אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ברוך שלא עשני אישה


תאריך פרסום קודם: 
2005

סבתי היקרה עליה השלום לא הסכימה אף פעם להשתמש בשירותיו השונים של הכספומט. בגילה המתקדם ורב החוכמה לא ניראו לה הגיוניים אותם שטרי כסף שיוצאים מהחור שבקיר. העולם השתנה אבל סבתא שלי סירבה להשתנות אתו.

בכל פעם בה אני נתקלת באדם המסרב בכל תוקף ללכת עם הזמן אני נזכרת  בסיפור הזה. בכל פעם אני תוהה כמה אנרגיה מוכן אדם להשקיע רק כדי ללכת נגד הזרם, רק כדי לא לקבל בשום פנים ואופן את השינוי.

קחו למשל את נושא זכויות האישה. כבר 147 שנים נאבקות נשים על זכותן שלא להיות מופלות.

למעלה ממאה שנה מתחוללת המהפכה העולמית הזו ועדיין יש לה מתנגדים, עדיין רבים הגברים המתגעגעים למערה, לאותם ימים יפים בהם יצאו לצייד בעוד נשיהם הקטנות נשארו שם כדי לנקות וגם ללדת ילדים.

כדרכן של מהפיכות התחילה גם המהפיכה הפמיניסטית בלהט: הפגנות (אלימות לעיתים), שריפת חזיות (מעשה טיפשי להחריד), לבוש גברי ועוד. המטוטלת המעשית  עפה לקצה האחד כדי להיות מסוגלת להוציא את הדברים מהכח אל הפועל וגם להתאזן.

בתחילת המהפיכה כונו אותן נשים קטנות שקמו פתאום לדרוש את זכויותיהן – שונאות גברים. חלקן אכן היו כאלה. שנאת הדיכוי הופנתה לכיוון המין השני, המדכא, ובלהט הרגע לא היו חלוצות המהפכה מסוגלות לעשות הפרדה בין הדברים.

שנים חלפו. המושג "פמיניזם" שזוהה עם הדרישה  לשוויון זכויות עד כדי טשטוש בין המינים, פינה מקומו למושג "פוסט-פמיניזם".

הנשים של היום מכירות היטב בהבדלים בין גברים לנשים. בניגוד לחלוצות שטענו "כל מה שאתה יכול לעשות אני יכולה יותר טוב" הרי שהיום יש הכרה ברורה בחשיבה הנשית מול זו הגברית, וכן ביכולות השונות.

הפוסט-פמיניסטיות אינן רוצות להחליף גברים ולא פחות חשוב: נהנות מאוד מעצם קיומם. "אל תשכחי להיות אישה" אומר היום השיח המגדרי. להבדיל מפעם נשים לא דורשות היום  שוויון בזכויות כי אם שוויון בהזדמנויות.

ההזדמנות, הן אומרות, תהייה שווה לכולם: לגברים, לנשים, לשחורים , ללבנים, לבריאים ולנכים. כיוון שהמירוץ פתוח לכל, ממילא הטוב והמתאים ינצח.

מדוע להחליט מראש כי גברים מתאימים להטיס מטוס ונשים לא? שגברים מסוגלים להחזיק מעמד בשבי (או לא להיפגע מאונס) ונשים לא? שנשים מסוגלות לגדל ילדים ולחנך אותם בעוד גברים לא?

המציאות של חיינו מלמדת כי מים רבים זרמו מאז יצאנו מן המערה, כי מאז חיינו בג'ונגל, (ציידים ויולדות), השתנתה חלוקת התפקידים לבלי היכר.

המציאות של ימינו, זו המשתנה כל הזמן, מגלה כי  אנחנו הנשים מסוגלות לצוד אנטילופות לא פחות שמנמנות  מגברברינו (כנראה כי היום לא צריך לרוץ אחריהן אלא בעיקר להפעיל את הראש).

היא גם מגלה כי גברים מסוגלים לחנך נפלא את ילדיהם, להיות מעורבים בחייהם ולהנחיל להם, לפחות כמונו, אם לא יותר,  ערכי אהבה ושלום.

עד מתי, אני תוהה, עד מתי יעסקו גברים בהתנגדות המיותרת הזו לדרכי עולם?

 עד מתי יצעקו לנו בכביש "נשים למטבח" כאשר מציאות חיינו ממחישה כי רוב השפים  הם גברים דווקא?

 עד מתי ישמע ברמה הקשקוש כי אישה לא יכולה להלחם כיוון שתסבול בשבי, בעוד המציאות מוכיחה כי מיטב הנוער הגברי הסגיר לא מעט סודות הרבה לפני שנאנס?

עד מתי יחליטו גברים בעבור נשים מה טוב להן ומה לא, כאשר המציאות שלנו מוכיחה כי יותר מכל  הן מסוגלות לעשות זאת בעצמן?

בכל פעם שאני נתקלת בגבר מתנגד אני מביטה בו בסימפטיה מהולה בהשתאות עצובה.  "כשתגדל תבין" אני לוחשת  בליבי , ומקווה מאוד שאני צודקת.  

מסגרת:

"יש מעט מאוד משרות שממש דורשות איבר מין גברי או נשי, כל שאר המקצועות צריכים להיות פתוחים לכולם."

(גלוריה סטיינם עיתונאית, עורכת וסופרת אמריקאית)

 

 

 

 

 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר