אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חרפות וגידופים של אמלי נותומב


תאריך פרסום קודם: 
2004
חרפות וגדופים / אמילי נותומב, הוצאת עם עובד
חרפות וגדופים / אמילי נותומב, הוצאת עם עובד

אין כמו ספר צרפתי אירוני ומרושע לשפר את איכות החיים של ישראלים המזיעים להם בחום אוקטובר. לאחר שתטבלו בצרותיהם של זוג אינטלקטואלים נחמדים שנפלו על השכנים הלא-נכונים, תשמחו שכל הבעיות שלכם עם פנינה מועד הבית עדיין לא הגיעו לרמת האבסורד שאפשרית רק בסביבה כפרית, עם יערות ובתים מבודדים, בצרפת. 

אמלי נותומב מוכרת לצרכן התרבות הישראלי כמי שחתומה על הסרט "בכבוד ורעדה".

אז, חקרה נותומב את הבדלי התרבויות בין יפאן למערב כשתיארה את קורותיה של מתורגמנית בלגית האובדת בסבך הטקסים והקודים הזרים לה במשרד יפאני. 

ביצירתה הנוכחית, מדובר בפערים התרבותיים שבין צרפתים משכילים ומתורבתים הנתקלים בשכנים שהם על גבול המפלצתי. כיצד יתמודד "האדם הנאור" עם תופעה אנושית שאין לה הסבר? תופעה שכל נסיון החיים שצברו הגיבורים לא הכין אותם להתמודדות עימה? והאם האדם המתורבת, המערבי, יישאר אנושי?    

בקומדיה השחורה והמקאברית שלה רוקמת אמלי נותומב את הזוג המזדקן, אמיל וז'ולייט, שנקלע לסיטואציה קיומית מטורפת.  

אמיל, מורה ללשונות עתיקות ומתות, חולם עם אשתו על הפרישה לבית כפרי.

לחיות בטבע. רק הוא והיא. בלי טלוויזיה, בלי חברים.

בית החלומות שלהם שוכן ביער קסום, כאשר השכן היחיד הוא רופא. 

אמיל וז'ולייט מתענגים על האידיליה שלהם למשך זמן קצר – עד מהרה הם מכירים את הרופא. זהו מר ברנרדן, המוגדר כטרדן כפייתי. בכל יום בשעה ארבע מופיע ברנרדן, חמוץ פנים ונרגן, מתנחל על הכורסא בסלונם למשך שעתיים בדיוק ושותק. לכל היותר הוא מסתפק בתשובות לאקוניות כמו "כן" ו"לא". 

הזוג אמיל וז'ולייט מנסה בתחילה לקשור שיחה. מסכת הביקורים מפסיקה לשעשע אותם והופכת למועקה. היום כולו סובב סביב אותה דפיקה קבועה בדלת.

"בשעות אחר הצהריים המוקדמות האיצה מועקה כמוסה את קצב הדקות עד כדי סחרחורת. ובארבע, שקע הזמן בבוץ". (עמ' 65).

במהלך העלילה אמיל נאלץ להפוך את קערת הערכים שלו על פיה ולבחון מחדש את הסיבות להתנהגות ה"נכונה" והמנומסת שהטביעו בו שנים של חינוך.  

אמיל מאשים את הנימוסים הטובים, המופעלים אצלו "בהיסח הדעת", כטייס אוטומטי; ולא מאפשרים לו להתמודד עם גילוי כל כך ברור של ברבריות.    

"תפסתי את עצמי מהרהר כמה נפלא להיות פרא", הוא אומר. "איזו הצלחה. אתה מרשה לעצמך כל מעשה של גסות רוח ואת רגשי האשמה מגלגל על זולתך, כאילו שהאחרים הם שהתנהגו בגסות" (עמ' 58). 

ז'ולייט מעלה את הרעיון להזמין לארוחת ערב את אשתו המסתורית של מר ברנרדן.

אולי השינוי באווירה יפזר את המועקה.  

מתברר, שברנדט ברנרדן היא "פריק שואו" של ממש. שומניה העל אנושיים מזכים אותה בתואר "כיסית". "ארבעים וחמש שנה עם הכיסית הזאת", מהרהר אמיל. "התחלנו להבין טוב יותר את מצבו הנפשי של האיש". (עמ' 73).

ברנרדט ברנרדן חיה את החושים שלה ואותם בלבד: היא נהנית להגיר אל קרבה סירים של שוקולד, אוהבת לישון, מתענגת על קיומה העצל. 

"לאט לאט הבנתי שהם מעריכים את שלשול המילים שלי", מהרהר אמיל בעמ' 81,

"לא מפני שעניין אותם אלא מפני שהרדים אותם. מרת ברנרדן לא היתה אלא איבר עיכול ענקי. הרעש החדגוני שיצא מפי העניק לה את השלווה המופלאה שהמעיים חולמים עליה". 

אמיל וז'ולייט לומדים יותר ממה שהם רוצים לדעת על הרגלי החיים של ה"כיסית" ושל בעלה. הם נעשים מעורבים בחיים האומללים של הברנרדנים ולאט לאט לא ברור מי המענה ומי הקרבן; מי הפולש ומהו בעצם להיות אנושי.  

העלילה מתפתחת באופן מותח ומה שנראה לנו כחזות מאושרת של זוג מזדקן ואוהב – הופך לקרח דק שנסדק. אמלי נותומב מתארת את תהליך ההיספגות וההיסחפות של הזוג האינטלקטואלי והאנין לתוך מערכת היחסים המטורפת של הזוג ברנרדן, במשפטים קצרים, בחסכנות ובהומור אכזרי.  

נראה שחייו של אמיל, שהיו מוקדשים לחקר המיתולוגיה היוונית והרומית, כוונו תמיד להתמודדות שלו עם ייצור מפלצתי מאגדות החיים, ייצור שלא נוצר במיתולוגיה אלא בבית ממול.  

הספר הקצר מסדרת "פרוזה אחרת" של עם עובד, יעיל, קומפקטי ולא רק מבחינה חיצונית. תוך 161 עמודים בלבד נפרשת בפנינו כל העלילה, וההיקף הקצר יחסית מעניק לרומן איכות מהודקת. אפשר לקרוא במהירות, בדרך, בין התחנות באוטובוס, בנשימה אחת קצרה. דמויות כאלה, מצבים כאלה, זרים ומובנים כאחד, מצחיקים אותנו. וגם מזעזעים. מה היינו עושים אילו פלש אלינו שכן נודניק ומעיק? 

האם היינו נכנעים לתכתיב הלאומי הישראלי ומתנהגים כלפיו בחוצפה ובגסות הראויה לו? 

אבל לא כל אחד יכול להיות ישראלי. לא אם הוא גדל והתחנך על המורשת התרבותית המערבית שמקדשת את כבוד הזולת. אבל דווקא ממורשת זו, מנומסת ותרבותית ככל שתהיה, יכולות לצמוח האובססיות החולניות ביותר.  

חרפות וגידופים, מאת אמלי נותומב. מצרפתית: יהושוע קנז.

הוצאת עם עובד, 161 עמ'.

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שימרית רון