אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

וַיְהִי חשֶׁךְ-אֲפֵלָה


התמונה של נסים ישעיהו
תאריך פרסום קודם: 
2004

דומה, כי מאז ומעולם היו כאן הקיטובים, פערים בין קבוצות שונות באוכלסיית המדינה. כלכלנים בעלי נטיות סוציאליסטיות או סתם בעלי שכל ישר, מזהירים מפני הפערים הכלכליים ההולכים ומתרחבים; סוציולוגים מתריעים מפני פערים חברתיים ההולכים ומעמיקים; אנשי חינוך מטרידים את מנוחתנו בתחזיות קשות הנסמכות על הפערים בחינוך. ועוד לא דיברנו על הפערים שבין הימין והשמאל ועל הפער בתחום העדתי, והדתי.

הפערים הנ"ל ועוד אחרים שלא נימנו כאן, נראו תמיד כמו גזרת גורל שיש להיאבק בה, או להשלים עמה מחוסר ברירה. איש לא הציע מעולם לטפח את הפערים בין חלקי החברה השונים.

בעצם, היו כאלה שהתבטאו בניסוחים המדגישים את הפערים ואף מעודדים אותם, אבל אליהם התייחסו כאל שוליים בלתי מייצגים. עכ"פ, מערכות השלטון השונות תמיד שילמו מס שפתיים לצימצום הפערים ולשוויוניות המיוחלת.

מטבעו וגם מהגדרת תפקידו, שלטון אמור לאחד; הוא אמור לייצג ולהנהיג את אלה שבחרו בו וגם את אלה שמתנגדים לו. גם המונהגים אמורים לקבל את מרותו של השלטון כל עוד הוא מכהן, וכל עוד אינו חורג מן המסגרת שבתוכה הוא אמור לפעול.

לאחרונה אנו זוכים להיות עדים לחידוש מופלא: הגברת הקיטוב הפנימי, בעידוד השלטונות.

לא נלאה את עצמנו ואת הקוראים בניסיון לעקוב אחר המהלכים השלטוניים שהובילו לחידוש מופלא זה; בשלב זה נסתפק בציון העובדה שלראשונה מאז פרוץ המדינה יש – בעידוד "ממלכתי" – התארגנויות של קבוצות אזרחים נגד קבוצות אחרות, ואין זה משנה כלל מי נגד מי ולמה. אבל כרגיל, אין ענייננו בתופעות הגלויות שאותן כל אחד יכול לראות.

אנחנו מחפשים רק את השורש של תופעה מסוכנת זו. אולי חשיפת השורש הנגוע תאפשר את ריפוי האילן כולו.

תּוֹרָה אַחַת, יִהְיֶה לָאֶזְרָח, וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם

לפני כמה שבועות כתבנו משהו על כך ש-תנאי לקיום מחלוקת הוא הנחת יסוד משותפת לבעלי המחלוקת. הנחות יסוד שונות – מציבות את "בעלי המחלוקת" על מישורים שונים, ואז אין מחלוקת. כלומר, מחלוקת תיתכן אך ורק בתוך מסגרת מוסכמת.

לדוגמא: במחלוקת המובאת בפני בית דין, התובע והנתבע יטענו שניהם ביחס לאותו חפץ. אם התובע טוען, מצאתי חפץ זה ועל כן הוא שלי, והנתבע טוען, לא אתה מצאת, אלא אני – יש כאן מחלוקת. אבל אם יטען הנתבע 'שלי הוא החפץ לאחר שרכשתיו בחנות פלונית והנה החשבונית' – אין כאן מחלוקת.

מסתבר שהנחת יסוד משותפת, הכרחית לא רק לקיום מחלוקת, אלא לעצם הקיום של כל מסגרת. הנחת יסוד משותפת בדבר הבסיס הרעיוני של המסגרת, בדבר תכליתה ובדבר דרכי הפעולה שיש לנקוט בדרך להשגת אותה תכלית.

מחלוקת בדבר דרכי הפעולה שיש לנקוט, אינה מסכנת את קיום המסגרת; לא כן מחלוקת בדבר הבסיס הרעיוני ובדבר עצם תכליתה של המסגרת. מחלוקת כזאת מלמדת כי המסגרת כבר אינה קיימת.

מי שהנחות היסוד שלהם שונות – יוכלו, אולי, להקים קואליציה אד-הוק, אבל לעולם לא יוכלו לקיים מסגרת משותפת לאורך זמן.

העניין הוא, ש-כמקובל במחוזותינו – דוחים לימים אחרים את אי ההסכמות העקרוניות; בינתיים, רבים על דרכי הפעולה. מתעלמים מן העובדה שכאשר אין יעד משותף – שום דרך לא תוביל לשום מקום.

 האזנה להתבטאויות של הצדדים לקיטוב המחריף והולך אצלנו, מלמדת כי תמו להם ימי הקואליציה שנחזתה להיות מסגרת משותפת נצחית. ואין אנו מדברים על אמירות מתלהמות; אנחנו מדברים על האמירות הפשוטות. על כך שמצד אחד מדברים על 'מלחמת אחים' ה' ישמור, בעוד מצד שני מדברים על 'מלחמת אזרחים'. מצד אחד מדברים על הארץ כנחלת אבותינו, ומצד שני מדברים על זכויות שיש (גם) לאחרים על אותה ארץ.

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ

בפרשת השבוע אנו קוראים על המכות האחרונות אשר הכה ה' את מצרים, ועל יציאת מצרים בפועל. הנה תיאור המכה האחרונה:

(שמות יב) כט וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה. ל וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם;  כִּי-אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת. לא וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי--גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה', כְּדַבֶּרְכֶם. לב גַּם-צֹאנְכֶם גַּם-בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם, וָלֵכוּ; וּבֵרַכְתֶּם, גַּם-אֹתִי. 

על הנחות היסוד השונות בין משה לבין פרעה, עמדנו בהזדמנות קודמת; פרעה חשב שהוא מנהל את העולם בעוד משה בא ומדבר בשם ה' שהוא האלוקים, והוא המנהל את העולם.

עכשיו, גם פרעה מודה כי 'ה' הוא האלוקים' ומבין סוף סוף שמוטב לו להכנע מפניו, אבל לא פרעה מעניין אותנו כעת. אותנו מעניין מה שקורה איתנו, ומה אנחנו יכולים ללמוד מפרשת השבוע אודות מצבנו כיום. האם ניתן להיעזר בפרשת השבוע לזיהוי השורש הנגוע, ובעיקר לריפויו?

אשתקד עמדנו על כך שיציאת מצרים מהווה חוויה מכוננת בתולדותינו; אשר על כן, במצוות רבות אנו זוכרים ומזכירים את יציאת מצרים. המעניין הוא שכבר בפרשה שלנו, עוד בטרם נסתיים סופית העימות עם פרעה וחילו בים סוף, מופיעה המצווה להשתמש ביציאת מצרים כמוטיב מרכזי בחינוך הילדים. וזה מופיע פעמיים באותו הפרק:

(שמות יג) ח וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר; בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה ה' לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם. 

יד וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר--לֵאמֹר מַה-זֹּאת; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו--בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.

קצת מוזר הרעיון הזה, לחנך את הילדים על הנחת יסוד שנגזרת מן העובדה ש-"עבדים היינו לפרעה במצרים". אולי אם נתבונן בפסוקים אלו, נבין את הרעיון. מה פירוש בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי? ובאילו נסיבות יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר--לֵאמֹר מַה-זֹּאת? 

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, לְחָק-לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד-עוֹלָם

כל פרט מבני ישראל, כדי לזכות לצאת ממצרים, היה חייב לקיים שתי מצוות: קרבן פסח וברית מילה. משה מעביר הוראות אלו לבני ישראל כרוחן וכלשונן, ולסיום הוא אומר להם:

(שמות יב) כה וְהָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם--כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר; וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת.  כו וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם:  מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם.  כז וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל; (...) 

הוראות אלו נאמרות לעם זמן קצר לפני שהתחוללה מכת בכורות; כבר בשלב זה, עוד בטרם יצאנו ממצרים, משה מורה לנו להפנים את המסר ולשמר אותו לדורות; לא בכוחנו יצאנו ממצרים וגם לא בכוחנו נכבוש את הארץ. ה', הוא הנותן לנו כח לעשות חיל.

זוהי הנחת היסוד הנלמדת מפרשת השבוע שלנו, ועל הנחת יסוד זו, אנחנו אמורים לבנות את מערכת החינוך שלנו.

ותגובת העם – (...) וַיִּקֹּד הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. כח וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל;  כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ.   

כעת, אם נחזור למה שפתחנו בו – האם יש קשר בין הנחת היסוד של היהודים החיים במדינת ישראל, לבין חוויית היסוד של עם ישראל – יציאת מצרים בכוחו של ה' יתברך, ולא בכוחנו אנו?

ואותה שאלה נשאלת לגבי התכלית שלנו פה בארץ חמדת; האם יש בכלל תכלית? מישהו מוכן לספר לח"מ, מהי אותה תכלית?

האמת, כשם ששימוש במונחים כאלה ואחרים מלמד על הנחת היסוד של המשתמש באותם מונחים, כך מעשים או תכניות מלמדים על הנחות היסוד של המתכננים, ועוד יותר מן המונחים.

הנחת היסוד של מקימי המדינה היתה התנתקות מתורה ומצוות. אלה דברים שמתאימים לגולה, אמרו; שם, בין גויים, המצוות עזרו ליהודים לשרוד. פה בארץ – זה מיותר, אמרו. ועשו.

כעת הגענו אל התכלית; כעת מתנתקים גם מהארץ. אבל כאמור, הכל מתחיל בהנחות היסוד ובחינוך שהושתת על אותן הנחות יסוד. הגיע הזמן שנתפקח, כי חפצי חיים אנו.

ואז יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.

נסים ישעיהו, תנועת אור ישראל 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו