אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כַּלֵך מלשון הרע הזה


התמונה של נסים ישעיהו
תאריך פרסום קודם: 
2004

השיח הציבורי אצלנו משופע בהתייחסויות לגופם של אישים; תוקפים אישית את השר פלוני ואת הממונה אלמוני, בגלל מעשים שעשו או לא עשו בתחום אחריותם. תופעה זו אינה חדשה אצלנו למרבה הצער, אבל דומה כי היא מחריפה והולכת.

אולי זו הרגישות שפיתח הח"מ, ואלוי באמת ישנה החרפה של התופעה; מה שבטוח, מאד לא נעים לראות את אותם שלטי חוצות הנושאים תמונות של אישים, בליווי טקסט שנון ובלתי מחמיא בעליל.

נדמה כאילו הנחת היסוד היא שלא ניתן לנהל מאבק רעיוני, בלא לתקוף את מייצגיו של הרעיון אישית; האמנם לא ניתן?

פעמים רבות הסברנו כאן, כי שורש הבעיות אצלנו – שורש תהליכי החורבן – נעוץ בהנחות היסוד שעליהן הושתתה מדינה זו. לא פעם נכתבו, בתגובה לדברינו, דברים קשים ביחס לאישים כאלה ואחרים.

ואנחנו תוהים, האמנם זו הדרך ואין בִּלְתָּהּ? לפעמים אנחנו מרגישים אי נעימות בעמדת החריג בנוף של השיח הציבורי; נראה כאילו ההימנעות שלנו מכל התקפה אישית, מציבה אותנו בעמדת ה-"ילד טוב ירושלים". זה שלא מועיל לא מזיק.

כדרכנו, אנחנו משתדלים להיות צמודים להוראות התורה, וגם בנושא זה כמובן, יש הוראות ברורות בתורה.

פרשת השבוע מספרת לנו אודות חיי יצחק אבינו; זה שלא עזב את הארץ אפילו ליום אחד, כי היה קדוש מד בשביל חוץ לארץ. 

(בראשית כז) א וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאת וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדל וַיּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי:  

מדוע כהו עיניו של יצחק? באותה תקופה, בגילו עוד נחשבו צעירים, ודוקא הוא מזדקן מהר ומתעוור? והשאלה עוד מתחזקת אם זוכרים שיצחק זכה לברכה מפורשת מהקב"ה: 

(בראשית כה) יא וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם-בְּאֵר לַחַי ראִי: 

אמר הקדוש ברוך הוא, יכהו עיניו

ברכה של הקב"ה, אמורה בין השאר גם למנוע מחלות וכל מיני תופעות לא נעימות של זיקנה, וביחוד זיקנה מוקדמת. אז למה בכל זאת מתעוור יצחק? הנה הסבר של חז"ל לתופעה:

(תנחומא) למה כהו עיניו? לפי שהיה צפוי לפני הקב"ה שיצחק יברך לעשו; אמר הקדוש ברוך הוא, יכהו עיניו ויבא יעקב ויטול את הברכות ולא יהא יודע יצחק למי הוא מברך.

ואכן, זהו המשך דבריו לעשו:

ב וַיּאמֶר הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי: ג וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד: ד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת:

כלומר, כל עניין העיוורון של יצחק נועד לדבר אחד; למנוע את הברכות מעשו שאינו ראוי להן, ואף עלול להשתמש לרעה בכח שיעניקו לו אותן ברכות, ולאפשר ליעקב לקבל את הברכות המגיעות לו בדין.

אבל כאן נשאלת שאלה פשוטה: מדוע לא לספר ליצחק את האמת אודות בנו הבכור, ובכך למנוע מראש את הרצון השגוי שלו לברכו? הרי הקב"ה דיבר אתו כשרצה; מדוע לא אמר לו כלום אודות עשו?

ואותה שאלה ניתן לשאול ביחס לרבקה; לשם מה התרגיל המבריק הזה, עם גדיי העזים והעורות שהלבישה על ידיו של יעקב, הכל כדי להטעות את יצחק ולקבל את הברכות במרמה, תוך סיכון מודע לקבל קללה במקום ברכה ח"ו? הרי יכולה היתה לספר ליצחק את האמת אודות בנם, ולמנוע את כל המהלך מזמין הצרות.

ויש להניח שיצחק לא היה מופתע אם היו באים ומספרים לו את האמת אודות בנו; הוא ידע באופן כללי שעשו אינו הולך בדרך הנכונה, אבל תלה זאת בנשותיו שעבדו אלילים. עם זאת, הוא היה מודע לכך ש"אין שם שמים שגור בפיו של עשו", ובהחלט סביר שאילו אמרו לו את האמת אודות עשו, הוא היה מברך את יעקב מיוזמתו. עובדה היא שלאחר מעשה, לאחר שיעקב זכה בברכות, יצחק אישרר אותן באומרו: גַּם-בָּרוּךְ יִהְיֶה, כי ידע שיעקב ראוי לאותן ברכות.

וכי דלטור אני?

הרבי מלובביץ' מסביר, כי הקב"ה נמנע מלספר ליצחק אודות רשעותו של עשו, מפני שהוא נזהר מלספר לשון הרע. איך יודעים שהקב"ה נזהר מלשון הרע? הרבי מזכיר את המסופר בספר יהושע:

(יהושע ז) י וַיּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נפֵל עַל-פָּנֶיךָ: יא חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן-הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם:

דברים אלו נאמרו ליהושע בתגובה לתפילתו לאחר המפלה בָּעַי; שם ניגפו ישראל לפני אנשי העי ויהושע מצר על כך ושואל את ה' אם בשביל זה יצאנו ממצרים וכו'. על כך באה תשובת ה' בפסוקים המצוטטים.

(תנחומא) כיון שאמר הקב"ה ליהושע חטא ישראל, אמר לו יהושע, מי חטא? א"ל, וכי דלטור (מלשין) אני? הטל גורלות ותדע.

יהושע מטיל גורלות עד שלבסוף נלכד עכן בן זרח משבט יהודה. כבר בתחילת הפרק, מסופר ברצף אחד על מעילתו של עכן ועל היציאה למלחמת העי. עם ישראל נענש על חטאו של עכן, אבל הקב"ה מסרב לגלות ליהושע את שמו של החוטא; הוא אינו מספר לשון הרע. יהושע צריך להתאמץ ולגלות בעצמו מי החוטא.

לכאורה, מה כבר הבעיה? הרי אצלנו אומרים את האמת ורק את האמת(???) אודות אנשי השררה שאותם תוקפים, אז איפה פה הבעיה? אבל גם מה שהקב"ה נמנע מלספר ליצחק וליהושע, היתה האמת. בכלל, צריכים לדעת שאיסור לשון הרע, לא מתיחס לדברי שקר; כאשר מדובר בשקרים, ההגדרה היא 'מוציא שם רע' שזה לכאורה חמור הרבה יותר.

והנה סיפור מן התלמוד (התרגום על אחריות הכותב) להמחשת הרעיון:

בפני רבנו הקדוש הובא גט לאישור; עיין בו ואמר, חסר כאן תאריך אז הגט פסול; אמר לו ר' שמעון בנו, שמא הצפינו בתוכו את התאריך? בדק שוב ומצאו. הביט רבנו הקדוש בגט באי רצון על שהוא כזה מסובך, בעוד עליו להיות פשוט ומובן לכל אדם. אמר לו בנו, לא אני כתבתיו, ר' יהודה החייט כתבו; א"ל רבנו הקדוש, כלך מלשון הרע הזה.

שמתוך טובתו בא לידי רעתו

לכאורה, איזה לשון הרע יש כאן? הרי ר' שמעון אמר אמת. גם לא היתה כאן השמצה מכוונת; רק לנקות עצמו מחשד, ביקש. אבל אביו הקדוש רואה בכך לשון הרע, והגמרא מספרת לנו על כך כדי שנדע מהם גבולות המונח הזה 'לשון הרע'.

וכאילו לא די בכך, ממשיכה הגמרא באותו מקום ומביאה סיפור נוסף:

בהזדמנות אחרת, היה יושב לפניו וקורא בספר תהלים; אמר רבנו הקדוש, כמה מיושר כתב זה; אמר לו בנו, לא אני כתבתיו, יהודה החייט כתבו. אמר לו, כלך מלשון הרע הזה.

כאן החמיא רבנו הקדוש למעתיק על כתיבתו הנאה; הבן חשש שאביו ייחס לו כתב נאה זה שלא בצדק, והצביע על הכותב כדי להימנע ממחמאה שאינה מגיעה לו. גם על כך מעיר האבא, כלך מלשון הרע הזה.

שואלת על כך הגמרא:

אמנם במקרה הראשון יש לשון הרע; אבל כאן, איזה לשון הרע יש? הרי מדובר במחמאה. ומביאים תשובה בשמו של רב דימי; דתני רב דימי אחיו של רב ספרא, לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו.

מכירים את התופעה שמישהו חולק מחמאה לזולתו, ומיד נמצא מי שקופץ עם השמצה, סתם לאיזון? אז מוטב להימנע גם ממחמאות.

והמסקנה למעשה, אומר הרבי, אם על עשו הרשע נמנע הקב"ה מלספר לשון הרע, קל וחומר שאנחנו צריכים להזהר מכך כלפי יהודים השייכים לממלכת כוהנים וגוי קדוש. וגם אם נדמה שמישהו חטא, הרי כבר לימדה אשתו של ר' מאיר בעת שרשעים הציקו לו והוא התפלל שיעלמו: נאמר "יִתַּמוּ חטאים מן הארץ" ולא חוטאים.

אז צריכים לתקוף את החטאים ולעשות זאת הכי יסודי והכי חריף שמצליחים. אבל לתקוף את מי שלדעתנו הם חוטאים – זה סתם לשון הרע. וכידוע, לשון הרע זה מהעברות החמורות ביותר, ואין להאריך עוד בעניינים שליליים.

אז נקשיב לעצמנו בכל בוקר בעת שמבקשים מה' שיצילנו מלשון הרע, וה' יקשיב לתפילתנו וישלח לנו את משיח צדקנו מיד ממש. 

 

ואז יהיה רק טוב ליהודים.

נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו