אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גם פילוסופים מתים לפעמים….


תאריך פרסום קודם: 
2004
רנה דקראט (1596-1650). דקארט הדגיש באופן נחרץ כי קיימת הפרדה בין הגוף לנפש וזאת היות שסבר כי קיימת בעיתיות רבה בדבר קיומם של הגופים והגדרתם . לפיכך דווקא הנפש היא ההיפוך המוצק והודאי שקיים אצל האדם ואילו הגוף מוטל בספק.
רנה דקראט (1596-1650). דקארט הדגיש באופן נחרץ כי קיימת הפרדה בין הגוף לנפש וזאת היות שסבר כי קיימת בעיתיות רבה בדבר קיומם של הגופים והגדרתם . לפיכך דווקא הנפש היא ההיפוך המוצק והודאי שקיים אצל האדם ואילו הגוף מוטל בספק.

וכשכבר נעשה קר עד מסביב לבטנו, גילה סוקרטס את פניו, כי הליט אותם ואמר (אלו היו דבריו האחרונים: "קריטון, חייבים אנו תרנגול לאסקליפיוס (אלוהי הרפואה אצל היוונים) הקרב תרנגול זה לאל, מהר ככל האפשר". 

מעין מבוא קצר

הפילוסוף יושב בכורסתו בסלון ביתו ומהרהר: כל חיי אני חושב ומכין עצמי לקראת סופי ועד היום איני יודע בוודאות מה משמעות הדבר ככל שהישגי המקצועיים והכלכליים גבוהים יותר וגם מחיי האישיים רווה אני נחת, כן המדקרות והספקות שבלב מתעצמות דוקרות ודוקרות ומחפשות תשובות ומה אומרים עמיתי אלו שכבר אינם ולמעשה יודעים הם את התשובות אך אינם יכולים להודיעני דבר עקב מצבם. כיצד התיחסו הם לתופעה זו בטרם סופם ?

אציג לפניכם מספר דעות של הוגים אלו. 

מרטין היידגר – "ההוויה לקראת המוות"

היידגר כינה את המוות  כאירוע החשוב  ביותר בחייו של האדם. האדם הוא בד"כ חיה חברתית. הוא נולד לתוך חברה קיימת המחנכת אותו להפנים את דפוסי ההתנהגות והחשיבה של החברה. יתר על כן: כיצור חברתי מלווים חייו של האדם בטקסים קבוצתיים הנקראים גם טקסי מעבר: ימי הולדת, סיום לימודים, קבלת תארים, בר מיצוה, חתונה, מחלה וכד'. לכל אירוע ואירוע מסוג זה יש שותפים ושותפות חברתיים והיו אף שטענו שהאדם הוא מעין רפלקטור המשקף את החברה שמסביבו.  אולם ישנו אירוע אחד ומיוחד לפי היידגר, השייך אך ורק לאדם כבודד ולא משנה אם אותו אדם עשיר או עני, פרופסור לפילוסופיה או קבצן חסר כל, כולם ”זוכים" לאירוע זה במלוא מובן הפרטיות והכוונה היא למותו של האדם. עי"כ הופך המוות לנציג הדמוקרטיה הטהור ביותר עלי אדמות, רופא מדופלם, פרופסור מנתח בבית חולים, כבר ראה  אלפי מיתות ומכיר את כל סוגי הפטירות בכל אופן בבוא יומו, יזכה למותו "הפרטי" כחוויה ראשונה וראשונית משל עצמו בלבד.

אבל הרי מתחת לסף הכרתינו אין אנו מאמינים כלל במותינו, תמיד רק "האחרים" נפטרים והרי חלקנו אף מאמינים שנחיה לנצח.

יתרה מכך, המתוחכמים מבינינו אף רואים במוות מעין כשל ביולוגי - מדעי זמני שניתן בעזרת המדע הכל יכול לפתור ולא ירחק היום ונחיה לנצח נצחים. אולם האם בתפיסה אמפירית זו אנו באמת מאמינים בה או שמא זו רק אשליה מרגיעה ?

היידגר טוען כי האדם "החושב" לא יעמיס על עצמו אילוזיות הרחוקות מהמציאות מסוג זה משום שהוויתינו האמיתית הינה מעצם טיבעה הוויה המתוכננת לקראת המוות.

כיוון שכל אדם בר סברא יודע שיגיע יומו לא נותר לנו רק להתכונן לקראת רגע אישי ומיוחד זה ובאמצעות חשיבה זו נוכל לשחרר עצמנו  מהרבה אזיקים הכובלים אותנו לקלישאות ומנהגים מטופשים הממלאים את חיינו בתוכן.

עלינו להשתחרר משלשלאות רבות ומיותרות ולהגשים עצמנו עוד בחיינו אנו ע"כ שנפתח את הוויתינו העצמית.

לו כל אדם ידע בודאות , משוחרר מדעות קדומות ,אמונות דתיות ושאר מיני ירקות כי חייו קצובים – היה מרכז את הוויתו ביתר שאת לחיים עצמאיים וגורם לייחודו משאר הבריות ולפיתוח אישיותו לקראת הגשמה עצמית, במילים אחרות במקום כבשה תמימה וטיפשה

ההולכת בסך לקראת שחיטתה הפוך לרועה המכוון את חייך על פי דרכיך ואישיותך. ואדם מסוג זה גם לא יהיה פריט של כרונולוגיה סתמית עבר- הווה- עתיד כשם שרואים אנו על הרבה מצבות ששם מצויין זמן ההולדת וזמן הפטירה כאשר כל מהלך החיים שבין שני הפרטים הכרונולוגים נראים חסרי חשיבות.

לפי היידגר ע"פ עקרון "ההגשמה העצמית" אנו יכולים לנצל את העבר ולרותמו לעתיד וכתוצאה מכך העתיד יהפך להיות פחות מפחיד ומאיים היות שהוא מתבסס על הגשמתינו העצמית.כאשר אדם אשר הגשים עצמו ופיתח את יכולתיו נפטר אנו אומרים עליו "הוא חי חיים מלאים" ואכן לאדם החי חיים מלאים בהווה אין חששות ויראות מהעתיד הקודר כיוון שכל יום יום עבורו הוא נצח. 

שופנהאואר – "החיים הם עסק שרק צובר חובות" 

אצל שופנהאואר הדברים ברורים חדים וכואבים – במידה שאינכם רפי מוח או מסוממים עליכם לסבול ורעיון הקץ מתייחס גם הוא למהות הסבל האנושי. אי ההכרה בקיום הקץ הינה פונקציה של הגיל. כאשר אנו עולים במעלה ההר ופינו מלא שירה וחדווה, אנו רואים רק את הפסגה שברצוננו להגיע אליה ומובן ששלב זה קורה בצעירותנו אולם כאשר נגיע לפסגה כבר נראה למטה את הגיא וסוף הדרך.

בעת הגיענו להכרה זו, משולים אנו לדבריו, לאותו נידון למוות שמידי פעם נדחה ביצוע פסק דינו למספר חודשים. מאחר שבתקופתו של שופנהאואר תוחלת החיים הממוצעת היתה 72 שנים  סבר הנ"ל כי עד גיל 36 אנו חיים על הריבית של החיים (הקרן), ואחרי כן החיים מתחילים להפסיד במשחק העסקי ואנו אוכלים את הקרן עד פשיטת הרגל הסופית. אומנם יש בתקופת הזקנה גם הטבות מסוימות , משתחררים מדחפים וצרכים וגם מרצון להשיג הישגים של סטטוס וכוח הרווח בגיל הנעורים אולם כיבוי הלהבה הזו מנטרלת במידת מה את אנרגית החיים שכה חשובה לקיומו של האדם.

לקראת הסוף עת השלווה והרצונות מתאזנים כלשהו ואנשים אומרים כי הגיעו סוף סוף אל המנוחה והנחלה מתנקם הטבע בנו במלוא אכזריותו, גופנו ומוחנו מתחילים להתנוון וגם המחלות מתרבות אלא שמרבית האנשים גם אינם זוכים למוות מהיר ושלוו והטבע משחק בקשישים כחתול בעכבר מניח לו לחיות מספר חודשים ואולי שנים ואז קוטלו בהיותו חסר ישע.

מרביתינו שאיננו יכולים להשלים עם פסק הדין חמור זה בונים עולמות של אשליה ורמיה החל באמונה בחיי הנצח בגלקסיות אחרות וכלה באמונה בתהליכים של גלגול נשמות וחזרה שוב לעולמנו בגופו של אדם או יצור אחר.

אבל לטבע הדבר לא משנה כלל, קיומו של אדם בודד, יהיה מלך או חסר כל, דבר זה הינו חסר חשיבות וחסר כל משקל היות שאת מקומו תמיד יתפוס אדם אחר המתחיל שוב את מהלך הרצונות והמאווים שלו כיצור חי ושוב ושוב המסך מורם ושחקנים חדשים מציגים את הצגתם עד קץ כל הדורות. 

לוציוס אנאוס סנקא --סטואיקנים אינם פוחדים למות 

סנקא, הפילוסוף שלא פחד ממותו והודה לנירון המטורף על כי הורה לו למות ראה בעצם החרדה מפני המוות מטרד ומצוקה הקשה יותר מאשר המוות עצמו. החיים לדבריו הינם מתנה זמנית כאשר ברור לכל שבבוא היום יש להחזירם למשאיל. יתרה מכך כאשר בעת קבלה הנשמה היה האדם חסר יכולת להכריע ובשעת הלידה ניתנה לו הנשמה על כורחו הרי במותו כבר הינו יצור בר דעת ואדם חכם משיב את נשמתו במודע וברצון. ההליכה ברצון לקראת הקץ הינה סממן של חים טובים ומאושרים.

הפחדנים והיראים שחוששים ממותם סובלים כל חייהם מאיכות חיים ירודה ומפרנסים ערב רב של שרלטנים ופסיכולוגים ולבסוף כמו כולם מחזירים נשמתם לבורא.

באחד ממכתביו לידידו לוציליוס, כותב סנקא ( מעובד בלשונינו אנו): " עומד אני בפני גיל הזקנה אך לדעתי "הזקנה" אינה אלא תיאור למצב גופני של היחלשות מערכות מסויימות בעיקר פיזיולוגיות בגופנו אולם למה שקשור לאישיות האדם ולבריאותינו הנפשית אין קשר עם המצב הפיזיולוגי הקרוי "זקנה". ורבים הם "הזקנים" שאישיותם ורוחם חזקה אף יותר מאלו המכונים "צעירים" ניתנה האמת אף להיאמר כי לדעתי (לדעת סנקא) תקופה זו הינה תקופה של בשלות ופריחה כי צרכים רבים, פיזיולוגים כבר מיותרים ואדם יכול להקדיש יותר לחיי הרוח והחשיבה. ובאשר לקץ, הרי זהו סוף מכובד לסיים את חיינו כחלק מפעולות הטבע האוניברסאליים. לדעתי עדיף מוות איטי ומתון בתוך אותה תקופה שקרויה זקנה ממוות פתאומי ע"י תאונת דרכים או פגוע."

וסנקא מוסיף במכתב זה: " אני מכין עצמי בלי פחד וחרדה לקראת יום מותי, שבשעה זו   אדע ללא כל ספק האם אדם אמיץ אני או יצור היסטרי וחרד הפוחד מהמובן מאליו ".

"רבים הם האנשים וההוגים המקשקשים ומברברים על המוות והגבורה תוך כדי המוות או ההשלמה עם המוות, אך כשמגיע יומם הם נתקפים פחד וחרדה ונאחזים בכל דקה ושניה של שאיפת אויר לריאותם המיוסרות ואילו אני בטוח כי בבוא שעתי האחרונה אקבל את הדין באומץ רב מאחר ואיני ירא הדין.."

ועוד אומר סנקא לתלמידיו: "יש להתכונן למוות כשם למתכוננים לכל דבר אחר בחיים: (כלידה, הורות, ידידות וכד')

למרות שההכנה לקראת המוות הינה הכנה לקראת פעילות חד פעמית. אז מה ? דווקא אז יש ללמוד ביתר שאת בהבנה ובהכרה משום שאיש לא יכול ללמדנו את הלימוד הזה מן הניסיון, שכבר אמרנו שהמוות הוא ארוע חד פעמי וחד אישי: מי שמכין עצמו לקראת מותו משתחרר מכל המיגבלות והצווים שמטילה החברה וגם חברינו בני האדם הכלואים בכלא או בתוך מחלה סופנית שאין כל תקווה ממנה יכולים לפתוח את השער לקראת השחרור…"

"עלינו לאהוב את החיים ואסור לנתק אותם באופן שרירותי, אך בשעת הצורך, כל איש עם מצפונו, שלו עליו לדעת לנתק את חבל החים לקראת השחרור האמיתי…". 

רנה  דקארט גוף לחוד ונפש לחוד

דקארט הדגיש באופן נחרץ כי קיימת הפרדה בין הגוף לנפש וזאת היות שסבר כי קיימת בעיתיות רבה בדבר קיומם של הגופים והגדרתם . לפיכך דווקא הנפש היא ההיפוך המוצק והודאי שקיים אצל האדם ואילו הגוף מוטל בספק. הנפש מן הסתם אחראית על הפעילות הרוחנית החשיבתית ואילו הגוף שכאמור ספק קיים ספק שהינו רק חלום. כייון שהאדם הינו יצור חושב וגם בעל גוף לכן לפנינו מהות כפולה נפש וגוף כאחד. יתרה מכך, הגוף לדעת דיקארט אינו משפיע על הנפש והנפש אינה משפיעה על הגוף.

אולם היכן בכל זאת הם נפגשים המוח והנפש ?

מוח האדם  הינו מנגנון נפשי מורכב ביותר המסוגל לווסת את כיווני ההתפתחות והפעולה של הגוף ואכן ככל שדרישת ההפעלה של הגוף גדולות יותר ומסובכות יותר, כך מופנה אנרגיה  מרובה מהנפש לכיוון הגוף . יוצא מכך שאדם גשמי הינו אדם שגופו "מושך"  את מרבית האנרגיה מנפשו והנפש נותרה בשממונה ואילו אדם רוחני מותיר לנפשו אנרגיה רבה יותר לצורך פעילות רוחנית שאיננה גוזלת כוחות גשמיים.

מכאן לשאלת הסוף – מאחר שקיימת הפרדה בין הגוף לנפש והגוף מסתבר הינו תופעה ביולוגית כימית. תפקידו של הגוף לשמש רק כלוב הזנה לנפש. אולם כאשר הגוף מגיע לקץ דרכו, ככל יצור ביולוגי – נפרץ הכלוב האורגאני ומתפורר ואילו הנשמה נפרדת מהגוף המת ואולי רק אז יכולה הנשמה להגשים את יעודה האמיתי להשתחרר מכבלי הגשמיות ולהותיר הילה רוחנית המרחפת על פני היקום ומפיצה קדושה וטוהר.

וראוי לצטט כאן את שירו של הקיסר יוליוס אדריאנוס שנכתב במאה הראשונה לספירה: " נפש קטנה תועה, נעימה, אורחת חברה של גופי , לאן את עכשיו הולכת, חיוורת, נוקשה, ערומה, לא עוד כלפנים מגחכת". 

משה מנדלסון – אח"כ  - כל אחד ימצא בעצמו"

מנדלסון  בספרו "פיידון – הישארות הנפש" סבור כי בתחילה אין על הפילוסוף לחרוד מהמוות היפוכו של דבר, כל חייו מנסה הפילוסוף או האיש  הנבון להתקרב אל המוות תוך כדי היטהרות וביטול תשוקות גופניות שהן האנטיתיזה של הנשמה הטהורה.

אבל השאלה שכולם שואלים והיא החשובה ביותר לעינינינו: הינה מה קורה לגוף האדם ונשמתו בשינוי המצב מהחיים למוות ?

לגבי הגוף כבר יודעים אנו כי כל שניה ושניה מחיינו אנו מזדקנים ומתקרבים לקראת הקץ מפני שכך בנוייה התורה הביולוגית לגבי כל הגופים החיים.

יוצא מכך שהמוות הוא תהליך המתחיל בהיוולד הגוף האנושי ובהדרגה וברציפות מתקרב לקראת הקץ הסופי והמוחלט. ואילו הנשמה מה קורה איתה ? ואכן כקודמיו, סבור מנדלסון כי הנשמה הינה ישות נפרדת הפורשת כנפיה לאחר המוות טהורה וזכה לקראת עולמות אחרים. אדם אשר חייו היו טהורים ושלובים בחיי חוכמה ודעת נשמתו תהיה מזוככת יותר ותגיע אל השלמות שהיא "האני העליון" מעין גן עדן של הנשמות, עולם של חוכמה וטוהרה. אילולא לא היה כך, חיינו היו עלובים וקודרים, בני האדם היו חיים בחרדה מתמדת מפני הקץ וקשה להניח שאנושות  במצב כזה היתה יכולה להמשיך ולהתקיים.

ומהי בדיוק אותה נשמה ? לדבר מנדלסון הנשמה היא אותה תוכנה שבתוך המחשב, תוכנה זו מכילה את תכונותינו, אופיינו, מאווינו, היא היוצרת את הייחודיות שלנו וגם את יכולתינו להמשיך הלאה, להתקיים.

להצדקת טיעוניו מסתמך מנדלסון על האמונה בקיומו של אלוהים. שכל המאמין באלוהים מאמין מן הסתם גם בהישארות הנשמה משום שהיפסקות החיים הטהורים (של הנשמות) הינם פגיעה בשלימותו של האל.

המטרה של חיינו  הינה להגיע לקראת חיים עליונים , גבוהים וטהורים יותר אף כי נסבול סבל רב בעולמו זה, וזאת בהיסתמך על תורות האל. אי אימון באמונה זו הריה כפירה באמונה הדתית ובקיום הבורא ולפיכך אדם המאמין באי הישארות הנשמה יהפוך את חייו לזמניים, אכזריים וגשמיים וגם אומללותו תגבר.

אבל מנדלסון משאירנו בתעלומה מרובה באשר לשאלה מה קורה באופן מעשי לאותן הנשמות , האם הן עפות ?מרחפות ? אולי הופכות להילה של גז טהור ? האם הן עוברות לגופים אחרים  או אולי קיים באיזה שהוא מקום ביקום מעין שובך של נשמות ?

רבות הן השאלות ואין להן תשובה, כל תשובה תלויה בכל אדם ואדם ועליו למצאה בעצמו.  

תגיות: 

תגובות

מעניין מאוד כל הכבוד

מעניין מאוד כל הכבוד

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דב ויגיסר