דף הבית - מאמרים אחרונים    פורומים    רשימת כותבים   אודות אימגו   ביקורת חברתית

מטפלי נפש כמורי הדור? על פוסט-מודרניזם אינטואיטיבי

מיכאל שרון 

 

דומה שגורמים בעולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטרייה בישראל עשויים במידה זו או אחרת לשמש כלי דיכוי ובקרה בידי האליטות החברתיות, כולל ערעור התפיסה מבוססת השכל הישר של האזרח הישראל הממוצע, בשרות אינטרסים אוליגרכיים.

 

 

 

 

בישראל, בה קיים אצל רבים מקרב האוליגרכיה ושדרות האליטה חיפוש אחר גורואים ורוחניות אינסטנט, דומה שמטפלים פסיכולוגיים  ופסיכיאטרים מיוחצנים היטב הפכו לאורים ותומים של האומה

זכור לכל להגם של פסיכולוגים במלחמת המפרץ הראשונה, בה קראו לעם ישראל לבטא את כל רגשותיו - וכל המרבה, הרי זה משובח. ובכך הפכו את שירשור המלל הבלתי פוסק לסממן מרכזי באותה תקופה. 

זאת יחד עם המלצת ה"שתו מים" של דובר צה"ל האמביציוזי רון בן ישי, והבריחה היומיומית ההמונית מגוש דן  בטור אין סופי של רכב: דומה שהברברת חסרת הגבולות שנברה והעצימה ושירשרה את הפחד והסבה את הרצון לרכיכה, הפכה עד מהרה את האזרח הממושמע לברחן היסטרי. 

האם הברחנות היא המשך הברברת והנברנות העצמית באמצעים אחרים

מכל מקום, נראה היה אז בברור שצמחה במקומותינו תרבות ברברת המחטטת ונוברת שוב ושוב  בתוככי האני-לכאורה ובמי-אפסיים. זאת כתחליף לשיקול דעת חכם המוכוון הן כלפי המציאות האוביקטיבית והן כלפי נקיטה בפעולה מושכלת בתוך אותה מציאות.  וסביר שדבר זה הינו במידה רבה פועל יוצא של הפניית התקשורת להדרכה רוחנית של החברה אצל מטפלי נפש במקומותינו. איני בטוח שהדבר מיקרי, פרי התפעלות אמת של התיקשורת משיעור קומתם של האדונים המטפלים הללו.  

שכן דומה שגורמים בעולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטרייה בישראל עשויים במידה זו או אחרת - לעיתים מבלי דעת ומתוך תחושת שליחות להעצמת תחושת המציאות הפוסט-מודרניסטית האינטואיטיבית והפסיכולוגיזם הכל-גורף  המוטמעים תכופות במרחב התייחסותם–  לשמש כלי דיכוי ובקרה בידי האליטות החברתיות, כולל ערעור התפיסה מבוססת השכל הישר של האזרח הישראל הממוצע, בשרות אינטרסים אוליגרכיים.  ולמטרת המרה –  בפרט בנושאים קובעים ומוקשים - המרת ההיגיון המעשי,  השכל הישר הבלתי אמצעי, התחושה הטיבעית והספונטנית, המרת כל אלה בהכרה ש"הכל יחסי". ושאין  ההבנות התכופות-קולעות הללו, אלא פרשנות גחמנית הניתנת לדברים על ידי מוחו של האזרח (להלן: המטופל". והרי במלחמת המפרץ כבר התנדבו הפסיכולוגים והפסיכיאטרים לטפל באומה באופן קולקטיבי):  

 

אוסלו? מגמת הפלשתינאים והערבים למחוק את קיום ישראל? מיסוי יתר? מחירי עתק המאמירים מידי יום? בזיזת האזרח על ידי האוליגרכיה?  גזל וחמס של ניצולי השואה ויורשיהם על ידי הבנקים והאוליגרכיה, שהיפקיעו לעצמם חלק גדול מהפיצויים?  שחיתות גבוהה במוסדות המדינה

-  כן, אני מבין שכך אתה מרגיש. הבע את רגשותיך בנוכחותי, אל תתבייש. נו, יש לך חוש צדק קצת, הםם, פתולוגי, עליך לעבוד כאן על עצמך. הדבר בהחלט לא יהיה קל...  

-  רצון ההשמדה הערבי? תראה, עליך להיות מודע לכך שגישתך, הםם, קצת פרנואידית. מדוע אינך מתרכז בדברי היום יום הקטנים?.. זה מה שחשוב. רק כך מתפקדים ומתמודדים... אתה מבין כאן בעצמך שבדבריך מתגלית  בעייה לא פשוטה: מה, כולם רק רוצים  לפגוע בך?.. העולם כולו נגדך?.. 

 -  שחיתות ואי סדרים כספיים במקום העבודה? הנה, יש כאן חוות דעת מד"ר שולצקובסקי שאינך מבחין בין מציאות לדימיון. במקום העבודה כבר היבחינו אצלך באי שקט, וביקשו מאיתנו חוות דעת פסיכיאטרית...אם תמשיך לטעון את טענותיך הדימיוניות, לא תהיה ברירה, אלא להוציא צו אישפוז.  

 - הונו אותך ופגעו בזכויותיך באופן קשה? מה, כולם רק רוצים לרמות אותך?..

אם כך, האם  ניתן תמיד לאמר שרמתם המוסרית והערכית ושיעור קומתם החינוכי של מטפלי הנפש למיניהם הם בהכרח כה גבוהים ומתאימים להציבם במעמד מוביל בתקשורת ההמונים בישראל

האם  ניתן תמיד לאמר שרמתם המוסרית והערכית ושיעור קומתם החינוכי של מטפלי הנפש למיניהם הם בהכרח כה גבוהים ומתאימים להציבם במעמד מוביל בתקשורת ההמונים בישראל

בימים אלה התפרסם שוב הפסיכולוג בעל תוכנית הטלויזיה המיתולוגית "קשר משפחתי", הפעם בעקבות הרשעתו בביצוע מעשים מגונים בנסיבות אונס בגברים צעירים שקנה את אמונם.  

ומטפל נערץ אחר, אחי יותם, שהורים ומורים ורבים מספור נהגו להאזין ברדיו בחרדת קודש  להנחיותיו בענייני חינוך, משפחה וגידול ילדים, ונחשב לאיש שסייע לילדים ונילחם על ההכרה בזכויותיהם, נחשף ביוני 98 בתחקיר של גלי צה"ל  ו"ידיעות אחרונות" כאיש שהחל מאמצע שנות ה-50' הפך את שלמה, ילד יתום בן 11 בו טיפל, לעבד המין שלו. 

פסיכולוג  מבוקש נוסף, אלי פלח  (שלכאורה ביצע פלגיאט במצח נחושה וסחב בשחצנות לעבודת ה-מ.א. שלו בסביבות 1982 רעיונות שפיתח אז כותב דברים אלה אודות "תפיסת הזמן", מבלי לתת לו קרדיט) הורשע בביצוע מעשים מגונים ומעשי סדום במטופלותיו ונידון למאסר. 

ולעיתים המרחק בין האחוריים (והנבירה בהם)  לכיס ולארנק אינו גדול

זכורני גם שפסיכיאטר נחשב, דומני שמנהל מחלקה א' בביה"ח הפסיכיאטרי שלוותא, הואשם לפני מספר שנים בניצול מיני של חוסות חסרות ישע. 

 

האם כמה ממורי הדור המודרניים הללו, שדומה שהקהו את תחושת המציאות של החברה הישראלית ומודרכיהם הרוחניים באמירה השגורה שהמציאות אינה חשובה, "הכל סובייקטיבי" ומה שקובע זה רק הפרוש הניתן לדברים, חיזקו את תחושת המציאות שלהם עצמם על ידי בעילות סדום בנסיבות אונס בבחינת: "אני משפיל את הזולת – משמע אני קיים?" 

דומה שהפוסט מודרניזם טבוע אינטואיטיבית ברבים ממורי הנפש הללו, בבחינת, אין מציאות אובייקטיבית כלל אלא רק פרשנויות "סרברליות" (מוחיות) הניתנות לדברים. לכן, אין הבדל מהותי בין אונס, גניבה, מעשה סדום אלים או התעללות ובין מעשים בונים ויוצרים, שכן, כמאמרו הציני של  הנציב הרומי פונטיוס פילטוס לישו "מה היא האמת?" (פילטוס היה חניך האסכולה היוונית הסופיסטית שלימדה ש"הכל יחסי") הרי כל ערך הינו בהכרח סוביקטיבי ויחסי וישומו תלוי פרשנות..

בישראל, רבים מהאוכלוסיה מותשים בפעולה סיזיפית ומתישים אחרים בתורם במעגלי עיוועים, או במה שניתן לכנות מעגלי-סדום. האזרח נחסם וסב במעגלים של לך ושוב בלבירינטים של שחיתויות ענק, חוסר יושר עיסקי, היעדר אתיקה מינימלית, בוז והענשת היושרה, סיבוך דברים פשוטים כתחליף-סדום לפתיחת נתיבי פעולה. וכללית, שורר במערכות רבות אקלים אירגוני ותפעולי של כובד חמוץ, מדביר, אפוף נברנות וביזוי הזולת, היוצר על כל בעייה שניפתרת עשר בעיות חדשות, הממיר בערפילים רעילים ומשביקי חיות את אקלים היעילות הענינית, המשחררת נתיבים פקוקים ויוצרת נתיבי עשייה חדשים. משל מרחבי להווית מעגלי סדום הישראלים הינם צירי התחבורה הפקוקים (אף שמספר המכוניות לאלף נפש בישראל נמוך בהרבה מזה שבמערב), והכבישים בהם לאורך דרך ניכרת עליך לנסוע ככפוי שד בניגוד למגמתך, שכן אין פניות נוחות ופשוטות הצידה בניגוד לככרות הפנייה המרובות (roundabout ) בכבישי מערב אירופה. בעוד במערב יכול הנוסע למצוא דרכו על נקלה לכל מקום באמצעות שילוט הדרכים, הרי השילוט כאן דומה שנהגה ביד שהזדון מעורב בה עם הטימטום המרחבי: הנה, לפניך שלט המורה במספר צמתות על הדרך לפתח תיקווה למשל, או למרכז ראשון לציון, ודווקא בהסתעפות דרכים, כאשר עליך להכריע לנתיב זה או לנתיב האחר, נעלם השם "פתח תיקווה" או "מרכז העיר" מהשילוט כלא היה.

ובמרכזם ההווייתי של אותם מעגלי סדום בקיום הישראלי, מתייצבים להם בבחינת "מושיטי עזרה נפשית" מטפלי הנפש למיניהם, ויוצרים מעגלים קונסנטריים לאותם מעגלי סדום, מעגלי מלל אין סופי, עם תמות חוזרות ונישנות במעין לופים חסרי התרה. מציאות לא קבילה הופכת למושא להשלמה, כאשר הן הזעם הצודק של ההמונים והן רצון הפעולה לשינוי, מתפוגגים להם בהנחיית מרפאי הנפש לחיטוט נברני בניבכי מעין אני מדומה, תוך ניסיון להתחקות אחר הגורמים לאי הנחת ולרצון השינוי בבחינת פתולוגיה בעייתית ש"יש לעבוד עליה, לשבור אותה". המציאות קורסת לסבך ערפילי, המוסר והצדק המושבק קורסים לרלטיביזם, ומעגלי הטבעת רצון הפעולה במלל נברני חותמים ומנציחים בבחינת הד מהמם ומאשר, את מעגלי סדום הפורעים בחיינו בישראל.

זמן קצר אחרי הפרעות בחברון, 1928 – דהיינו ניצניו של המרי הלאומי הערבי בא"י שפרץ בהיקף נירחב בשנים 1935-1936 - ובשנה שכתב את ההקדמה למהדורה העברית של "הרצאות המבוא לפסיכואנליזה", שבה העלה על נס את תחיית השפה העברית ואת תקומת העם היהודי, דחה זיגמונד פרויד פנייה של קרן היסוד להשתמש בשמו למטרות ההסברה של הארגון. דומה שעולה מדבריו הד חזק המכוון, אולי עד ימינו אלה, הן לראשית הציונות המאיינת  והן לפנאטיות האוליגארכית המחלחלת בכל מרחב ההוייה הישראלי :

"הערכתי המפוכחת את הציונות אינה מאפשרת לי להתגייס לעניינכם. כמובן שיש לי סימפטיה רבה לכל סוג של שאיפה חופשית ואני גאה באוניברסיטה שלנו בירושלים, ובשגשוגם של יישובינו, אך מצד שני איני מאמין -- שהעולם הנוצרי והמוסלמי יהיה מוכן אי-פעם להשאיר את המקומות הקדושים בשליטתם של היהודים.  

נראה היה לי הגיוני יותר לכונן מולדת יהודית על קרקע שאין עליה מעמסה היסטורית, אך אני יודע שבגישה רציונלית מעין זו לא היה אפשר להלהיב את ההמונים ולהשיג את תמיכתם של העשירים.  

עלי גם להודות שהפנטיות התלושה מהמציאות של בני עמנו נושאת בחלק מהאשמה להתעוררות חוסר האמון של הערבים  (האם היה כאן רמז לגישה המאיינת-גזענית המהולה באוטופיזם משיחי-חילוני של בני העלייה השנייה? מ.ש.).  

ובפירוש אינני יכול לגייס כל סימפטיה לאותה קדושה מסולפת שבה לקחו קטע מחומת הורדוס והפכו אותו למקדש לאומי ושבגינה פגעו ברגשותיהם של המקומיים. ועתה שפוט אתה, האם עמדה כה ביקורתית כמו זו שלי הופכת אותי לאדם המתאים להופיע כמעודדו של עם המיטלטל בתקוות שווא"   ("הארץ", 03/11/2000 , "תרגום בלא נחת - לתולדות תרגומיו של פרויד לעברית". רולניק ערן)  

כך, האוליגארכיה הציונית החל מהעלייה השנייה היציגה את הסכסוך כ"משחק סך 0". "או אני או הוא".
אין בהנחה כזאת שום הכרח, אך עברנו שטיפת מוח סמוייה, שביסודה מובלעת ההנחה של בלעדיות לאום יחיד: או אנחנו או "הם". גם הדיון במה שמכונה ה"בעייה הדמוגרפית" חדור בהנחה זו, שמעורבת בה גזענות ולא בכדי.
יסודה של הנחה זו כמו גם יסודה של הגזענות היא תצורת האיון הסלקנית שהיצגתי כדומיננטית בגישתם של אנשי עלייה ב' (בניגוד לעלייה א'): בעיקר -"כיבוש העבודה וכיבוש האדמה".
יש לשים לב שיש כאן הנחות כלכליות אנכרוניסטיות חזקות, כאלה שמקורם הוא עוד בתקופה שקדמה לכלכלן הסקוטי הדגול אדם סמית במאה ה-18 : ההנחות הכלכליות של מאלטוס, על כך שהאוכלוסיה - גידולה עולה על גידול המשאבים -ומכאן שמתחייב גג כלשהוא - כלפי גידול האוכלוסיה - או דילולה. דהיינו במידה שמתאפשר הדבר - סלקנות חלק מהאוכלוסיה ממשאבים וקרקע על בסיס אתני, לאומי, או כל בסיס אחר. אכן, המאבקים הבין סקטוריאליים בישראל אף הם חדורים ביסודם באותה הנחה מלטזיאנית של מגבלה קבועה על משאבים - ומכאן, סלקנות כלפי המגזר האחר. לא פלא איפוא שבישראל רווח קפיטליזם מנוון

אלא שאדם סמית ובעקבותיו מרקס היצביעו על כוח היצור האדיר של הקפיטליזם, שבוודאי יכול לעלות בהרבה על גידול האוכלוסיה. הן סמית והן מרקס, גרסו שחרף אוכלוסיה המתרבה בטור גאומטרי, תצורת היצור הנוכחית מאפשרת שפע. הויכוח בין סמית (או הניאו-ליברליזם כיום) ובין המרקסיזם הוא למעשה בשאלה איזו תצורת אירגון של אמצעי היצור ואיזו תצורה חברתית תאפשר לנצל מירבית את השפע הזה, שהינו קיים (חרף ריבוי האוכלוסיה), בפוטנציה אם לא בפועל.
דומה שהאירגון החברתי בישראל, ומבנה ההגמונייה שלה חדור הן במגמות מאלטזיאניות המסיקות מסקנות מאיינות, והן בהנחות סך-0 חזקות. לכן בישראל שורר מבנה חברתי סטליניסטי או דספוטי סמוי, אם לא פאשיזם חמקני.
לכן, האוליגארכייה בישראל ניזקקת לאוכלוסיית מטרה ערבית - אך גם לאוכלוסיות מטרה אחרות בישראל פנימה - כפי שאני מצביע על כך במאמרי העוסקים בחברה ובכלכלה הישראלית ובמבני העל התרבותיים שלה, המתאימים וגם מנציחים את התצורה המאיינת הזאת.
ישראל אינה יחודית באיזור מבחינה זאת, ו"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" משקפת כהד במידה רבה משטרים עריצים איזוריים, אולי בדומה למדינת הצלבנים שהלכה והתנוונה תוך היטמעות באיזור. גם במצרים למשל היתה שנים רבות קיימת התצורה האוליגארכית-דספוטית-מאיינת הזו של מיקוד זעם ההמונים כלפי מטרה חיצונית ובמישור הלאומי, והיצגתי זאת בפרוטרוט בעבודתי במסגרת צבאית בזמן השירות הסדיר ב-1970

שילטון ונחשלות - 1970

א. 

ב.

פרויד על הפאנטיות ההגמונית המחלחלת בכל מרחב ההוייה הישראלי ועל ראשית הציונות המאיינת

תרבות הביזה והאיון של האוליגארכייה

ולקינוח: האוליגארכיה אימנו, העלייה השנייה אבינו, הלוואי והיינו יתומים

כך, הפוסט-מודרניזם זכה בפופולריות רבה בקרב אינטלקטואלים מובילים של האוליגארכיה בישראל, וקיבל כמעט בלעדיות בתפיסת העולם שלהם, בניגוד להשפעתו, הקיימת אך המתוחמת והמוגבלת בארצות המערב המתקדמות. זאת גם עקב היבט משלים של הרלטיביזם המוסרי – הרלטיביזציה של הרע - השגורים בישראל. הכוונה למגמות איון דיפוזיות הנפוצות בה, ובפרט הגזענות והסלידה מהזר והזרות.

אנו, רבים מספור באופן לאטנטי (חבוי), אחת המדינות בה שוררות אוריינטציות גזעניות, בשיעור מהגבוהים בעולם.
מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מראים שאין מתאם משמעותי או ניכר, בין עמדות להתנהגות. רבים כאן נוקטים בעמדות נאורות, אך התנהגותית, מיישמים גישה גזענית.
לכן, במאמרי החדש אודות הגזענות לא עסקתי בעמדות, אלא במבנים, ביצוגים ובתהליכים קוגניטיביים. אלה בעלי פוטנציאל להסברת חלק רב יותר מהשונות של התנהגות (ובאופן "ישיר" יותר).
לגישתי, הזורה אור מהיבט חדש על מהות הסטליניזם המנגנוני-ביורוקרטי, התפתח כאן באופן היסטורי הניתן לאיפיון מדוייק, מבנה קוגניטיבי סלקני-מאיין.
תצורות מאיינות אלה הובאו לכאן על ידי אותו מיעוט אינדוקטרינארי בקרב יהודי בריה"מ שהיו אנשי עליה ב' (בשנים 1903-1914 , פחות מ-30 אלף יהודים רוסים, מתוך 2.5 מיליון יהודים רוסים שהיגרו לארצות המערב הליברליות ולא לפלסתינה, בשנים 1880-1920). הדבר הביא להשתרשות גישות מאיינות גורפות כלפי מטרות מכל הבא ליד, שהופנמו ושוררות עד ימינו באופן נירחב בקרב אוכלוסיית ישראל (כלפי ספרדים, אשכנזים, אינטלקטואליים, קיבוצניקים, אנשי שמאל, אנשי ימין, דתיים - תוכלו להמשיך את הרשימה).
המבנה המאיין הזה הוא תצורת הבסיס העומדת מאחורי הגזענות והסלידה מהזרות ומהזר, אף אם זרות זאת קטנה ביותר.
רבים כאן, הניראים כאנשים נאורים, אינם שונים מהותית במבני הבסיס המאיינים, דהיינו בגזענותם, מ"אדומי צוואר" red-necks באלבמה.
אלא שבניגוד לארה"ב, בה התופעה אותרה ונעשתה מושא לסנקציות חברתיות ברורות, כאן הגזענות קיימת עדיין בתצורותיה הגסות ביותר, נישמרת מלהתפרץ לעיתים מזומנות מדי במעטה דק של תחושת "זה לא יפה". אך כשהיא מתפרצת, היא עזה וראשונית, אף בגילוייה המילוליים ה"ניטרליים" לכאורה, כגון אימרתו של המאמן פיני גרשון על ההבדל בין "כושים בהירים וכושים כהים".
רובנו אמרנו, "רגע, מה רוצים ממנו, האיש צודק בעצם, לא? אז בבקשה, בלי מילים יפות. הדברים הרי ברורים, אז מה הצביעות?"
אבל הנקודה היא אחרת: נקיטתנו במבנה המבדל הזה שיוצר "הזרה", מופנית גם מצידנו איש כלפי אחיו.
מקורה הפתולוגי של מגמת האיון הקיומי - תאורייה חדשה אודות הגזענות, שנאת הזר והאיון הדיפוזי בכלל
 

ברונו בטלהיים. פרשה מזעזעת ושערורייתית במיוחד היתה התגלות האמת המרה אודות ד"ר ברונו בטלהיים, פסיכיאטר הילדים הדגול שהיה אורים ותומים למטפלים והורים אין ספור בארה"ב. התגלה כאדם שנהג בהתעמרות קשה בחסרי ישע, וזייף נתונים אודות פרוגנוזות והצלחות מדומות. שלא לדבר על מקרי דווח שקרי אודות ילדים שמתו בנסיבות עלומות במוסד אותו נהל.

 

 

 

פרשה מזעזעת ושערורייתית במיוחד היתה התגלות האמת המרה אודות ד"ר ברונו בטלהיים, פסיכיאטר הילדים הדגול שהיה אורים ותומים למטפלים והורים אין ספור בארה"ב. לאחר התאבדותו ב-‏1990 נחשפה במלוא כיעורה שערוריית ענק שזעזעה את כל עולם הפסיכולוגיה ועוד רבים וטובים. הדוד הטוב שדומה ונשא על כתפיו את מלוא כובד הצער של ילדים הלומי פתולוגיה נפשית וגורל אישי קשה, אוטיסטים, סכיזופרנים, לקויי למידה קשים וכד', התגלה כאדם שנהג בהתעמרות קשה בחסרי ישע, וזייף נתונים אודות פרוגנוזות והצלחות מדומות. שלא לדבר על מקרי דווח שקרי אודות ילדים שמתו בנסיבות עלומות במוסד אותו נהל. 

האיש שכמו נשא במבטו הטרגי את מלוא יגון העולמין של הגורל היהודי, השואה, אושוויץ, בוכנוולד, ודומה שגילם בדמותו את החרדה הנוראה וההבנות הקיומיות במלוא כובד מוראות הצוררות הקשה ההיא, התגלה כאדם שזייף את מסמכי הרשאתו המקצועית כפסיכיאטר, כפלגיאריסט רחב ביזה ונטול מעצורים, והיו רבים שתארוהו כשקרן פתולוגי. 

שכן, קשה לאמר זאת, אך מה ימנע מנוכל כלשהו, במקרה זה, בעל מבטא אנגלי-אוסטרי כבד ומעורר כבוד המשחק ג'נטלמן הדור וכבד תרבות, הלקוח ישר מתור-הזהב שמלפני המלחמה; מה ימנע מנוכל מסוג זה, נוכל כל שהוא בעצם, לביים את דמות עצמו כהומניסט הגדול הקשוב למצוקה האנושית באשר היא, לאזכר את השואה ואושוויץ ושאר נושאים בעלי אסוסיאציות קשות מעבר ליכולת הבנתנו, ולשתק עקב כך הן את חשיבתנו הביקורתית - כאשר נקפוץ לדום ברטט נוכח הרמת דגל השואה על נס? והן את הבקרה על ארנקנו ותקציבינו כיד ליבנו העולה על גדותיו? 

אולי הבנות מסוג זה יקלו עלינו להבין מעט את מקורם האמיתי של תאוריות נפתלות הבוחשות ביד גסה בכל היפה, המרומם, המרהיב - האגדות הקסומות ביותר, היופי והטבע האנושי הנשגבים ביותר. והמצביעות בבחינת תגלית-מעמקים על מקורם המסואב כדבעי של כל אלה. 

משל לפלורנס נייטינגייל, הלב החם והרחום ללא רבב, ה''מתגלה'', נניח (כמובן לאחר קריאת ספר בדומה ל''ילדי החלום'', ה''חושף את הקיבוץ הישראלי במערומיו ללא מתום'', או ''קסמן של אגדות'' ''החושף את האמת המכוערת מאחורי אגדות הילדים הנפלאות'') מתגלה לנו כיד הגיגיו וברוחו של ד''ר ברונו, כמנהלת בית בושת וספסרית במשחקי כדורגל הנוהגת לנבל את פיה ולצפות בפורנו מהקשה מסוגו, תוך סטיות ביזריות. 

אכן, דומה ועבודתו כל עיקר לא היתה, אלא משל לצפידות נפשו ותרמיתו הזריזה של דוקטור בטלהיים עצמו. 

להלן קטע אופייני לשערוריית הענק מתוך המגזין האמריקני החשוב Commentary  (יוני 1997) אודות חשיפת פרשת בטלהיים:

The portrait emerging from these pages surpassed my worst imaginings. Regarding credentials, we find not merely exaggeration but outright fraud: academic degrees concocted, work experience fabricated.

We also learn--what there was no prior reason to suspect--that substantial portions of Bettelheims' work were plagiarized from others (a charge Pollak documents through word-by-word comparisons). Finally, his cruelty toward his patients was by no means occasional. In both spirit and practice, the vaunted Orthogenic School was itself close to a concentration camp for much of the time.

Reading through these pages, ever more amazed and disturbed, I found myself thinking at one point, well, at least he did not sexually molest the adolescent girls under his care. But the thought came too soon--he did

 

 אכן, דומה וכאן טמונה אחת התשובות המרכזיות לשאלה מה מביא את הישראלי הממוצע להתעלם מרכיבי מציאות לא קבילים סביבו מחד, ולא לראות, תוך צדקתנות מתייפה המרוכזת באני, מה קורה סביבו בסכסוך הישראלי-ערבי ובעולם סביבו.

התשובה: השתררות גישה "אידאליסטית"  ורוחנית ערטילאית (המנותקת מהבנת הגורמים המטריאליסטים הפועלים במציאות, כגון הכלכלה, אינטרסים שילטוניים אוליגרכיים וכד') הדוגלת ביחסיות של מושג האמת. מקורותיה העיקריים:  

עודף הפסיכולוגיזם הרווי בשיח הישראלי:


1) בעיות ונושאים מרכזיים קורסים לתצורות שיח מוכוון אני.

2) הפריסה של נושא כאוב כלשהו עוברת פרגמנטצייה  (התפוררות לקטעים רבים) ל"תחושות סובייקטיביות והבעת רגשות".

3)  והרלטיביזם האתי (מוסרי) מאיין את ההבדל בין התעללות, חמס,דיכוי, מרמס, עינויים, ובין סבירות, אושר, פעולה בונה - שהרי "הכל זה עניין של תחושתו הסובייקטיבית של המסתכל, לא כן? אתה מרגיש כך, אני מרגיש אחרת"...

סבורתני שחובה על כל מי שצמח על גבי מסורת של ביקורת חברתית חדה ועל ערנות-כלפי וזיהוי גורמים ממשיים ומטריאליסטים הפועלים במציאות, להבין את הסכנה הטמונה באידאליזם המערפל (אובסוקרנטיסטי) הזה, אותו מערים לתודעתנו בפסאדה (איצטלה)  תמימה ומיטיבה של "טיפול נפשי בציבור ובפרט"... 

ובפשטות המירבית והבוטה ביותר יאמר כאן: אנו נגד השפעת הרב-מלל הפסיכולוגיסטי על ראיית המציאות. 

נגד הטענה ש"הכל רק בראש שלנו" והכל סובייקטיבי. 

נגד תרבות המלל המשתרשר בהשפעת המלצות הפסיכולוגים לעסוק בהבעת רגשות ולהפוך למעשה כל עניין למילים. 

כבר שייקספיר אמר שמילים רבות נוטלות את רצון הפעולה. 

נגד מורך הלב ורפיסות הרצון בעקבות הפיכת כל נטייה ותחושה - הפחד, החרדה, הסטייה - לדבר "טיבעי" ורצוי. 

נגד אובדן ערכים ואתיקה והטענה שהם עניין יחסי המשתנה מאדם לאדם ומתרבות לתרבות ושיש לקבל כל דבר כמו שהוא. 

נגד האמירה שיש להסתגל לכל דבר ועניין. שהרי את העולם יש בראש ובראשונה לעצב, לקדם ולשנות. 

נגד הטענה שיש להשלים עם כל דבר ו"להיות ריאליסט". שכן נגד מציאות לא קבילה יש להלחם ולא לקבל ולהסתגל. 

נגד המגמה להפוך כל נושא, כאוב ככל שיהיה, לפרוטות קטנות ולהיות מרוכז בעולם הסובייקטיבי. 

לכל אלה מטיפים במקומותינו פסיכולוגים ופסיכיאטרים מתוקשרים ומיוחצנים מאד, ולכן השפעתם על החברה בישראל הרסנית.

להלן יובא סיפור דימיוני אודות סינדרום תחלואה חדש שפרץ בקרב מטפלים, הממחיש דבר או שתיים הן לגבי טיבו של הפוסט מודרניזם האינטואיטיבי הנקוט על ידי מטפלי-נפש רבים, והן לגבי "שיעור קומתם" וטיב ההדרכה הרוחנית המוענקת לעם ישראל על ידי כמה מהאדונים  הללו - בחסותה של  התקשורת המתפעמת נוכח אותם "ענקי הרוח", ונותנת תהודה לפניני תורתם בפני האומה כולה:

מטפל-נפש בהלם המציאות 

(נכתב בגירסתו הראשונה ב-9 ספטמבר 98)  

 

אנו חווים עולם מקרטע אך עטיר אפשרויות, בו כבים האורות של אתמול, וצצים מאורות חדשים.

 

אנו חווים עולם מקרטע אך עטיר אפשרויות, בו כבים האורות של אתמול, וצצים מאורות חדשים. עוד בעבר הקרוב היינו חשים קסם חד בקראנו כתבה על כמה מתבגרים שהקימו חברת סטרט-אפ (הברקה בתחום האינטרנט) שערכה ההתחלתי בבורסה בניו-יורק נע בסביבות 230 מליון דולר – גם לאחר ירידת ערך הדולר אנו חשים בערגה שהיה מדובר בהרבה כסף – אך המקסם התפוגג לו בצוק העיתים.  

צבטנו את עצמנו כלא מאמינים, בעקבות הבשורה אודות מעבדה חדשה שצצה לה במתחם שייניק. נהמנו בסיפוק כשקראנו את הראיון עם נחמה, הפרופסורית המטורפת, והינהנו למשמע ההצהרות גורפות מנהמת לבה אודות שינוי תודעה גלובלי בלתי נמנע וכל זה.  

ונדהמנו בעליל, איך לא, בעקבות ההבנה הקוסמית החדשה שהושגה במחלקה לאסטרופיזיקה באוניברסיטת באר-אוריה (בעקבות עבודת תזה למ.א. של איזו מחוננת בת 15). הראו שם שקבוצת הפתרונות האפשריים עבור מערכת משוואות כלשהי, כוללת גם את האפשרות העומדת בפתח (משהו כמו 9 ביליון שנה) שמערכת השמש ועוד כמה מליוני פלנטות סמוכות, יישאבו להן ללא תקנה לתוך נקודת סינגולריות קוסמית הנמצאת מתחת לאפנו ממש. ואין מה לעשות, הדבר נתמך בתצפיות אסטרונומיות שנעשו לאחרונה במצפה-לימון.  

 

על מה נותר להשען? איפוא הם הבטחונות הישנים ולאן התפוגגה לה הקרקע המוצקת? למרבה האסון דווקא עכשו, כאשר אנו נזקקים להם יותר מאי פעם, מסתובבות שמועות עקשניות מפי מקורות אמינים (זה עדיין לא רישמי) אודות סינדרום חדש שהפך לאחרונה נפוץ יותר ויותר אצל הפסיכותרפיסטים:

לסינדרום זה הוקנה השם הזמני I.C.D.A.M - I Cannot Do it Any More כלומר "איני יכול לעשות זאת יותר". להלן יובא תאור ראשוני של הסינדרום הנורא, שעדיין לא נחקר דיו. סינדרום זה כולל את קבוצת ההתנהגויות הבאה: 

1) שלב הדגירה הסוער (האינקובציה): במהלך שטף דיבורו של המטופל, מתחילות עיניו של הפסיכואנליטיקן להתרוצץ בחוסר מנוחה, תוך גילויים גופניים נוספים המעידים על סערה פנימית עזה ומכלה כאש.   

2) שלב השבירה הראשוני: בשלב הבא מתחיל/ ה המטפל/ת להתייפח ממושכות, לעיתים כשהוא כובש ראשו בכתפו של המטופל/ת.  

3) שלב השבירה השניוני או שלב הווידוי: כאן מתוודה האיש כי מזה זמן מה מכה בו ההכרה ההולכת ומתחזקת עד לבלי נשוא עוד, כי לא הכל (כמעט) הינו סובייקטיבי, אלא נהפוך הוא, דברים רבים הינם בפרוש אובייקטיביים וחיצוניים לנו. זאת חרף הכשרתו הממושכת, בה הבין התרפיסט-לעתיד בין השאר, כי נטיות של תעול השליטה במתרחש כלפי חוץ ולא פנימה לתוככי עצמיותנו, הינן הרות אסון, סוג של מופרעות. 

4) שלב השבירה השלישוני או שלב הדיבור המקרטע: כאן פגה רהיטות דיבורו של התרפיסט, ומתחיל רצף של קטעי משפטים תוך אי-קוהרנטיות והעדר מעבר הגיוני מקטע לקטע. הסערה הפנימית מוחלפת בטונוס רגשי המצטייר כאדישות וחוסר חיות, המילים מופקות מהגרון כמעט בעל כורחן, קצב הדיבור (מספר המילים הממוצע בדקה) איטי ומתמשך מונוטונית אך בהתמדה, טון הדיבור והאינטונציה הופכים שטוחים וחסרי גוון.  

אבל אם המטופלת אינה מאבדת כאן את סבלנותה (ותשומת הלב אינה מוסטת מהסיטואציה הטיפולית כלפי הרהורים בעלמא, כגון אודות מעשה האהבים של הבוקר); או אם אינה בורחת בבעתה מהחדר לרחוב הממשיך כמנהגו, הרי שהיא יכולה להבחין בנושא אחד מרכזי, תמה יחידה ומקובעת, המבצבצת מעבר לדיבורו המקרטע ומילמוליו של התרפיסט:   

"הדברים המרכזיים לנו, לחלוטין, אבל לחלוטין, אינם תלויים בשיקופם בתודעתנו". צרוף קטעים הפזורים פה ושם בלהגו של התרפיסט בשלב זה, מאפשר לעיתים לחבר משפט או רעיון שלם כלשהו, למשל:   

- "תעוקות, חרדות, דאגות לעתיד -- לא בהכרח בעיה נפשית"

או -  

"הדברים עצמם, מה לעשות, בכל זאת אינם הופכים לקבוצת התכונות שאנו משדלים עצמנו לייחס להם"

או -

"תהליכים מקודמים בחדווה וערנות, ללא זיקה למפל הפרשנות"

וכן -

"מעשינו ולא הרפפת שימת ליבנו הם המחוללים שינויים רצויים"

ואף -

"קו החזית של יצירה איכותית - שכלול מיומנויות מושכל ולא שכפול מבעים מתוסכל".   

לעיתים גם מופיעה שלישיית המילים (ובאותו סדר): "ממש בלי קשר" - בבחינת מעין מנטרה החוזרת ונשנית.  

5) שלב התובנה הפסיכוטית או שלב הויתור וההשלמה: אם החזקת מעמד עד כאן ונשארת במקומך - גם מתוך סקרנות, אך בעיקר תוך ציפייה לחוצה שהעניין יחלוף כבר והאיש יחזור להיות אדם מן היישוב - הרי שתבחיני שלפתע אכן מתעשת המטפל; שטף מלמוליו נפסק בפתאומיות, גופו ותנועותיו מתייצבים, לכאורה השיב לעצמו את שליטתו העצמית.   

מבטו ננעץ הישר לעיניך, מתוך החלטיות, כעומד לומר משהו בעל חשיבות מרכזית באותה סיטואציה. אך מבט זה נמשך זמן מה, באותה החלטיות עצמה, ללא שנאמרת מילה. את מתחילה לחוש מבוכה ואי נוחות ואפילו מעט תוקפנות וכעסים:  

"כל מה שהתרחש" -- (דהיינו שהתרחש מאז שלב 1 כמובן. אך את אינך יודעת עדיין שמדובר בסינדרום חדש, הדבר עדיין לא פורסם, כשם שסינדרום התשישות היאפי או להבדיל, דבר הכשל החיסוני הנרכש, האיידס - פורסמו בכתבי העת המוסמכים בהפרש זמן ניכר לאחר הופעתם); "כל מה שהתרחש כאן עכשו" מלחשש לך זעמך, "עם כל הכבוד, בכל זאת קצת גדול עלי; זו הגזמה פראית; בהחלט יש גבול גם למה שניתן לדרוש ממטופל".   

אבל אז, כשמבטך עדיין מקובע במיקום בו נמצאות לפי המשוער עיניו - שכבר היספיקו להתעמעם בשדה ראייתך, את מבחינה לתדהמתך העצומה כמתוך טראנס, בשפתיים המתחילות לנוע כצמד נקניקים ענקיים המרחפים מכוח עצמם, כביכול, כנגד השק הרופס שהיה פעם פניו, שק בעל קווי מתאר ומירקם שטיבם אינו ברור, המוצב לו אי שם ברקע.   

אבל נימת הדיבור, הנימה, או אלוהים, ממש אמת פנימית שאין בילתה יצוקה בה, הנימה היא המחלחלת לפנימיותך ומקנה לך את התובנה החדשה, האמונה, כשם שהיה תמיד, במצב הנושן שלרגע חשבת שחלף לבלי שוב. במצב זה מילותיו של האיש, אף שנאמרו בדיקציה ברורה ומדודה, הגם שבטון רך – לא הצטרפו אמנם לכלל הבנה חדה ומובחנת.   

אך ההשאה הקסומה הזאת, הו אלי; שהרי היית חשה מייד ששבע ועוד שבע הם שבע - חייב להיות כך – ומתמידה באמונה וההארה גם עם בוא ההבנה, לאחר שחלפו להן המילים, מאוחר יותר. שכן כך היו הדברים מאז ומעולם וכך יהיו, מעבר לכל מציאות ולכל צרוף דברים אפשרי.  

עד כאן, חתך של הסינדרום. מאליהן צצות הקושיות הבאות:   

- האם התעשתותו של המטפל היא רגעית, ומהווה חלק ממאבקו לחזור לעצמו, ולהחזיר, ולו להרף עין, את טעמם של ימים כקדם בהם סמכותו היתה בלתי מעורערת?   

- האם יגבר הסינדרום הנורא? האם נסיונו זה הינה התמודדות עיקשת עם הדבר המכה בו בעוז, או שעליו לזנוח הרגלים ישנים, ולהפוך את המצב לנקודת זינוק אתגרית לשידוד מערכות גורף?  

אשר למטופלת, הו, קסם נושן. האם תגיח באומץ, בעקבות התפוגגות לילה של ההשאה, לקראת השחר המרצד של יום חדש ואמיתי?