אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זֶה יִתְּנוּ כָּל-הָעבֵר עַל-הַפְּקֻדִים


התמונה של נסים ישעיהו
תאריך פרסום קודם: 
2004

ההתרוצצות סביב אישור תקציב המדינה אינה נגמרת; ראש הממשלה ושר האוצר פוקדים את כל מי שיש סיכוי לשכנעו, וגם את מי שאין כל כך סיכוי, בניסיון לשכנע, לאיים, להבטיח, ובלבד שהתקציב יעבור ולא יצטרכו ללכת לבחירות בטרם עקירה.

נראה היה קצת מוזר שאת עקירת היהודים מבתיהם והחרבת ישוביהם, קבעו לימי בין המצרים, ימי הזיכרון והאבלות על עקירות וחורבנים קודמים; מה, אין להם שום רגישות היסטורית? ואולי דווקא יש להם, ולכן קבעו לתאריכים שקבעו? לא; יותר נראה שההשגחה העליונה היא שסובבה כך את הדברים.

ההשגחה העליונה גם זימנה לימי השמחה של שני חודשי אדר, את מחזה ההתרוצצות של הממשלה כעכברים במלכודת, סביב המאמץ לאישור התקציב. שהרי אם לא יאושר התקציב, כיצד יחריבו בימי בין המצרים את הישובים יהודיים? לא יהיה להם תקציב לכך והחורבן יידחה וממילא יתבטל.

כידוע, על פי הפשט חודש אדר הוא הניגוד של חודש אב; משנכס אדר מרבים בשמחה בעוד משנכנס אב – ממעטים בשמחה. שיאו של חודש אדר – חג הפורים, בו נתקיים ...וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשׂנְאֵיהֶם: (אסתר ט, א) בעוד נקודת השפל של חודש אב הנה בתשעה בו; היום בו נשרפו בתי המקדש הראשון והשני, ואירעו עוד כמה מאורעות חורבן בעם ישראל.

יוצא אם כן, שחודש אדר הינו התיקון לחודש אב; לחודש אדר יש את הכח לבטל את הגזירות שנגזרו לחודש אב, ולהפוך את המצב לגמרי.

האם זה מה שאנו עדים לו כעת? האם מה שקורה וימשיך לקרות בחודשי אדר שנה זו, אכן יבטל את גזירת החורבן שנועדה לחודש אב? יכול להיות; בהחלט סביר להניח שממשלת העקירה הגיעה לסוף דרכה.

האם בכך גם יתבטלו הגזירות? זה בכלל לא בטוח. הרי ישנו נוהג הרציפות השלטונית כידוע.

פתחנו את דברינו באיזכור פקידת חברי הכנסת ממפלגות שונות, כולל מפלגת השלטון הראשית, ע"י ראש הממשלה ושריו בניסיון להבטיח רוב בהצבעה על התקציב.

השבת אנו קוראים בתורה את פרשת פקודי שעניינה הוא מפרט, טכני לכאורה, של כל התרומות למשכן והשימוש בהן.

לפני כשנתיים עמדנו בהקשר זה על הפגנת המוסריות המנהיגותית של משה, אשר מיוזמתו הגיש דו"ח מלא ומפורט על כל התרומות שנתקבלו ועל השימוש בהן. אבל כאשר שם הפרשה הוא פקודי ולא איזו מלה אחרת המתאימה יותר עבור דו"ח כספי, ברור שיש כאן רמז לכך שמדברים בפרשה על העבודה האישית של כל אחד ואחד כפרט.

וכאשר קוראים באותה שבת (בספר שני) את פרשת שקלים שכל עניינה לכאורה, הוא מפקד אנושי, נוצר שילוב האומר דרשני.

(שמות לח) כא אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי משֶׁה עֲבדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן-אַהֲרן הַכּהֵן:

כד כָּל-הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכל מְלֶאכֶת הַקּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקּדֶשׁ:

וכן הלאה; פירוט מלא של כמויות הנחושת וכל יתר התרומות. לא היו צריכים משטרה שתחקור מהיכן בא הכסף או לאן הוא הלך; אפילו מבקר המדינה היה מיותר שם, כי הוגש דו"ח מלא ומפורט.

הדו"ח הזה מכמת את כל התרומות לכדי סכום כללי, אבל במקור הרי מדובר בתרומות אישיות של אנשים ונשים רבים, ובסכומים שונים; כל אחד תרם כנדבת לבו, ולא רק בטובין, גם בעבודות מיוחדות וכדומה.

מסגנונו של הדו"ח הזה עולה כי למרות שאנשים רבים השתתפו בתרומות, ותרומותיהם היו שונות בגודלן, הרי בסיכום הכולל, כולם שווים. מסך כל התרומות נבנה המשכן, נעשו כלי המשכן, ובשורה התחתונה, אין שום חשיבות לשאלה מי תרם כמה. העיקר שהעבודה נעשתה. תופעה זו קצת נוגדת את הטבע האנושי; הרי מי שתרם הרבה, צפוי שירגיש יותר שייכות ממי שתרם מעט, לא? אולי כן, אבל זהו בדיוק המסר; כולם שותפים שווים במשכן בלי קשר לגובה התרומה.

הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט

אנחנו התרגלנו לכך שיש שווים ויש שווים יותר. תמיד חשבנו שככה זה רק אצל הפוליטיקאים ומקורביהם; לאחרונה פשתה התחושה שככה זה גם כאשר ניצבים מול מערכת המשפט. גם שם כבר לא בטוח שמתקיים שוויון בין כל האזרחים בכל המקרים.

באה התורה ומלמדת אותנו בפרשת השבוע, שאותה קוראים תמיד בחודש אדר, שקיים שוויון בסיסי-מהותי בין כל היהודים, וזה משהו שאינו נתון לשינויים. יש הבדלים, אבל רק מעל לרמת הבסיס.

כה וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקּדֶשׁ: כו בֶּקַע לַגֻּלְגּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקּדֶשׁ לְכל הָעבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:

חלק זה מתייחס למה שקוראים בספר שני, שעל שם זה נקראת השבת שבת שקלים:

(שמות ל) יג זֶה יִתְּנוּ כָּל-הָעבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה': יד כּל הָעבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה': טו הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל-נַפְשׁתֵיכֶם:

זוהי רמת הבסיס בה כל היהודים שווים; זו המדרגה בה מתבטא הקשר של יהודי עם הרבונו של עולם.

(איוב לד) יט אֲשֶׁר לֹא-נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא נִכַּר-שׁוֹעַ לִפְנֵי-דָל כִּי-מַעֲשֵׂה יָדָיו כֻּלָּם: 

רק במודעות זו של תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל-נַפְשׁתֵיכֶם, תיתכן מודעות והתנהגות של שיוויון אמיתי בין יהודים בפרט ובני אדם בכלל. בהעדר מודעות זו, השונות הגלויה גוברת על השוויון המהותי ורק משלמים לו מס שפתיים לפעמים, אם בכלל.

מעניין שביחס לתרומה זו התורה משתמשת בלשון: הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל; מדוע אריכות הלשון? מה לא מספיק ברור בקביעה ש-לא פחות ולא יותר?   

ובכן כאשר מדובר בשוויון הבסיסי-מהותי, לעני עלולה להיות הרגשת נחיתות מול העשיר והוא לא יחוש שווה אליו. מאידך, לעשיר עלולה להיות הרגשת עליונות ביחס לעני.

כאשר נדרשים לתרום, העשיר מבקש להפגין את עושרו בגודל התרומה, בעוד העני עלול לחשוב, מה כבר יועילו הפרוטות המסכנות שלי. בניסוח זה, הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, רומזת לנו התורה כי שניהם נדרשים למסירות נפש בקיום השוויון המהותי; העשיר נדרש לכפות את יצרו (הטוב) ולא לתת יותר ממחצית השקל, והעני נדרש להתאמץ כדי להשתוות אל העשיר.

הזכרנו בעבר את התשובה החסידית לשאלה מדוע התורה מצווה לתת מחצית השקל, כאשר בכל המצוות נדרשת שלמות, כולל שלמות החפץ. נתינת המחצית רומזת לאדם כי לבדו הוא רק מחצית; כדי להיות שלם, הוא זקוק ליהודי נוסף.

חז"ל מספרים לנו כי כאשר המן הציע לאחשורוש עשרת אלפים ככר כסף בתמורה לרישיון להרוג את היהודים, הגיב הקב"ה באיזכור קיום מצוות מחצית השקל, שקדמה לשקלי המן וביטלה את גזירתו.

המן חשב שהוא יכול לבצע את זממו כי היהודים הם עם "מפוזר ומפורד". האחדות שיזמו מרדכי ואסתר, אחדות שמיוצגת במצוות מחצית השקל, היתה הגורם הישיר לביטול גזירות המן.

אצלנו כידוע, הפירוד מובנה בשיטה הפוליטית כפי שהראינו אך לפני כחודש. לא פלא שמצבנו נראה כפי שהוא נראה ואנחנו זקוקים לנס פורים כדי להינצל מן הגזירות הניתכות עלינו.

אבל אפשר וצריכים לסייע כביכול לריבונו של עולם להציל אותנו, בכך שנחזק את האחדות בתוכנו. שנזכור כי אמנם העבודה הפרטית של כל אחד היא חשובה ביותר, אבל לבדו הוא תמיד לא יותר ממחצית. כדי להיות שלם, צריכים להתחבר עם יהודי שני, התחברות של אחדות.

מיפקד כידוע, מדגיש את חשיבותו של כל פרט, אבל התכלית היא בַּכְּלָל. ששום פרט לא יפרד חלילה מן הכלל, כי אז הכלל לא יהיה שלם.

שמו של חודש אדר רומז לכך שכאן א' דר. יתן ה' ונראה זאת במו עינינו בנפילת ממשלת הגזירות הקשות וביטול גזירותיה בחודש אדר.

ואז יתחיל להיות טוב ליהודים.

נסים ישעיהו, תנועת אור ישראל 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו