אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פאנטום האופרה


תאריך פרסום קודם: 
2004
עטיפת הספר "פאנטום האופרה"
עטיפת הספר "פאנטום האופרה"

 

באופרה של פאריס, מבנה שכולו מסתורין, שוכן הפאנטום, שבוקע מדי פעם ממרתפיו האפלים כדי להביע את דעתו על זמרת הסופרן הראשית או להטיל ורד עטוף בסרט שחור על הבמה. הפאנטום, שכל חברי האופרה החל מההנהלה וכלה ברקדניות ובתזמורת מקבלים את עובדת קיומו ומפחדים ממנו, ניזון ממוסיקה שמגיעה אליו דרך פתחי האוורור התת קרקעיים. הוא גם מקבל תשלום על פועלו – כפי שמדגישה מנהלת להקת הבאלט, מאדאם ז'ירי: המחאה של 20,000 פרנק לחודש, לפקודת פאנטום האופרה. 

התאהבתי במחזמר פאנטום האופרה כשהייתי בת 17. היתה לי קלטת חורקנית ושחוקה מרוב שימוש. למדתי בעל פה את כל מילות השירים, ולצערי לא יכולתי להגיע בשירה לתו הגבוה עד אימה שהזמרת שרה ברייטמן היתה מפוצצת בעזרתו את הרמקולים העלובים של הטייפ. בנוסף, קראתי את ספרו של גסטון לרו שנכתב ב-1911 ובעצם התחיל במגיפת פאנטום האופרה. אחר כך צפיתי בסרט אילם מרשים במיוחד מ-1925, שבו נראה הפאנטום מנגן על עוגב אימתני כשהוא חבוש מסיכה. כשנודע לי על עיבוד חדש וקולנועי לפאנטום האופרה מייד התייצבתי בקניון עזריאלי במטרה לתת ריספקט למחזמר של אנדרו לויד ובר.

יש האומרים שהמוסיקה היא קיטשית. אבל אני משוחדת, אני אוהבת אותה. אילו רק יכולתי לנתק בכוח המחשבה את כל הסלולריים האדישים שזמזמו ברגעים הלא מתאימים. 

עלילת הפאנטום מתרחשת בשנת 1870, באותו מבנה פאריסאי שהוזכר למעלה. כריסטין דאה, זמרת סופרן צעירה, שומעת קולות.

זהו "מלאך המוסיקה", ישות מסתורית שמנחה אותה ברזי השירה, ומלווה את כריסטין לאחר מותו של אביה.

אמי רוסום בתפקיד כריסטין וג'רלד באטלר. כריסטין היא מסוג עלמות החן שערפדים שרים להן סרנדות וקוטפים להן ורדים; היא מועמדת אפשרית להיות אחת מהגרופיות של דרקולה אלמלא פנטום האופרה כבר חשק בה. היא מרחפת בין ראול לפאנטום: כשהיא עם אהובה הצעיר היא מדברת על "מלאך המוסיקה" ומרגישה אשמה על שנטשה אותו; כשהיא נחטפת על ידי המוסיקאי האפלולי לאימפריה שבנה במרתפים של בית האופרה, היא מייחלת לחיים, לנעורים, לאהבה

הפאנטום, שחי במעמקים האפלים שמתחת לאופרה הזוהרת, מחכה לרגע שבו כריסטין התמימה תבשיל, תזהר, תקסים את הקהל בשירתה ותהיה אהובתו. תכניתו של הפאנטום נתקלת בגורם בלתי צפוי – ראול דה שני, אציל צעיר שמופיע בחייה של כריסטין לאחר שהכירו כילדים ומחזר אחריה. כריסטין נקרעת בין שני העולמות: מצד אחד, ראול הצעיר והיפה ומצד שני – פאנטום האופרה המעוניין למסד את הקשר. כריסטין נלקחת בסירה אל המחילות שמתחת לבית האופרה ושם רואה לראשונה את משכנו של הפאנטום: מקדש מסתורי למוסיקה, מלא נרות ותמונות שלה. שני האלמנטים הללו – הרצון להתחיל בחיים חדשים ומנגד המשיכה למעמקים אל עולמו של הפאנטום – שניהם כוחות שכריסטין אינה מסוגלת לבחור ביניהם. היא מתנדנדת: פעם שרה לראול ופעם מתגעגעת לפאנטום האופרה. ומיהו הפאנטום הזה? מדובר במוסיקאי גאון ומתוסכל שפניו מעוותים. הוא חי למטה במרתף, משולל כל אהבה וקשר אנושי, נאלץ לשמוע את האופרטות הזולות שבוחרים מנהליו ההמוניים של בית האופרה ומקווה לתקשורת מהותית עם כריסטין היפיפיה.

המתח בין "העולם של מעלה" שכולו תום ופריחת נעורים ל"עולם התת קרקעי" שמייצג את הבריחה אל הלא מודע, הלא נודע והמסקרן – משקף קונפליקט מהותי בספרות הרומנטית / גותית של המאה ה-19, למשל.  

כריסטין היא מסוג עלמות החן שערפדים שרים להן סרנדות וקוטפים להן ורדים; היא מועמדת אפשרית להיות אחת מהגרופיות של דרקולה אלמלא פנטום האופרה כבר חשק בה. היא מרחפת בין ראול לפאנטום: כשהיא עם אהובה הצעיר היא מדברת על "מלאך המוסיקה" ומרגישה אשמה על שנטשה אותו; כשהיא נחטפת על ידי המוסיקאי האפלולי לאימפריה שבנה במרתפים של בית האופרה, היא מייחלת לחיים, לנעורים, לאהבה.

יש משהו מיתולוגי באופן שבו מוצגת הדרך אל מאורת הפאנטום: יורדים במדרגות, שטים בסירה בין דמויות מפוסלות באבן שמחזיקות פמוטים דולקים. ממש כמו שהירידה אל האדס, עולם השאול במיתולוגיה היוונית, כרוכה בשיט בסירה. גם כריסטין מועמדת להיות מעין "אלת שאול" מקומית עם תיעתר לתחנוניו של הפאנטום האוהב ותסכים לוותר על ההמולה שלמעלה לטובת המוסיקה שלו.

אלמנט מהותי בהופעתו של הפאנטום הוא המסיכה – שבסרט היא מכסה בקושי חצי פנים, אך בהפקות אחרות היא מסתירה הכל.

רגע חשיפת הפנים המעוותים על ידי כריסטין הוא רגע משבר ביחסיהם – כריסטין מגלה שהתאהבה ב"חיה" וגם הפאנטום מזועזע מעצם חשיפת סודו.  

דווקא בסרט לא השכילו לקחת את המוטיב הזה למרחקים הרצויים. הפאנטום, כאמור, חובש מסיכה לבנה שחושפת את חציים היפה של פניו. כאשר כריסטין תולשת מעליו את המסיכה – העיוות לא מפלצתי כל כך (יחסית להפקות אחרות) והקהל חושב לעצמו: זהו? בשביל זה הוא מתחבא למטה במרתפים? לדעתי כל הקסם והאימה כרוכים בחבישת מסיכה מלאה, שקילופה מהווה רגע של צמרמורת לקהל (ולכריסטין).

כרזת הסרט, פאנטום האופרה, 2004

טעות נוספת שעשו בהפקה הנוכחית היא הליהוק – אמי רוסום בתפקיד כריסטין מציגה יכולת קולית אך אין בהופעתה משהו מן הקסם האפלולי של גיבורה הנתונה בין שני עולמות. הדמות שהיא משחקת תמימה מדי, מתוקה מדי. היא לא מצליחה להעביר את החלק המורבידי באישיותה של הזמרת. הבעתה נעה בין פחד, הערצה, הערצה ושוב פחד. ג'רלד באטלר מצליח להעביר בקולו משהו מן הסבל והערגה של פאנטום האופרה, אבל הופעתו בסרט אינה מספקת את רגעי הפחד והאימה שהם חלק מהעלילה. (ואולי הבעיה נעוצה בהצגתו כחתיך למחצה, עם מסיכה סמלית בלבד.) פאנטום האופרה הוא דמות טראגית, עמוקה. מעניין שבשירה ג'רלד באטלר מבטא יפה את האלמנטים הללו. שחקנים אחרים מספקים את הסחורה – למשל פטריק וילסון שמגלם את ראול; מיני דרייבר שמשחקת את הדיווה הצווחנית קרלוטה (שהיא דמות קומית ו"גדולה מהחיים") ומירנדה ריצ'רדסון משכנעת כמאדאם ז'ירי, מנהלת להקת הבלט הקשוחה.

הבעיה החמורה ביותר בסרט נובעת מחוסר היכולת לרגש. כאשר מושרים שירים טעונים ברגשות מפספסים הצופים חלק מהמטען הרגשי, וזאת בשל הליהוק או העדר הדרכת שחקנים נאותה. חבל. גם הסצינה המשמעותית והמרכזית – נפילת הנברשת על הצופים באולם – מאבדת מעוצמתה. לעומת זאת, הסצינות ההמוניות או אלו שבהן מוצגים חיי היומיום ואחורי הקלעים בתיאטרון – אלו מבויימות היטב. למה לא לקח הבמאי – ג'ואל שומאכר – את כל הסצינות העמוסות רגשית ומינה מישהו קצת יותר מעודן לביים אותן? או – שאלה גדולה קצת יותר: מדוע לא נתנו לבמאי אחר (למשל טים ברטון, שמצטיין בסרטים על דמויות חריגות דוגמת "באטמן", "ביטלג'וס", "המספריים של אדוארד") – ובכן, למה לא העבירו את הפרוייקט הזה אליו?

וכיצד קורה שאנדרו לויד ובר, המלחין שגם היה שותף להפקה, הסכים שייצא תחת ידו מוצר שאינו מייצג את נפלאות המחזמר הבימתי?

בכל אופן, פאנטום האופרה כסרט שווה רק בתנאים הבאים: שאתם מוכנים להנות מהמוסיקה והשירה ולהתפשר על כמה ערכים קולנועיים מרכזיים כמו: אימה, רגש ומתח; שאתם עורכים מחקר על בתי אופרה עממיים במאה ה-19; שאתם שפוטים של ה"פאנטום" ותבואו לראות אפילו גירסה של חובבים במתנ"ס המקומי; שנקלעתם לקניון עזריאלי ואתם מפחדים להירמס על ידי המון חסר מעצורים שנעול על "מגף בז' עם עקב שפיצי מה זה מהמם!!" בכל המקרים האחרים תוכלו לחכות לגירסת ה DVD.   

פאנטום האופרה, בימוי: ג'ואל שומאכר; תסריט: ג'ואל שומאכר, אנדרו לויד ובר; צילום: ג'ון מאתיסון; מוסיקה: ע"פ מחזמר של אנדרו לויד ובר; שחקנים: ג'רלד באטלר, אמי רוסום, פטריק וילסון, מירנדה ריצ'רדסון, מיני דרייבר סיימון קאלו, מורי מלווין. 

זהירות: שליש מהכיסאות בעזריאלי מעוטרים במסטיק, שנמצא מתחת למושב או, חלילה, על המושב.

* אף אחד מהסדרנים ואנשי הצוות לא מפריע לילדות ששרות את כל השירים או לתיירות אמריקאיות שמפטפטות במשך כל הסרט.

* הפלאפונים ימשיכו לצפצף עליכם ומסביבכם דווקא כשכבר תזילו דמעה או תידבקו למושב מרוב בהלה (או בגלל המסטיק.)

* לפעמים, מסיבות בלתי מובנות, מגלים סרטים שזקוקים למסך גדול לאולם 5 (בעל 10 שורות) לטובת איזו הפקה מעצבנת לילדים.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שימרית רון