אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פואטיקה של מסכנוּת


תאריך פרסום קודם: 
2003
עטיפת הספר נפלאות התבונה, סילביה נסאר
סילביה נאסר. לאחרונה, כך התברר לי, הוא כותב ספר שכותרתו - הזמנית - היא "מודלים שולטים" כשהבעתי את תמיהתי על הכותרת, שכאילו לקוחה מספרה של סילביה נאסר על המתמטיקאי ג'ון נאש, הוא פרץ בצחוק. "בוודאי שזה לקוח משם", אמר תוך שהוא נוקש באצבע שמאלו על רקתו, "זה כל העניין. אם הייתי קורא לזה 'סמלים תרבותיים בעידן המודרני', זה היה מושך תשומת לב כמו עלה נושר בתוך פרדס

 

את שמוליק פגשתי כמעט במקרה. אני לא כותב כאן את שם משפחתו את את מקום עבודתו, משום שאין לי שום חשק שגם אחרים יקבלו ממנו ייעוץ. העצות ששמוליק נתן לי שוות הון. הון זו לא מילה. נגיד ככה: הן יהפכו אותי, בסופו של דבר, לאייקון תרבותי. בראס-בן-אמו אני אהיה סמל תרבות. לא יעזור להם כלום. כך, לפחות, חשבתי במשך כמה דקות.

זה היה באיזה אירוע משפחתי של חבר, שאליו הוזמנתי. יצירת הקשר החלה, כמעט כמקובל, במנוד ראש הדדי ליד המזנון ובכרסום סימולטני של מאפה דמוי סמבוסק עם מילוי של תירס ורסק פלפלים-עגבניות-טבסקו שהפך את הלשון לכבשן בוער. המהומי השלום הפכו לשיחת היכרות סטנדרטית בשעה ששתינו מיץ תפוזים להרגעת הלשון, וככל שנקפו השניות גילינו יותר ויותר עניין זה בזה. אינטלקטואלי, אהבלים שכמותכם.

לשמוליק, התברר, היה ידע אדיר באלף ואחד תחומים שהמכנה המשותף שלהם הוא כתיבה. החל בשורשים האטימולוגיים של הניבים שבפי עולי הרגל ב"סיפורי קנטרברי" של צ'וסר וב"דקאמרון" של בוקאצ'יו, וכלה בעיבוד סיפוריו של אליאס קאנטי לטיוטות של תסריטים אצל גודאר. אצלו לא הייתה לי בעייה להוציא איפיונים לכל ז'אנר ספרותי ולגלות את מקורות ההשפעה שלו. את ג'ק קרואק הוא דיקלם ברוורס ואת זרם התודעה שלו הוא יכול היה לנתח עד לרמה של מיקרו-פרטים ולהסביר את הרקע הסוציולוגי של חלק מהמינוחים הסימבוליים בהם השתמש בשפת המקור. לאחרונה, כך התברר לי, הוא כותב ספר שכותרתו - הזמנית - היא "מודלים שולטים". כשהבעתי את תמיהתי על הכותרת, שכאילו לקוחה מספרה של סילביה נאסר על המתמטיקאי ג'ון נאש, הוא פרץ בצחוק. "בוודאי שזה לקוח משם", אמר תוך שהוא נוקש באצבע שמאלו על רקתו, "זה כל העניין. אם הייתי קורא לזה 'סמלים תרבותיים בעידן המודרני', זה היה מושך תשומת לב כמו עלה נושר בתוך פרדס. אבל מי לא רוצה להיות שולט? ומי אינו רוצה לדעת מה המודל שיהפוך אותו לשולט?"

- "רגע אחד", אמרתי, "אם אלה לא מודלים מתמטיים, אז איך הם יכולים להסדיר חוקיות של אירועים?"

- "הם לא. הם מודלים תרבותיים לכל דבר. אם תעשה בהם שימוש, יש הסתברות מתמטית בלתי מבוטלת שתהפוך למוקד השפעה תרבותי."

- "מי שישתמש בהם ישיג השפעה תרבותית?"

- "בדיוק."

ביקשתי, כמובן, לדעת איך עושים את זה. ניטשה כבר ניתח את ב"הרצון לעוצמה" שלו את העניין הזה וקבע שהכוח שולט הן בטבע והן בהיסטוריה. השפעה היא כוח. אמרתי לו שהייתי שמח ללמוד ממנו דבר או שניים בעניין.

הוא הסכים. "הכלל הראשון", הירצה, "הוא שעליך לעורר מחלוקת. בלי שיריבו על משהו שקשור במה שכתבת אין שום משמעות לכתיבה. מישהו צריך לטעון שהכתיבה שלך מטופשת, מיושנת, מתנשאת, פסיתה, והכי טוב - גזענית. אין כמו האשמה בגזענות כדי להסב אליך תשומת לב כללית. התקשורת תתעניין בך, פובליציסטים יכתבו מאמרים עליך והפוליטיקאים שנדמה להם שהם מזדהים איתך יוכלו להגן עליך כי אתה עוד איזה אלמנט תרבותי שהם יכולים להתנאות בו".

- "אין כאן שום דבר חדש", אמרתי, "זו בעצם פרובוקציה פשוטה. כל עיתונאי זוטר מכיר את הכלל הזה".

- "לא בדיוק", תיקן אותי, "העיתונות לא שמה קצוץ על שירה או פרוזה. אתה מכיר פלשתיני או שמאלן שבאמת קרא את מחמוד דרוויש? אתה יודע להצביע על לאומן שמכיר מלפני ולפנים את אורי צבי גרינברג? ברור שלא. אבל השמות האלה כבר הפכו למיתוסים, ולא בגלל שהתקשורת תידלקה אותם. הם הפכו לכאלה בגלל שעורר ויכוחים אקדמיים. שירה לא תתפרסם לעולם בתקשורת הפופולרית כי אין בה את שלושת מרכיבי הסיפור העיתונאי הנפיץ בין זמננו; אין אפשרות להוציא ממנה תמונה שמשדרת דם, זרע או דמעות. היא יכולה לדבר על כל אלה, אבל זה לא מספיק".

- "אני מקשיב", אמרתי.

- "דרוויש וגרינברג ייצגו קבוצות שהציגו את עצמן כמיעוטים נרדפים. לצורך העניין, אתה יכול גם לבחור במשורר שהאג'נדה שלו היא חרדית, הומו-לסבית או פעילות עבור זכויות הסנאים. אני קצת מגזים עם הדוגמה האחרונה, כי אין סנאים בארץ וזה לא מדבר לאף אחד, אבל העקרון ברור. המסקנה היא שהכותב צריך להתלבש על אג'נדה שיש לה דלק פוליטי. אנשים כמו סמי שלום שטרית או משה בן הראש, למשל. יש מפלגה - ש"ס - שטוענת שהמזרחים תמיד דפוקים ושמי שדופק אותם בהתמדה זו המדינה, שכל כולה מנוהלת על ידי אשכנזים ולמען אשכנזים. המפלגה הזו תמיד תאמץ אנשי רוח כאלה אל חיקה".

- "זה נשמע כאילו הם יוכנסו לגטו תרבותי-פוליטי".

- "שוב טעית. אמרתי לך שהכותב צריך להתיימר לייצג את המיעוט. זה לא מספיק. הוא צריך לבטא דיעות כל כך קולניות ואנטי-מימסדיות שיאשימו אותו בגזענות הפוכה. ג'יימס בולדווין עשה מזה קריירה. תגיד לי אתה, לא היית רץ לקרוא ספר - עזוב ספר, ביקורת במוסף הספרים של 'הארץ' - על ספר שטוען שהשחורים טובים יותר מהלבנים בכל פרמטר?"

- "נשמע הגיוני".

- "הלאה. צריך תמיד להסביר שהמיעוט מדוכא בגלל דיקטטורה של המימסד, אבל גם להביא אותה בהפוכה ולהסביר שתמיד טוב היה יותר למיעוט במצבו הקודם. אם אתה הומו, תוכל להסביר שביוון העתיקה הייתה סובלנות רבה כלפי ההומוסקסואלים, ורק לאחר מכן התגבשה מערכת אמונות שביקשה לדכא אותם. אם אתה מהגר, תמיד תוכל לבטא געגועים לארץ המוצא. סולז'ניצין, שבאמונותיו הוא מלוכני שמרן וייצג עשרות שנים מיעוט מוקצה ומדוכא, ישב רוב הזמן הזה בארצות הברית וכתב כמה הוא מתגעגע לאמא רוסיה שלו".

- "רגע אחד", אמרתי, "אני רוצה לחזור לרעיון הראשון שלך, זה שמדבר על ייצוג של מיעוט שמגדיר את עצמו כמדוכא. איך יוכל כותב כזה להיות בטוח שהוא לא נכנס לגטו תרבותי?"

- "תקשיב טוב למה שאמרתי. יש לטיעון כזה גב פוליטי, נכון? אז תמיד יימצא גם מי שמייצג עמדה הפוכה בתכלית אבל משיקולים אינטלקטואליים כאלה ואחרים יחליט לתמוך בטענות כאלה. תראה את אבירמה גולן, למשל. מתרגמת מוכשרת, עם ניסוח בהיר, בוגרת שירותי הביטחון, באה מלב המימסד ומזוהה עם השמאל. אם תקרא את המאמרים שלה לאורך השנים תמצא כמעט תמיד התבטלות בפני ש"ס. העניין פשוט: היא קיבלה את הנחת המוצא של ש"ס, שהאשכנזים הם המדכאים והמזרחים הם המדוכאים. זו הנחה מרכסיסטית במהותה, שמנסה לשקף תמיד מאבק בין מעמדות. התוצאה היא שבכל פעם שמפלגה מזרחית מפעילה אולטימטום כדי להוציא מאות מיליונים למוסדות שלה, היא יכולה לתת לכך הצדקה מוסרית. ותמיד יש את התירוץ הקבוע שאם יתנו להם משהו הם יהיו שותפים לתהליך השלום".

- "מה זה שייך להשפעה תרבותית?", תהיתי.

- "כמו שאמרתי לך קודם: אם יש גב פוליטי לטענה כלשהי, קיצונית ככל שתהיה, תמיד יימצאו לה גם תומכים ממחנות שהם לכאורה מרוחקים ממי שנותן לה את הגב. תבדוק מה עושה אלסוורת טוהי ב'כמעיין המתגבר' ותבין בעצמך. במונחים שלנו, נגדיר את זה כך: אם תטען היום שצריכים לעשות העדפה מתקנת לבני מיעוטים בשירות הציבורי ולקבוע שאחד מכל חמישה עובדים בו יהיה לא-יהודי, לא רק הערבים יתמכו בכך. למעשה, ההצעה הזו תזכה לתמיכה מוסרית של כל מיני גוונים בשמאל ובמרכז. תמיד יש מי שרואה בתמיכה עקבית בכל פיצוי למי שמציג את עצמו כמיעוט מדוכא התנהגות מוסרית ממדרגה ראשונה. אתה רוצה לדעת איך זה עובד? פרסם ספר שירה, תאר בו אשכנזים שמתייחסים למזרחים באופן גרוע יותר מכפי שהתייחס מאסא לֶגרִי לדוד תום אצל הרייט ביצ'ר סטואו והשתמש במונחים השאולים מעולם הזוועה המוכר לנו. אם אתה מרוקאי ורוצה לבטא עמדה אנטי-אשכנזית, אתה תמיד יכול לקרוא לאנשי הסוכנות ששלחו את עולי מרוקו לחורים נידחים בנגב בשם איינזאצגרוּפֶּן".

- "השתגעת? דווקא השם של היחידות הנאציות שנשלחו לטהר את רוסיה מיהודים?", הזדזעזעתי.

שמוליק הביט בי בעצב מהול ברחמים. "המאה העשרים, ובפרט המרכסיזם והסיקסטיז, חוללו אצל כולנו השפעה מנטלית", הסביר בסבלנות, "והרעיון הוא שמי שמבקש לנתץ את המימסד ולהקים עולם טוב יותר זוכה להכרה כגיבור. באופן ההפוך זה נתפס תמיד כגזענות בלתי-לגיטימית. מותר לך להגיד שהאשכנזי הוא איינזצגרופן, כי האשכנזים שהשתכנעו בכך שממשלת ישראל העבירה את העולים ממדינות ערב שואה של ממש לא יצאו נגדך, וממילא הזרות שלהם במזרח התיכון יוצרת אצלם תחושה שצריך להיות קצת יותר סובלנים כלפי הערבים האלה, גם אם הם בני הדת היהודית. ואם הם מגיבים כלפי ההתבטאות הזו באהדה זה בגלל התפיסה שצריך לפצות את המקופחים על עשרות שנות דיכוי. במקרה אחר, יתייחסו לזה כאל אמירה אותנטית ומיוסרת של אדם עז-מבע או איזה קשקוש דומה. לעומת זאת, אם אתה אשכנזי ובכוונתך לכתוב פואמה שבה תטען שהקשת המזרחית מבצעת ג'יהאד באשכנזי ישראל, לא תצא מזה חי. ידביקו לך תווית של גזען פאר-אקסלאנס ואתה יכול לשכוח מהערכה ציבורית. ולכן, תמיד, אבל תמיד, חפש מאיזו בחינה אתה מיעוט מדוכא - אפילו אם אתה לא באמת כזה."

- "מה שמחזיר אותנו לצהבת הכללית שמקובלת אצלנו. אנחנו אוהבים מסכנים".

- "ודאי. הגששים איבחנו את זה כבר לפני שנים, כשביצעו את 'פסטיבל שירי דיכאון' שלהם. מי זוכה בפסטיבל? מי שנשמע הכי באדמה. על מי עשה העיתון של המדינה תחקיר עם עמוד שער במוסף שבעה ימים? נכון, על אדם שהוא,כביכול, נכה, שרוף בכל הגוף, יושב בכיסא גלגלים, עם פנים שאי אפשר אפילו לדמיין עד כמה הן כוויות ומצולקות. מישהו היה טורח בכלל לכתוב שלוש מלים על צינוביץ' אם היה ברור שמדובר באדם בריא?"

- "זה לא הולך", אמרתי בעצב, "אני אשכנזי, ההורים שלי נולדו בארץ, גדלו בשכונות של מפאיניקים, שירתו בצה"ל מרצון ועבדו עשרות שנים בחברות הסתדרותיות. אני אקדמאי, סטרייט, משתדל לשלם את המשכנתא בזמן ולא מתגעגע לארץ המוצא של אבות אבותי, כמו בן הראש, למשל. אין לי גם את האפשרות לכתוב על הארץ המחורבנת הזאת מארץ אחרת שבה אני יושב בנוחות, כמוסמי שלום שטרית, שבכלל מגדיר את עצמו כפליט ערבי. אני לא מחפש להתמסכֵּן דרך הביוגרפיה הפרטית שלי או של ההורים שלי וכשאני מרגיש חרא אני מנסה לשפר את המצב ולא לקטר על הסיבות להרגשה שלי. אני לא שונא את עצמי ולא משתדל לשנוא אחרים, ובמידה שאני עושה את זה אני לא הופך את זה לעניין קולקטיבי. בקיצור, 'ישן מפני חדש נחריבה' זה אולי משפט שטוב לתלמידי לנין, אבל אצלי זה לא עובד".

הוא נעץ בי מבט ארוך ואט אט נד בראשו. "אין לך תקווה", אמר בייאוש שקט, "עם גישה כזאת, איך אתה רוצה שמישהו יקרא אותך בכלל?".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר