אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זַעֲקַת סְדם וַעֲמרָה כִּי-רָבָּה


התמונה של נסים ישעיהו

קצת קשה לחדש כל שבוע. מה גם שהמציאות עולה על כל דמיון וקצב ההידרדרות הולך וגובר מיום ליום. אצלנו, בכל רגע נתון עומדים על הפרק עניינים הרי גורל ליהודים בארץ ישראל בכלל ולמתיימרים להנהיגנו בפרט.

לא תמיד זה היה כך; בעבר, היתה לפחות מראית עין של רגיעה, לתקופות ארוכות או קצרות. לאחרונה אין רגע דל, ודומה כי קצב האירועים וההכרעות הגורליות בעקבותיהם – הולך וגובר.

ביממות האחרונות, שוב ושוב מנסים להבין מי נגד מי, ולמה. ראש הממשלה מוביל תהליך שאיש מבוחריו לא חזה אפילו בסיוטי הלילה הכי מפחידים שלו. לצידו ומאחוריו מתייצבים מי שעד לא מזמן דיברו עליו כעל מי שאינו ראוי לשמש בתפקיד ממלכתי כלשהו, בעוד רבים מחבריו למפלגה ולדרך – מתנגדים נחרצות לדרכו החדשה(???).

אז מכיוון שקשה לנו להתמודד עם הקצב המטורף של האירועים, נחרוג ממנהגנו ונתרכז בפרשת השבוע. ומי שירצה לראות בדברינו רמזים למה שמתחולל אצלנו – שיעשה זאת על אחריותו בלבד.

במאמרנו לפרשת נח, הבאנו הַקְבָּלָה בין "אדישותו" של נח לגורל אנשי דורו לבין מסירות הנפש של משה על הצלת האנשים שחטאו בעגל.

לכאורה, מתעוררת תמיהה קלה; מדוע הזוהר אינו עורך הקבלה בין נח לבין אברהם? הרי אברהם ונח די קרובים כרונולוגית; יש אפילו אגדה המספרת שאברהם מצא לו מקלט אצל נח בעת שנמלט מנמרוד, אז מדוע ללכת כל כך רחוק עד משה, ולא להציג את המופת של אברהם בניסיונו להציל את אנשי סדום? בניסיון להשיב על כך, נתבונן מעט בסניגוריה שמלמד אברהם על אנשי סדום. וכך זה מתחיל: 

(בראשית יח) כ וַיּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדם וַעֲמרָה כִּי-רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאד: כא אֵרֲדָה-נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם-לֹא אֵדָעָה: 

זו היתה הודעת ה' לאברהם אבינו; בהודעה זו, ה' כמו מבקש רשות מאברהם להעניש את אנשי סדום ועמורה.

הֲשׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?

אברהם פותח במשא ומתן עם ה' יתברך: 

כד אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: כה חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: 

אברהם מבקש שאם יימצאו חמשים צדיקים, גם הרשעים יינצלו; על רעיון זה עמדנו במאמרנו אשתקד והסברנו כי מציאותם של צדיקים בתוך העיר, עשויה להשפיע על הרשעים להיטיב דרכם. ה' מסכים עם אברהם: 

כו וַיּאמֶר ה' אִם-אֶמְצָא בִסְדם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם:

וכך נמשך המו"מ עד שמתברר שאפילו עשרה צדיקים אין בסדום ושכנותיה, וגורלן נחרץ.

לג וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל-אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקמוֹ: 

(רש"י) וַיֵּלֶךְ ה' וגו'. כיון שנשתתק הסניגור, הלך לו הדיין:  

וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקמוֹ. נסתלק הדיין, נסתלק הסניגור, והקטיגור מקטרג; ולפיכך, ויבואו שני המלאכים סדומה – להשחית. אחד להשחית את סדום, ואחד להציל את לוט; והוא אותו (מלאך) שבא לרפאות את אברהם.  

נו, אז למה לא מקבילים בין נח לאברהם? הרי אברהם התאמץ כל כך לסנגר על אנשי סדום ולהצילם, מה שנח לא טרח לעשות עבור אנשי דורו. גם צריכים לזכור שאת אותם אנשים אברהם הציל רק לפני זמן קצר, כפי שקראנו בפרשה הקודמת. ניתן היה לצפות שילמדו משהו מדרכו של מיטיבם, מה גם שהציעו לו את כתר המלכות, במקום המלך שאותו ניצח.

משלא למדו ממנו ועוד הרעו דרכיהם, היינו מצפים שאברהם לא ידרוש טובתם של כפויי טובה אלו. אבל אברהם, דרך אחרת לו, וחוזרת השאלה למקומה.

אפשר לומר, שאברהם לא הצליח להציל את אנשי סדום, בעוד משה כן הצליח; ולכן, אותו מקבילים לנח. אבל ההקבלה מדברת על העדר ניסיון להציל. צריכים לנסות להציל גם אם לא בטוחים בתוצאות. 

כְּמַהְפֵּכַת סְדם וַעֲמרָה

עיון קל בטיעונים שמעלה אברהם לטובת אנשי סדום, מגלה מיד שהוא עצמו התנה את הצלתם בהימצאות צדיקים ביניהם. הוא לא ביקש להציל את הרשעים כשלעצמם.

בשונה ממנו, משה דרש מה' לסלוח לרשעים למרות שהם רשעים. הוא אף מסר את נפשו על הצלתם, בלא כל בדיקה או אבחנה בין צדיק לרשע. על כן ההקבלה הנכונה היא למשה, שבתחום זה של מנהיגות – הוא המופת הגדול, מלבד היותו דמות מופת בתחומים נוספים.

אפשר בהחלט לראות כאן התפתחות בתודעת האחריות לחיי הזולת. השיא הנוכחי שייך למשה רבנו, אבל המדרש אומר כי בתחום זה גדול ממנו המשיח, המקבל על עצמו יסורים קשים כדי שלא יאבדו הרשעים שבדורו, וכולם ייגאלו על ידו.

עם זאת, כבר אצל אברהם רואים תופעה מעניינת ש-אגב, איפיינה את גדולי ישראל בכל הדורות; הוא לא מבקש מה' שיציל לפחות את אחיינו, לוט. הזוהר תולה זאת בענוותנותו של אברהם שלא רצה לבקש מה' משהו אישי אלא רק את טובת הכלל. התוצאה היתה: 

כט וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹקִים אֶת-עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכּר אֱלֹקִים אֶת-אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפךְ אֶת-הֶעָרִים אֲשֶׁר-יָשַׁב בָּהֵן לוֹט:

 לוט ניצל בזכות אברהם בלי שאברהם יבקש על כך.

סְדם וַעֲמרָה, הפך לצירוף מלים מקובל לתיאור מצבים של חורבן טוטאלי. הנה למשל תיאורו של משה רבנו למצבה של ארץ הקודש בעת שנרד לגלות אותה חזה מראש, ותגובת הנכרי אשר יבא מארץ רחוקה: 

(דברים כט) כא וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת-מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת-תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר-חִלָּה ה' בָּהּ: כב גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ:     

והנה עוד איזכור מפי הנביא ירמיהו (פרק מט):

יח כְּמַהְפֵּכַת סְדם וַעֲמרָה וּשְׁכֵנֶיהָ אָמַר ה' לֹא-יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא-יָגוּר בָּהּ בֶּן-אָדָם:

 הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ?

אז חורבן טוטאלי, אנחנו מבינים בצד הפיזי, מה שרואים בעיניים. אבל אין חורבן פיזי שלא קדם לו חורבן רוחני. כך זה היה בחורבן המבול שקדמה לו השחתה מוסרית מוחלטת, וכך גם במהפכת סדום ועמורה. כך זה גם בכל חורבן שהיה לאורך ההיסטוריה. שום עם לא ירד מבימת ההיסטוריה לפני שהגיע לשפל מוסרי חסר תקנה.

התורה אומרת זאת בפירוש בדבר ה' לאברם בברית בין הבתרים:  

(בראשית ט"ו) טז וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמרִי עַד-הֵנָּה: 

(רש"י) כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמרִי. להיות משתלח מארצו עד אותו זמן; (לפי) שאין הקב"ה נפרע מאומה, עד שתתמלא סאתה. שנאמר (ישעיה כז) בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה. 

לפעמים ההידרדרות מהירה ולפעמים איטית. המבול שטף את העולם אחרי הידרדרות שנמשכה למעלה מאלף שנה; לסדום ועמורה הספיקו חמשים ושתים שנה.

גם עם ישראל לא ירד לגלות, בטרם הגדיש את סאת ההידרדרות המוסרית. לכך אין צורך להביא ראיות, כי כל ספרי הנביאים מלאים מזה. די לקרוא כמה פרקים בירמיה או את פרק י"ז במלכים ב'.

המעניין הוא, שלפני כל חורבן ניתנות התראות די ברורות. הבעיה היא, שרוב ככל האנשים מבינים אותן רק בדיעבד. נח קיבל הודעה על המבול הצפוי, מאה ועשרים שנה לפני שהתחיל, ופירסם שזה מה שצפוי.

המדרש מספר כי אנשי סדום ספגו מכות טבע קשות שוב ושוב לפני החורבן הסופי, והתעלמו מהמסרים. שלא לדבר על מה שכבר הזכרנו קודם, אודות ההזדמנות שהיתה להם ללמוד מאברהם שהצילם.

לכאורה, כיום אין נביאים המוכיחים בשער וקוראים לשוב לדרך הנכונה; אבל זה רק לכאורה. פרשת השבוע פותחת במלים: וַיֵּרָא אֵלָיו ה'. מן ההקשר אנחנו מבינים שנראה אל אברהם, אבל זה לא כתוב בפירוש; כדי לרמוז לנו, שהוא נראה אל כל אחד מאתנו דרך העיון בתורה בכלל ובפרשת השבוע בפרט.

צריכים רק לפקוח את העינים, ולהיות קשובים למסרים שהתורה מעבירה לנו.

ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים.

נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו