אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שלום אנשי המאה העשרים ואחת באתי לבקרכם


תאריך פרסום קודם: 
2004
בְּלֶז פסקל (בצרפתית: Blaise Pascal;‏ 19 ביוני 1623 - 19 באוגוסט 1662)
בְּלֶז פסקל (בצרפתית: Blaise Pascal;‏ 19 ביוני 1623 - 19 באוגוסט 1662)

בליז פסקל

כפי שנרשם ע"י דב ויגיסר

"שמי בליז פסקל, נולדתי בשנת 1623 ומתתי בשנת 1662, כלומר ביליתי על פני האדמה הנכבדה הזו רק 39 שנים. ידוע לי כי בתקופתכם אדם הנפטר בגיל זה עדיין נחשב כצעיר אולם בעידני סוף ימי הביניים (החשוכים, כפי שאתם מכנים זאת בטעות) תוחלת החיים שלי - זו, אף היתה גבוהה מהממוצע.

חזרתי אליכם, ע"פ בקשתו של הרושם כדי לסייע בידכם להתמודד עם אותם הבעיות הקיומיות שאני ודורי התמודדנו איתם ועל כך בהמשך. יש שיעירו מה יש לחורבה מיושנת זו, מתקופה קדומה לומר לדורנו, והרי היגענו לירח, גילינו תרופות מופלאות להארכת תחולת החיים, הטכנולוגיה שלנו כה משוכללת שבתקופתו של בליז אף הנועזים ביותר לא היו מסוגלים להעלת בדמיונם, וכמובן כל הדבר הקטנים שעושים את החיים נעימים, המים הזורמים בברזים ומתנקנזים למערכת הביוב המשוכללת, החשמל, הטלפון, האינטרנט המכוניות המשוכללות אכן בזמני "הישגים" אלה לא היו קיימים, והרי אנו הארנו את החשכה בנרות ומים שאבנו מהבאר בדליים וכמובן רכבנו או הובלנו בעגלות רתומות לסוסים וכיוצא בזה עוד ועוד והרי ההשוואה ברורה לכל בר דעת.

אולם, דומני שגם אנו וגם אתם וגם הקדמונים הראשונים במערותיהם החשוכות מתמודדים עם אותם בעיות קיומיות והתודעה שלהם, שלנו שלכם זהה לחלוטין.

הקדמונים, ברגע שהבינו כי השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב ויש יום ויש לילה ויש חיים ויש גם כן מות וכמובן ישנה מחזוריות מתוחכמת בכל תהליכי הטבע - החלו לחשוב ולתהות תהליכי החשיבה האלו בדפוסיה המובנים כלל לא השתנו מאז ועד היום ללא כל קשר להתפתחות התרבות המטריאלית - הטכנולוגית מדעית שהגיעה ללא כל ספק להישגים אדירים. ובמילים אחרות, אין כל זיקה בין ההתפתחות הטכנולוגית, מדעית לבין מה שמתחולל בראשנו. במובן זה, לפי עניות דעתי, אנו דומים לאבותיינו הקודמנים, הם ידו אבנים על אויבהם ואנו משגרים עליהם טילים מונחי לייזר המנווטים ע"י לווינים בחלל, אולם - הרצון להרוג כפי שהיה זהה לחלוטין ואף קטלני ומסוכן יותר. הייתי אף מסתכן ואומר: ההנחה הסבורה כי מוסריות האדם משודרגת כלפי מעלה ככל שהתרבות החמרית מתפתחת מוטעית מעקרה, יתכן אף שבעבר מוסריותו של האדם היתה משובחת יותר בעידן התמימות והיום מצבכם המוסרי - תרבותי - גרוע לעין שעור מהעבר.

לכן, ידידי, כפי שאמרתי בשעתו לדורי בחיבורי המפורסם "הגיגים" (PENS'EES) אומר גם לכם ואנסה להסבירו במונחים שלכם. ידוע לי שרבים מכם מכנים אותי "ראשון האקזיסטנציאליסטים" קטונתי מלקבל תואר נכבד זה והרי גם שלמה המלך החכם באדם בספרו קוהלת ואיוב  קדמו לי, ודומני כי כבר הראשונים בבני האדם שחוו לראשונה את קיומם הבלתי נצחי ראויים להיקרא אקזיסטנצאליסטים.

ומדוע במידה כזו או אחרת כולנו אקיזסטנצאליסטים?

זכור לכם בודאי, אותו העבד הרומאי הניצב מאחורי הקיסר, כובש היבשות במסע הניצחון ולוחש לו מדי פעם "זכור קיסר שגם אתה בשר ודם ולא בן - אלמוות" וכולנו קיסרים בזעיר אנפין המנסים לכבוש נתח כלשהו בעולם מורכב זה ולהיות במידת האפשר מאושרים, אלא שהקללה הקדמונית שבהיותנו בשר ודם ואין ביכולתנו בשום פנים ואופן לשנות מצב זה - גורמת לנו להסיח דעתנו ממצב קיומי זה וכפי שינסחתי זאת בהגיגי: "בלי פחד ורתיעה כולנו רצים אל התהום כאשר עיננו מכוסות בדבר רמיה המונע בעדנו לראות את הקץ". (משום כך תמיד "האחר" נפטר ואנו לא) והיה ונוריד רטייה זו או אז תחל מסכת הייסורים שלנו שרק האל יודע לאן תובילנו.

והרי ידוע לכל כי יחסית לעוצמתו וניצחיותו של הטבע - האדם, לצערנו כמעט חסר כל משמעות ואף דורכם שהגיע להישגים כבירים, טיפסתם למרומי החלל וחקרתם את תהומות נבכי המוח האנושי הבנתם את חוקי פיסיקה והכימיה המסובכים נוכחתם, לדעת שרב הנסתר על הגלוי. אנו היינו אולי יותר בערים מכם אולם היה לנו ביטחון כלשהו ברציונליות ובמדע, סברנו שאנו מבינים את משמעות היקום טוב יותר מכם וזה באמצעים הפשוטים שלנו. אולם כמונו גם אתם כולם מבינים כי אנו מאוד מוגבלים ותמיד אנו נעים במשעול הבינוניות איננו רואים רחוק מדי (אף עם כל האמצעים המדעיים כיום) וכן אין אנו רואים באופן מוזער מדי, ברגע שאנו נוגעים בדבר חם אנו נכוים אולם חום גבוה מאוד כבר לא פוגע בנו וגם קור קר מדי איננו מורגש על ידינו.

לעולם לא נהייה חכמים מדי כי החוכמה הופכת להיות חסרת משמעות ככל שרוכשים יותר ממנה. לכן עצתי לכם:

לעולם אל תחפשו ביטחון מוגזם בשום תחום משום שביטחון מסוג זה איננו קיים. אפילו אם תבנו, לסברתכם, בנין רב עוצמה ורציונאלי, ארועים טראגיים עלולים להתרחש וכפי שידע לכל הבסיס עלול להישמט תחת רגליכם. הסוברים כי החוכמה והעושר יעמדו לרשותם לעולמים, גם הם טועים, לכן עדיף לדעתי פשוט לזרום עם האירועים למרות נטיותנו הטיבעיות לקבוע ולאיתן. היכולת לגמישות וקריאת הנסיבות, למרות שיתכן שנראים מנוגדים לעצם טבענו יטיבו איתנו הרבה יותר מאשר להאחז בקלישאות מוצקות שהמרומה רב בהם ממאשר האמת והאמת היחידה הידועה לי (גם מנסיוני העצמי, לצערי) הנה כי משך חיינו איננו ניצחי ואף אם נחיה קצת יותר מאחרים הרי לבסוף כל הקבוע והמבוסס ישאר פה ואנו נלך לשם.

לנוכח הקיומיות העלובה הזו הטבע עיצב אותנו בעזרת "מנגנוני ההגנה" של האשלייה ולכן, כולנו משלים את עצמנו כי במידה שנגשים את מאויינו (וכאן מדובר על אין סוף מאויים עושר ואושר חוכמה, גבוהה פרסום אהבה וכד') נהיה מאושרים הבעיה היא כי ברגע שאנו מגשמים אחד מהמאויים הללו מייד מתעוררים מאויים חדשים וכך התהליך הולך וממשיך - הכל עולם והיפוכו אנו מתאוים כבר לנוח ולא לעשות דבר ואז אנו משתעממים ומחפשים מחדש פעילות. וחוזר חלילה עד המנוחה האחרונה. באשר לרמאות ולהכחשה העצמית, אנשי דורי האמינו כי מותר לשאוף לאושר ולחיים נוחים וכיוון שכך האנוכיות במידה רבה מוצדקת ואף תורמת להתפתחות החברה בכללותה. אולם כפי שציינתי קודם לכן, כאן טמונה הבעייה המרכזית כי, כאמור, כולנו רוצים להיות מאושרים מפורסמים מושלמים ואהובים ע"י אדם ואלוהים, אולם בבחננו את עצמנו במראת האמת מתגלית לעיננו המצוקה הקיומית ובתוכה כל הפגמים והמגרעות שהאנוכיות הטבועה בתוכנו, מסרבת להכיר.

רובנו אף מסרבים לשמוע מזולתנו כל ביקורת אמיתית שאיננה מתאימה לדמות ההונאה שיעצבנו לעצמנו. וכבר אמרו חכמי העיברים "הפוגם במומיו הוא פגום". כל התהליך החברתי שבזמני היה מכונה "הסדר החברתי" ובימכם קרוי "חיברות" היינו מערכת רמייה מתוחכמת שבו כל הסתרת חסרונותיו הן מעיני עצמנו והן מעיני הסובבים אותנו וכמובן, ציפיותינו מהחברה שלא "תכסח" אותנו, לכן, כולנו שחקנים על במת החיים וזולתנו הינם שחקנים עמיתיים וכולנו מרמים איש את רעהו רמיה סידרתית וגם גדול כותבי המחזות שלכם שיקספיר אמר זאת בזמנו. ואטען גם זאת, ידידי, קחו את ארבעת ידידכם הטובים ביותר או בני משפחה, גלו פניהם האמיתיים ע"פ הבנתכם ואת אישיותם הנלבבת ובטוחני שגם הידיד וגם הקרוב יהפכו לאויבים ולמתנכרים. למרות כל זאת יש בכל זאת לחפש את האמת וביקורת ידידנו ומשפחתנו חשובה ביותר אם כי יש לערוך זאת באופן חיובי ככל האפשר, (דומני שאתם קוראים לזה ביקורת בונה) ביקורת מסוג זה אין מטרתה לפגוע בזולת אלא לסייע בידי כל מי שמעדיף להסיר את רטיותיו מעל עיניו חייב להבין כי רק שונאי האמת משלים עצמם שהינם מושלמים.

יתרה מכך, הציפיות שלנו הינם בחינת "החזון המגשים את עצמו" ואם אנו שונאים את האמת הרי בסופו של דבר החנפנים יחניפו לנו בעיקר מקרב אלו שהם תחתינו במעמד או בעבודה ולכך התייחסתי בהרחבה על מצוקתם של רמי המעלה המלכים הרוזנים ובכירי הכמורה, שהינם מוקפים אנשי רמיה חנפנים ורמאים עד כי הינם מאבדים את גרעין אישיותם העצמית והופכים למותג של חנופה. כבר קוראים לי לחזור אל עולם הדממה, אינני יכול, לצערי, להישאר איתכם זמן רב וודאי תצפו מאיש "חכם" כמותי לעוץ לכם עצה ופתרון: כיצד ניתן לצאת מהאומללות הזו כפי שתיארתי לכם קודם לכן.

אומר לכם רק זאת, בפניכם שלוש דרכים:

הדרך הראשונה הנה הדרך הקלה, הקצרה אבל הארוכה שאינה מובילה לשום מקום זוהי דרך הרמייה והניכור - בימים קדומים הקיפו עצמם אנשי השררה באנשי חצר שהסיטו את המלכים והרוזנים מהיותם מבודדים עם עצמם והמלכים עסקו בכל מיני פעילויות כולל מלחמות וכיבושים רק כדי שלא להיות עם עצמם ולהרהר במצוקתם. בני דורכם גם הם דואגים להיות עסוקים ופעילים מרבית חייהם ולהותיר את שעות "הלבד" למינימום ההכרחי בלבד וגם זה לא תמיד. (להיות לבד ולא פעיל בחברתכם הנוכחית דינו כמעט כדין המצורעים בתקופתי).

וקיימת גם הדרך השניה, זוהי הדרך הקשה והמיוסרת שעלפיה כיניתם אותי אקזיסטנאציליסט.

דרך זו מורה להתעמת עם הקיום תוך כדי ויתור על "האושר הנכסף" דוקא המנוחה וההתבוננות העצמית מצביעה על מגבלותיכם כבני אדם, התמודדו עם כך ביושר ובאומץ זיכרו כי שום דבר אינו בטוח בעולמנו הנכבד מלבד הקץ. כולנו עומדים חלשים ונפעמים למול נפלאות התבל וחוקיותו אולם אנו בניגוד לדוממים ויתכן כי גם לחלק מהיצורים החיים היננו חושבים שהתברכנו בהבנה הקיומיות על מהות חיינו.

ויתכן שחלקכם יתקשו בשתי הדרכים הללו, להם מומלצת הדרך השלישית היא דרך האמונה שמקורה בהימור פשוט. הבה נהמר בעזרת מטבע על עץ או פאלי ההיסתברות כידוע לכל היא 50% לכל צד. אנו איננו יודעים בבטחה האם האל הכל יכול קיים משום שכבר דיברנו על כך שהדבר נשגב מעצם בינתנו והבנתנו אולם אנו יכולים להמר על כך במידה שנהמר ולא נזכה בהימור (ע"פ בחירתנו) הרי פתוחות לפנינו שתי הדרכים הקודמות (הרמיה והיסורים) אולם במידה ובהימור זה נזכה ובעצם נכיר בקיום האל, הרי לדעתי זכיתם בכל הקופה ומרבית בעיותכם הקיומית נפטרו. יש להוסיף כי המאמץ בזכיה זו כה מיזערי לעומת הרווח הטמון בכך שהינני מתקשה להבין מדוע מרבית בני האנוש אינם מהמרים על הימור זה.

וכאן ידידי דרכינו נפרדות כפי שציין מורי ורבי סוקרטס, אתם תלכו ע"פ נטיות ליבכם ומזלכם ואני אלך לדרכי שכבר נחרצה בשנת 1662 ואחזור אל עולם הדממה ומי מאיתנו הולך לקראת דרך טובה יותר זה רק האל בעצמו יודע".  

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דב ויגיסר