אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גבי ניצן: מלך העולם


תאריך פרסום קודם: 
2004
גבי ניצן: מלך העולם
גבי ניצן / פרא

ונפצח, כי אין ברירה אחרת, בגילוי נאות : אני גרופית, מעריצה שכזאת. שנים  שאני עוקבת אחריו, שומרת את מספר הטלפון שלו חרוט בזיכרון. את ספרו הראשון קניתי לכו-לם במתנה. 

לגמרי  במקרה הסתבר לי כי האיש הוא שכן, כרכורניק גאה מזה ארבע שנים.

בבוקר  שטוף שמש , על כסא פלסטיק  בין עצים עמוסי פרי, שברקע הפסטורלי משתלבים שני כלבים, חתול ואתון,  התגלגלה לה שיחה על החיים.

גבי ניצן, (הוגה "באדולינה", "פרא" ו"דיוטי פרי") ידוע גם כסרבן תקשורת עקשני, על עיתונאות וכתיבה, ציניות ורוח, גוף וגיל  וגם על איך נשארים, על אף ולמרות, ביחד. 

הנער גבריאל 

ילדותו עברה עליו בעיר הדרומית ערד "מקום מצוין לגור ולגדול בו. זו הייתה עיר מאוד נעימה, ללא צל צילה של אלימות. בתור ילדים 10-11 היינו לוקחים את הכלבים ויוצאים בבוקר אל המדבר רק כדי לחזור, בדרך לא דרך,  עם השקיעה או אחריה.  ערד הייתה מקום שנסך בטחון ורוגע , מקום אופטימי."  

עם השנים ניתק הקשר: "ערד המשיכה את הסיפור שלה ואני את שלי, אלה שני סיפורים שונים."

את התיכון צלח בדרכו הייחודית:  "כשהגעתי הרקיעו הציפיות לשמיים כי אחותי הגדולה שלמדה שם  לפני שברה את כל שיאי המצוינות.

מבחינתי, לעומת זאת,הלימודים היו תמיד ברקע  הייתי עסוק בדברים אחרים: עריכת העיתון, הקמת תחנת רדיו. הכירו אותי כבעל  פה גדול ובמשך השנים  השתדלתי שלא להרגיז אף אחד אבל גם לא להתאמץ מעבר." 

חייל (זרוק ) של שוקולד

 כמו ילד ישראלי מבית טוב רצה גם  ניצן  ללכת לסיירת.

"שנה לפני הצבא התחלתי לרוץ עם אבנים בכיסים ונכנסתי לכושר יוני נתניהו כזה. זה היה מפתיע בהתחשב בעובדה שמעולם לא הייתי ספורטאי דגול. אז גם הבנתי שהיכולת הזו טמונה בי גם אם לא תמיד בשימוש,  וכשאזדקק לה היא תהייה שם.

רציתי ללכת לסיירת כי לא היה לי מושג מה זה, על הצבא היו לי  אז רק  מחשבות זכות וטהורות.

הגעתי למבדקים וגילו לי איוושה בירוקרטית בלב. ישראל הפסידה גיבור ואני התגלגלתי במקומות מבאסים במיוחד עד שהצלחתי להעביר את עצמי לגלי צה"ל."

שנתיים ומשהו שימש ניצן בתפקידים שונים, בעיקר באיזור באקטואליה עד שממש לפני השחרור נזרק מן התחנה  בטענה כי הוא זורה במקום דמורליזציה.

"לא הייתי בעייתי אבל גם לא הייתי חייל מורעל. דיברתי (פה גדול כבר אמרנו?), שאלתי שאלות קשות והמערכת שהייתה אז במצב בעייתי ונזקקה לזעזוע זרקה אותי (ואת הזמרת שרון בן עזר) מן השורות.

דווקא רציתי לעשות שם דברים גדולים אבל לא שיחקתי על פי הכללים, לא השתתפתי בפוליטיקה. הכי נהניתי להיות עורך חדשות החוץ כי בתפקיד הזה הולכים הכי פחות במדים.

באותה תקופה כבר כתבתי בעילום שם ב"כותרת ראשית" ולא הרגשתי שאני תלוי בגלי צה"ל להמשך הקריירה כך שהמכה לא הייתה קשה במיוחד ."

במילואים כתב ב"במחנה" את "המדריך להדוניסט".

"זה התקבל כי לא ממש שמו לב לזה אבל כל מה שכתבתי  היה מנוגד לגמרי לחשיבה הצה"לית. סוג של אנרכיזם שקט.  באיזה שהוא שלב הפסקתי כי הרגשתי שאני קצת מחבל במערכת.אחר כך נסעתי לחו"ל ועם השנים הלכנו, צה"ל ואני, כל אחד לדרכו הצודקת."

את יחסיו המורכבים עם צבא הגנה לישראל הוא מסכם ככה:

"לו הייתי היום בן 18,  בשום פנים ואופן לא הייתי מתגייס. סביר להניח שהייתי סרבן (אני מקווה שהיה לי האומץ לזה...).  האווירה היום מאפשרת כל מה שלא אפשרה בעבר."

 גבי ניצן – תעודת זהות

 תכונה דומיננטית: אינדיבידואליות (בניגוד למושפעות מן הסביבה). תכונה בעייתית לפעמים.

לאי בודד אקח: בת זוג

לא  יתפסו אותי : מתחתן

כל היום יכול : לא לעשות כלום, פשוט להיות.

בעתיד הקרוב: תיפתח סדנת כתיבה לתושבי האזור.

מוטו נכון לרגע זה בלבד: לא להחליט שום דבר חשוב לפני שאכלתי.

הדלאי למה אמר בפגישה בה השתתפתי  שסוד הקסם הוא ארוחת בוקר טובה, ואני מסכים.

מסר לאומה : חוק חיוך חובה

ציניקן מקצועי

בחייו האזרחיים הפך ניצן לעיתונאי מן השורה. "הייתי ציניקן מקצועי, ייצגתי עט מאוד מושחז, שבוע אחרי שבוע התנצחתי מעל דפי העיתון עם כל מיני דנקנרים ומייברגים.  אני זוכר את תחושת הדחיפות, את הצורך לייצר כל הזמן מילים ולהשתמש, לשם כך, בכל הכלים ובכל נשק אפשרי.  המקום הזה, של העיתונאי, הוציא ממני המון לוחמנות  וכעס.

אני  מבין אנשים שזוכרים אותי ככזה, שמרגישים שבגדתי, שברחתי, אלא שהיום אני יודע שציניות היא פצע, שלא פותרים כאב בכאב.

באופן הדרגתי השתחררתי מהדפוס:  קודם נתתי לכאב להתבטא, לצאת החוצה, אחר כך שאלתי את עצמי אם אני רוצה להיות צודק או אולי בריא ושמח.

אחרי עשר שנות עבודה בעיתון (אז "חדשות") הפסקתי לעבוד  שם. הרגשתי עייפות גדולה מפורמט הדעות נחרצות, מהעמידה הזו בנקודה של כן-לא-שחור-לבן.

אחרי כל כך הרבה זמן של ייצור אאוט-פוט הייתי צריך גם קצת  אינ-פוט, משהו שיכנס פנימה.

נסעתי מהארץ ויכולתי להמציא את עצמי מחדש. 

על השינוי

 

 בגיל 30 יצא לטיול ארוך  באמריקה מלווה  באשתו בנו הקט. "לא רציתי לחזור" הוא אומר.

"אני לא אחראי במובן המקובל, לא תמיד מתאים לסטנדרטים המקובלים, אלא שאני אחראי לחיות את חיי בעוצמה ובאופן מקסימלי.  החיים שלי הם לא משחק של חברות ביטוח: כמה שהשיגרה יותר קבועה, כמה שהחיים יותר בטוחים ככה השגתי יותר. בשבילי זה  לגמרי הפוך.

זו הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית בת שנתיים שלוותה בהתפתחות גדולה ברמת המודעות והיחס לעולם, להודו כבר הגעתי בוגר מאוד.

המסעדה שניהלנו הייתה ממוקמת ליד דרמסלה , מקום מושבו של הדלאי,  בין מרכזים  לויפסנה וללימודים בודהיסטיים  אליהם מגיעים מורים ותלמידים  מהעולם כולו.

"כולם עברו במסעדה  והדברים זרמו באוויר. השיחה הייתה אחרת לגמרי מאשר בפאב בלונדון למשל, ואני, רוחני פסיבי, קלטתי המון.  חזרתי לארץ אדם שונה. הפצע שלי הגליד ומשם גדלתי"

אני? רוחני?

טרם פגישתנו הייתי בטוחה כי האיש ניו אייג' לגמרי. השנה המתוקשרת  בהודו, הביקור באשרם של אושו, החברות עם דורון שפר וטיוהר (גורו ישראלי עולה) וכמובן באדולינה, סייעו לקיטלוגו (הלגמרי לא מדויק) כאדם רוחני על כל המשתמע. 

ניצן: "להגיד אני רוחני זה כמו להגיד אני צמחוני. כולם, הרי, צמחוניים, יש גם אלה שאוכלים בשר.

כל מי שחולם, כל מי שיש לו תקוות, אמונות, אהבה שאינה תלויה בדבר  ואלף ניסים יומיומיים אחרים,  חווה אספקט של החיים שאינו אספקט חומרי, לא מדיד, לא ניתן לכימות.

השימוש במושג רוחני מזיק –משהו, כיוון שהוא יוצר מחנות : אם אתה אדם רציונלי לא יהיה חלקך עם הרוחניים.

אני אדם מאוד רציונלי, זה לא אומר שבזאת מתבטלים כל הכלים האחרים שאינם אינטלקט"

אז לא תמצאו אותו מודט , לבוש בגדי לובן , מעריץ את האקזיסטנס ומדבר על אנרגיות חיוביות. פחות מדובר פה ברוח, יותר במודעות עמוקה לסביבה ולחיים. 

טבע ובית

במדבר בו בילה שנים מחייו "נקבעו" הוא אומר "הסטנדרטים. היום אני לא יכול  לחיות פרק זמן ארוך בלי לבלות בטבע, זה משפיע עלי לא טוב.

לאחרונה ביקרתי מסיבות שונות בצפון. עצרתי בואדי ראש פינה ומול הטבע המשתולל, הפריחה, הצבעים,  הרגשתי כמו בטריה שמגיעה לקו האדום ומתמלאת שוב.

בימים יפים אני חי בחצר, בין העצים, החיות והמים, הרבה  יותר מאשר בתוך הבית.

כמעט שנתיים אני חי בית הזה, בכרכור, בסביבה הכי כפרית שאפשר להשיג באזור. הבית מוקף ירוק וממוקם בתוך סמטה קטנה אליה לא מגיע אף אחד בטעות. זה האי שלי, כאן אני יכול לשכוח .

ככותב, טוב שיש  בועה שמבודדת אותך מנסיבות חיצוניות, מרעש, מקום בו תוכל לדרוך על האדמה שלך ולא על קרקע ציבורית, רעשנית ולוחצת." 

אקולוגיה מקומית וחברתית (וגם על אי-הצימחונות)

"אני לא מורעל אבל בהחלט מנסה להציל קצת טבע.  בתפיסתי הבסיסית אני  קרוב לאנשי ה-no-logo ,  נרתע ונדחה מלתת את כספי לתאגידים גדולים ודורסניים. נעלי "נייקי", למשל, יהיו הבחירה האחרונה שלי.

הבגדים שאני לובש הם מהשוק, או מהודו, או מעשה ידיה של זוגתי המעצבת. לא תיתפסי אותי אוכל במקדונלדס  או קונה "קסטרו ."

 היא  לא צמחוני, גבי ניצן, שורשיו הארגנטינאיים ממש לא מאפשרים, ומאידך  נמנע מאכילת   כבד אווז או עגל חלב.

"אני משתדל להקשיב יותר לחוקי הטבע ופחות לחוקי האדם המשתנים והמבלבלים. בטבע חיות אוכלות חיות אלא שהן עושות זאת דרך צייד ולא שחיטה. החיות הניצודות בטבע לא נתפסות בכלובים או ברפתות מולעטות באנטיביוטיקה.

האינדיאנים שצדו באפלו ביקשו את סליחתו קודם, צדו ואכלו כי זו דרכו של הטבע, זה מוסרי ונכון. אין לי בעיה לאכול  עופות חופש או פרה שרעתה באחו. לא מוסרית בעיני ההתייחסות לבעלי החיים עד שהם מגיעים אל הצלחת."

להפתעתי הוא מצהיר כי היה  רוצה לצאת פעם לצייד, לראות איך הוא מגיב ברגע האמת, במקום להמשיך ולשמור על הניתוק המתחסד הכרוך בקניית בשר עטוף ניילון בסופר. היש מי שירים את הכפפה?  

על היחס לגוף

"כילד הייתי נמוך, התחלתי לצמוח רק בגיל 15-16, פיתחתי במקום שרירים שכל וחוש הומור שיגנו עלי. רק לפני הצבא, כשנכנסתי בקלות לכושר הבנתי את הדברים ברמה היותר עמוקה.

יותר ממה שאתה עושה פיזית עם הגוף שלך חשוב איך אתה רואה אותו. הגוף שלי מאוד חזק,  בגלל שאני מתייחס  לעצמי כאל אדם כזה.

 כשאני מסתכל  בראי אני מביט בגוף שלי בהערכה, זהו כלי שאני בוטח בו. אני חושב שזה עושה אותו חזק יותר מכל  דבר שהייתי מקבל  חדר כושר.

הבעיה עם ספורט לשם ספורט היא המסר : אתה בעייתי, כך אתה אומר לגוף , בוא נתקן אותך.

לטעמי, חשוב יותר למצוא את הגישה לעוצמה הפיזית, מאשר לפתח באופן מלאכותי שרירים.

כנ"ל בכל מה שקשור לדיאטות, אין, הרי,  דבר משמין יותר ממשטר ארוך של דיאטה.

אם , לעומת זאת, אני לא אהפוך את הגוף שלי  לאויב, אלא ארגיש נח ואדע שמותר לי לאכול הכל , לא אגיע לעולם למצב של חוסר איזון פנימי, כזה שדורש אכילת יתר.

לדעתי מגיל צעיר מאוד צריך להפוך דיאטות לדבר הכי לא קולי, הכי חנוני שיש. הורים צריכים לסמוך על הילדים שלהם, לא לבלבל אותם, לא להפוך אוכל לנושא מרכזי, לדעת שכמו לכל יצור אחר יש להם איזון פנימי שאסור להפר.

האתון שלי לא זקוקה לאכילת יתר, היא אוכלת כדי לחיות, גם בני אדם. 

על הגיל

 בן 40 היום גבי ניצן, והאפור בתלתליו נותן יותר מרמז, אלא שהוא כבר לא סופר על פי השיטה המקובלת:  "איבדתי כבוד  לספירה הזו מזמן. אם אדם מתחבר לגיל הביולוגי שלו זה מתחיל להשפיע עליו, הוא מרגיש  ומתנהג כמבוגר, על פי המצופה.

אני נעצרתי בגיל 23, למשל. זו הייתה שנה טובה, ומבחינתי, פה אני מוציא דרכון ולא ממשיך הלאה. 

מעשית,  אין לגיל , מבחינתי, כל משמעות. אני יודע שיש בי צד לגמרי אינפנטילי.  גם בכתיבה שלי יש יסוד ילדותי. חשוב לי לשמור על הרובד הזה, שקיים בכולנו, ולצערי לא מקבל לגיטימציה בחברה הבוגרת." 

 על מערכות יחסים

 

על פי תעודת הזהות גבי ניצן גרוש + ילד. כבר מספר שנים הוא מחלק את יצועו וליבו עם חברה לחיים.

"היופי במערכות יחסים הן התהפוכות, לא ניתן לקשור מערכת יחסים במודל מסוים. כל זוג,  צריך, לדעתי, לבחור מה מתאים ומה לא, מבלי להתחייב על הגדרות.

כדאי לאפשר למערכת להשתנות מיום ליום, משבוע לשבוע. הרבה יותר פשוט להתחתן ולהתקבע, הרבה יותר מספק, נכון ואפשרי לקחת אחריות על החיים.

 נכון, זה לא פשוט, אבל בהחלט,  בריא יותר.

על באדולינה ועוד

 

"זה קרה להרבה אנשים", הוא מעליב כשאני אומרת שלא הצלחתי לגמור את "פרא" . "הקהל היום מורגל לחומרים מאוד מעובדים, מאוד ידידותיים למשתמש. פרא הוא אחר, לוקח זמן להבין אותו , להתחבר אליו. כתבתי אותו באמריקה והוא לא בהכרח ספר שיושב בנח על המדפים של סטימצקי" 

כמו באדולינה (שמכר יותר מ150,000 עותקים עד היום) גם הוא רב מכר,  אלא שהוא נמכר לאט ועושה הרבה פחות גלים.

"את באדולינה  אני מגדיר כמסג' נפשי. הוא לא עוסק בעניינים המוגדרים כרוחניים אלא דווקא ביכולת  להרגיש טוב עם עצמך. הוא נותן את הלגיטימציה הכל כך חסרה פה ליהנות מחייך, להיות שמח, לאהוב את עצמך,.

 היה לי חשוב שהספר יהיה מהנה מאוד, זה דבר שנוטים לזלזל בו אצלנו. המציאות מביאה אותנו לתובנות עמוקות פעמיים ביום, אנחנו ממעטים, לעומת זאת,  לחייך.

ההישג הגדול ביותר היה שהצלחתי להעלות  את אותו חיוך שנמצא מחוץ  לשיח הלגיטימי.

כשאני כותב אני לא עסוק בדרך כלל בשאלה מה יעשה הספר לקוראים עם זאת אני מתרשם מן התגובות שיש אנשים שבשבילם באדולינה הוא אירוע מכונן בחיים."    

עוד עניין אחד קטן..

 יום אחרי שנפגשנו גיליתי כי גן העדן שבכרכור סובל מזיהום אוויר לא פשוט הנובע מארובות תחנת הכח בחדרה. מייד התקשרתי לספר לו את החדשות.

"אולי זה מגיע הנה" נשמע קולו של הסופר מן הצד השני של השפופרת " לגינה שלי זה לא נכנס". מה היה אומר על זה מלך באדולינה?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר