אדגר אלן פו

חייו של הסופר אדגר אלן פו נגזרו כאחד מהסיפורים המקאבריים שאותם נהג לחבר, כרדוף שדים, הביא חורבן והרס על עצמו במו ידיו . הסופר האמריקאי המוערך ביותר במאה התשע עשרה ואולי גם המשפיע ביותר עד היום ידע לספר על האופל והרוע ועל הצדדים האפלים בבני האדם. אומן של שפה שידע לשלב בשיריו ריתמוס מיוחד ועל ספריו נהגו להגיד שהם מהפנטים את הקורא ככישוף.

מזלו הרע החל עוד כמעט בלידה, 19 לינואר 1809 בעיר בוסטון. אימו אליזבת פו, שחקנית יפה שבקושי היתה בת 21 וכבר אלמנה הסובלת משחפת. אביו, דיויד פו, שגם הוא היה שחקן ברח מהבית ועזב את משפחתו רק כדי למות 15 חודשים לאחר מכן מאותה מחלה נוראה. כך נשארה אליזבת לבד עם בנה אדגר, אחיו הנרי ואחותו רוזלי שנולדו כמה חודשים לאחר העלמות האב. האח הנרי הושאר בהשגחת הורי אליזבת שהצליחה לממן את משפחתה מהופעות תיאטרון במדינות הדרום, אך בריאותה הלכה והתדרדרה והיא נפטרה ב 8 לדצמבר 1811 בגיל 24 שנים בלבד.

גברת פרנסיס אלן, אשתו של סוחר טבק אמיד מריצ'מונד, היתה מכרה של אליזבת ונהגה לבקרה על ערש דווי. לאחר מות שכנעה את בעלה למורת רוחו לאמץ את אדגר היתום לביתם, ג'ון אלן מעולם לא רצה בזאת ויחסיו עם בנו המאומץ היו קרירים ומרוחקים. בשנת 1815 לקח ג'ון אלן את משפחתו לאנגליה בתקווה להקים שם סניף של חברתו. שם שלח את בנו המאומץ בן השש לבית ספר בעל משמעת קפדנית שנמצא בסקוטלנד אך לאחר מחאות נמרצות מצידה של פרנסיס הוחזר ללונדון בכדי לגור עם משפחתו וללמוד בבית ספר מקומי בסטוק ניוינגטון. השנים בבריטניה חידדו את שפתו האנגלית של פו ותרמו לעושר השפה מאוחר יותר בספריו. כעבור חמש שנים ולאחר שעסקיו של האב לא התקדמו כמצופה חזרו האלנים לריצ'מונד וירג'יניה ואדגר הפך מכבר לנער משכיל וחכם, בגיל זה החל לכתוב את שיריו הראשונים שמרביתם היו שירי אהבה. בן 14 התאהב אנושות בגברת ג'יין סטאנאר, אימו של חברו לספסל הלימודים אולם אהבה זאת נידונה מראש לכליון ולא רק בגלל הפרשי הגילאים, ג'יין גססה משחפת בדיוק כמו אימו. היא נפטרה בשנת 1824 מהווה השראה לאחד הגדולים בשיריו 'להלן'. באותה שנה הכיר את אלמירה רויסטר בת החמש עשרה והפעם אהבתו לא שבה ריקם, השניים בילו יחדיו את כל קיץ 1825 מחליפים מכתבי אהבה ומנגנים יחדיו. היחסים בין פו הצעיר לאביו המאמץ לא איחרו לעלות על שרטון מכיוון שג'ון אלן סלד מאי רצונו של אדגר להשתלב בעסקי המשפחה וכך ב1826 נסע פו לשרלוטוויל ללמוד משפטים באוניברסיטה כמעט ללא גרוש בכיסיו. בהגיעו לשרלוטוויל החל לשחק במשחקי מזל כדי לשפר את מצבו הכספי אולם עד מהרה נכנס לחובות כבדים, בעוד הוא מהמר אביה של אלמירה לא הסכים לרומן ביניהם והסתיר את מכתביו של פו אליה, אלמירה התארסה לאחר שהבינה כי אהובה פסק מלהתעניין בה. וכך אדגר אלן פו שקוע בחובות ועם לב שבור התחיל לשתות בפעם הראשונה. כשהנושים החלו להתדפק על דלתו של ג'ון אלן יצא זה לשרלוטוויל וגרר את בנו המאומץ בחזרה לריצ'מונד שם גילה שגברת אלן חולה גם היא בשחפת.

במרץ שנת 1827 יצא פו בסערה מביתו ובחוסר כל עלה על ספינה המפליגה לבוסטון. שם פרסם לראשונה קובץ משיריו שנקרא 'טמרליין ושירים אחרים' אך הוא זכה לתשומת לב מועטה ביותר וכך מתוך עוני ודלות נאלץ להתגייס לצבא כשהוא משנה את שמו לאדגר א. פרי. יחידתו הוצבה בפורט מולטריי ובה עלה לדרגת סמל ראשון, כדי להגיע לקצונה היה עליו ללמוד בבית הספר לקצינים ווסט פוינט ומחוסר ברירה התחנן לעזרה מאביו המאמץ שיעזור לו להתקבל אולם האב לא ענה למכתביו, גב' אלן כבר היתה על ערש דווי. פו חזר לריצ'מונד ב 2 למרץ 1829 רק כדי לגלות שאימו המאמצת כבר נפטרה, אולי ברגע של חסד לפני מיתה הציע ג'ון אלן לפו עזרה בתשלום הכניסה לווסט פוינט אולם נתן לו סך של 12 דולר מתוך 75 הנחוצים למטרה זו. אדגר נסע לבלטימור לחיות עם דודתו מריה קלם ובניה וירג'יניה והנרי, שם התגוררו גם סבתו הנכה ואחיו האלכוהוליסט. בתקופה זו הצליח לראשונה אוסף משיריו ' אל אעראף, טמרליין ושירים אחרים' לקבל ביקורות טובות. הוא התקבל כצוער בווסט פוינט במאי 1830 אולם לא יכל לעמוד בקשיים ושלח מכתב בקשה לאביו המאמץ כדי לקבל רשות לפרוש, ג'ון אלן שכבר התחתן מחדש שוב לא טרח לענות למכתבים ופו התרשל בחובותיו כצוער עד שהודח משירות בשנת 1831. באוגוסט אותה שנה נפטר אחיו הנרי וסבתו הקשישה היתה קרובה להצטרף אליו והנרי קלם החל אף הוא להיות שתיין אולם פו מצא במשפחה זו את החמימות שאותה חיפש כל חייו. המצב הפיננסי היה בכי רע והוא חיפש דרכים לשפר אותו, כשקרא על תחרות כתיבה בדוכן עיתונים החליט לנסות את מזלו וישב לכתוב סיפורים, באותו זמן נטה לחלות ואף החל להשתמש תדיר בסם האופיום. ביולי 1832 הגיש כמה סיפורים קצרים לתחרות 'באלטימור סאטרדיי ויסיטור', בתוכם הסיפור 'כת"י שנמצא בבקבוק'. השופטים שנדהמו מ "הכוח היחודי והיופי" בכתביו של פו העניקו לו את הפרס, ההכרה הראשונה בכשרון היוצא דופן שלו. בשל מצבם הרעוע של משפחת קלם נאלץ שוב לבקש עזרה מאביו אולם זה כבר גוסס וכשבנו המאומץ נכנס לחדרו נופף על בזעם את מקל ההליכה שלו וגידף אותו בחריפות, ג'ון אלן מת לאחר כחודש מבלי להזכיר את אדגר אלן פו בצוואתו.

בשנה זו פו השיג עבודה בריצ'מונד כעורך עיתון 'סאוטרן ליטררי מסנג'ר' ושוב היה בודד הרחק ממשפחת קלם. הגעגועים והבדידות היכו בו וכששמע שוירג'יניה עומדת לעזוב את ביתה התנגד לכך נמרצות וחזר לבאלטימור על מנת להנשא לה, ב 22 לספטמבר 1835 נישאו פו ובת דודתו וירג'יניה כשהיא בקושי בת 14 שנים. באותו זמן חזר אל הבקבוק וכתוצאה מכך מעבידו בעיתון השעה אותו מעבודתו בתואנה כי "אדם ששותה לפני ארוחת הבוקר אין לבטוח בו". הזוג הטרי התיישבו בריצ'מונד ולאחר שפו "התיישב" גם בדעתו הוחזר לעבודתו ועד מהרה הפך שוב לעורך, בתקופה זו פרסם רבים מסיפוריו וביקורות ספרותיות ושמו החל להיות מוכר גם בחוגים ספרותיים מעבר לדרום אך משכורתו עדיין לא הספיקה ושוב חזר לשתות. הוא הפסיק את עבודתו בריצ'מונד והזוג נסע צפונה לניו יורק ומשם לאחר שנה פנו לפילדלפיה, כאן יישארו 6 שנים שבהם יכתוב פו את יצירותיו הגדולות כולל 'נפילת בית אשר' אשר הקנו לו פרסום, עבד כמגזיני ספרות נודעים כגון 'ג'נטלמנס מגזין' ו'גרהאם מגזין' שם גם כתב ביקורות ספרותיות שנויות במחלוקת ובפולמוס, הוא הותקף רבות על ידי מבקרים אחרים. למרות שהצליח רבות בתחום לא נכנס רווח נאה מן העבודות ובנוסף על כל הצרות חזרה אוייבתו הגדולה מכולן – מחלת השחפת. ערב אחד בשנת 1842 בעודם יושבים ומנגנים השתעלה וירג'יניה ודם שיצא מגרונה לכלך את שמלתה הלבנה, פו שהבין שאשתו גוססת משחפת חזר אל השתייה ביתר כבדות והפך לשתיין שיכור המונע מצער ודיכאון וכך הרס את חלומו לבניית מגזין איכותי ובינלאומי. הוא אפילו השתכר ביום בו היה אמור להעביר הרצאה בבית הלבן. הזוג חזר לניו יורק לחיי עוני קשים ואז באביב 1845 פרסם פו את שירו 'העורב', יצירת המופת שלו הפכה אותו למפורסם בן לילה ומבוקש בחברת הבוהמה הספרותית של העיר ושמו אף נקשר לפרשיות אהבים עם המשוררות אוסגוד פרנסיס והלן וויטמן. למרבה הצער הוא לא הרוויח הרבה מהשיר והזוג עדיין חי בתנאי עוני נוראים בעוד בריאותה של וירג'יניה ממשיכה להתדרדר ולכן עברו מחוץ לעיר לבקתה ליד פורדהאם. וירג'יניה פו מתה ממחלת השחפת ב 30 לינואר 1847 שהיא משאירה את בעלה במצב נפשי וגם בריאותי קשה, חברו צ'רלס בור סיפר " פעמים רבות היו מוצאים אותו בלילות קפואים על קברה המושלג". ב 1848 חיזר פו במרץ אחר אנני ריצ'מונד והלן וויטמן וזו האחרונה הסכימה להנשא לו רק בכדי לדחות את ההצעה ברגע האחרון. בתחילת 1849 עבד נמרצות על סיפוריו ושיריו אולם לא נמצא לו מזור וביולי עזב לתמיד את פורדהאם בהשאירו את גברת קלם, חמותו, בוכיה על המזח בניו יורק לכיוון ביתו הישן בריצ'מונד. אלמירה שלטון, אהובתו הראשונה שבינתיים התאלמנה היתה שם, וכך לאחר שנים התארסו האוהבים הותיקים ופו פסק מלשתות.

ב 27 לספטמבר עצר בבוסטון כדי לתת הרצאה ומה שקרה שם עדיין עלום מדפי ההיסטוריה, אדגר אלן פו נעלם לחמישה ימים. ב 3 לאוקטובר קיבל ד"ר סנודגראס, מכר ותיק של פו מכתב בו הודיעו על המצאו של ג'נטלמן בשם פו במצב רעוע וכמעט ללא לבוש, שסנודגראס הגיע למקום מצא את פו במצב גופני איום, ממלמל דברים חסרי פשר ושרוי בהזיות. הד"ר הבהילו לבית החולים שם שכב במצב דומה ארבעה ימים, ב 7 לאוקטובר 1849 הוא התעורר ואמר " אלוהים יעזור לנשמתי האומללה" ומת.

יצירתו של פו נגעה בעיקר בתחום סיפורי האימה והגותיקה, הוא העביר את הרומן הגותי שלב אחד קדימה ובכך שימש השראה לסופרים רבים אחריו כגון: מופאסאן, לאבקרפט, בורחס וסטיבן קינג. סיפוריו עסקו בנושאים מקאברים כמו מגיפות ומוות, מערות קבורה ועינויים, רציחות אכזריות וכאב חסר גבולות, אלימות ומסתורין. סיפוריו המיוחדים היוו אבן יסוד לז'אנרים שלמים, למשל: 'הבור והמטוטלת' – עוסק בעינויו של אסיר במרתפי האינקווזיציה, האסיר קשור שמעליו מטוטלת בעלת להב יורדת עליו לאט לאט והוא משתחרר רק כדי להכנס לסכנה יותר נוראית. 'החתול השחור' – אדם המשתגע בייצרי סאדיזם וטירוף מתעלל בחתולו השחור עד לסוף מפתיע. 'חיפושית הזהב' – סיפור מסתורין אחר חיפוש אוצר השופע בפענוח צפנים ולמדנות מבריקה.

פו נחשב על ידי רבים למייסד ז'אנר הבלש בספרות, בעזרת גיבורו הפאריזאי אוגוסט דופיין הוא מתאר בסדרת סיפורים פתירת תעלומות בעזרת איסוף וראיות והגיון מפוכח, חצי מאה לפני שרלוק הולמס של קונן דויל. ב'רציחות ברח' מורג' הבלש חוקר תעלומות רצח אכזרי ומסתורי ביותר ברח' מורג פאריס וב' המכתב' מסתבך הבלש באינטריגה עדינה. שירתו מתאפיינת בקצב מיוחד וידועה כמעוררת רגשות עזים (ראה העורב למטה). מונע תחת אופיום ואלכוהול מוחו הפיק מיטב דמיונות שתורגמו לשירה וספרות וביצירתו יש הרבה סמלים ופסיכולוגיה עמוקה, תת הכרתית. מושפע מהמשורר הרומנטי סמואל טיילור קולרידג' (גם הוא נהג לעשן אופיום באופן קבוע ) השתמש בתיאור אפסיותו של האדם מול כוחות הלא נודע והעל טבעי. באופן מפתיע פו הצליח באירופה עוד לפני ההכרה האמריקאית בו, המשורר שארל בודלייר התאהב ביצירתו ותרגם סיפורים לצרפתית, אדגר אלן פו הפך לשם דבר בצרפת ובאירופה שבעוד האמריקאים ברובם דוחים אותו. ציבור הקוראים הישראלי מכיר את פו ושיריו הרבה בזכות תרגום זאב ז'בוטינסקי לעורב ולאנאבל לי.

העורב – אדגר אלן פו

Once upon a midnight dreary, while I pondered, weak and weary,

Over many a quaint and curious volume of forgotten lore,

While I nodded, nearly napping, suddenly there came a tapping,

As of some one gently rapping, rapping at my chamber door.

"'Tis some visitor," I muttered, "tapping at my chamber door-

Only this, and nothing more."

Ah, distinctly I remember it was in the bleak December,

And each separate dying ember wrought its ghost upon the floor.

Eagerly I wished the morrow;- vainly I had sought to borrow

From my books surcease of sorrow- sorrow for the lost Lenore-

For the rare and radiant maiden whom the angels name Lenore-

Nameless here for evermore.

And the silken sad uncertain rustling of each purple curtain

Thrilled me- filled me with fantastic terrors never felt before;

So that now, to still the beating of my heart, I stood repeating,

"'Tis some visitor entreating entrance at my chamber door-

Some late visitor entreating entrance at my chamber door;-

This it is, and nothing more."

Presently my soul grew stronger; hesitating then no longer,

"Sir," said I, "or Madam, truly your forgiveness I implore;

But the fact is I was napping, and so gently you came rapping,

And so faintly you came tapping, tapping at my chamber door,

That I scarce was sure I heard you"- here I opened wide the door;-

Darkness there, and nothing more.

Deep into that darkness peering, long I stood there wondering, fearing,

Doubting, dreaming dreams no mortals ever dared to dream before;

But the silence was unbroken, and the stillness gave no token,

And the only word there spoken was the whispered word, "Lenore!"

This I whispered, and an echo murmured back the word, "Lenore!"-

Merely this, and nothing more.

Back into the chamber turning, all my soul within me burning,

Soon again I heard a tapping somewhat louder than before.

"Surely," said I, "surely that is something at my window lattice:

Let me see, then, what thereat is, and this mystery explore-

Let my heart be still a moment and this mystery explore;-

'Tis the wind and nothing more."

Open here I flung the shutter, when, with many a flirt and flutter,

In there stepped a stately raven of the saintly days of yore;

Not the least obeisance made he; not a minute stopped or stayed he;

But, with mien of lord or lady, perched above my chamber door-

Perched upon a bust of Pallas just above my chamber door-

Perched, and sat, and nothing more.

Then this ebony bird beguiling my sad fancy into smiling,

By the grave and stern decorum of the countenance it wore.

"Though thy crest be shorn and shaven, thou," I said, "art sure no craven,

Ghastly grim and ancient raven wandering from the Nightly shore-

Tell me what thy lordly name is on the Night's Plutonian shore!"

Quoth the Raven, "Nevermore."

Much I marvelled this ungainly fowl to hear discourse so plainly,

Though its answer little meaning- little relevancy bore;

For we cannot help agreeing that no living human being

Ever yet was blest with seeing bird above his chamber door-

Bird or beast upon the sculptured bust above his chamber door,

With such name as "Nevermore."

But the raven, sitting lonely on the placid bust, spoke only

That one word, as if his soul in that one word he did outpour.

Nothing further then he uttered- not a feather then he fluttered-

Till I scarcely more than muttered, "other friends have flown before-

On the morrow he will leave me, as my hopes have flown before."

Then the bird said, "Nevermore."

Startled at the stillness broken by reply so aptly spoken,

"Doubtless," said I, "what it utters is its only stock and store,

Caught from some unhappy master whom unmerciful Disaster

Followed fast and followed faster till his songs one burden bore-

Till the dirges of his Hope that melancholy burden bore

Of 'Never- nevermore'."

But the Raven still beguiling all my fancy into smiling,

Straight I wheeled a cushioned seat in front of bird, and bust and door;

Then upon the velvet sinking, I betook myself to linking

Fancy unto fancy, thinking what this ominous bird of yore-

What this grim, ungainly, ghastly, gaunt and ominous bird of yore

Meant in croaking "Nevermore."

This I sat engaged in guessing, but no syllable expressing

To the fowl whose fiery eyes now burned into my bosom's core;

This and more I sat divining, with my head at ease reclining

On the cushion's velvet lining that the lamplight gloated o'er,

But whose velvet violet lining with the lamplight gloating o'er,

She shall press, ah, nevermore!

Then methought the air grew denser, perfumed from an unseen censer

Swung by Seraphim whose footfalls tinkled on the tufted floor.

"Wretch," I cried, "thy God hath lent thee- by these angels he

hath sent thee

Respite- respite and nepenthe, from thy memories of Lenore!

Quaff, oh quaff this kind nepenthe and forget this lost Lenore!"

Quoth the Raven, "Nevermore."

"Prophet!" said I, "thing of evil!- prophet still, if bird or devil!-

Whether Tempter sent, or whether tempest tossed thee here ashore,

Desolate yet all undaunted, on this desert land enchanted-

On this home by horror haunted- tell me truly, I implore-

Is there- is there balm in Gilead?- tell me- tell me, I implore!"

Quoth the Raven, "Nevermore."

"Prophet!" said I, "thing of evil- prophet still, if bird or devil!

By that Heaven that bends above us- by that God we both adore-

Tell this soul with sorrow laden if, within the distant Aidenn,

It shall clasp a sainted maiden whom the angels name Lenore-

Clasp a rare and radiant maiden whom the angels name Lenore."

Quoth the Raven, "Nevermore."

"Be that word our sign in parting, bird or fiend," I shrieked, upstarting-

"Get thee back into the tempest and the Night's Plutonian shore!

Leave no black plume as a token of that lie thy soul hath spoken!

Leave my loneliness unbroken!- quit the bust above my door!

Take thy beak from out my heart, and take thy form from off my door!"

Quoth the Raven, "Nevermore."

And the Raven, never flitting, still is sitting, still is sitting

On the pallid bust of Pallas just above my chamber door;

And his eyes have all the seeming of a demon's that is dreaming,

And the lamplight o'er him streaming throws his shadow on the floor;

And my soul from out that shadow that lies floating on the floor

Shall be lifted- nevermore!

יצירות מפורסמות

קישורים