דף הבית - מאמרים אחרונים    פורומים    רשימת כותבים   אודות אימגו   ביקורת חברתית

שתי תצורות היסוד התועמלניות של ההכפשה וההסתה

מיכאל שרון

 

מתי הופכת תעמולת הכפשה והסתה אבסורדית כלפי אנשים, קבוצות או עמים לסיפור הצלחה?

 

 

בעיצומם של ימים אלה שוטף את העולם גל קשה של אנטישמיות בעל גילויים ההולכים ונעשים בוטים יותר

בעיצומם של ימים אלה שוטף את העולם גל קשה של אנטישמיות בעל גילויים ההולכים ונעשים בוטים יותר: הסקר במדינות הקהיליה האירופית שמיקם את ישראל כאיום מספר אחד לשלום העולם; דבריו של המלחין היווני תאודורקיס, הרואה ביהודים את שורש הרע בעולם; נשיא מאלזיה שדיבר על כך שהיהודים בעלי השפעה עולמית ורותמים אחרים להלחם עבורם, ועוד ועוד.

 

השאלה העולה מכל אלה מה מביא להצלחתה של הסתת כזבים ארסית, וכיצד הופכת לאפקטיבית ונצרבת בתודעה תעמולת רשע מכפישה, הן כלפי אנשים בודדים והן כלפי קבוצות שונות, עמים ומדינות. זאת חרף העובדה שהכפשה והסתה כזאת רחוקות מרחק רב מהמתינות והצלילות היום יומית המאפיינות את מחשבת האדם הממוצע בעל השכל הישר. לא עוד, אלא שבחינת אופני תעמולה והסתה אלה עשוייה להצביע על מעין גישה שטנית וחסרת מעצורים הנעדרת כל חוט שידרה של זיקה למציאות, בדומה לשקריו של נרקומן. 

 

השטן של דלקרואה. בחינת אופני תעמולה והסתה אלה עשוייה להצביע על מעין גישה שטנית וחסרת מעצורים הנעדרת כל חוט שידרה של זיקה למציאות, בדומה לשקריו של נרקומן. 

 

מה איפוא הופך את השקר השטני והמסית לסיפור הצלחה? התשובה נעוצה בכך שהכפשה מסיתה כזאת פונה לנושאים ומוטיבים יסודיים הטבועים עמוק בנפש האדם. הסתה מסוג זה אינה זקוקה לעמוד בהתאמה עם העובדות במציאות, נהפוך הוא, אלא שהיא מכוונת להפעיל הדקים ועוגנים בנפשו של האדם, וניתפסת על כן כ"אמיתית יותר מאמיתית", חרף שיקריותה בעליל.

 

אני גורס כי מול תעמולה הפונה לרבדים בסיסיים כאלה, כפי שהאנטישמיות הגזענית או חלק מהתעמולה הערבית אכן הינם, או במקרה של קירבון פרטים בחברה, אכיפת חרם ונידוי חברתי בסיוע הכפשת שקרים פתולוגית,  אין כל סיכוי להסברה רציונלית וממוקדת לתשובות פרטניות מפריכות (למשל כדוגמת זו הישראלית כפי שהיא כיום, הבנוייה על טיעוני נגד בנוסח "דע מה שתשיב"). זאת עשוייה תכופות להתפס מצד השומעים המוסתים זה מכבר  - על-רקע תעמולת הרובד העמוק היזומה בקפידה והמתוחזקת כל העת בהזנה בכזבי תועמלנות חדשים המציגים עלילות שונות ומשונות - כפילפול מייגע וקטנוני, ואף עשוייה להבעיר את זעם קהל-היעד למימדים כמעט רצחניים כנגד קורבן ההסתה. שכן הטעונים הללו ניתפסים כהתחכמות מתפלפלת מול אמיתות יסוד. ולראייה, כישלונה הגורף של ההסברה הישראלית, אף שאת טיעוני הנגד, הארוכים והניפתלים תכופות, והניתפסים על-ידי ישראלים ככה נכונים וצודקים, ניסחו אנשים מצויינים ברוב כישרון. אלה לא יעמדו ולא יהוו משקל נגד קולע כנגד מה שניתפס כמספר קטן של אמיתות יסודיות הפונות לעומק הנשמה, כפי שמצטיירים  כיום חלקים שיקריים בעליל מההסברה הערבית במקומות רבים, באירופה ובעולם.

 

במהלך ההיסטוריה אנו רואים בחברות רבות פנייה המונית לפעולה אלימה המוזנת על-ידי שתי תצורות יסוד קוגניטיביות (קוגניציה: חשיבה, הכרה, עיבוד מידע במוח) ורגשיות המתבטאות בתרבות תעמולתית על סמליה, דימוייה, האידאולוגיה שלה והאתוסים התואמים להם.

 

שתי תצורות אלה מתועלות לפעולה ושזורות בתוך שתי גישות יסוד תועמלניות.

 

התעמולה הפוליטית ותחבולות התועמלנות אינן ספציפיים למשטר כזה או אחר.

 

התועמלנות הינה מערך יסוד כלפיו עשוייה לפנות חברה ותרבות מסויימת, כאשר צצות בה בעיות מרכזיות סבוכות הנראות כבלתי פתירות. מה טיבן של בעיות אלה?

 

גורם בסיסי לבעייה בלתי-פתירה-עקרונית הינו עריצות שלטונית, דהיינו מבנה חברתי לא מבוזר (בו הכוח השילטוני הוא ריכוזי מאד) בו רבים מנושלים מהכוח להשפיע ולשנות את המציאות הקובעת את נסיבות חייהם. אך אין העריצות בהכרח אב טיפוס של בעייתיות בלתי פתירה.

 

גורם אחר יכול להיות: פגיעה אלימה ממושכת מצד גורם עוין, שאינה כפופה להכרעה בהתלקחות עצימה בשדה הקרב. פוגענות בלתי פתירה יחסית כזאת עשוייה להיות פעילות טרור ממושכת בדרגות עצימות בינוניות (העשויה בעתיד להפוך לנושאת פוטנציאל הרס עצים בעקבות השגת נשק השמדה המוני), מצד כוחות בלתי סדירים שמקורותיהם מבוזרים.

 

סוג אחר הינו טרור עירוני, העשוי לצוץ מצד אוכלוסיות נחשלות המעדיפות אוריינטציה של ביזה וסחיטה על פני דפוסי פעילויות יצרניות המייצרות ערכים ונכסים.

 

יש לשים לב שאין מדובר כאן בנארטיבים (סיפורי מעשה) תועמלנים מגוונים, אלה בשתי תצורות-יסוד תועמלניות שנראטיבים מרובים נגזרים מהם.

 

 

התצורה הראשונה: תצורת נקודת האושר.

 

 

 

"אין לסמוך כמעט על שום דבר ושום אדם, הכל ג'ונגל"- ועל כן יש במקרים רבים לחטוף כל פרור בהווה (הביטוי הישראלי הרווח בהקשר זה: "אל תהיה פראייר"); או לגבש קואליציות וחבורות שונות, זמניות, לצורך ביצוע מחטפים ו"קומבינות"  וניצול סיטואציות של רגע, ללא אחריות ושימת לב כלפי השלכות חשובות בעתיד.

 

 

 

ניתן לאפיינה כ- "התכנסות בעייתיות מצטברת לנקודות אושר".

 

אנשים הטרודים בבעיות שונות, חלקן שוחקות מאד ונמשכות (כך שאין לסלקן מה"שולחן" או מסדר היום והן נשארות כמטרד מעיק ומתיש ברקע) בפרט בחברות עתירות ביורוקרטיה (כגון רוב החברות הערביות, או במידה גבוהה אף החברה הישראלית) - נמשכים לכנס (converge) את כל הצרות המצטברות לנקודת סילוק מדומה אחת, לרוב מוסטת (displaced) מזיקה כלשהי לכל רווחה ממשית, אך המשמשת היטב את מטרות התועמלן:

 

"אילו רק הדבר הזה היה מסתדר, הכל היה מסתדר, האושר המוחלט היה מגיע, אפשר היה סוף סוף להתרווח בנחת".

 

כך מופנה מצד התועמלן זרקור כלפי מטרות שונות בהתאם לצרכים משתנים, מטרות המוצגות "כנקודות מניעת אושר" שאילו רק היו מסולקות -- .

 

כך הופכים הצרות והנזקים חסרי הקבילות - והשאיפה להיפטר מהם ולהקלה במצב - אותה חוסר קבילות שתכופות הינה פרי פעילות הגורמים שמאחורי התועמלנות - למנוף לתועלות נוספות עבור מחוללי הבעייתיות הבלתי פתירה, והפעם באפס מחיר, תוך קצירת ערך מוסף נוסף מהנזקים וגריעת הרווחה המסיבית שאלה מחוללים.

 

יוצא שבמצב הסבל של רבים, מספיק לזרוק פה ושם "נקודות מיקוד" מצד גורם הסבל - בדומה לפיזור מוקדי התעבות של ענני גשם - בכדי לחולל מצבים נוספים הדרושים לצרכיו.

 

כך למשל, הצבעתי בעבודתי מ-1970 "שלטון ונחשלות" (במסגרת צבאית) על הפונקציה שממלאת שכבה ביורוקרטית מעובה בחברה לא מבוזרת (כשהכוח השילטוני הוא ריכוזי) ועריצה - מצרים של גמאל עבד-אל-נאצר - בכך שהיא מתישה פרי מאמציהם של רבים ומאפשרת שליטה טוטלית לקומץ, במספר קטן של מוקדי כוח.

 

גם ישראל מוכת האוליגרכיה הריכוזית היא במידה רבה חברה המחוללת ביורוקרטיזציה של החיים, כאשר העיבוי הביורוקרטי וחוסר היעילות המערכתית (ברבות ממערכות המדינה) מתישים את רצונם וכוחות היזמות והעשייה של רבים, ומטילים אותם, מותשים, למעין מעטפת נכרכת עבה, חונקת וצפידה של סופגנות אנרגייה מכלה. כך למשל, עודף המשקל שהינו מחלה ישראלית כרונית והינו שכיח בממוצע בישראל מרוב מדינות המערב, וכן הצוואר והעורף המעובים אצל רבים מהישראלים, עשויים להעיד לעיתים הן על האטת רמת המטבוליזם  ולחצים פסיכו-חברתיים גבוהים – עקב מציאות חורים שחורים רבים של אובדני אנרגייה, הקזת משאבים והזלגת זמן ענקיים במציאות הישראלית. ובמקביל יכולים לספק אינדיקצייה נוספת, לפחות לגבי חלק, גם ביחס לבעייה הכללית של התקרנפות חלק גדול מהאוכלוסיה הכפופה למציאות הלא קבילה הזאת – והפיכתם, הם עצמם, למעין מסה הסופגת ומכלה את אנרגיות הזולת בכסות עבה של שוויון נפש ציני, ואי איכפתית מתבהמת שאינה מגלה עוד לא מעורבות ולא נטילת אחריות עמוקת ורחבת טווח.

 

וכזו המתעוררת לחיים מתרדמת-הרוח של ההתבהמות רק  כשיש הזדמנות חדורת ריגושים וסנסצייה – לשנאה וקירבון של האחר או האחרים.

 

מבנה ריכוזי זה מחלחל לתאים רבים של המארג החברתי, בפרט אצל הרוב המוצמת. למשל ברמת המשפחה, שגם שם שורר מבנה ריכוזי מאד שאינו מאפשר דיון תבוני ופשוט, כך שכל תקשורת רוויה באבסורדים מתישים היוצרים חיכוכים לא פוסקים ( conflict and absurdity perturbed communication channels ).

 

הדבר מביא לכך שחלקים מבני הרוב המוצמת מתישים עצמם בחיכוכים, התכתשויות ומריבות פנימיות בלתי פוסקות. כך מנציח עצמו איפוא המבנה החברתי הריכוזי מאד הזה, באמצעות עיתוקו (migration) הן לתאים ומערכים חברתיים רבים של בני הרוב הדחוק/מנושל מהכוח החברתי המשמעותי, והן לגישות האידאיות השוררות בקירבו.

 

דוגמא לגישה אידאית כזאת הרוייה בתוך האיסלאם: "כל מה שקורה הוא צו הגורל" או "הכל מאלוהים" (כול'ה מן אללה) – "כל מה שקורה, כל מה שכבר קרה, הוא מה שיש הכרח שיקרה, אין לשנות דבר".

 

דוגמא אחרת היא אידאולוגיה צינית. נעיר כאן כי ניתן לראות בציניות אידאולוגיה המציגה תמונת עולם המתפעלת המלצות פעולה במצבים ספציפיים ומגוונים, אך אינה חותרת למאמצים בכוון שינוי חברתי, אלא להרפפת מאמצים כאלה. לדוגמא, רטוריקה צינית השכיחה בישראל:

 

"אנו הרי יודעים איך הדברים מתנהלים באמת, אין מה לעשות, יש להשלים, צריך "לדפוק" אך גם לדעת מתי לספוג/לחטוף - אל תהיה אידיוט/נאיבי". 

 

אידאולוגיה צינית מסוג  זה עשוייה להביא להתפוררות חברתית ומלחמת הכל בכל בקרב המעמד המוצמת (לדוגמא, תובנת רפול: התחביב הישראלי הלאומי זה לקבור זה את זה), כשכתוצאה מכך, אף דבר בתחום אפקיו אינו נראה כבר-קיימא ויציב לאורך זמן ואין וודאות בעתיד. שוב לדוגמא, פרקטיקה ורטוריקה הנפוצה בישראל:

 

"אין לסמוך כמעט על שום דבר ושום אדם, הכל ג'ונגל"- ועל כן יש במקרים רבים לחטוף כל פרור בהווה (הביטוי הישראלי הרווח בהקשר זה: "אל תהיה פראייר"); או לגבש קואליציות וחבורות שונות, זמניות, לצורך ביצוע מחטפים ו"קומבינות"  וניצול סיטואציות של רגע, ללא אחריות ושימת לב כלפי השלכות חשובות בעתיד.

 

או שיש לצפות לתמורות אושר ועושר גדולות שיגיעו "אם רק..." וכאן שוב עולה עניין זריעת "נקודות האושר".

 

אנו רואים אם כן, שמבנה כזה עשוי להנציח עצמו, שכן מתחולל בו בדיוק המצב המתואר על-ידי האידאולוגיה הצינית, ועקב הפעולות ודפוסי ההתנהגות אותם גוררת אידאולוגיה זו.

 

***

 

הגישה התועמלנית השנייה מציבה את הציר הדו-קוטבי:

 

ה"אדון" השמן והרופס  - המסתגר/מתנזר הקודר ומחולל הרע.

 

 

שימוש בהם לצורך שעיר לעזאזל, לתיעול והסחת צמיתים נדכאים או המון עירוני קשה יום מתנאי קיומם הקשים - מה ששוב מחזיר אותנו לשימוש בתועמלנות "נקודת האושר"..

 

 

בשני המקרים מדובר בגורם היושב על נכס או בעל אמצעים או שברשותו משאב/ים חשובים או שמוזרמים אליו משאבים.

 

בקוטב "האדון הזה" מושא התועמלן מוצג כגורם רופס ובעצם - טיפש בסיסית, חסר פוקוס ובלתי תכליתי שאינו אפילו מבין "מה יש לו ביד", ועקב רפיסותו הזחוחה והאידיוטית אינו ראוי בכלל להתקיים, לא כל שכן שאינו ראוי לנכס, לרכוש, למשאב או למשאבים שברשותו או לאלה הזורמים אליו.

 

כאן, לצורך הבהרת הדברים שיובאו בהמשך, אזכיר כי בעוד תועמלנות "נקודות האושר" מקורה במבנים חברתיים וכלכליים ממורכזים/ביורוקרטיים שהתפתחו היסטורית במזרח, הרי שהגישה התועמלנית השנייה התפתחה במזרח ומרכז אירופה, לצורף הרפפה וערעור מתמיד התלוי ברקע - ותכופות מתופעל הלכה למעשה - של מעמדם של מיעוטים, תכופות יהודים.

 

הדבר נעשה, הן:

 

1) לצורך "בעיטה בישבן" וניכוס כל השייך להם לאחר קצירת פירות עמלם.

 

2) הן לצורך יצירת מצב מתמיד של תלות מוחלטת וכפיפות מוחלטת של יהודים או מיעוטים אחרים אלה לחסדי "האדונים המגינים" - שכמובן עשו בהם שימוש כאובייקטים למטרות שונות, תכופות לא אהודות חברתית (חכירה, גביית מיסים וכד'); חשפו אותם לשנאת ההמון אך גם סיפקו מצג של הגנה, חסות ונאורות מצד האריסטוקרט הכפרי הג'נטלמן.

 

והן:

 

3) שימוש בהם לצורך שעיר לעזאזל, לתיעול והסחת צמיתים נדכאים או המון עירוני קשה יום מתנאי קיומם הקשים - מה ששוב מחזיר אותנו לשימוש בתועמלנות "נקודת האושר".

 

 

"אילו היהודי המאוס והעשיר הזה, בעל זכיינות הובלת העצים על פני הנהר (או חוכר בית המרזח) - שכמובן, משתמש לסיפוק תאוותיו ללא הבחנה גם בנשותינו התמימות (ראה עניין הזחיחות והנהנתנות חסרת הפוקוס) - אילו הוא, המאוס המנוול הזה היה מקבל את הראוי לו וכל אשר לו היה מופקע לטובת "מי שבאמת ראוי לכך", כמובן שהרובלים או הזלוטיס או השילינגים האוסטרים היו ממלאים את כיסנו, ולא היינו עוד צריכים לעמול בעבודה כה חרופה ומשעבדת לקיומנו. הכל היה נעשה נהדר אז, גן העדן האבוד היה חוזר ויורד עלינו".

 

יוצא שבאקט הקבלה של להג התועמלן נוטל המופעל על ידו מעין נוסחה מחמיאה למדי להגדרה עצמית חברתית, זהות מסויימת המאפשרת סולידריות משותפת עם אחרים החשופים לאותה תועמלנות, וזאת כבונוס נוסף.

 

מצג הדמות השנייה בציר התועמלני הזה - "המתנזר הקודר והרע", מציג גם הוא דמות היושבת על רכוש או קניין, וגם כאן אינו ראוי לו, הן משום ש:

 

1) "הוא אינו עושה כלום עם מה שיש לו, בעוד אנחנו, אילו רק היה קנינו נופל בחלקנו..."

 

2) "ממילא הוא חורש רע ומביא נזקים, ולכן לא רק שאינו ראוי, אלא ש'חייבים' לערטלו מקניניו".

 

גם כאן המוכוונות הינה העברת קניינים "ממי שלא ראוי להם" ל"זה שכן ראוי". בקוטב הראשון ניטלת הזכאות תוך ליבוי נרגנות עממית, כאשר לנרגן מתאפשר לייחס לעצמו תכליתיות, עמל, זיעה, כוח רצון ובעיקר - כוח אישי ולוחמנות (אף אם הוא נהנה מכל טוב הארץ, ללא מאמץ רב). זאת בעוד למושא התועמלנות מיוחס היפוכן.

 

יוצא שבאקט הקבלה של להג התועמלן נוטל המופעל על ידו מעין נוסחה מחמיאה למדי להגדרה עצמית חברתית, זהות מסויימת המאפשרת סולידריות משותפת עם אחרים החשופים לאותה תועמלנות, וזאת כבונוס נוסף.

 

בקוטב השני ניטלת הזכאות בשם:

 

1) הצגת אי שימוש בקניין;

 

2) ואי השתתפות בהוויה החברתית (הסתגרות) ו-

 

3) כוונות או מעשים רעים ונזקיים מצד הקורבן מושא התועמלנות, דבר היוצר "צורך" לערטלו מכל אמצעי וקניין, להחלישו עד כלות, אם לו להתאנות לעצם קיומו.

 

 

בשני הקטבים מוצג מישהו ה"מנוגד לנו" המאפשר לנו, באמצעות הצבת והכרת "האחר המנוגד" להגדיר את עצמנו באופן חיובי. קוטב "המסתגר הרע" אמנם מנוגד קוטבית לדמות הראשונה, אך השימוש התועמלני הינו בשניהם כצמד, תכופות המודבק לאותו אדם, לסרוגין ולמרבה האבסורד. זאת כאשר "לאדון השמן, האידיוט והזחוח" בהקשר א' מודבקות בהקשר ב', כוונות דמוניות ורשעות מובנית.

 

השימוש בציר בעל שני קטבים קיצוניים משרת את מגמת ההוקעה כ"שונה" של מושא התועמלנות, בעצם העובדה שמודבקים לו קטבים מוקצנים, אך לא מצבי ביניים. שהרי בני אדם נמצאים רוב הזמן במצבי ביניים, בעוד למושא התעמולה מודבק תמיד וברוב הסיטואציות בבחינת "בד אדום לפני שור" התג של מצב קיצוני, כשהמשותף לשני הקטבים ששניהם כאחת דוחים.

 

שוב, ניתן להניח כי הצמדה יחידנית כזאת של שני הקטבים צמחה בנסיבות ממשיות היסטוריות, ולא רק כפרי תכנון מראש מוקדם של תועמלן, כך שהבנה מלאה יכולה להיות רק בדיעבד, לאחר הנסיון ההיסטורי ומפרספקטיבה היסטורית. הכוונה לכך שסביר שהיסטורית, אנשים שנחשפו לפורענותה של הסתת המון, אמנם נטו יותר לצמצם את האינטרקציות עם האנשים המוסתים ולהתמקד יותר במגעים עם בני עמם או חלקי סביבה סבירים עדיין, כך שהופיעו בעיני ההמון כ"מסתגרים".

 

השימוש בקוטב של "בעל הנכסים הרופס" ושלילת לגיטימציה וזכאות תוך פנייה לנרגנות העממית, מופיע בצורה חדה בנאומו של היטלר ברייכסטג, ב-28 באפריל 1939. בפנייה לנשיא רוזוולט מביא היטלר את הדימויים הבאים:

 

אדוני הנשיא רוזוולט! אני מבין בהחלט כי המרחבים של אומתך והעושר העצום של ארצך מאפשרים לך.... אני, אדוני, נמצא בתחום צנוע הרבה יותר וקטן יותר...

 

מצג הפעלתנות היוצרת מול הזחיחות הרופסת והעשירה מובא בהמשך הנאום:

 

אני, שלפני עשרים-ואחת שנה הייתי פועל וחייל אלמוני בעמי (הגם שהיטלר היה בנו של פקיד בעמדה מכובדת באדמיניסטרציה של האימפריה ההבסבורגית), השגתי זאת, מר רוזוולט, בכוחותי שלי... אתה מר רוזוולט, מלכתחילה עלית להנהגתה של אחת המדינות הגדולות והעשירות בעולם (מובאה מספרו של יואכים פסט: היטלר-דיוקנו של לא איש. ירושלים: הוצאת כתר, 1986).

 

מאידך, הקוטב השני, זה של המתנזר הרע היושב על קניין רב שאינו זכאי לו עקב התנזרותו ורשעותו, מופיע בדימויים של היטלר לגבי ברית המועצות ועניין העברת הבעלות עליה לידיו.

 

*** 

 

 

 

בארצנו נעשה שימוש בתועמלנות נקודת האושר בהצבת מושג ה"כיבוש": "אילו רק בעיית הכיבוש תפתר, כל בעייה אחרת תפתר". צילום של איליה שרגא.

 

בארצנו נעשה שימוש בתועמלנות נקודת האושר בהצבת מושג ה"כיבוש": "אילו רק בעיית הכיבוש תפתר, כל בעייה אחרת תפתר".

 

או, "אילו רק ידכאו את החרדים", "ינטרלו את ש"ס", "ישתקו את השמאלנים האלה", "יסלקו את ערביי ישראל", ינפנפו את ביבי או אריק, שמעון פרס או ביילין, רבני יש"ע המסיתים  או כיוצא באלה, או אז כל בעייה אחרת בחברה תמצא את פתרונה.

 

תמונת המסתגר/מתנזר הרע מיוצגת בדמות המתנחלים או הקיבוצניקים, ערביי ישראל חורשי המזימות, ואפילו העניים שהוצגו כטפילים הזוללים משאבי מדינה מצד חוגים מסויימים. ושוב מובלטים נכסים רבים הנמצאים בידיהם או מועברים אליהם "ללא זכאות" ("אילו רק עברו נכסיהם והמשאבים המוקצים להם אלינו").

 

בחלקו של העולם הערבי והאיסלאם הפכה ישראל לנקודת האושר: "אילו רק ישראל תסולק מעל פני האדמה, הערבים יגיעו שוב לתור הזהב שלהם, העושר והאושר יועצמו והשטניות תעלם מהעולם".

 

***

 

נקודה נוספת היא שבהיסטוריה מתקיימות תקופות עתירות אתיקה (המאה ה-19', תור הזהב של אתונה או האימפרייה הרומית וכד') ותקופות ברבריות (תקופת כיבושי מוחמד ויורשיו, תקופת וסביבת אטילה ההוני, שנות ה-30' של המאה ה-20'). אנו נמצאים כיום במצב בו ברובה של הקהיליה הבינלאומית רווחת אוריינטציה אתית.

 

יוצא שתכופות מטרת הפלשתינים היא לתעל אותנו לפעולות ברבריות על-מנת שנהפוך "למופת" שלילי בקהיליה הבינלאומית.

בהקשר זה, מאות שנים שימשו היהודים בתפקיד "מופת שלילי" בבחינת "האחר המנוגד" הקוטבי לאדם בחברה הנוצרית ( Corpus Christi  -  גופו של ישו), תוך החזקתם בעליבותם ומסירת תפקידים שליליים ליהודי (מלווה בריבית, גובה מיסים וכד'). זאת על-מנת להציג את הדוגמא השלילית של מה שעלה בגורל המתכחשים לישוע המשיח.

 

כך, תחזוק מערך חברתי, תרבותי וערכי מסויים דורש תכופות גם את הדוגמא המרתיעה וההופכית, את דמות "האחר המנוגד". נראה שאנשים בעלי אוריינטציה תעמולתית באליטות הפלשתיניאיות השכילו להבין כי "תפקיד" וותיק זה של היהודים כמופת שלילי וכ"אחר המנוגד", עשוי שוב להידבק אליהם אם יציגום כברבריים ואם יתעלום למעשים הניתנים להיות מוצגים כברברים.

 

אפילוג: תרבות תעמולתית וניסוי בשינוע תעמולתי
 

הדברים שנאמרו כאן זורים אור גם על בעיית יסוד בחברה הישראלית: תרבות תעמולתית, שבפרט ההסתדרות וועדי העובדים אימצו תוך רטוריקה מלהיבה ובשרות כלכלת דיכוי של קרטליזם ריכוזי ופרוטו- פאשיסטי (הרחוק עדיין מרחק מזרח ממערב מכלכלת שוק חופשי אמיתית). בארצנו רווחות מגמות טוטליטריות-תועמלניות קשות משמאל ומימין ושנים רבות היו לחם חוקנו נאומי שגב של המנהיגות. תכופות נעשתה גם מניפולציה תעמולתית במילות מפתח מקפיצות לדום, מזקיפות גו ומכווצות שרירי ישבן שמנעו חשיבה ביקורתית וענינית ופעולה יעילה והכשירו שוד משאבים ודיכוי: החלוצים והמגשימים; שלטון החוק; נצח ישראל; קודשי האומה; צור ישראל; סלע קיומנו; היישירו מבטם והמוות הירכין ראשו; זכר השואה; וכיוצא באלה.
 

כדי לתת פרספקטיבה היסטורית, יש להבין למשל ששנות ה-30 היו השנים בהם הפכה תרבותן של רבות ממדינות אירופה לתרבות תעמולתית טוטליטרית. בשנים 1930 - 1956 ניטבחו עשרות מיליוני אנשים, כולל בני משפחתי בפולין, עקב תרבות מדינית תועמלנית שגייסה יצרי פרע אטאוויסטים (מצד הפשיזם והסטליניזם).

ובהקשר זה, של שינוע האמצעים לתרבות תעמולתית, בצעתי ניסוי קטן, מנקודת ראות של חקר אופני ויעילות ביצוע - שהינה קו חשוב (Attention and Performance)  בעבודתי המחקרית בפסיכולוגיה קוגניטיבית:


משימתי היתה כתיבת שיר תעמולה "מלהיב המון", תוך מדידת זמן ביצוע. נמצא כי כתיבת השיר ארכה 7 דקות ו-40 שניות.

עולה מכך כי מלאכתם של תועמלנים, מסוג אלה שמטמטמים שנים רבות את מוח הציבור הישראלי, הינה קלה להפליא, ובעבור ביצועים מסוג זה נהנו מאות תועמלני תרבות ממיטב הכיבודים שמשטריהם יכלו להציע להם.

והנה השיר:

         נעמה
 

הפועל הוא קרן שמש,
המדכא שייך לאמש.
אל המחר צפה פרולטאר,
קפיטליסט נצלן הוא רמש.

בלאט יפציע שחר, אור,
המון נידכא לאט נעור,
אך רוח חופש, גיל הדרור,
טרור נישמת עובד - תשבור.

פועלת נאוה אהבתי אי אז,
נעמה - מבט לה עז,
קפיטליסט שמן חמד חמוקיה,
אך רק לי נשואות עיניה.

שלח יד גסה, נהם, גנח,
איום ופרע בה נגח,
אך בא יום איד, יום שחרור מאימה,
זעם עמלים אדום לו מחץ הנשמה.

 

ולחשוב כי בעבור תרבות מילים ריקות מסוג זה, שכה מעטים הקושי והמשאבים לתפעלם, היקריבו מיליונים את חייהם, עשרות מיליונים ניטבחו ורבים מספור נידחקו לחיי עוני חרוף.

 

מאמרים נוספים מאת מיכאל שרון:

 

פולחן השטן בישראל

פורים – קרניבל ההתרסה בגורל ובשררה

משה קרוי והגישה הבוזזת בישראל

מטפלי הנפש כמורי הדור?

האלה הלבנה בשירה העברית

מולך דמים מעודן – יסודות קירבון חברתי בישראל

האבסורד וההשלמה בחיים בישראל

האמנות העילאית כרלוונטית לקיום – אדוארד מונק