אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל-אַחֶיךָ


התמונה של נסים ישעיהו
תאריך פרסום קודם: 
2004

רבים וגם טובים, מהם חכמים ואף נבונים, מנסים להבין את דרכי ההתנהלות של הממשלה בתחומים שונים – ולא כל כך מצליחים. זה נכון להתנהלות המערכת השלטונית בכלל ונכון מאד גם להתנהלות הפרטית של אנשים שונים המכהנים בתפקידים שלטוניים. פה ושם יש איזה הסבר טכני למהלך כזה או אחר, או אפילו הסבר רעיוני, אבל אלה מקרים היוצאים מן הכלל. הכלל הוא שלא באמת מבינים.

כאשר במערכת השלטונית מכריזים על יעד כלשהו להשגה, די שכיח לגלות כי המהלכים להשגת אותו יעד פועלים בדיוק בכיוון ההפוך, ואת זה מגלים על פי התוצאה שהיא רחוקה מאד מן היעד המקורי. הדוגמאות לכך רבות מספור ואין בכוחנו לפרט; אז אולי נתמקד בפרט אחד אופייני, וממנו – כל אחד יגזור גזירה שווה לתחומים שמעניינים אותו.

ככלל, אפשר להתווכח על יעד כזה או אחר אם הוא יעד ראוי או לא, ועל מהלך כזה או אחר אם הוא מוביל אכן אל עבר היעד, או שמא בדיוק לכיוון ההפוך; אבל כשמתבוננים בתמונה הכוללת של חיינו פה בארץ חמדת, ועוד יותר כאשר מקשיבים לאנשים אשר השתתפו בגופם בהקמת המדינה – נראה די ברור שיש פער גדול מדי בין התקוות והציפיות המקוריות, לבין מציאות החיים הקשה במדינה שהתכוונה להיות מדינת היהודים.

אמרנו שנתמקד בפרט אחד אופייני, ובחרנו ברמת הביטחון האישי שחש יהודי במדינתו העצמאית, אשר הוקמה בנחלת אבותיו. באותה מדה יכולנו לבחור בחינוך, ברווחה או בכל נושא אחר, אבל על פי ההלכה, פיקוח נפש דוחה... כידוע.

מדינת ישראל הנה המקום היחיד בתבל בו – כנתון של קבע – יהודי מאויים רק מפני שהוא יהודי.

על עובדה זו – ספק אם יהיה מי שיחלוק; על כך שהיעד המקורי היה אחר לגמרי – אין ספק שאיש לא יחלוק. היעד המקורי היה לבנות, פה בארץ נחלת, מקלט בטוח ליהודים בכלל ולכל יהודי בפרט.

אז מה השתבש?

וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק

ביום ד' השבוע חל צום העשירי. הוא נקרא כך על שם שיוצא בחודש טבת, שהוא עשירי למניין החדשים מניסן, והצום הוא לזכר התחלת המצור שבסופו נחרבה ירושלים בידי נבוכדנצר מלך בבל.

בדורנו, נקבע יום זה כיום הקדיש הכללי לזכר נרצחי השואה שלא נודע יום מותם הי"ד, בידי הנאצים ימ"ש. אבל העיקר כאמור, הוא זכר המצור שהחל ביום זה לפני כאלפיים ושש מאות שנה.

מעניין, אלפיים ושש מאות שנה זה משהו כמו מאה דורות; מאה דורות, מדי שנה בשנה, באותו יום בשנה, יהודים צמים לזכר אותו אירוע לאומי קשה, ואינם חדלים. ולא רק שאינם חדלים, גם קוראים תפילות ההופכות את האירוע הקשה של אז, לחוויה שחווים עכשיו.

לבני דורנו, האמונים על נהנתנות כמסר, על אופנות מתחלפות כטעם החיים, על תרבות הרייטינג, קצת קשה להבין את הרעיון; אלפי שנים לזכור ולהתאבל על אירוע שאפילו לא כתוב בספרי ההיסטוריה שמחוץ לתורת ישראל – זה נראה אנכרוניזם בהתגלמותו.

מספרים על יהודי תושב ישראל, חבר בכיר במפלגה המכונה חרדית, שביקר בגרמניה לרגל עסקיו. הימים היו ימי חודש אב כולל צום תשעה באב. באותו יום צום, חיפש אותו בדחיפות אחד מבעלי העסקים הגרמנים. הוא מצא אותו יחף, יושב על הארץ וקורא בספר קטן בטון בכייני. המום משהו, שאל את המלווים, מה קרה? אלה סיפרו לו כי היום חל תשעה באב ומתאבלים על חורבן בית המקדש לפני אלף ותשע מאות שנה. לאחר הירהור קצר הפטיר האיש, גוי: עכשיו ברור לי איך היהודים מחזיקים מעמד אלפי שנים גם כאשר הם מנותקים מאדמתם.

לאותו יהודי, כמו למיליוני יהודים במהלך הדורות, היה ברור כי יש עבר ויש עתיד. וההווה – הוא רק מגשר בין העבר לבין העתיד. בעבר חיינו בארץ אבותינו, והקשר שלנו עם בורא העולם ומנהיגו, היה זמין ביותר באמצעות בית המקדש, וכך ויותר מכך, יהיה גם בעתיד.

הדור הנוכחי, ידע אותו יהודי ויודע כל יהודי, הנו חוליה בשרשרת הדורות של עם ישראל; ושרשרת היא שלמה רק כאשר כל חוליותיה במקומן. חוליה כי תינתק חלילה – נפגמה השרשרת ואבדה החוליה.

הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים

פרשת השבוע שלנו, ויחי, חותמת את החומש הראשון בתורה, ספר  בראשית; מנהג ישראל להכריז בסיום קריאת הפרשה האחרונה של כל חומש, "חזק חזק ונתחזק". שלוש פעמים 'חזק'. במה צריכים להתחזק, ועוד שלוש פעמים? ובכן, כל חומש לפי עניינו.

אחד המסרים המרכזיים בספר בראשית הוא 'מעשי אבות סימן לבנים'. או בלשונו של הרמב"ן:

אומר לך כלל, תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו: (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים.

סימן זה גם מסר, רעיון שאותו יש לשמר. הארכנו בנושא זה בהזדמנות קודמת, אז הפעם ננסה להתמקד רק במציאת המסר אשר יענה לשאלותינו בפתיחת הרשימה, מה השתבש, ומדוע הכל הולך הפוך? ננסה למצוא תשובה בדברי הפרידה של אבינו יעקב:

(בראשית מט) ג וַיּאמֶר יַעֲקב אֶל-יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אתִי:

יוסף הוא השליט על הארץ; הוא בעל הסמכות שבידו למלא את משאלות אביו ועל כן הדברים מופנים אליו. עיקר הדברים:

ד וַיּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם:

ה' נתן לי את הארץ ולכן יש לי הסמכות לחלק אותה כרצוני, ובלבד שאתן אותה לצאצאי. מכיוון שכך, הריני נותן לך חלק כפול בארץ:

ה וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד- בּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי-הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי:

שבט יוסף יתחלק לשנים ובניו יירשו שני חלקים בארץ כאילו היו שני שבטים, בני יעקב.

 יעקב ידע שהוא רשאי לעשות זאת כי הברכה וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים נאמרה לו לאחר שנולדו כל בניו. מכך הסיק כי הברכה מתייחסת לנכדיו שיהיו 'עמים' בלשון רבים. 

וְהָיָה אֱלֹקִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ אֲבתֵיכֶם

לאחר שיעקב חושף בפני יוסף את הבסיס הרעיוני-היסטורי למתנה שהוא נותן לו, הוא ממשיך ומתאר את העתיד לקרות לצאצאיו על אותו בסיס היסטורי-רעיוני, אבל קודם הוא מברך את בני יוסף בזו הלשון:

טו וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף וַיּאמַר הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹקִים הָרעֶה אתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה: טז הַמַּלְאָךְ הַגּאֵל אתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:

בברכתו, קושר יעקב את אפרים ומנשה אל אברהם ויצחק ואליו עצמו; בכך הוא הופך אותם לחוליה, אחרונה בינתיים, בשרשרת שתחילתה באברהם, המשכה ביצחק, ביעקב וביוסף. ומה הלאה?

כא וַיּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף הִנֵּה אָנכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹקִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ אֲבתֵיכֶם:

בהווה אתם גרים במצרים; עדיין לא משועבדים פיזית, אבל בהחלט לא רשאים לצאת ולבוא כרצונכם. אלא שההווה הוא רק שלב מעבר בין העבר לבין העתיד. וכשם שהעבר כולו, כמו למשל הפיכת אפרים ומנשה לשני שבטים מן המניין, התבסס על הבטחת הבורא יתברך – כך ההסתכלות על העתיד חייבת להתבסס על אותן הבטחות.

חשוב לזכור, ואת זה מדגיש היטב יעקב אבינו: הארץ היא ארץ אבותיכם. היא אינה נחלתכם הפרטית, ולפיכך אינכם רשאים לעשות בה כרצונכם.

אולי מישהו עוד לא הבין את התשובה לשאלות שהעלינו, אז נגיד בפירוש; הבעיה שלנו היא שניתקנו את עצמנו משרשרת הדורות ומתייחסים אל ארץ אבותינו כאל נחלה פרטית שלנו. כאילו אנחנו והדור שלנו, זה מה יש. לא נחלת אבותינו וגם לא נחלת בנינו.

אולי כדאי להזכיר כאן את מה שאמר חכם אחד: עם המוותר על עברו הרעיוני, מוותר בכך על עתידו הפיזי.

באין עבר – גם עתיד לא יהיה. נשוב אל המודעות ההיסטורית; נתייחס אל הארץ כאל נחלת אבות ואל חיינו כאל חוליה בשרשרת הדורות, ואז גם עתידנו יהיה מובטח.

ואז יהיה רק טוב ליהודים.

נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו