור משלב האהבה הנזקקת של הילד חסר האונים, לשלב האהבה הבוגרת של האדם הבוגר נפשית; לגלות את האדם שמאחורי ההורה. וכשמגלים את האדם, ובתוך האדם מגלים את החלק האנושי שבו -  בדרך כלל מתאהבים בו. שהרי, רק במה שאנושי ניתן להתאהב, לא ניתן להתאהב בתפקיד.  תפקידים לא ניתן לאהוב, רק בני אנוש.  אך האדם שבהורה נותר לרוב עלום ונסתר מאחורי מסכת תפקיד היותו הורה. ההורה עושה העוויות מאחורי המסכה, וצועק: 'אני אדם, אדם עם רגשות, אני אוהב אותך', אך הילד הבוגר אינו שומע. מסכת התפקיד מסתירה לו את הקולות והמראות.

 זה יכול היה להיות תהליך טבעי, לעבור משלב אינפנטילי לשלב בוגר. מצורך טיפולי – לאהבה אנושית. אך זה קורה רק לעיתים רחוקות. לרוב, לאחר שהזדקקותו של הילד להורה פגה – הוא פשוט מתנתק רגשית. לאחר שהילד אינו זקוק עוד להורה שישמש לו קביים והוא עומד והולך בזכות עצמו – נוצר חלל, ובמקום שהחלל יתמלא באנושיות שוקקת, ** הוא מתאכלס בניכור *** . .

 ויכול היה להיות אחרת, שלאחר השלב של: נזקק – מטפל, יבוא השלב של: אדם – אדם, אנוש - אנוש; יחסים שיש בהם זיקה לרוך, לחום אנושי, אמפטיה לאדם באשר הוא אנוש.  אך, כאמור, אין מדובר בתהליך אוטומטי, ונדמה כאילו קל יותר לנער ולנערה הגדלים להיאטם כלפי ההורה מאשר להיפתח אליו רגשית ונפשית. הנערים והנערות שהתבגרו יכולים היו להגיד: 'עכשיו, משאין אנו נזקקים להם יותר, אנו יכולים לפתח כלפיהם יחס רגשי של חום, חיבה ואהבה'. אך הניכור בתוספת תחושת האחריות ומילוי החובה – לרוב אלה הם שמאפיינים את היחס להורים.  

ההורה אוהב את שאנושי בילד (כי, כאמור, זה הדבר היחד שניתן להתאהב בו), ואילו הילד שהתבגר נעשה עיוור וחרש למה שאנושי בהורה. וזו הטרגדיה הגדולה ביחסי הורים-ילדים מתבגרים או בוגרים, טרגדיה שנותרת כפצע פעור בליבות ההורים. פצע שלא מגליד, פצע שהילדים שהתבגרו, לרוב, כלל לא יודעים על קיומו. (גם משום חוסר רגישות להורים וגם משום שההורים אינם רוצים להכאיב לילדיהם, ולכן אינם מספרים להם על כך).

ולעיתים, כשמגיע הרגע וההורים נפטרים, חווים ילדיהם רגשות חרטה וצער עמוקים. רגשי חרטה שרק מעמיקים בשנים שעוד יבואו. זכר ההחמצה הגדולה לא מרפה; הייתה הזדמנות אנושית, פעם אחר פעם, אחר פעם, אחר פעם: לפתוח את סגור הלב, להכיר את האדם שהוליד אותנו. להתייחס אליו דרך הלב ולא דרך תווית ההורה, להעביר את היחסים לפסים של אינטימיות וקירבה נפשית. לשאול, לפגוש להכיר מבפנים.

 ההזדמנות הוחמצה, היא לא תשוב עוד – כעת כבר מאוחר מדי.

* פיגמליון היה פסל, אשר מצא פגמים רבים בנשים, עד אשר בייאושו הגובר, גמר אומר שלא לשאת אישה. פיגמליון התאהב בונוס ובכשרונו הרב יצר פסל יפהפה משנהב בדמותה, דמות אישה מושלמת. דמות האישה שהוא יצר נראתה כאילו היא חיה ונושמת. פיגמליון התייחס לדמותה כאל נסיכה, הלביש אותה, נתן לה מתנות ואף הושיב אותה על ספה יקרת ערך.

בעת הילולת ונוס, לאחר שקיים את כל גינוני הטקס הנדרשים, התפלל פיגמליון לפני המזבח וביקש כי דמות פסל השנהב תינתן לו לאישה. ונוס שמעה את תפילתו ונענתה לה. כששב פיגמליון לביתו ונשק לפסל נדהם לגלות כי היא פוקחת את עיניה ומתעוררת לחיים. פיגמליון קרא לה גלתיאה. ונוס נתנה את ברכתה לנישואיהם של פיגמליון וגלתיאה, בנם שנולד נקרא פאפוס, שעל שמו נקראה העיר המקודשת לאלת האהבה והיופי, ונוס.

(סיפורם של פיגמליון וגלתיאה משמש עד היום כמשל לנבואה המגשימה את עצמה, תופעה המכונה על ידי הפסיכולוגים כ"אפקט פיגמליון"). 

** ואולי הבעיה היא דווקא בעיה ביחסם של הילדים הבוגרים אל הוריהם, אלא בעיה של בני האדם כמין אנושי, שמחמיץ ואינו מתייחס מספיק או בכלל למה שאנושי, חסר ישע, חלש וזקוק לתמיכה רגשית ואמפטית  - בזולת; ובמקום זאת מתייחס לאחר בתערובת של ניכור ותועלתניות: האחר כמישהו שניתן להיעזר בו, ומעבר לזה הלב נותר כלפיו קר. וזו אולי  ההחמצה הגדולה ביותר של רובנו: ההצטננות הזו, הקור הזה של הלב, כלפי הלז.  

***דבר דומה קורה בנישואין; השלב הראשון, ההתאהבות, נפסקת בדרך כלל בשלב כזה או אחר (כשלושים ושישה חודשים, טוענים הפסיכולוגים), ואמורה לפנות את מקומה למאבקי כוח או ניכור במקרה הרע ולידידות במקרה הטוב

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גבריאל רעם