אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זמן ונצח אצל אפלטון


תאריך פרסום קודם: 
2004
אַפְּלָטוֹן (427-8 או 423-4 לפנה"ס - 347-8 לפנה"ס)
אַפְּלָטוֹן (427-8 או 423-4 לפנה"ס - 347-8 לפנה"ס)

מושג הזמן לא זכה להתייחסות אחידה אצל היוונים. הומרוס התייחס לזמן כתקופת חיים שניתנה לכל אדם עלי אדמות או ככוח החיות שיש לכל אחד מאיתנו, כוח שהוא מוגבל מטבעו. סופוקלס התייחס לזמן בצורה דומה. במשך חייו משלה האדם את עצמו במחשבות אודות הגדולה, מחשבות שנועדו להסתיר את האמת הבלתי נמנעת לפיה לכל יש סוף, כפי שמעיד אדיפוס ב "אדיפוס בקולונוס" -  Oedipus at Colonus:


only the gods can never age,

the gods can never die. All else in the world

almighty Time obliterates, crushes all

to nothing. The earth’s strength wastes away

the strength of man’s body wastes and dies –

faith dies, and bad faith comes to life,

and the same wind of friendship cannot blow forever,

holding steady and strong between two friends

 

much less between two cities. (ll. 686-694)

 

אדיפוס מציג לנו בדבריו ישות כל יכולה – almighty Time – שנראה כי האלים חסינים בפניה. כל דבר אנושי, אפילו אידאות ואמונות, חברות ופוליטיקה –כולם נתונים להשפעתו ההרסנית של הזמן. אבל האם האלים חסינים מפניו לחלוטין?

לא, גם הם ניגפים בפני כוחו של הזמן, כפי שפרימטאוס מנבא את נפילתו של זאוס ב "פרומתיאוס הכבול"  Prometheus Bound של  אייסכילוס Aeschylus :

I swear that Zeus, for all his obstinacy, shall yet

Be humbled, so disastrous shall his marriage prove

Which he proposes – a marriage that shall hurl him out

Of throne and sovereignty into oblivion.

And then the curse of his father Cronos cursed him with,

The day he lost his ancient throne, shall all come true 



ומי ילמד את זאוס את הלקח ששום דבר אינו נצחי, אפילו לא האלים? הזמן : 

But Time, as he grows older, teaches everything.

אם כן, מיהי בהגות היוונית אותה הישות אותה אנו מכנים 'זמן' ומה הקשר שלה לאינסוף הנצחי? זו שאלה שהתשובה עליה אינה יכולה להינתן במסגרת מאמר קצר וסופי. בכל זאת, אנסה למקד את הדיון באפלטון, מתוך הידיעה שמיקוד זה יהיה לוקה בחסר גם הוא ויצטרך בפירוט נוסף.  

הפילוסופים הפרה-סוקרטים הבינו את הנצח כתקופת זמן ממושכת מאד, אינסופית אולי. אבל עדיין, הנצח נתפס במונחים של זמן. יוצא דופן בניהם היה פרמינדס, שהתייחס לאחד השלם הנצחי כמוחלט כולל שאינו ניתן לחלוקה : 

And since there is a last limit, it is completed on all sides, like the bulk of a well-rounded ball, equal in every way from the middle. For it must not be all greater or smaller here or there. For neither is there anything which is not, which might stop it from reaching its like, nor anything which is in such a way that it might be more here or less there than what is, since it all is, inviolate.

אפלטון שאב השראה מפרימנדס כשהציג את הנצח, איון,  Aion, כיחידה המטשטשת את ההבחנות על בסיס זמן ושבמסגרתה הכל נוכח – נוכח כעבר, הווה ועתיד, באותו הזמן חסר הזמן. הנצח אינו רק התגלמות העבר, ההווה והעתיד ב-'על זמן', אלא גם אחדות אינסופית בין העולם החושי בר החלוף והעולם האידיאי האינסופי. למעשה, נוצרה בכך אחדות מושלמת של זמן ומקום במסגרת האחד.

כיצד העולם שלנו –  עולם המתמיד בתנועה מהתחלה לסוף, מקום בו אנשים נולדים, מזדקנים ומתים, מקום בו צמחים נובטים ונובלים, מקום בו חומר מתבלה – מתאחד עם האינסוף?

אפיקורוס ראה בזמן סימפטום קבוע של מקריות. דמוקריטוס ראה בזמן סימפטום של יום ולילה. למשל, יום הוא סימפטום של אור השמש המאיר את האוויר. תנועה היא סימפטום של גוף נע. זמן הוא סך כל הסימפטומים הללו. אם הזמן הוא ביטוי אטומיסטי של סימפטומים, אזי לא ניתן להגדירו כתופעה עצמאית. מעבר לכך, אם זמן הוא סימפטומים שאנו מסוגלים להבחין בהם, אזי הוא גם דוקסה doxa התלויה בתפיסה אנושית, ולכן אין לו זכות קיום בעולם אפיסטמי של ידע טהור.  

אפלטון לא יכל להסכים עם ההנחות הללו. עבורו היה הזמן אמיתי יותר ממה שהוא היה עבור אפיקורוס או דמוקריטוס. ב "סופיסט" - Sophist מסביר אפלטון כי ישנם שני סוגים של חיקוי, זהות (likeness) ודמיון (semblance). הראשון מבטא חיקוי אמיתי של מקור בכל שלושת הממדים. השני הוא חיקוי לא מדויק של המקור – חיקוי שהוא רק דמיון למקור. בעוד שעבור אפיקורוס או דמוקריטוס הזמן הוא דמיון, עבור אפלטון הזמן הוא זהות – זהות לנצח כמודוס העליון של הקיום. הזמן הוא אייקון eikon המייצג את הנצח.  

הנצח מיוצג מספרית. אפלטון לא היה בשום אופן הראשון שייחס תופעות מספריות למציאות. הפילוסופים הפרה-סוקרטים הבינו את עולם הטבע באופן מתמטי. אריכסטס איש טרנטו Archytas of Tarentum אפילו הגדיר את הזמן כמספר תנועות או מרווחים קבועים. אפלטון ממשיך מסורת זו, וב "טימאוס" - Timaeus , מוגדר זמן כיחידה מתמשכת באמצעות מספר. אם הזמן מבוטא באמצעות מספר, ניתן למדוד אותו. תנועת חמשת כוכבי הלכת מספקת לנו סטנדרט מדידה של מחזוריות קבועה על פי ימים, לילות, חודשים ושנים. הכוכבים הם "איברי" הזמן ויש למדוד את תנועתם ביחסם זה לזה משום שזו מתנהלת על פי עקרון קבוע של מחזוריות סימולטנית. הבנת אותה התנועה הסימולטנית תספק לנו מודל רציונלי של זמן.  

קיימת הקבלה בין מחזוריות קוסמית לבין מחזוריות בחייו של האדם. אולם רק הפילוסוף יוכל באמת להבחין באותה ההקבלה, היות ותנועת הכוכבים היא נצחית (מסתיימת תמיד במעגל שלם), ואילו חייו של האדם ברי חלוף ואין הקבלה בין תחילתם לסופם. עם זאת, בסופו של דבר, כל תופעה בעולם נמדדת במונחים של זמן. בדומה לתנועת הכוכבים, הסוף וההתחלה הם מחזוריות בפני עצמה.  

מדוע יש להתבונן על מחזוריות הזמן במונחים מספריים? ב "רפובליקה" - Republic טוען אפלטון שהפילוסופים (וכמובן האמונים על המדינה) חייבים לכלול את המתמטיקה והגיאומטריה כמקצועות חובה בתוכנית הלימודים שלהם, כי רק באמצעות המתמטיקה ניתן להתעלות מעל העולם היום-יומי לעבר המציאות האמיתית :   

Yes, there’s no question of that: the objects of geometrical knowledge are eternal. Then it will tend to draw the mind to the truth and direct the philosopher’s reason upwards, instead of downwards, as we wrongly direct it at present (7/ 527) 

 ב - Philebus 26 B הוא מטעים: 

Then it is here that we find the source of fair weather and all other beautiful things, namely in a mixture of the unlimited with that which had limit.

 ב - 30 C:

 There exists in the universe much Unlimited and abundance of Limit, and a presiding cause of no mean power, which orders and regulates the years, the seasons and the months, and has every claim to the name of wisdom and reason.

מהציטטות הנ"ל ניתן להסיק על הזהות אותה יוצר אפלטון בין הסופי לאינסופי, ועל האפשרות להבינם באמצעים של מדידה מתמטית (wisdom and reason). כאן למעשה נוצר, לטענתו של אפלטון ב- "טימאוס", הצורך למדוד את תנועת הכוכבים כווסתים של זמן. ואכן, ב "פילבוס" - Philebus הוא ממשיך להלל את יכולות המדידה האנושית : 

Pleasure is not the first of all possessions, not yet the second; rather, the first has been secured for ever lasting tenure somewhere in the region of measure (66 A)

יכולתו של האדם למדוד כ -tenure מקנה לו גישה כישות סופית לאינסוף וממחישה את הזיקה בין בר-חלוף לנצחי באמצעות האדם. הזמן הנמדד הוא החוליה המקשרת.  

נקודה אחרונה - הזמן כחוליה מקשרת בין בר-החלוף לנצח מציינת, עבור אפלטון, זהות של הזמן עם הנצח עצמו. אולם, נחזור לתחילת המאמר, ואז תעלה השאלה - כיצד ניתן להגדיר זמן מדיד מתמטית, ביחידות מספריות עוקבות לנצח, שהוא 'על זמן'.

תשובה ניתן למצוא אצל אפלטון (ב – "טימאוס" וב "פידרוס" - Phaedrus), וזו כוללת התייחסות לעולם כחסר התחלה ומקור. בדומה לסיפור התנ"כי, חומר העולם היה קיים מאז ומתמיד, אך לא במצב מסודר. הבריאה הכניסה סדר בקיים. הזמן הוא תוצר הבריאה ותפקידו לדמות את העולם הנברא והמסודר לנצח. במילים אחרות, הזמן הוא ביטוי סדיר לתנועה והתהוות נצחית, ולפיכך ממחיש את האופן בו בא הנצח לידי ביטוי בעולם.  

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קג'טי נגהי