אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשׂת אתָם


התמונה של נסים ישעיהו
תאריך פרסום קודם: 
2004

זה למעלה מחודשיים שהמדינה מתנהלת ללא תקציב מאושר; מצב כזה, שלא יצליחו לאשר את התקציב בזמן, נלקח בחשבון ונקבעה ארכה של שלושה חודשים לצורך העניין.

כעת נותר לממשלה פחות מחודש לאישור התקציב; הזמן דוחק ונעשים מאמצים לגייס בדחיפות קולות שיצביעו עם הממשלה. שהרי אם לא יאושר התקציב, יצטרכו לעבוד על פי התקציב של אשתקד, ואז לא יוכלו להקצות כספים לתכניותיו מרחיקות הלכת של ראש הממשלה.

אחת התופעות היותר שכיחות אצלנו, הנה הסחר מכר הפוליטי; עניינים הרי גורל ולעתים עקרוניים ביותר אפילו ברמה המוסרית, נחתכים בדרך של קח ותן, שמור לי ואשמור לך.

אז זה מה שמסתמן גם הפעם; ישלמו למפלגה זו או אחרת תמורת תמיכתה בממשלה, והכל על מקומו יבוא בשלום. ואיש אינו עוצר לרגע כדי לשאול, שמא ואולי אפשר גם אחרת; שמא ואולי הגיע הזמן שיגדירו סוף סוף מה הם היעדים של המדינה הזאת; שמא ואולי יגברו האינטרסים של הכלל על האינטרסים הפרטים של מגזר זה או אחר.

הבעיה היא שאיש אינו יודע מה הם האינטרסים של הכלל, כי איש עוד לא חשב על זה ברצינות. לכל היותר משליכים את הנטיה הפרטית על הכלל ומכריזים שזהו האינטרס של עם ישראל.

לפני מעט יותר משנתיים, נראה היה שמנסים להשליט פה גישה עיניינית; הוכרזו בחירות על רקע מה שהוגדר כגישה אינטרסנטית של מפלגה זו או אחרת, ונוצר הרושם שמנסים לשים קץ לסחר מכר הפוליטי. כעת, משהסחר מכר הפוליטי שב למחוזותינו ובגדול, אפשר להניח שמה שהיה לפני כשנתיים, היה תרגיל לצבירת כוח פוליטי גדול יותר; תרגיל שהצליח, יש לציין, ובגדול.

והסחר מכר הפוליטי הזה, הוא לא רק חוקי אצלנו, הוא אפילו לא נחשב פגום מבחינה מוסרית. כן, היו הערות צדקניות על סחטנות; אבל הערות אלו כוונו תמיד אל מגזר מאד מסויים, ועל כן שידרו חוסר אמינות.

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמר

אז כל העקרונות הם גמישים ומשתנים בהתאם לאינטרס הפוליטי המזדמן? נראה שבפוליטיקה שלנו התשובה היא חיובית. כמובן, גמישות העקרנות בפוליטיקה, מקרינה אל כל מערכות חיינו; הפוליטיקאים הם המודל לחיקוי בצד הסלבריטאים, ואם להם יש עקרונות גמישים – אז זה בטח מתאים לכל אחד.

האמת ניתנת להיאמר, לא בטוח שהפוליטיקאים הם שיזמו את הגמשת העקרונות; יכול להיות שהם רק נסחפו אחרי תרבות הצריכה והרייטינג. תרבות זו קובעת שכל מה שהיה טוב אתמול – התיישן, והיום צריכם לקנות חדש. שיהיה מעניין, מרגש, ובעיקר רווחי ל"מחדשים".

בין אם יזמו ובין אם נסחפו, התוצאות המוסריות-חינוכיות-חברתיות הן הרסניות. עם גמישות כזאת, רק טבעי שמה שהיה בלתי מוסרי עד אתמול, היום הוא באופנה. רק טבעי שועדה תרדוף ועדה והחינוך ילך וידרדר. ככה זה כשאין עוגן קבוע ובלתי משתנה.

ובאמת, איזה עוגן אפשר כבר להציע? הרי אדם, טבעו לשנות את דעתו ואת נטיותיו מזמן לזמן, ורק טבעי שגם העקרונות ישתנו, הלא כן?

נראה איזו תשובה נצליח לדלות מפרשת השבוע שלנו; הפרשה פותחת בפסוק:

(שמות לה) א וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשׂת אתָם:

(רש"י) וַיַּקְהֵל משֶׁה. למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר.

כלומר, ביום הכיפורים ירד משה מן ההר, ולמחרת הקהיל את העם; מה זה משנה לנו מתי בדיוק היתה הקהלה זו? ומדוע לא להניח שההקהלה היתה באותו יום שירד מן ההר, ולא למחרת?

ובכן, ירידה זו של משה מן ההר היתה לאחר ששהה שם בפעם השלישית ארבעים יום וארבעים לילה. בפעם הראשונה ירד עם הלוחות בי"ז בתמוז, ושבר אותם למראה העגל אשר עשו; הפעם השניה הוקדשה לבקשת מחילה על חטא העגל, והוא ירד בסוף חודש אב עם ההוראה להכין לוחות חדשים; בפעם השלישית ירד עם הלוחות השניים ביום הכיפורים, לאחר שה' סלח לנו על חטא העגל.

וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

בפרשת השבוע שעבר קראנו:

(שמות לב) א וַיַּרְא הָעָם כִּי-בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרן וַיּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ: 

על נושא זה דיברנו בשבוע שעבר כמו גם בשנים קודמות; נקודת העניין היא שחטא העגל היה מרד נגד הקב"ה. המרד הזה התחיל ב- וַיִּקָּהֵל הָעָם; התקהלות ספונטנית שבלי ספק היתה זוכה לשבחים מפליגים בתקופתנו הדמוקרטית. מה יותר דמוקרטי מזה שרוב מוחלט בוחר לעצמו נתיב, גם אם הוא הפוך מן הנתיב בו הלכו עד אתמול?

מסתבר שגם גבולות המסגרת הדמוקרטית צריכים להיות ברורים; אם חורגים מגבולות המסגרת, זו כבר לא דמוקרטיה. מה זה כן? תלוי מי חורג, אם זה השליט – אז זו דיקטטורה; אם העם חורג – זו אנרכיה. ובהחלט יתכן (כמו אצלנו?) שחריגה מצד אחד מביאה חריגה נגדית; השלטון נוהג כדיקטטור, העם מידרדר לאנרכיה, והסוף – מי ישורנו.

וזה קורה כתוצאה מאותה גמישות רעיונית; כתוצאה מכך שאין עוגן קבוע ויציב. ואת העוגן הזה מציב לנו משה רבנו בפרשת השבוע.

התורה מעידה כי בעקבות תגובת ה' למעשה העגל, נתפס העם למצב רוח קשה:

(שמות לג) ד וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת- הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא-שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו:

כאשר משה עלה להר בפעם השניה, הם היו שרויים באבל; וכאשר שב בלי לוחות חלופיים, היה ברור להם שחטאם עוד לא נמחל. כאשר ירד מן ההר בפעם השלישית עם הלוחות השניים בידיו, סביר להניח שהתקהלו סביבו מתוך שמחה גדולה מאד; בצדק הם ראו בכך אות ששוב הם רצויים לפני ה'.

לדברי רש"י, משה לא ניצל התקהלות ספונטנית זו כדי להעביר לעם את ההוראות; רק למחרת הוא הקהיל אותם במיוחד. מה הרעיון? מדוע לא לנצל את ההתקהלות הספונטנית? ובכן כאן ההתקהלות הספונטנית היתה חיובית, אבל עצם היותה ספונטנית הופך אותה לבעייתית.

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה'

בפרשת תצווה ראינו שמשה הוא מומחה לתורת הנפש ומסוגל להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד; כאן אנו רואים שהוא מבין גדול גם בפסיכולוגיית ההמונים.

בשפה של ימינו אולי היו אומרים שהעם היה שרוי באופוריה; במצב רוח כזה, כל הוראה של משה תתקבל ותבוצע מיידית מתוך התלהבות. אלא שהתלהבות, טבעה שהיא שוככת לאחר זמן. התלהבות גם עלולה להטות לכיוונים לא רצויים כמו שראינו בפרשה הקודמת והזכרנו לעיל. התלהבות פירושה גם שעושים כי רוצים לעשות, כי כרגע יש לי מצב רוח מתאים לעשות; הבעיה היא, מה יקרה לאחר שתשכך ההתלהבות.

משה מודע לבעייתיות הזאת והוא מעדיף שהעם יִקָּהֵל לקריאתו לצורך קבלת הוראות; הוא לא סומך על התקהלות ספונטנית. כך יהיה ברור לעם שיש מסגרת וצריכים לפעול בתוכה.

ומהו המסר שמעביר משה לעם לאחר ההקהלה היזומה? כאמור, חטא העגל היה מרידה בה' יתברך; חשבו שהוא שולט, אבל לא בכל התחומים. בא משה ומגיש לנו את התיקון לחטא זה:

ב שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל-הָעשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת:

הנה לנו גילו מלכות ה' במסגרת הזמן. יום שהוא בתוך הזמן, היום השביעי, אבל הוא גם מעל הזמן, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'.

עוד הוא מורה לעם:

ה קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת:

והתכלית היא בניית מקדש לה'. בית גשמי בו כל אחד יוכל לראות ולחוות את מלכות ה' במקום, בעולם. ומה שנשאר זה שכל אחד כפרט יקדיש את עצמו לה' וכך תתגלה מלכות ה' גם בנפש.

זהו העוגן שמשה רבנו מציע, וזה בדיוק מה שחסר לנו במדינה הזאת. לכן הכל אצלנו זה אינטרסים ואין שום עיקרון יציב. וכשאין שום עיקרון יציב, אין גם שום יציבות בחיים בכלל.

ומה שנותר לכאורה, זה להתפלל לה' שישלח לנו את משיח צדקנו מיד ממש; אבל זו תפילת שווא, לענ"ד עכ"פ. כי כעת זה תלוי בנו; אנחנו אמורים ליזום את ההתקהלות הנכונה תחת דגלו של משה/משיח.

ואז יהיה רק טוב ליהודים.

נסים ישעיהו, תנועת אור ישראל 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו