אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

התפתחות ממשל ניקסון


התמונה של תומר ריבל
תאריך פרסום קודם: 
2003
ריצ'רד מילהאוז ניקסון (9 בינואר 1913 - 22 באפריל 1994)
ריצ'רד מילהאוז ניקסון (9 בינואר 1913 - 22 באפריל 1994)

עקרונות מנחים

בניגוד לממשלי קנדי וג'ונסון  ששמו דגש על איומים ספציפים והחשיבות להתמודד עם כל אחד מהם, ממשל ניקסון בחר בגישה שונה. קיסנג'ר, מי שהיה אמון על מדיניות החוץ האמריקאית בתקופת שלטונו של ניקסון כיועץ לביטחון לאומי מ1969-1773 ומ 1973 כמזכיר המדינה – מישרה שבה החזיק במשך 29 חודשים לתוך ממשל פורד – דגל בראייה הוליסטית ליחב"ל. הוא שאף ליצור סדר עולמי חדש המתבסס על יציבות ביחסי שתי מעצמות העל. יהיה זה פשטני לתפוס את מאזן הכוחות כמשחק סכום אפס, כפי שקנדי וג'וסון תפסו אותו. כישלונות בתחום אחד יכולות להביא להצלחות בתחום אחר –  הקיפאון בויטנאם עלול להוביל להתקרבות לסין למשל. חלוקת העוצמה הכוללת במערכת היא החשובה כחלק מהגישה ההוליסטית של ניקסון וקיסנג'ר. ממשל קנדי וג'ונסון טעו כשהפכו את ויטנאם לסמל לעוצמה ולמחויבות הגלובלית האמריקאית. את ויטנאם יש להחזיר לפרופורציות כמדינה קטנה ושולית בסך כל חלוקת העצמה ביחב"ל. במילים אחרות, בניגוד לקונספציה של ממשל קנדי וג'ונסון לפיה כל אזור, קטן כגדול, חשוב בפני עצמו למאזן הכוחות בעולם, קיסנג'ר התבונן על הקונטקסט הכללי של המערכת הבינ"ל ומעמדה של ארה"ב בה.

סדר עולמי יציב כולל שמירה על מאזן הכוחות בין השחקנים העיקריים במערכת. בראיון למגזין ה Time  ב 1972 טען ניקסון :

The only time in history of the world that we have had any extended period of peace is when there has been a balance of power. I think it will be a safer world and a better world if we have a stronger healthy United States, Europe, Soviet Union, China, Japan, each balancing the other.

     מאפיין נוסף שהבדיל את ממשל ניקסון מזה של קודמיו המיידים הייתה ההכרה במגבלות הכוח. קיסנג'ר לא האמין כי שמירה על מאזן הכוחות מצדיקה שימוש בלתי מוגבל באמצעים כפי שגדלה תפיסת התגובה הגמישה של קנדי וג'ונסון. ב 1968 הוא כתב:

No country can act wisely simultaneously at every part of the globe at every moment of time

      בהקשר זה, ממשלו של ניקסון דגל במספר עקרונות מנחים שקובצו תחת מה שניקרא דוקטרינת ניקסון:

 1) ארה"ב תישמור על כל התחיבותיה במסגרת חוזים חתומים. 2) ארה"ב תעניק מטרייה גרעינית אמריקאית לכל בעלי בריתה ולכל המדינות שהישרדותן חיונית לביטחונה של ארה"ב. 3) ארה"ב תסייע למדינות נגד תוקפנות. אך הסיוע יהיה כלכלי וחומרי. האחריות הישירה בכוח אדם תהיה על המדינות המותקפות ולא על ארה"ב.

מכל האלמנטים הללו, השלישי היה בעל החשיבות הגדולה ביותר. הוא הדגיש את המגבלות של התגובה האמריקאית נגד תוקפנות קומוניסטית – לא עוד מקרה ויטנאם של התערבות ישירה אמריקאית באזורים פריפרים כפי שממשל ג'ונסון עשה. קיסנג'ר טען כי ארה"ב לא תיקח על עצמה את ההגנה על כל המדינות החופשיות בעולם. הייתה פה הכרה כי מקורות – אנושיים וכלכלים – אינם בלתי מוגבלים, מעין הפכת רוח חיים בתפיסת ה New Look של איזנהוור.  

על פי קיסנג'ר, דווקא בעולם בו חלוקת העוצמה מחולקת באופן שווה יותר הוא עולם בטוח יותר לארה"ב מעולם בי-פולרי היות שבי פולריות מתאפיינת בנוקשות (rigidity ) . רווח לקוטב אחד נתפס כהפסד הכרחי של הקוטב השני. כל סוגייה , תהא זאת הקטנה ביותר, נהפכת לשאלה של הישרדות עבור הצדדים. כל אחת משתי מעצמות העל נכנסת לתהליך ספירלי של חיזוק מעמדה בתחום ההשפעה שלה ובקרב המדינות הבלתי-מזדהות כשכל ניסיון להתחזק בא בהכרח על חשבון הצד המתחרה. בעולם רב-קוטבי יש מקום רב יותר לפלורליזם ולאפשרות להגיע להבנה משותפת של סדר וביטחון בינ"ל. תחום ההתמחות האישי של קיסנג'ר היה העולם הרב-קוטבי של מטרניך ואירופה לאחר נפוליון.בקונטקסט ראליסטי של מאזן כוחות, אידאולוגיה שיחקה תפקיד משני. בניגוד לקנדי וליורשו ששמו דגש על המאבק האידאולוגי בין ליברליזם לקומוניזם בייחוד בזירת העולם השלישי, ניקסון וקיסינג'ר פעלו להוריד את חשיבותה של האידאולוגיה בתפיסת האיומים שאיתם ארה"ב מתמודדת. ב1969 טען האחרון כי לאמריקה אין אויבים קבועים, הממשל הנוכחי ישפוט מדינות אחרות – כולל קומונסטיות –  על בסיס הפעולות שלהם ולא על סמך האידאולגיה בה הם מחזיקות. מה שגרם לממשל ניקסון להמעיט בחשיבותה של אידאולוגיה היה הסכסוך הסינו-סוביטי שהתקיים בין שתי מדינות שחלקו לכאורה אותה מערכת ערכים ואמונה במרקסיזם.     קיסנג'ר הכיר בבעייתיות של מדניות התגובה הגמישה של קנדי וג'ונסון. שימוש בלתי מוגבל באמצעים עלול להוביל לקביעת מטרות בלתי מוגבלת שזה מוביל להתרחבות יתר ותשישות מצד אחד ולאנטגוניזם אצל מדינות אחרות בעולם מצד שני. אותן המדינות יראו בניסיונותיה של ארה"ב להגיע לביטחון מוחלט כאיום על ביטחונם שלהן. יש לדעת מתי לעצור. על ארה"ב לקבל את העובדה שקונפליקט ודיס-הרמוניה ימשיכו לאפיין את היחב"ל ויש ללימוד לחיות עם העובדה הזאת. עידוד של מולטי-פולריות, למשל תמיכה באירופה מאוחדת ועצמאית, יקל את הנטל מארה"ב.       

 ההכרה במגבלות הכוח הביאו את קיסנג'ר לדחות את רעיון העליונות שממשלות קנדי וג'ונסון שאפו להשיג הן בתחום הקונבנציונאלי והן בתחום הגרעיני-אסטרטגי. ממשל ניקסון היה מוכן להכיר ב sufficiency  על חשבון השאיפה ל superiority . הניסיון להשיג עליונות על ברה"מ בתחום הגרעיני רק סיבך את ארה"ב בדילמת ביטחון כשהרוסים מטבעם ניסו גם הם לחתור לעליונות. האינטרס של ארה"ב יהיה להביא לריסון במרוץ החימוש וכך להגיע לסדר עולמי חדש המבוסס על איפוק הדדי ויציבות שמהם תפיק ארה"ב את מירב היתרונות לביטחונה הלאומי.

 ממשל ניקסון, לפיכך, עסק בהגדרה מחודשת של היחס בין איומים לאינטרסים. בעוד עקרון התגובה הגמישה של ממשל קנדי הגדיר את האינטרסים של ארה"ב ביחס לאיומים (ולצורך להתמודד עימם ) שעמדו בפני ארה"ב מתוך האמונה שהאינטרס האמריקאי נסוב סביב הצורך להתמודד עם כל איום שהוא למאזן הכוחות כדי למנוע תהליך של תגובת שרשרת שיוביל להיווצרותם של איומים נוספים, ניקסון וקיסנג'ר שאפו להגדיר אינטרסים במנותק מאיומים ספציפיים. היות שהאינטרסים האמריקאים כללו שמירה על מאזן הכוחות עם דגש מוקטן על הבדלי אידאולוגיה והיות שהאמצעים שעמדו בפני ארה"ב לישמור על בטחונה הלאומי נתפסו לא כאינסופיים, נסללה הדרך להגיע לmodus vivendi  עם מדינות בעלות מערכת פוליטית שונה לחלוטין מזאת האמריקאית, כל עוד אותן המדינות חלקו עם ארה"ב את האינטרס העליון של סדר ושל מערכת בינ"ל יציבה. מכאן נובעת ההתקרבות לסין, העמקת הדטנט עם ברה"מ וחתימת הסכם סאלט 1 שביסס את עקרון ה sufficiency  בתחום הגרעיני שקיסנג'ר האמין בו.

  הדטנט עם ברה"מ, אכן תפס חלק עיקרי ממדיניות החוץ של קיסנג'ר. ממשל ניקסון, בניגוד לקודמו, יצר היררכיה בתפיסת האיומים על ארה"ב. אזורים פריפרים קיבלו חשיבות מועטה מול פוטנציאל הסיכון של האימפריה הסוביטית. האינטרס החיוני של ארה"ב היה למתן את המדינה שהייתה מסוגלת יותר מכולם לאיים על מאזן הכוחות ועל שרידותה של ארה"ב. לברה"מ – ככל שאנו מתקרבים לשנות ה 70, הייתה יכולת להשמיד את כל העולם המערבי. על פי הערכות בארה"ב, בסוף שנות ה 70, ברה"מ אמורה הייתה להחזיק ב 1290 ICBMs  ובכ 300 SLBMs  . הצורך למתן את מרוץ החימוש נתפס כממשי. עבור ניקסון וקיסנג'ר, דטנט היה אסטרטגיית בלימה.

 דטנט אמור להגיע מתוך בחירה של הצדדים. על הממשל האמריקאי להביא שינוי בתפיסת הפוליטיקה הבינ"ל ע"י הרוסים. האחרונים צריכים להבין שמיתון התחרות הבין-גושית הוא חלק מאינטרסיהם כפי שהוא אינטרס אמריקאי. יציבות תוכל להיות מושגת רק כאשר כל הצדדים יהיו מרוצים. קיסנג'ר טען שברה"מ הגיעה לקו פרשת דרכים ממנו היא יכולה לפנות או לכיוון של החרפת העימות או לכיוון של ביסוס יחסים קורדיאלים עם המערב. הוא זיהה מספר מגמות סותרות בברה"מ: 1) יריבות בתוך העולם הקומוניסטי מצד אחד לוחצת על מוסקבה לכיוון מיליטנטי ומצד שני לוחצת לכיוון של חיזוק היחסים עם המערב מתוך שיקולי ביטחון. 2) השגת שוויון אסטרטגי עם המערב מצד אחד עלולה להניע את הסוביטים להשיג עליונות ומצד שני מקלה עליהם להיכנס למו"מ על בקרת נשק ללא פחד של נחיתות. 3) התפשטות כוחה הצבאי והכלכלי של ברה"מ לתוך העולם השלישי מצד אחד מאיימת על וושינגטון ומצד שני מחזקת את האינטרס הסוביטי לשמר את הסטטוס קוו באזורים הללו. 4) בשלות של התעשייה הסוביטית עלולה לשמש כבסיס להתחמשות נוספת אך מצד שני מסוגלת להביא להתרחבות כלכלת מוצרי צריכה – מה שיגדיל את התלות במערב. המטרה של מדניות החוץ האמריקאית בקונטקסט של דטנט היא לחזק את הנטיות בברה"מ שהן בכיוון התפייסות עם המערב ולהחליש את הנטיות ההפוכות. יש להשקיע מאמצים לשנות את הגישה הסוביטית לעולם החיצוני ולהדגיש את הרווח ההדדי של שיתוף פעולה עם המערב.

     שינוי הגישה הסוביטית לא יצליח אם נושאים שעל הפרק יושארו מופרדים אחד מהשני. כל הסוגיות קשורות אחת בשני במה שקיסנג'ר הגדיר כמדיניות הלינק'ג (linkage  ) . בפברואר 1969, קיסנג'ר כתב לניקסון:

הממשל הקודם סבר כי כשאנו נתקלים באינטרס משותף עם הסוביטים, יהא עלינו להפרידו מהעליות והמורדות ביחסי המעצמות במלחמה הקרה. בנושאים הקריטים העומדים על סדר היום, עלינו להבהיר לצד השני שאנו רואים קשר בין סוגיות פוליטיות לצבאיות. המנהיגים הסוביטים חייבים להבין שהם לא יוכלו להפיק תועלת מתחום מסוים ובאותו הזמן לנצל קונפליקט מתחום אחר לטובתם .

מטרתו של קיסינג'ר הייתה להשתמש בלינקג' כמכשיר לכיוון המדיניות הסוביטית לנתיבים רצויים ע"י ארה"ב. לשם כך יש להעריך את האינטרסים החיוניים לברה"מ ולארה"ב כדי לבסס סוגיות בהם ניתן יהיה ליצור קשר. להלן מפת האינטרסים החיוניים של שני הצדדים כפי שנתפסו ע"י ממשל ניקסון.


ארה"ב

ברה"מ

הסכם בנושא נשק אסטרטגי שיגביל את ההתחמשות הסוביטית

הסכם בנושא נשק אסטרטגי שיגביל את ההתחמשות האמריקאית אבל לא בהכרח את זאת הסוביטית

הכרה סוביטית בזכויות של המערב במערב ברלין

הכרה מערבית בגבולות שנקבעו אחרי מלחמת העולם השנייה במזרח אירופה

אמצעיים לניהול משברים בעולם השלישי כדי להימנע מאסקלציה

קידום האינטרסים בעולם השלישי מבלי להביא לפגיעה ביציבות הבין-גושית

הסכם לסיום המעורבות האמריקאית בויטנאם ללא השפלה לארה"ב

הקטנת מחסומי סחר בין מזרח למערב שיאפשרו זרימת מצורי יבוא לברה"מ – בעיקר מזון וטכנולוגיה

_________________________________

__________________________________

הטבלה מלמדת כי מבחינתם של ניקסון וקיסנג'ר הייתה חפיפה לא מעטה בין האינטרסים האמריקאים והסוביטים. לפיכך על הסוביטים היה להבין שסיפוק האינטרסים שלהם יצטרך לחפוף לסיפוק דומה עבור האמריקאי

    יישום

 כדי לשכנע את המשטר הסוביטי לקבל את הקונספציה של לינקג', ניקסון וקיסנג'ר היו צריכים להפגין אורח רוח ואדישות בהגעה להסכמים. ניקסון לפיכך עיקב בכמה חודשים את תחילתם של שיחות סאלט. הוא לא מיהר להגיע לפיסגה עם המנהיג הסוביטי. ובדצמבר 1971 הוא איים להכשיל את המו"מ באם רוסיה לא תמנע מבעלת בריתה ההודית לפלוש לפקיסטן. הלינקג' יושם בשיטה של מקל וגזר, ארה"ב תגרום לברה"מ להבין שהיא תרוויח מהתנהגות חיובית ביחב"ל ותפסיד מהתנהגות שלילית. משלוחי חיטה ומזון גדולים הוזרמו לברה"מ בייחוד מקיץ 1972 במחירי מציאה. ניתן אשראי נרחב ליבוא וברה"מ הוכללה במסגרת של   Most Favored Nation . את כל ההטבות הללו, ממשל ניקסון היה מוכן לתת רק לאחר סיום מוצלח של ועידת הפסגה של מאי 1972 שהובילה לחתימת סאלט 1  ולהצהרת עקרונות משותפת על פיה הצדדים ימנעו מעימות צבאי ויפגינו ריסון ביחב"ל . הלינקג' בין התקדמות פוליטית להטבות כלכליות נועד לשרת מטרה נוספת מבחינתו של קיסנג'ר: קשירת הכלכלה הסוביטית למערבית וכך לחייב את מוסקבה לסטטוס קוו הבינ"ל.

 ב 1975 ביסס הממשל האמריקאי לינקג'  בין נושאי זכויות האדם לפוליטיקה. בועידת הלסנקי באוגוסט, בתמורה להכרה מערבית באי הפרת הסטטוס קוו בגבולות של מזרח אירופה, ברה"מ התחייבה לשורת צעדים לקידום נושא זכויות האדם בשטחה ובשטחם של מדינות הלווין שלה בעיקר בתחומים של חופש תנועה, הגירה והחלפת רעיונות עם המערב. קיסנג'ר לא היה מעונין בהתחלה ליצור לינקג' בין סוגיות זכויות אדם – שאותם תפס כעניינה הפנימי של ברה"מ – לדטנט. לחץ של הקונגרס, שהובל ע"י הסנטור ג'קסון, גרם לו לחפש לינקג' בתחומים אלו.

בראייה כוללת, הלינקג' היה ניסיון של קיסינג'ר לבטל את התפיסה של ממשל קנדי וג'ונסון לגבי הדרך להתמודד עם איומים לביטחונה הלאומי של ארה"ב. האחרונים דגלו במתן מענה לכל איום בצורה סימטרית לאיום – דהיינו – איום צבאי על ארה"ב יקבל מענה צבאי. לעומת זאת קיסנג'ר הדגיש את העיקרון הא-סימטרי בהתמודדות עם איומים. איום צבאי יכול לקבל מענה כלכלי באמצעות יצירת לינקג'. גזר כלכלי לברה"מ יקטין את הסיכויים להרפתקנות צבאית סוביטית היות שמוסקבה תשאף לנצל את היתרונות של תנאי סחר מעודפים וזרם מזון לשטחה מארה"ב על פני הסתכנות במלחמה.

 התפיסה כי האמצעיים העומדים לידי רשותה של ארה"ב מוגבלים באה לידי ביטוי בחימוש צבאי מוגבל. אם ממשל קנדי וג'ונסון התאפיינו בהגדלת האמצעים, בתקופת ניקסון המגמה הייתה הפוכה. בתחום האסטרטגי, ארה"ב בנתה רק 2 מערכות חדשות, טילי Minuteman 3  ( טילים בליסטים בעלי ראש נפץ מתפצל) וטילי SLBM  מסוג פוסידון. בתחום הקונבנציונאלי, הצבא הוקטן ב 207,000 חייל בין השנים 1970-1977 . התקציב הצבאי ביחס כולל לתל"ג קטן מ 8.2% ל 5.2%  בין השנים הללו. במקביל חל גידול במערכות הנשק והצבא הסוביטי, מגמה שהחלה צוברת תנופה עוד ממשבר הטילים בקובה. ניקסון טען כי הניסיון לתקן את צמצום הפערים מול מוסקבה ואף את העליונות הרוסית שעלולה להיווצר בטווח הקרוב באמצעים סימטרים – פיתוח נשק מול נשק – יהיה חסר תועלת ואף עלול לשמש כבומרנג לארה"ב בהאצת דילמת ביטחון ומרוץ חימוש. הלינקג' הוא האמצעי שבו ניקסון העדיף להשתמש על מנת לרסן את מוסקבה.

     דרך לינקג', ניתן יהיה למתן את הנזק לארה"ב ע"י החתירה למו"מ עם הרוסים שיגביל את מרוץ החימוש בין מעצמות העל לכיוון של בקרת נשק. הסכם סאלט 1 מ 1972 בא לשרת מטרה זאת. על פי ההסכם נאסרה בניית מערכות הגנה נגד טילים בליסטים (Treaty   ABM ) והוטלה מגבלה על הכמות של ICBMs   ו SLBMs  שכל צד יכול להחזיק (Interim Agreement ). ההגבלה התייחסה לכמות המשגרים:  


ברה"מ

ארה"ב

 

1330

1054

משגרי ICBMs (טילים בליסטים בין-יבשתיים הנורים מהיבשה)

956

656

משגרי SLBMs (טילים בליסטים בין יבשתיים הנורים מצוללות)

   הערה: הסכם ה ABM Treaty  התיר לכל צד לבנות שתי מערכות של טילים נגד טילים בליסטים בלבד, מערכות שניתן למקם אותם אחת כהגנה על עיר בירה והשנייה באתר  ICBMs אחד על פי בחירה.  ב 1974 הוסכם על ידי הצדדים להגביל את הפרישה לאתר 1 בלבד.

אמנם ההסכם עצר את בנית המשגרים בנקודה בה לברה"מ ניתן יתרון מספרי אך עבור וושינגטון ההסכם יצג סימטריה בין הצדדים הודות לעובדה כי הטילים האמריקאים היו מדויקים יותר ומשופרים מבחינה טכנולוגית (בעלי יכולת ראש מתפצל – MIRV ). ההסכם שיקף את תפיסתו של קיסנג'ר על פיה יש לחתור ל sufficiency  ולא לעליונות אמריקאית כפי שהממשלים הקודמים שאפו. עצם החתירה לעליונות, על פי קיסנג'ר, כאמור, תביא למרוץ חימוש מסוכן לארה"ב. ב 1976 הוא טען:

No resposible leader should encourage the illusion that America can ever gain recapture the strategic superiority of the early postwar  period.

 סאלט 1 נועד לאפשר לארה"ב לעבור לתקופה של שוויון עם ברה"מ תוך שמירה על היציבות האסטרטגית. עם זאת, ההסכם התייחס לכמויות ולא לאיכויות. שום דבר בהסכם לא מנע מארה"ב לשפר את נישקה האסטרטגי במסגרת מגבלות הכמות – בתחום הטכנולוגי, לארה"ב היה יתרון על הרוסים.

סוגיות נוספות: ויטנאם והמשולש האסטרטגי פקין – ארה"ב – ברה"מ

     המדיניות של ממשל ניקסון כלפי ויטנאם הייתה דואלית. מצד אחד ממשל ניקסון נכשל בלהתיר את הפלונטר הויטנאמי, מורשתו של ממשל ג'ונסון, עד ינואר 1973  בהסכם הפסקת האש בפריז. לעיתים אף נדמה היה כי המעורבות האמריקאית בויטנאם מעמיקה. בפברואר 1971 ובמרץ-אפריל 1972 , כוחות אמריקאים היו מעורבים בקרבות קשיים עם הויטקונג. במרץ 1970 ו בנובמבר 1972, אישר ניקסון הפצצות כבדות על צפון ויטנאם. במרץ 1970 תמכה ארה"ב בהפיכה נגד הנסיך Sihanouk בקמבודיה מתוך חשש כי הוא העניק תמיכה לצפון ויטנאם. במשך 3 שנים תמכה ארה"ב במשטרו של  Lon Nol   נגד כוחות הכמר רוז'. ניקסון וקיסנג'ר חששו מהתפתחויות שעלולות לפגוע במעמדה של ארה"ב. האימפרטיב היה לא לסיים את המעורבות בויטנאם בתנאים שיבטיחו השפלה לארה"ב – מה שיסכן את מעמדה בעולם כמנהיגת העולם החופשי – לסגת בכבוד הייתה הסיסמא של ניקסון. באפריל 1970 הוא הסביר:

If when the chips are down, the world’s most powerful nation, the United States of America, acts like a pitful, helpless giant, the forces of totalitarianism and anarchy will threaten free nations and free institutions throughout the world.

הייתה כאן חזרה על הרטוריקה של ממשל קנדי וג'ונסון.

  מצד שני, המדיניות של ממשל ניקסון בויטנאם התנהלה על פי הגישה כי המטרה אינה מקדשת את האמצעיים שהם אינם בלתי מוגבלים. מאמצע 1969 עד להסכם פריז, קצב הוצאת כוחות אמריקאים חפף פחות או יותר את קצב הכנסתם לויטנאם בין 1965 – 1968. כיצד ניתן להסביר את הניגוד הזה בין שני קווי מדיניות סותרים לכאורה? מטרתו של ניקסון הייתה לשמור על מחויבות אמריקאית מבלי להשקיע כמות בלתי מוגבלת של אמצעים. אחד הדרכים לעשות זאת הייתה להראות כי ארה"ב מסוגלת לפעול כשהיא רוצה, לקחת את היוזמה בזמן ובמקום שהיא תמצא לנכון. זאת ניתן לעשות ע"י הסלמה טקטית ולפיכך ליצור אי וודאות בקרב הצד השני לגבי הכוונות האמריקאיות. אי וודאות זאת תיהפך לגורם הרתעה ראשון במעלה ותיצור לממשל האמריקאי מוניטין של ממשל  המסוגל להחליט על פעולות בלתי צפויות ולא פופולריות. מכאן נובעת למשל ההפצצה של צפון ויטנאם.

 סין היוותה נדבך חשוב במדיניות החוץ של ממשל ניקסון. בעוד שקנדי שם דגש על המסלול הסוביטי על חשבון המסלול הסיני, ניקסון שאף לנצל התקרבות סינו-אמריקאית כמכשיר להפעלת לחצים על מוסקבה. היריבות הסינו-סוביטית התקיימה מעל לעשור מבלי שארה"ב ניצלה זאת. ניקסון שאף לשנות זאת. במהלך שנות ה 60 האפשרות של התקרבות אמריקאית סינית נראתה רחוקה: 1) המרירות ממלחמת קוריאה עדיין הייתה טרייה. 2) סין הגישה סיוע לצפון ויטנאם. 3) גל של רדיקליזם השתלט על הפוליטיקה הפנימית בסין שהתבטא במהפכת התרבות שמאו יזם. ב1969 התנאים הבינ"ל הבשילו למהלך מהפכני בכיוון הסינו-אמריקאי. מהפכת התרבות השאירה את סין מבודדת, חלשה ושסועה. כוחם של הכוחות המתונים התחזק בסין. מאו מגיע למסקנה שגישה מהפכנית לא מועילה בניהול יחסי חוץ. המאבק בין לין ביאו הקיצוני לבין זאו אן לאי המתון מסתיים בניצחונו של האחרון. בועידת המפלגה הקומוניסטית הסינית ב 1970, מאו נוקט קו ברור לכיוון זאו אן לאי. סילוקו הסופי של לין ביאו מהזירה הפוליטית הסינית כשמטוסו מתרסק מעל מונגוליה ב 1971 מכשיר את הקרקע סופית לכיוון אמריקאי בפוליטיקה הסינית. ההתנגשות בין כוחות סינים לסוביטים במרץ 1969 ( עד אוגוסט) בנהר האוסורי הביאה את הסכסוך הסינו-סוביטי לשיאים חדשים. ברה"מ העלתה את מצבת הכוחות שלה באזור מ 12 ל 40 דוויזיות ורמזה על כוונתה לחצות את הסף הגרעיני. פקין חוששת מהכוונות הסוביטיות בייחוד לאור העובדה שהעצמה הגרעינית הסינית עדיין בחיתוליה. נוצר אינטרס בטחוני ראשון במעלה בקרב קובעי המדיניות הסינית להתקרב לארה"ב גם כגורם הרתעה מול האיום הסוביטי. במהלך שנות ה 60 המאוחרות, ניקסון וקיסנג'ר הגיעו למסקנה כי לא יהיה זה צעד חכם להשאיר את סין מבודדת. עוד ב 1966 טען קיסנג'ר כי שינוי במדיניות החוץ הסינית הוא אפשרי. ההנהגה הסינית עוד לא הגיעה למצב בו היא תלויה לחלוטין במנגנונים ביוקרטים ולפיכך היא נהנית מגמישות שתאפשר לה לקבל החלטות מהפכניות במידה גדולה יותר מההנהגה הסוביטית. במשולש היחסים ברה"מ – ארה"ב – סין, הוא טען כי ארה"ב צריכה לנסות לשפר יחסיה עם שני הענקים הקומוניסטים, מה שיאפשר לראשונה מגוון אופציות רחב יותר. בעקבות תקריות נהר האוסורי, מוסקבה פנתה לוושינגטון לשקול את האפשרות של פעולה סוביטית-אמריקאית משותפת נגד סין. הסירוב של ניקסון למהלך שכזה ביטא את האמונה בדבריו של קיסנג'ר לגבי החשיבות של חתירה אמריקאית דו כיוונית ליחסים קורדיאלים  עם סין וברה"מ. באוגוסט 1969, ניקסון הודיע לקבינט שלו:

The wrost thing that could happen for us would be for the USSR to gobble up Red China… we just have to see to it that the U.S. plays both sides.

הגישה האמריקאית כפי שהיא מפורטת כאן ביטאה 2 אספקטים עיקרים. ראשית, האינטרס האמריקאי דורש שמירה על מאזן הכוחות הגלובלי וסין היא חלק מרכזי ממנו, ללא קשר לסוג האידאולוגיה של משטרה. שרידותה של סין חיונית לארה"ב. שנית, ניצול יחסיה של ארה"ב עם שני הצדדים יהיה בו כדי להפעיל לחץ על שניהם. ארה"ב הייתה באמצע והרוויחה משני הכיוונים. משולש אסטרטגי בין ארה"ב ל 2 יריבותיה הקומונסטיות לא היה קיים בתקופת קנדי וג'ונסון. אלו פנו לכיוון הסוביטי מתוך אמונה כי רוסיה היא הגורם המתון איתו ניתן להגיע להסדר ואילו סין קיצונית יתר על המידה. ממשל ניקסון ידע לנצל את הבשלות שנוצרה בסין וביסס משולש אסטרטגי אמיתי שהביא תועלת עצומה לביטחון הלאומי של ארה"ב. בפברואר 1972, ניקסון מבקר בפקין, שנה לאחר מכן ארה"ב וסין פותחים נציגויות בבירות של כל אחת. למעשה התועלת לביטחון הלאומי האמריקאי משיפור היחסים עם סין הייתה עצומה. האפשרות של מלחמה עם סין וברה"מ באותו הזמן התבטלה. הגוש הקומוניסטי ספג מהלומה קשה. יש הטוענים כי נפילת האימפריה הסוביטית החלה בביקור ניקסון בפקין. 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת תומר ריבל