אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סדר כלכלי עולמי חדש לשנות השבעים


התמונה של תומר ריבל
תאריך פרסום קודם: 
2003
המדינות החברות ב-G77

בחודשים מרץ-אפריל 1974 התכנס המושב השישי המיוחד של האו"ם לדון בסוגיית "חומרי גלם ופיתוח" (Raw Materials and Development) במושב זה התקבלה ההחלטה על יסודו של סדר כלכלי עולמי חדש - Nieo . ההחלטה כללה הצהרות כגון "...בהתבססות על עקרונות של שוויון ריבוני ושיתוף פעולה בין אומות... ביחס ליחסיהם הכלכלים חברתיים... יתוקנו אי-שוויון, אי-צדק ויצומצם הפער בין המדינות המפותחות למתפתחות..." (החלטה 3201). החלטה 3202 כוננה את תוכנית הפעולה של הסדר הכלכלי העולמי החדש וכללה יצירת קשר בין רווחי היבוא והיצוא של המדינות המתפתחות, יצירת מערכת מאגרי חומרי גלם על מנת להגביר את יציבות מחירם ויצירת העדפות סחר ליצוא סחורות מן העולם השלישי בשווקי העולם. (מורטמר, 54:1980)

קדמה להחלטה זו יוזמה אלג'ירית לכינוס אותו המושב שידון באותה הסוגיה. ערב מושב העצרת הכללית עיבדה קבוצת ה-77 את טיוטת ההצעות שיוגשו לאו”ם, בשיתוף מגוון רחב של נציגי ממשלות מהעולם ה-1 וה- 2. טיוטה זו היותה את הבסיס להחלטות Nieo באו"ם.

מאמר זה מנסה לענות על שתי שאלות מרכזיות:

א) מה היו הדרישות של מדינות  ה-77 מהמדינות המתועשות כחלק מרצונן של הראשונות לסדר כלכלי עולמי חדש?­ ב) כיצד התפתח הסדר הכלכלי העולמי הנ"ל?

פרק הזמן בו דן המאמר הינו מראשית שנות השישים, עת נוצרה unctad ועד לאביב 1974, בו נערך המושב השישי של עצרת האו"ם. המאמר מורכבת משלושה פרקים עיקריים. הפרק הראשון יעסוק בדרישות הפרטניות של מדינות הדרום מן המדינות המפותחות. הפרק השני יסקור את התפתחות Nieo מראשית שנות השישים, והפרק האחרון ידון בגורמים המערכתיים הגלובליים שסייעו למדינות  ה-77 להעביר את ההחלטה על יסודNieo  באו"ם.

א. דרישות הדרום ומטרותיו בקריאה ל -  Nieo

 

מצבן הכלכלי של מדינות הדרום

המדינות הפחות מפותחות (LDC's – Less Developed Countries) התאפיינו מאז סיום מלחמת העולם השנייה ומשנות החמישים והשישים, במהלכן זכו בריבונות עצמאית במסגרת תהליך הדה-קולוניזציה, תהליך שהותיר אותן בלתי מפותחות ועניות. חוסר הפיתוח השאיר רבות ממדינות הדרום בעמדת חולשה במערכת הבינ"ל. הפער הכלכלי בין העולם הראשון לשלישי היה ביחס של 1 ל- 100 בממוצע, כלומר - מדינות הצפון המתועשות עשירות פי 100 ממדינות הדרום בממוצע.

במונחים של GNP, היה היחס בשנות  ה- 70 בין המדינה העשירה ביותר, ארה"ב, לענייה ביותר,Maldeves, 1:97,627. באותה תקופה, היה ה- GNP המשותף של ברזיל ושל הודו (המדינות הגדולות בעולם השלישי אחרי סין) זהה לזה של ספרד.

נתון הממחיש את עוני הדרום הינו העובדה כי 4/5 מהאוכלוסייה העולמית חייה באזורים אלו ואלה מייצרים 1/5 מהיצור הכלכלי העולמי. רמת  ה- GNP לנפש היא הדרך המקובלת ביותר לבדוק את רמתה הכלכלית של מדינה. רמת  ה- GNP לנפש בעולם השלישי היא הנמוכה בעולם1. לפיכך, בהתחשב בעוניין של מדינות הדרום, יכולתן להשפיע כלכלית על המערכת הבינ”ל הייתה מצומצמת. יכולתן לפרוש מהמערכת הכלכלית העולמית הייתה מצומצמת עוד יותר. לפיכך, היה הדרום תלוי במערכת הכלכלית העולמית, כשזה מהווה את החוליה החלשה שלה.

הדרישות מהצפון ומטרות הדרום

מטרתן הבסיסית ביותר של  ה-  LDC’S הייתה להביא למודרניזציה באמצעות תיעוש. תיעוש יביא למיקסום הפיתוח.

מדינות הדרום אימצו את הדוקטרינה של Raul Prebisch, יו"ר מזכירות unctad : המערכת הבינ"ל מתאפיינת בחלוקת עבודה ברורה על פיה מייצרות המדינות המתפתחות מוצרים ראשוניים והמפותחות מוצרי צריכה ויצור מורכבים. תיעוש הדרום יפתור וימנע את הבעיות איתן הוא מתמודד כעת, שהעיקרית ביניהן היא חוסר איזון חיצוני.

הדרום נאלץ לייבא מהצפון מזון ומכונות. תיעוש יביא להקטנת התלות ביבוא מהצפון ובמקביל יקטין את התעסוקה החקלאית בארצות הדרום, וכך תתכן הפיכת חלוקת העבודה העולמית, עת הדרום יעבור ליצור מתקדם יותר מעבר ליצור חומרי גלם ראשוניים.

בהשקפת עולם היוצאת כנגד המדינות המתועשות, התרכזו טענות הדרום העיקריות ב-”תיאוריית התלות". שלושת אזורי העולם השלישי, אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית, חולקים תכונה משותפת, היותם קולוניות לשעבר. ההבדל בין הצפון לדרום בחלוקת העבודה והסיבות לחוסר פיתוח הדרום נובעות מסיבות מערכתיות. הקולוניאליזם האירופאי,metrople, ניצל את מדינות הלוויין (קולוניות) למטרות ההתפתחות הכלכלית שלו. מדינות הלווין סיפקו ח"ג ומוצרים ראשונים ליצור התעשייתי שהתרחש רק באירופה. Rodney מכנה זאת ניצול העולם הראשון את העולם השלישי. הידע והיכולות לניצול מקורות טבעיים אינו קיים בדרום הודות למדיניות האירופית במדינות הלוויין במאות שעברו. סחר העבדים במאות ה- 19-18 הביא לצמצום האוכלוסייה ולפגיעה בכוח העבודה. Rodney טוען כי קיים קשר ישיר בין פיתוח סוציו-אקונומי לצמיחת האוכלוסייה.

הנתונים הבאים ממחישים את הקיפאון הדמוגרפי ממנו סבלה היבשת האפריקאית בעבר:

אוכלוסיית העולם (במיליונים)


1950                        

        1850

        1750

        1650

שנה –

 

120

         100

100

         100

אפריקה

         423

274

         144

         103

אירופה

 

המדיניות המסחרית של  ה- metrople, לטענת מדינות הדרום, הגבילה את צמיחת המסחר בקולוניות. Balander טוען כי מדינות אירופה דאגו להגבלת המסחר בקולוניות ולאינטרסים של חברות הסחר שלהן תוך חיסול יוזמה מקומית (מוריסון, 1984).

לפיכך, טוען כיום (שנות ה-  60-70 – ת.ר) הדרום, כי הצפון שולט על ערך המקורות הטבעיים של הדרום לטובת רווחיו של הראשון. הצפון שולט על הסחר העולמי, החברות הבינ"ל MNC’S , שולטות על שווקים בינ"ל. הן מסרבות להעביר טכנולוגיה מהצפון לדרום, מנצלות את כוח העבודה הזול ומעבירות את הונן לצפון כך שהדרום לא נהנה מהרווחים. ה-MNC’S  הינן האמצעי המודרני של מדינות הצפון לשליטה בדרום והינן מהוות דוגמא לניאו-קולוניאליזם.

קרוסודו מוסיף ממד נוסף לתיאורית התלות. הוא מתייחס לאמריקה הלטינית, אך טענותיו מתאימות לעולם השלישי ככלל:

מדינות הדרום נאלצות להלוות הון מהצפון על מנת ליישם תוכניות פיתוח. בכך מתחלק העולם לשניים, למלווה ולחייב מטרותיהן של ה-  LDC’S כללו קריאה לסדר כלכלי עולמי חדש, שיביא לשינוי יסודי של ההיבטים החוקיים והפילוסופיים אותם מכתיב המשטר הכלכלי העולמי הליברלי של ברטון וודס (Bretton Woods-Lieo) ויטה אותם לכיווןNieo .Nieo יפתור את המצב לפיו רק חלק מן האנושות, זה המצוי בצפון, נהנה מעושרו של העולם. Nieo יבטא את השינוי הפוליטי שחל בעולם מאז עידן הדה-קולוניאליזם, תוך הכנסת הקולוניות לשעבר למערכת הכלכלית ומיצובן כגורם בעל השפעה. Morrison טוען כי קיימים 2 עקרונות כלליים שהנחו את העולם השלישי בדרישתו לשינוי המערכת הכלכלית העולמית. הראשון כולל "טרנספורמציה חברתית" כלומר, שינוי מהפכני של המערכת הכלכלית העולמית ע"י שינוי יחסי הכוחות בין העולם השלישי לראשון, והשני כולל "חלוקת מקורות קטגורית" כלומר, זכותם האבסולוטית של כל בני האדם באשר הם להינות ממקורות כדה"א ומההישגים הטכנולוגיים האנושיים.

מטרותיהן של מדינות הLDC’S- מחולקות, פרטנית, לשני מישורים - פוליטי וכלכלי.

מן הבחינה הכלכלית התייחס הדרום לשני תחומים - מסחר ומקורות כספיים וטכנולוגיים.

התחום המסחרי היה בעל חשיבות עליונה ל- LDC’S, בהיות המסחר האמצעי לצבירת הון וכן ביכולתו הביא לתיעוש ופיתוח. נושאי הסחר היו חשובים במיוחד למדינות הפחות מפותחות (LLDC’S - ראה בהמשך), שמשקיהן היו בנויים על מוצר אחד (קפה בקולומביה, לדוגמא).

בשנים שבין מלחמת העולם  ה- 2 ושנות  ה- 70, חלקן של  ה- LDC’S בסחר העולמי היה בירידה מתמדת.

למרות שייצואן הכללי גדל בשנים 1953- 1965 ב- 70%, חלקן בסחר העולמי קטן מ-27% ל- 19%. הרעת תנאי הסחר של הדרום יוחסה למדיניות המסחרית של הצפון בתקופה שלאחר מלה"ע ה- 2.

המדינות המתועשות הנהיגו מדיניות של אפליה כנגד יצוא המוצרים התעשייתיים מן הדרום.

כמעט כל המדינות המתועשות הנהיגו מדיניות מתעדפת (מכסים, מכסות יבוא וסיבסוד מוצרים מקומיים) על מנת להגן על הסקטור החקלאי שלהן ועל תעשיות צעירות.

סעיף XI  ב - GATT כלל פיסקה שאפשרה למדינות להגן על מוצריהן החקלאיים שלהן. מרבית תעשיית הדרום התרכזה ביצור ויצוא חומרי גלם חקלאיים, תחום בו היה לדרום 'יתרון יחסי'.

לטענת המומחים, באם הייתה מבוטלת המדיניות המתעדפת של הצפון בכל הנוגע לחומרי גלם מהדרום, אזי היו גדלים רווחי הדרום מיצוא ב- 15%.

בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה, נהגו המדינות המפותחות להתאחד בקבוצות בעלות אינטרס עצמי. תופעה כלכלית חברתית זו בלטה בייחוד באירופה עם הקמת  ה- EEC בשנת 1957 וה- EFTA בשנת 1959.

משטרים כלכליים אלו התאפיינו בפירוק חומות המכס שבין החברים בארגון ויצירת אזורי סחר מועדפים פנימיים. מדיניות זו פגעה ישירות במדינות המתפתחות. בין השנים 1961 עד 1965 גדל ערך הסחר בין חברי ה- EEC ב- 75%, בעוד שהיבוא מן העולם המתפתח לתוך הEEC- גדל ב- 30% בלבד.

למדינות הדרום היו השגות בכל הנוגע למעמדן ב- GATT. אלו טענו כי סעיפי ההסכם מפלים לרעה את ה- LDC’S.

כוח המיקוח ב- GATT נקבע בהתאם ליחסה הכלכלי ותרומתה המסחרית של כל אחת מן המדינות במערכת הבינ"ל. ברור שבמסגרת זו כוח המיקוח של הדרום אינו בעל חשיבות בהשוואה לזה של הצפון. כוח המיקוח של הצפון נוצל בכמה היבטים שהפלו לרעה את הדרום:

א)      סעיףXIX/1a GATT מאפשר לחתומות עליו, תחת שיקול של "הפרעה לשוק" (Market disruption), כאשר יבוא כמויות גדולות של מוצר מסוים גורם ל-"פגיעה קשה” בתעשייה המקומית, לנקוט ב"אמצעי חירום" של מדיניות מתעדפת (בגווטי, 163:1977).

ב)      סעיף XIX/1a כונה ע"י החתומים "סעיף הימלטות", בכך שאפשר למדינות הצפון להטיל חומות מגן מסחריות על חומרי גלם מן הדרום.

ג)       GATT עסק בהורדת מכסים ובפתיחת והתרת המסחר החופשי בסחורות שהיו בהן היה למדינות הצפון עניין. בסיבוב קנדי (1967-1963) נידונה הפחתת מכסים בכל הנוגע לסחורות ושירותים עתירי ידע והון, סחורות שבהן היה לצפון יתרון יחסי או מוחלט. סחורות אלו נסחרו רק בין מדינות הצפון לבין עצמן.

מדינות הדרום ראו את GATT כ"ארגון של עשירים" המפלה את הדרום העני לרעה. דרישותיהן מהצפון כללו:

“...a rule of law in world trade...a law that recognizes the diversity of levels of economic development...”

 (דו"ח unctad 1 על GATT 1964  - מורפי, 23:1984).

לפיכך, דרשו ה- LDC’S הסכמי סחר שיספקו תמריצים ליצוא סחורות הדרום אל הצפון והורדת המדיניות המתעדפת של הצפון בכל הנוגע לסחורות ה- LDC’S

מדינות הדרום שאפו לפתור את בעיית תנודת מחירי הסחורות המיוצאות ע"י הדרום כתוצאה מתנודות הביקוש וההיצע בצפון2 . יתרה מכך, היה פער בין מחיר חומרי הגלם המיוצאים מהדרום למחיר המוצר המעובד מאותם חומרי הגלם בצפון. לכן דרש הדרום מהצפון הסכמי סחורות שיכללו מחירי מינימום ומקסימום לסחורות שונות, מחירים שיאפשרו רווחים.

יציבות במחירי חומרי הגלם תאפשר למדינות הדרום להכין תוכניות פיתוח ארוכות טווח.

מדינות ה- LDC’S דרשו ממדינות הצפון להקים מתקני מאגר לסחורות על מנת להביא לקביעות אספקה במצבי עודף או מחסור. דרישה נוספת כללה "אינדוקס". כלומר, תהליך שבו מחירי היצוא של חומרי הגלם מהדרום יקושרו למחירים שהאחרון נאלץ לשלם עבור יבוא מוצרים תעשייתיים מהצפון, וזאת על מנת ליצור שוויון בין מדינות המייצאות חומרי גלם למדינות המייצאות מוצרים תעשייתיים מוגמרים.

לסיכום, מדינות הדרום האמינו שדרישות הסחר שלהן, במידה ויתקבלו, ישפרו את האוצר הלאומי ע"י הגדלת הרווח מיצוא.

אחת מדרישות הדרום הבסיסיות הייתה בתחום שיתוף המקורות הכספיים והטכנולוגיים שבידי הצפון.

Nabudere מסכם את תביעות העולם השלישי בהקשר הטכנולוגי: "'הסדר החדש' דוגל בזכות הבסיסית של כל בני האדם ליהנות מן ההישגים הטכנולוגיים של האנושות ... טכנולוגיה צריכה להיות מועברת מן הצפון לדרום על מנת ליצור התפתחות טבעית של תעשייה בעולם השלישי...".

רבים ממנהיגי העולם השלישי ראו בטכנולוגיה אמצעי לייעול תעשייתי ומעבר מיצור חומרי גלם ליצור של מוצרים תעשייתיים. בתחום התמיכה הפיננסית לדרום טענו מדינות הדרום כי למרות שארגונים כגון הבנק העולמי וה- IMF העניקו הלוואות פיתוח ומענקים ל - LDC’S, מגיבים אלה לאינטרסים הכלכליים של הצפון. 

ה-IMF דוגל בשוק חופשי וביוזמה פרטית ודרישותיו המופנות כלפי מדינות הדרום תואמות לעמדתו. מדיניות זו של קרן המטבע העולמית נובעת משליטת הצפון בה ומתאימה לכלכלה הלא מתועשת של  ה- LDC’S.

מדינות הדרום שאפו להביא לשינוי מדיניות הארגונים הפיננסיים של ברטון וודס ובהפניית חלק ממשאביהם לתמיכה בצרכי העולם השלישי. הבנק העולמי וה - IMF , בשיתוף עם ארגוני הסיוע של האו"ם, צריכים להוציא לפועל תוכניות סיוע מיוחדות לתמיכה והאצת גורמים מקומיים בעולם השלישי המהווים מנוף להתפתחותו.

מדינות הדרום שאפו להגשים תוכנית סיוע בינ"ל לפיה תעניק כל מדינה מתועשת למדינות הדרום 1% מה- GNP השלה כסיוע שנתי.

במישור הפוליטי התרכזו תביעות של מדינות הדרום בזכויות כלכליות של מדינות ובחובותיהן של מדינות הצפון. מדינות הדרום דגלו בשוויון זכויות, המבוטא במצע האו"ם לפיתוח ולשגשוג וכולל את כל המדינות. בעקרון זה השתמשו מדינות הדרום על מנת לדרוש שוויון זכויות במוסדות ה- IMF והבנק העולמי. יתרה מזאת, מדינות העולם השלישי הציגו את הזכות להתפתח כזכותה של המדינה לבחור בשיטה הכלכלית והחברתית הטובה בעיניה, והחשוב ביותר, כזכותה של המדינה לבעלות על המשאבים הטבעיים בתוך גבולותיה. מדינות הדרום לא ראו בעין יפה את השליטה הכלכלית של הצפון על משאביהם, שמומשו באמצעות חברות הנפט הבינ"ל שפעלו במפרץ הפרסי, וכן את פעולותיהן של  ה- MNC’S , שניצלו את משאבי הדרום.

הלאמת תעשיית הנפט ע"י אופק, בסוף שנות ה-  60 ובשנות ה - 70 נתפסה בדרום כאקט חיובי. שליטה של מדינה על משאביה נתפסה כחלק מהריבונות, וכל עוד לא תושג שליטה של הדרום על משאביו, שליטה פיזית בשטחיו ובשווקים הבינ"ל (מחירים ויחסי סחר חליפין), לא יושלם תהליך קבלת הריבונות בדה-קולוניזציה שפקד את העולם בשנות  ה- 60-50.

לסיום, הציגו מדינות הדרום את שיתוף הפעולה להעלאת רמת החיים בכל חלקי העולם כחובתן של מדינות העולם, מכאן נבעה דרישתן לשינוי מדיניות הארגונים הפיננסיים של ברטון וודס והפניית משאביהם של אלה לטובת עזרה וסיוע בפיתוח העולם השלישי.

ב. התפתחות פוליטית וכלכלית של הסדר הכלכלי העולמי

 

היווצרות הקואליציה של הדרום - unctad 1  ו'מדינות ה  - 77'

שנות ה- 60 מתאפיינות בהתגבשות הרעיונית ובהתחלת מאבק הדרום לשינוי הסדר הכלכלי העולמי. בשנים אלו מתגבשת מודעותן של מדינות  ה- LDC’S לעוניין, לחלוקה הלא צודקת של משאבי העולם ולפערים לרעתן בתחום המסחר.

שנות ה- 60 הן תחילתו של תהליך היווצרות האחדות ותמימות הדעים בקרב מדינות הדרום בכל הנוגע לדרכי הפעולה והדרישות מהצפון המתועש.

היווצרות מדינות ה- 77 בוועדת ז'נבה במרץ 1964 (unctad 1) היוו נקודת מפנה בכמה מישורים:

ראשית,unctad 1 מהווה פורום ויכוח ומיקוח בין הצפון לדרום.

שנית, הדרום, ביצירת unctad 1, הביא למיסודו של ארגון קבוע המוקדש כל כולו למטרות גלובליות של פיתוח. נושאים כגון פיתוח ה- LDC’S, הפער הכלכלי בין הצפון לדרום ואפליית הדרום לרעה בהסדרי ברטון וודס ומוסדותיו הועלו לסדר היום הבינ"ל.

לבסוף התכנסו בשלהי 1963 מדינות ה-OAU  (ראה בהמשך), ה-ECLA ( (Economic Commission for Latin America של האו"ם ומדינות אסיה העיקריות שלקחו חלק בבנדונג, כהכנה לקראת unctad 1, וניסחו הצהרה משותפת באשר למטרותיהן בוועידה. 75 מדינות חתמו על ההצהרה וכך נוצרה המסגרת להתקבצות הדרום תחת 'קבוצת  ה- 77' (במהלך unctad 1 פרשה ניו-זילנד, אך קניה, דרום קוריאה ודרום ויאטנם הצטרפו וכך נוצר השם 'מדינות  ה- 77'. מאז הצטרפו מעל 40 מדינות אך השם 'קבוצת  ה- 77' נשאר).

חשיבות 'קבוצת ה- 77' הייתה ביצירת תבנית התייחסות חדשה מצד הדרום בכל הנוגע לשיתוף פעולה קולקטיבי וגיבוש בכל הנוגע לויכוח עם מדינות הצפון. בסיומה של unctad 1  שיחררו מדינות  ה- 77 את הצהרתן הראשונה, שכללה הכרה בכישלון unctad 1 , אך הביעה נחישות מצד מדינות  ה- 77 לעבוד בצוותא.

קבוצת ה- 77 הדגישה בהצהרה זו את עקרון האחדות כמכשיר חשוב לשינוי הסדר הכלכלי העולמי (מורטימור, 18:1980).

וול מסכם את חשיבותunctad 1 : "... חזית משותפת הוצגה ע"י קבוצת מדינות שהיא הטרוגנית מבחינה כלכלית ופוליטית ... למרות שמהבחינה הכלכלית ועידת ז'נבה לא הביאה שינוי משמעותי, חשיבותה בהעלאת הבעיות של ה - LDC’S  לאג'נדה הבינ"ל ובהדגשת הדרום כגוף אחד, שאליו מתייחסות בעיות אלו..." [תרגום – ת.ר].

הרקע ל- unctad 1  ולהתגבשות הדרום מתחלק לשניים. במישור הפוליטי יצרה ועידת בנדונג בשנות ה- 50 רוח של אחדות בעולם השלישי. הקמת ה- AAPSO - ארגון סולידריות אסייתית אפריקאית בחסות נאצר בועידת קהיר ב - 1957 - יצרה תנופה של גיבוש בעולם השלישי, וזאת באמצעות סדרת וועדות שנערכו בין השנים 1965-1958, וועדות שיצרו מכניזם של פעולה משותפת ותאום שנע סביב אותה תפיסת סולידריות. למרות זאת, החטיא ה- AAPSO רבות ממטרותיו.

גוף זה היה נתון להשפעות סיניות וסובייטיות. בריה"מ זכתה לייצוג ניכר בועדות ע"י שליחת נציגים מהרפובליקות האסייתיות שלה. בשנות ה- 60, משהקרע הסינו-סובייטי הפך ברור, הפכו וועדות ה- AASPO לזירת התנצחות בין שתי המעצמות הקומוניסטיות. בנוסף, ה - AASPO לא ייצג מדינות. היה זה ארגון על-לאומי של מפלגות פוליטיות (בועידת קהיר 1957 הופיעו נציגים של המפלגה ההודית הקומוניסטית שהייתה באופוזיציה).

טיטו סלד מהאוריינטציה הסינו-סובייטית של  ה- AASPO ותוך ניצול החרפת המלחמה הקרה בשנות השישים המוקדמות, יזם ב-1961 בבלגרד ועידה של מדינות בלתי מזדהות. ועידת בלגרד היוותה קואליציה רדיקלית יותר מבנדונג. היא התוותה סימנים ראשונים של נכונות בעולם השלישי לקרוא תגר על שליטת מעצמות המערב בעולם.

בכך מתבטאת חשיבותה כרקע להיווצרות הקואליציה של ה- LDC’S ב - unctad 1. בועידת בלגרד נטו מרבית המדינות לכיוון חיזוק הפוטנציאל הקיבוצי שלהן על מנת להביא לשינויים במערכת הבינ"ל. נידונו נושאים כגון התערבות הצפון בכלכלת הדרום, תלות וניאו-קולוניאליזם. העובדה כי הוועדה הכילה מדינות שלא השתייכו באופן רשמי לאף אחד מן הגושים חיזקה את הסולידריות בין חבריה.

מולטימור טוען כי "...ועדת בלגרד האיצה השתלשלות של מאורעות, שהביאו להיווצרות unctad 1 ..." [תרגום – ת.ר.] (מולטימור, 13,14:1980).

המאורע הפוליטי החשוב ביותר ערב unctad הייתה הועידה הכלכלית בקהיר בשנת 1962. ועידה זו נוסדה ביוזמת טיטו ונאצר במטרה לדון בסוגיות של פיתוח כלכלי. ועידת קהיר כללה את מרבית המדינות שנכחו בבלגרד בשנה הקודמת וכן מדינות כגון בוליביה, ברזיל, מקסיקו, צ'ילה, אקוודור, אורוגוואי וונצואלה. כך נכנסה אמריקה הלטינית לפעילות הארגונית של העולם השלישי, כהקדמה לאיחוד מאוחר יותר של קבוצת  ה- 77.

היווצרות ארגון ה –OAU (Organization of African Unity) בוועידת אדיס אבבה ב - 1963 היה גם הוא אירוע בעל חשיבות פוליטית. יצירת ארגון אפריקאי כלל יבשתי שיפרה את יכולתה של אפריקה להציג חזית משותפת בנושאים כלכליים. מכאן נובעת הפגישה המשותפת של ה - ECLA, ה - OAU ומדינות אסיה, וכאמור, ההצהרה המשותפת של סוף 1963 שיצרה למעשה את קבוצת  ה- 77. לא ניתן להבין את היווצרות האיחוד הפוליטי במדינות הדרום ללא הבנת המישור השני, הוא המישור הכלכלי.

עובדות קונקרטיות בנוגע לירידת חלקו של העולם השלישי בסחר העולמי ובהכנסה העולמית הפכו זמינות עם פרסום הדו"ח של GATT בשנת 1960, שעסק בתחומים אלו.

נציגי העולם השלישי באו"ם החלו לשקול דרכים שונות להביא לעליית הכנסות המסחר של ה-LDC’S. קולות רבים במדינות המתפתחות החלו קוראים לשינוי הסדר הכלכלי העולמי הליברלי, הפוגע בכלכלת האחרונות. בולטות במיוחד היו הקריאות האלג’יריות באו"ם בשנת 1961, להקמת מערכת עדיפה לסחורות ה-LDC’S  בשווקי הצפון.  באותה שנה ביטאה הכרזה בוליבית באו"ם את אחדות הדעים בקרב ה-LDC’S בנושא הכלכלי: "לכל חברה יש את צרכיה האינדיבידואלים והדרכים להשיגם, אך המדינות המתפתחות חייבות לשאוף ליעד זהה אם ברצונן לשרוד- תיעוש..." [תרגום – ת.ר].

לנוכח מצבן העגום בעקומת הסחר העולמי, החלו מדינות הדרום, רובן ככולן, בחיפוש אחר מסגרת ארגונית חיצונית ל-GATT, שאותה ראו כמסגרת מפלילה (ראה פרק קודם).

בוועידה הכלכלית בקהיר, בשנת 1962, נשמעה הקריאה המאוחדת להקמת ועידה של האו"ם למסחר מחוץ לפורום GATT. רק וועידה שכזו תאפשר ל-LDC’S להילחם בפערי המסחר באופן ובמדיניות המועדפים עליהן.

בפגישות שניהלו מנהיגי העולם השלישי בשלהי 1963, לקראת unctad 1, שהביא, כאמור להיווצרות הקואליציה של קבוצת ה- 77, ניסחו אלה את מטרותיו ועמדותיו של העולם השלישי כפי שתבואנה לידי ביטוי ב-unctad. המכנה המשותף בפגישות אלו היה ניסוח העמדות האחידות שביטאו תמימות דעים בעולם השלישי בכל הנוגע לאספקט הכלכלי. המטרה הכללית הייתה שינוי הסדר העולמי הכלכלי והפסקת חלוקת העבודה ההופכת את הדרום ל"חוטב העצים ושואב המים" של העולם המתועש (מורפי, 66:1984). הדרישות הכלכליות שבוטאו בצורה אחידה ע"י מדינות הדרום היוו ביטוי לחשיבות המתגברת של האספקט הכלכלי אצל מנהיגיהן.

לסיכום, ב-unctad 1 העלו מדינות ה- 77 דרישות אחידות לשינוי הסדר הכלכלי העולמי. דרישותיהן סבו סביב הגדלת אפשרויות  ה- LDC’S ביצוא חומרי גלם לצפון, הסכמי סחר בינ"ל, פיצוי שיימסר מהצפון לדרום על ירידת מחירי הסחורות האחרונה בשווקים הבינ"ל והעדפות סחר למוצרי הדרום.

unctad 1 מהווה את ראשיתה של התגבשות האידיאולוגיה הכלכלית ואחדותו של הדרום, אחדות המהווה בסיס ותמיכה לאותן דרישות כלכליות. 

הפוליטיקה של קבוצת  ה -  77

unctad 1  נכשלה במטרת כינון הסדר הכלכלי העולמי החדש שיהווה יתרון לקבוצת ה- 77 בשווקים העולמיים.

ארה"ב הצביעה נגד חמישה מתוך "חמישה עשר העקרונות הכלליים" שהעלה הדרום בימי הועידה.

עקרונות אלה חפפו לדרישות הפוליטיות של הדרום בנוגע לשוויון מדינות העולם בזכותן לפיתוח, ובנוגע לקביעה כי מסחר ופיתוח הם עקרונות גלובליים. מרבית מדינות הצפון התנגדו לדרישות הדרום להסכם סחורות בינ"ל, תנאי סחר מועדפים ותוכניות סיוע ספציפיות ל-IMF שיוכוונו למתן סיוע ל-LDC’S. בריטניה הביעה התנגדות נמרצת לדרישת קבוצת  ה- 77, לפיה קולוניות לשעבר ייהנו מהסדרים עדיפים לפיתוח.

כשלוןunctad 1 גרם למדינות הדרום להתרכז באסטרטגיה של השגת ניצחונות פוליטיים על חשבון הישגים כלכלים ממשיים. מדינות הדרום הצביעו על ההישג העיקרי של unctad 1 מבחינתן: השגת אחדות ושת"פ בקרב העולם השלישי בצורת 'קבוצת  ה- 77'.

הישגים פוליטיים, מדינות הדרום היו מודעות לכך, יושגו בחסות הרוב המספרי המכריע שיש לדרום במוסדות בינ"ל כגון האו"ם ו-unctad. לפיכך, כדי לשמור על יתרון הרוב המספרי, הייתה סוגיית אחדות הדרום בראש מעיניהם של מנהיגי העולם השלישי. ויכוח חריף בין הצפון לדרום על סידורי ההצבעה ב- unctad העלה על נס את חשיבות עקרון האיחוד של קבוצת ה- 77 .

מדינות הצפון דרשו כי ההצבעה תיקבע על פי ההסדרים הקיימים במוסדות של (Lieo, GATT, IBRD,IMF ).

משקל קול של מדינה בוועדה יקבע על פי משקלה וחשיבותה בסחר העולמי. מדינות הדרום הצליחו לדחות עקרון זה ע"י אימוץ שתי מערכות לקבלת החלטות:

א) החלטה  על פי קונצנזוס. 

ב) החלטה על פי רוב. 

העובדה שוויכוח על מערכת קבלת ההחלטות תפס חלק ניכר מהדיונים בז'נבה, והפחד של הדרום כי הצפון שואף להפוך את unctad למודל של GATT בו ל-LDC’S אין כוח מיקוח, המחישו למנהיגי קבוצת ה- 77 את החשיבות שבהתייעצות הדדית, תאום העמדות והאחדות כגורמים קריטיים לניצול הרוב המספרי בצורה אפקטיבית.

עליית חשיבות הרצון להשגת הישגים פוליטיים בדרום ולפיכך עליית החשיבות של הרוב המספרי של 'קבוצת 77' הביאה לאימוץ הסיסמה "הליכים דמוקרטיים" ע"י ה- LDC’S: החלטות במוסדות כגון unctad יתקבלו על פי 'popular sovereignty', כלומר, תוך התייחסות לשוויון רשמי של מדינות ביחב"ל, החלטות תתקבלנה על פי עקרון הרוב, היבט שהיווה יתרון ברור לדרום עקב הרוב המספרי שלו.

את חשיבות הרוב המספרי תוך קבלת החלטות בשיטה דמוקרטית במוסדות בינ"ל ניצל הדרום היטב. בין unctad 1 ל-  unctad 2 הדגימה קבוצת  ה- 77 את אחדותה ואת האפקטיביות של רוב מספרי הנובע מאחדות, וזאת ע"י איחוד תוכניות הסיוע של האו"ם ויצירת הארגון לפיתוח תעשייתי – UNIDO.

מדינות הדרום ידעו שבאמצעות הרוב המספרי שלהן, המגובה באחדות ובארגונים בינ"ל דוגמת האו"ם, הפועלים על בסיס "הליכים דמוקרטיים", יהיה בכוחם, אם לא להשיג עקרונות ממשיים לשינוי הסדר העולמי, אזי לפחות להשיג ויתורים מהצפון בנושאים פרטניים.

משולש של: אחדות, רוב מספרי והליכים דמוקרטים.                                                                  

היווה את הקו המנחה של מדינות קבוצת ה- 77 לכל אורך שנות  השישים והשבעים, בייחוד במושב השישי המיוחד של האו"ם ב- 1974, עת עברה ההחלטה על יסודו של  ה – Nieo.

ערב unctad 2 נערכו פגישות אזוריות של קבוצת ה - 77 (אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית). כל אזור גיבש לעצמו עמדה אחידה. מתוך הרצון לחזק את הזהות בין חברי ה- 77 ובין האזורים הגיאוגרפיים השונים לקראת unctad 2 , נערכה באלג’יר, אוקטובר 1967, פגישה של שרי מדינות ה- 77.

הפגישה עסקה בשאלה - עד כמה תוכלנה מדינות ה- 77 לאחד את האינטרסים הכלכליים שלהן לקו אחיד המיצג את ה-LDC’S  כקבוצה הומוגנית

ואכן, התגלעו חילוקי דעות בין אמריקה הלטינית לאפריקה. שרי המדינות של אמריקה הלטינית התרעמו על הסדרי הסחר המיוחדים שהיו קיימים בין כמה ממדינות אפריקה ל-EEC.

מדינות אפריקה, מבחינתן, הביעו סירוב לוותר על היתרונות שהסדרים אלו טמנו בחובן. לבסוף, הושגה הסכמה לגבי דרישה ל-"שיטת העדפות כללית" לכל המדינות המתפתחות. מדינות אפריקה יפוצו על כל הפסד שיגרם כתוצאה מפגיעה בגישה שלהן לשווקים האירופאים. הושגה גם הסכמה בין המדינות על רשימה של מוצרי יצוא של ה-LDC’S שבנוגע להם תדרוש קבוצת ה- 77 הסכמי סחר עם הצפון.

במילים אחרות, ועידת אלג'יר, מצד אחד, הציגה אינטרסים מנוגדים בתוך קבוצת ה- 77 , אך מצד שני הראתה כי מדינות הדרום מסוגלות לפתור מחלוקות פנימיות ביניהן בדרך של תמימות דעים .

הועידה הפיצה שטר המכונה ה-'Algieris Charter', שהכיל את דרישות הדרום מהצפון (א. יצירת מאגרי חומרי גלם עולמיים למניעת תנודות מחירים. ב. דרישה להעדפות סחר למוצרים תעשייתים וסמי-תעשייתיים Semi Finished Products)) של ה-LDC’S) בצפון. ג. יצירת תקציב עולמי למטרות פיתוח ה-LDC’S - אחוז אחד בשנה מה-GNP של המדינות המתועשות  - (מורטימר, 28:1980) לקראת unctad 2.

השטר האלג'ירי היווה הישג לקבוצת  ה- 77 ע"י הצגת תוכנית פעולה קולקטיבית של מדינות 77. מדינות הצפון ב- unctad 2 נאלצו להכיר בעובדה שהן עומדות מול חזית מאוחדת של ה-LDC’S.

העולם השלישי הגיע לניו-דלהי בשנת 1968, שם נערכה unctad 2, בתחושת אופטימיות, אך במהרה התפכח מתחושות אלו. מעט מאד מהדרישות הושגו. מדינות הצפון, שבסוף שנות  השישים היו שרויות במשבר כספי, הביעו חוסר נכונות להיענות לדרישות הדרום. תוצאות unctad 2 המחישו לדרום את כוח המיקוח החלש שלו והעמידו בספק את אסטרטגיית unctad. תוצאות unctad 2 הובילו לתהליכים רבי משמעות בתוך קבוצת ה- 7 

שנות  ה -  70 - תהליך ארגוני - פרוד ואיחוד מחדש במדינות הדרום

חילוקי דעות ופירוד

בתחילת שנות ה- 70 ניתן היה לראות שני מחנות בקבוצת ה- 77. כל קבוצה החזיקה בדעות שונות בכל הנוגע לבעיות כלכליות המאופיינות בסדר העולמי הכלכלי ובכל הנוגע לדרך להתמודד איתן. מצד אחד של המתרס היו  ה- LLDC’S (המדינות הפחות מפותחות בקרב המדינות המתפתחות), שכללו את מרבית מדינות אפריקה ואסיה. המכנה המשותף למדינות אלו היה מבחינה כלכלית עוני משווע. ממוצע  ה-GNP השנתי לתושב עמד על דולרים אחדים ברבות מהן. מרבית כלכלתן הייתה מבוססת על אוטרקיה, ומשק היצוא היה מבוסס על יצוא של מוצר אחד עיקרי. מבחינה פוליטית התאפיינו  ה-LLDC’S  בתהליך קבלת עצמאות לאחר מלחמת העולם השנייה. מרבית מדינות אלה הרכיבו את תנועת "הבלתי מזדהות".

בשנות ה- 70 המוקדמות הדגישו הבלתי מזדהות עקרונות של "הליכים דמוקרטיים", כלומר, כפי שפורט זה מכבר, זכותן השווה של כל המדינות לקחת חלק ולהשפיע על היחב"ל. כשלון דו-השיח עם הצפון, כפי שהתבטא בכישלון unctad 2, גרם לבלתי מזדהות לפתח אסטרטגיה חדשה של היסמכות עצמית קולקטיבית'.

אסטרטגיה הזו היוותה ביטוי לתסכולן של ה- LLDC’S מכישלון הניסיון לשינוי הסדר הכלכלי העולמי בשנות השישים במסגרת שתי וועדות unctad וכללה רעיונות של - א) סיוע ותמיכה הדדית של מדינות בתוך העולם השלישי, ובעיקר סיוע ממדינות עשירות יותר ל- LLDC’S . ב) הסתמכות עצמית על המשאבים העצמיים לפיתוח ואוטרקיה.

ועידת הבלתי מזדהות ב-Lusaka  (זמביה) בשנת 1970 היוותה ביטוי ארגוני לאסטרטגית ה- LLDC’S. הרקע לוועידה היה הצורך בבחינת אסטרטגיות חדשות שתבאנה לקבלת דרישות העולם השלישי ביחב"ל לאחר כשלון unctad 2.

טיטו ראה את ה'בלתי מזדהות' כגוף שיקדם דו קיום בין שתי המעצמות הגדולות. אולם, כמה ממדינות אפריקה דחפו לכיוון רדיקלי יותר.

אלג'יריה טענה כי תנועת ה-'בלתי מזדהות' צריכה להוות כלי פוליטי בידי 'קבוצת  ה- 77' בהשגת יעדיה העולמיים של זו האחרונה. אלג'יריה הטיפה להגברת הפעילות האנטי קולוניאלית של הבלתי מזדהות נגד מדינות הצפון. עבור אלג'יריה היוותה ההתערבות האמריקאית את ההתנגדות האימפריאליסטית לכוחות הקידמה בעולם השלישי. ועדת Luska יצאה בהצהרה שכללה - א) הכרזה כי התלות של העולם השלישי בצפון  "...מעמידה קשיים עצומים בפני העולם השלישי בשבירת כבלי העוני ... קשיי העולם השלישי הם תורשה של העבר הקולוניאלי..." (מורטימר, 31:1980). כך הדגישה תנועת ה'בלתי מזדהות' את חשיבות האספקט הקולוניאלי. ב) ההצהרה פירטה תוכניות שונות לשיתוף פעולה כלכלי, מסחרי וטכני בין מדינות הדרום, ובכך היוו החלטותיה חלק מאסטרטגיית ה'היסמכות עצמית קולקטיבית' של ה-LLDC’S.

מצידו השני של המתרס עמדו המדינות העשירות יותר בעולם השלישי. מדינות דרום אמריקה נהפכו ל"מעמד בינוני גלובלי". לאחר מלחמת העולם השנייה, פיתחו תעשיית מוצרים מוגמרים וכלכלת שוק, והיו מסוגלות להתקדם במסגרת המערכת הכלכלית הליברלית העולמית. לדעתן של מרבית מדינות דרום אמריקה הייתה משמעות 'היסמכות עצמית קולקטיבית' ניתוק מהמערכת העולמית הכלכלית, מה שנחשב למגוחך.

מדינות אמריקה הלטינית דגלו באסטרטגיה מתונה יותר של שינוי נקודות פרטניות ביחסים הכלכלים שבין דרום לצפון, כגון  הדרישה להגדלת סיוע, הדרישה להעדפות סחר לסחורות יצוא דרומיות, והדרישה להסכם סחורות עולמי.

התערערות משטר ברטון וודס ואיחוד מחדש בשורות הדרום

לקראת 1974, שנת ייסוד ה- Nieo, החל תהליך של חזרה לתמימות דעים בקבוצת ה- 77'. בישיבות העצרת הכללית של האו"ם בסתיו 1971 גרמו המדינות הדרומיות העשירות יותר לאסיפה הכללית להורות לסוכנויות האו"ם לתכנן תוכניות מיוחדות עבור סיוע ל- LLDC’S.

שנות השבעים מתאפיינות בהיחלשות המשטר הכלכלי של ברטון וודס. שיטת ברטון וודס יצרה בעיות שגרמו לארה"ב לאמץ מדיניות כלכלית חדשה. הבעיות שנגרמו על ידי המדיניות הכלכלית האמריקאית החדשה והבעיות שיצרה חולשת משטר ברטון וודס כבור למדינות הדרום גרמו לאחרונות לחדש את אחדותן.

הממשל האמריקאי ניסה לחזק את כלכלת ארה"ב בשנות השבעים ביחס למדינות צפוניות אחרות. הצעדים בהם נקטה ארה"ב כללו, בין השאר, את ניתוק הקשר בין הזהב לדולר.

בשנת 1971 סבלה ארה"ב מגירעון מסחרי, יחד עם שאר העולם המערבי. גירעון מסחרי גרר גירעון במאזן התשלומים. מאז סיום מלחמת העולם השנייה הציפה ארה"ב את אירופה ויפן בדולרים (תוכנית מרשל), מדיניות שהייתה חיונית לשיקומם של אזורים אלו לאחר המלחמה. בחסות ארה"ב, השתמשו המדינות המתועשות בדולרים הללו לקניית זהב אמריקני. בשנות השישים החלו מדינות מערב אירופה ויפן להשתקם- ארה"ב סבלה מהידלדלות מאגרי הזהב הלאומיים שברשותה ומגירעון תשלומים, תוצאה של תוכניות סיוע כגון 'תוכנית מרשל'. על מנת לחזק את תעשייתה ולהגביר את היצוא נקטה ארה"ב, כאמור, במדיניות של הפסקת סחר החליפין בזהב ובהורדת ערך הדולר. במקביל העלתה מכסי יבוא בשיעור של 10%.

ממדיניות זו נפגעו בעיקר ה-LDC’S . העלאת מכסי היבוא בארה"ב העלתה את מחירי הסחורות מן הדרום עבור האזרח האמריקני וצמצמה את היקף הסחר מהדרום לארה"ב. הורדת ערך הדולר פגעה קשות במדינות המתפתחות. הסיוע שזרם אליהן מארגונים בחסות האו"ם ומן ה-IMP היה בדולרים. משירד ערך הדולר, ירד ערך הסיוע. במושב העצרת הכללית של האו"ם בסתיו 1992 הציגו מדינות ה- 77 עמדה אחידה כנגד המדיניות האמריקנית והעלו דרישה לפיצויים מן הצפון על הפסדיהם כתוצאה ממדיניות זו.

הצעדים האמריקאים, ע"פ מדינות הדרום, היוו הוכחה לכישלון המשטר הכלכלי של ברטון וודס. משלחות של ה-LDC’S באו"ם טענו כי שיטת ברטון וודס נכשלה, וזאת משום שבעת הקמתה לא נלקחו בחשבון שיקוליהן של המדינות המתפתחות.

לאור המדיניות האמריקנית נשמעו קריאות בדרום לבנות מחדש את ה-IMF. המשלחת הלובית באו"ם טענה: "המדינות הדרומיות אינן אחראיות לבעיות הכלכליות של מדינות הצפון...שנוצרו כתוצאה מהרפתקנות, בשעה שיצרו את משטר ברטון וודס...".

משלחת ניגריה באו"ם טענה כי הורדת ערך הדולר תהפוך את כל מדינות העולם השלישי - אפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית - למדינות חוב שתיאלצנה לעצור את תוכניות הפיתוח. המשלחת המקסיקנית באו"ם העלתה את הצורך ביצירת קרן מטבע עולמית חדשה שתמנע ממדינות בעולם להגיע למצב אליו הגיעה ארה"ב. הלכו וגברו הדרישות בדרום, בעיקר מכיוונה של לוב, לנצל את המשבר הכלכלי העולמי למטרת ניצול הרוב המספרי המאוחד של הדרום כדי להשפיע על מחירי חומרי הגלם בעולם ובכך לשנות את הסדר הכלכלי העולמי. במילים אחרות, טוען וול: "ההחלטות האמריקאיות היוו תמריץ ליצירה מחדש של אחדות הדרום, ובייחוד לאיחוד מחדש של האידיאולוגיה לשינוי הסדר הכלכלי העולמי ..." [תרגום – ת.ר]. פגישת מדינות ה- 77 ב-Lima באוקטובר1971 היוותה פגישת הכנה ל- unctad 3, שתיערך שנה מאוחר יותר.

"הצהרת Lima" כללה האשמה כלפי הצפון, לפיה אין זה מוכן לשנות מערכת כלכלית עולמית שעברה מן העולם. הייחוד של ועידת Lima הוא בכך שרבות ממדינות הדרום, בחסות אלג'יריה, העלו דרישות קיצוניות שעתידות היו לשנות את מבנה המערכת הכלכלית העולמית לחלוטין. אלג'יריה טענה שהאנדרלמוסיה הכלכלית בעולם היא הזדמנות פז של הדרום לפעול באופן קיצוני לקבלת דרישותיו.

unctad 3, שנערכה בשנת 1972, היוותה ביטוי לרוח הקיצונית שהשתלטה על הדרום. מיקום הועידה, סאן דייגו, צ'ילה, מהווה ביטוי לקיצוניות זו. צ'ילה עברה זמן לא רב קודם לכן שינוי פוליטי כש-Allende המרקסיסט עלה לשלטון. המדינות הדמוקרטיות הצפוניות לא ראו בעין יפה את מיקום הועידה. במהלך החודשים אפריל-מאי 1972, דיווחה העיתונות העולמית על ניסיונותיהם של ה-C.I.A  וה-MNC האמריקאית (ITT) לנסות ולמנוע את עלייתו של Allende לשלטון, ומשעלה לשלטון, על ניסיונות תכופים לפגוע ביציבות משטרו. במהלך הדיונים מחו מדינות הדרום על מעורבות אמריקאית ומעורבותMNC’S  בענייניה הפנימיים של צ'ילה.

unctad 3 לא הייתה שונה מקודמותיה. גם כאן דחה הצפון את מרבית דרישות הדרום, ושאף לשמור על הסטטוס קוו. בסוף 1972, אפילו מדינות אמריקה הלטינית, שנחשבו לשמרניות, הצהירו הצהרות קיצוניות מעל בימת האו"ם בנושא הכלכלה העולמית. במושב העצרת הכללית בסתיו העלו מדינות דרום אמריקה את גרסתן ל'היסמכות העצמית הקולקטיבית' של המדינות הבלתי מזדהות (מעלה- 'בטחון כלכלי קולקטיבי' כתחליף למשטר של ברטון וודס.) העיקרון עליו היו מבוססים הרעיונות הדרום אמריקאים כלל אחדות בשורות הדרום, על מנת להבטיח את זכויותיו של האחרון אל מול הצפון המפותח. מדינות אמריקה הלטינית הצהירו באו"ם כי הן מחילות תוכנית של הורדת מכסים ל-LLDC’S, ומדינות אופק הצהירו כי הן תמשכנה לעזור למדינות העניות בדרום. 'בטחון כלכלי קולקטיבי' היווה מסגרת ישנה - חדשה למדינות הדרום. המסגרת הנ"ל לא כללה רעיונות חדשים, אלא את חלוקת העושר בין הצפון לדרום ע"י הסכמי סחורות וסיוע כספי - רעיונות שבוטאו היטב בכל ועידות unctad. אך מסגרת זו סיפקה ציר סביבו סב האיחוד המחודש של קבוצת ה- 77 תחת הדרישה לסדר עולמי כלכלי חדש, כל זאת על רקע חולשת משטר ברטון וודס, ולנוכח המדיניות האמריקאית הכלכלית בשנות  השבעים. בשנת 1972 קיימו מדינות הדרום דיונים בנוגע לכלילת סדר עולמי כלכלי חדש ב- 'בטחון הכלכלי הקולקטיבי'. הפולמוס הכלכלי במושב העצרת של האו"ם בסתיו 1972 התרכז רק ברעיון זה ובסדר הכלכלי העולמי החדש שרעיון זה כלל.

מושב הסתיו של 1972 בעצרת האו"ם מהווה את הרקע הישיר למושב השישי המיוחד של האו"ם, שהכריז על Nieo בשנת 1974. שיא האיחוד המחודש של הדרום התבטא בועידת הבלתי מזדהות הרביעית, באלג'יריה, קיץ 1973. הועידה כללה נציגים רמי דרג מ- 75 מדינות, בהם נכללו משלחות מאמריקה הלטינית, פרו, צ'ילה וארגנטינה. המספר הגדול של מדינות נוכחות ביטא את התחזקות האחדות והסולידריות בעולם השלישי. וועידת אלג'יר 1973 ביטאה פרץ דיפלומטי חסר תקדים של העולם השלישי.

את חשיבותה של הוועידה ניתן לראות בשני מישורים עיקריים:

א). הועידה מהווה ביטוי ליתר קיצוניות ופעלתנות של העולם השלישי. הצהרת הנעילה הפוליטית בסיום הוועידה כללה גינוי מלחמות קולוניאליות בינ"ל (כדוגמת מלחמת ויטנאם), אימפריאליזם אלים של המעצמות הגדולות, התערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות, וניצול וביזה כלכלית של העולם השלישי ע"י הצפון.

ההצהרה הסתימה בקריאה ובהדגשת הצורך ל - ”...פעולה החלטית יותר מצד המדינות הבלתי-מזדהות...”  

ב). התקדמות לעבר הגדלת כושר הארגון של ה"בלתי מזדהות". הועידה בחרה מנגנון נשיאותי קבוע שמנה חמישה עשר נציגים ממדינות שונות. תפקידיו של המנגנון הנשיאותי כללו את הכנת וועידות ה"בלתי מזדהות" בעתיד, תאום בין ממשלות וביצוע החלטות הוועידות העתידיות השונות. נשיא אלג'יריה זכה בתפקיד יושב ראש הנשיאות של ה"בלתי מזדהות".

משמעות שני ההישגים שהוזכרו זה עתה הייתה רבה. מיסוד הבלתי מזדהות הגביר את איחודן ודבקותן של מדינות העולם השלישי. לראשונה רכשה תנועת הבלתי מזדהות אופי מאורגן וממוסד. מורטמר טוען כי הגברת האיחוד בעולם השלישי הפכה אותו לקוטב נוסף לצידן שתי המעצמות הגדולות ביחב"ל. קיסינג'ר, בתגובה לועידת אלג'יריה, כינה את העולם השלישי "an alignment of non-aligned" וברז'נייב הביע התנגדות לחלוקת העולם לעשירים ועניים, במקום למתקדמים מול אימפריאליסטים.

מגזין ה- New York Times טען: “... the so‑called third world is now edging into its own ...”  

חשיבות נוספת לוועידה הייתה הפיכת תנועת הבלתי מזדהות לכוח ממריץ בקבוצת ה- 77. כוח זה הפך ל"סוכנות" הפועלת והמבצעת של מדינות הדרום.

לנקודות אלה התגלתה חשיבות רבה באביב 1974, ערב המושב השישי המיוחד של האו"ם. הדרום הצליח להגיע למושב זה כשהוא מאוחד, בסולידריות ובתמימות דעים, וכך הצליח להעביר את ההחלטה בנושא Nieo.

אלג'יריה מסוגלת הייתה לנצל את המנגנון המוסדי של תנועת הבלתי מזדהות כדי לקדם את יוזמתה למושב השישי של עצרת האו"ם "על חומרי גלם ופיתוח".

במרץ 1974 כינסה אלג'יריה את נשיאות הבלתי מזדהות, ואותה נשיאות העבירה את היזמה לקבוצת ה- 77, שניסחה את טיוטת העקרונות שיהוו בסיס להחלטות Nieo.

אין ספק שהמנגנון הארגוני שקרם עור וגידים בועידת אלג'יר, היה בו כדי לסייע לאלג'יריה, במרץ 1974, לדחוף את המאורעות שגרמו לכינוס המושב השישי של עצרת האו"ם.

ג. גורמי הצלחה מערכתיים

שלושה גורמים מערכתיים תרמו לקבלת החלטת המושב השישי של עצרת האו"ם ליסודו של Nieo:

המוסדות הבינ"ל בשנות  ה -  70, משבר הנפט ב – 1973, וירידת כוחה של ארה"ב בזירה הבינ"ל בשנות  השבעים.

מוסדות בינ"ל

קרושנר מייחס את גורמי ההצלחה של הקמת משטרNieo בעצרת האו"ם לאופי המוסדות הבינ"ל בשנות  השבעים (קרושנר, 72:1985).

נורמה מוסדית חשובה ומקובלת ביחב"ל סייעה בידי העולם השלישי במתקפתו על Lieo - שוויון ריבוני של מדינות לאחר מלחמת העולם השנייה.

תהליך הדה-קולוניזציה בשנות ה-50-60, שבמסגרתו זכו מרבית מדינות העולם השלישי בעצמאות ובריבונות אוטונומית, הפך את המדינה הלאומית הריבונית לארגון הפוליטי הלגיטימי ביחב"ל.

שוויון ריבוני ביחב"ל מבוסס על העיקרון לפיו למדינות יש את אותן הזכויות הרשמיות במערכת הבינ"ל.

מצע האו"ם הדגיש שני עקרונות מנוגדים זה לזה: א) שוויון חוקי של מדינות ריבוניות. ב) היררכיה של מדינות על פי עצמתן. מועצת הביטחון היוותה ביטוי לכך, עת חמש המעצמות הגדולות זהו למושב קבוע המועצה ולזכות וטו.

עם חלוף הזמן, הפך העיקרון הראשון (שוויון ריבוני) לחשוב יותר הודות לשיתוק הפוליטי של מועצת הביטחון עקב המאבק הבין גושי. ההצבעה בעצרת הכללית, בה שווה כוחן של המדינות ללא קשר לעוצמתן הלאומית, הפכה למרכז הפעילות של האו"ם.

עובדה זו הייתה לעזר למדינות הדרום. באביב 1974 השתמשה קבוצת ה-77 בטקטיקה שנוצרה עוד בשנות השישים.

משולש ה"הליכים הדמוקרטיים", הרוב המספרי והאיחוד היה לקבוצה לעזר רב.

בעזרת הרוב המספרי הברור של מדינות ה-77, המגובה בעמדה אחידה ובסולידריות, נוצל תהליך השוויון הריבוני הדמוקרטי באו"ם, והחלטת יסודNieo עברה.

מהפכת אופק ו-Nieo

להעלאת מחירי הנפט על ידי מדינות אופק הייתה השפעה ישירה על התפתחות Nieo.

משבר הנפט היה התמריץ שהביא להיווצרותו של Nieo. שימוש בנשק הנפט ע"י מדינות אופק, בשלהי שנת 1973, יצר משבר כלכלי פוליטי עולמי בעל השלכות מרחיקות לכת על העולם המתפתח.

מדינות העולם השלישי נפגעו קשות מעליית מחירי הנפט. מאזני התשלומים ושערי הצמיחה של מדינות הדרום נפגעו קשות4. 2/3 מהאנרגיה המופקת ב- LDC’S, לא כולל יצואניות הנפט, נבעה מנפט שיובא ממדינות אופק.

הסיוע הכספי ממדינות אופק לא הספיק כדי לכסות על הפסדי העולם השלישי.

מסוף שנות השישים ולאורך שנות השבעים לא היו כל סימנים לעזרה מערכתית של אופק למדינות העולם השלישי במטרה להגביר את האספקה העצמית של טכנולוגיה וכלכלה.

יתרה מזאת, מרבית הסיוע של אופק הופנה למדינות מוסלמיות מצומצמות.

חובן החיצוני של מדינות הדרום כתוצאה מעליית מחירי הנפט, לא כולל יצואניות הנפט, הגיע בשנת 1973 לסכומים אסטרונומיים של 130 ביליון דולר.

עליית מחירי הנפט פגעה במדינות הצפון, פגיעה שהייתה לה משמעות כלכלית עבור מדינות הדרום.

ירידת רמת החיים בצפון הקטינה את הביקוש למוצרי היצוא של  ה- LDC’S.

בעולם השלישי נשמעו מגוון דעות שנגעו לעליית מחירי הנפט:

היו כאלה שטענו כי מדיניות אופק פוגעת בעולם השלישי, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה המשתייכות לקבוצת  ה- LLDC’S .

עליית מחירי הנפט מייקרת את הפעלת המכונות החקלאיות ואת השימוש באמצעי עזר חקלאיים, ופוגעת בתוכנית הפיתוח החקלאית במסגרת "המהפכה הירוקה". פגיעה במדינות הצפון תקטין את הסיוע שמועבר לדרום במסגרת סוכנויות בינ"ל כגון הבנק העולמי או ה-IMF.

הגישה השנייה צידדה בהשפעות החיוביות של העלאת מחירי הנפט: א) עליית מחירי הנפט תייקר את המוצרים הסינתטיים ותאפשר אפשרויות סחר גדולות למוצרים טבעיים מהדרום. ב) קבלה של סיוע מיוחד מאופק להקטנת הגירעון במאזן התשלומים של מדינות הדרום תסייע להן להתגבר על הקשיים של עליית מחירי הנפט ותצמצם את התלות בצפון.

למרות השפעתן השלילית הברורה לעין של מדיניות אופק על כלכלת מדינות הדרום לא נשמעה מחאה רשמית של קבוצת 

ה -77 בנושא זה.

קרושר מוצא מספר סיבות עיקריות לכך :

1) התקפה על אופק תערער את האידיאולוגיה של העולם השלישי. הדרום ביסס את תביעותיו על התקפת הסדר הכלכלי העולמי של ברטון וודס ועל מערכת היחסים הכלכלית שבין הצפון לדרום, הבנויה על ניצול הראשון את האחרון. התקפה על חלק מהעולם השלישי (אופק) תערער את התקפות האידיאולוגיה ע"י הקטנה, כביכול, של חלקו של העולם הראשון בפגיעה בשלישי באמצעות הוספת גורם נוסף הפוגע בעולם השלישי, בדמות מדינות אופק.

2) התקפה על אופק תפגע באחדות העולם השלישי. מנהיגי העולם השלישי עבדו קשות במשך עשור שלם על הגברת הדבקות בין מדינות העולם השלישי. ועידת אלג'יר בשנת 1967 וועידתLuska  הן דוגמאות לכך. החלשת אחדות הדרום תפגע בכושר המיקוח שלו מעל בימות ארגונים בינ"ל בדומה לאו"ם.

יתרה מזאת, במוסדות הבינ"ל הכלכליים של ברטון וודס כגון ה-IMF, שבהם כוח ההצבעה נמדד על פי תרומתה הכלכלית של מדינה בזירה הכלכלית העולמית, רכשו מדינות אופק מעמד גבוה. עובדה זו היוותה נכס למדינות הדרום, וכזה שהן לא רצו לסכנו.

לדעתי, קיימות שתי סיבות נוספות לאי השמעת ביקורת על מדיניות אופק מצד ה - LDC’S. ראשית, ארגון אופק היווה מודל לחיקוי בקרב מדינות הדרום. פגישת מדינות אופק בוונצואלה בשנת 1970, שקבעה מטרות ויעדי רווח ליצואניות אופק (העלאת מחירי הנפט והעלאת מסי היצוא עבור יבואניות הנפט) והדרישה המשותפת של האחרונות להעלאת מחירי הנפט, כפי שהוצגה בועידת טהרן בשנת 1971 בפני חברות הנפט הבינ"ל, היוו דוגמא לרעיונות שהתפתחו באותה התקופה: רוחות סיוע ודאגה הדדית נשבו בקבוצת מדינות הדרום בדמותה של ה- "היסמכות עצמית קולקטיבית" של המדינות הבלתי מזדהות וה- ”בטחון כלכלי קולקטיבי” שפותח ע"י מדינות אמריקה הלטינית (ראה מעלה) .

אופק היווה דוגמא לשיתוף הפעולה בין מדינות העולם השלישי במטרה להשיג רווחים אבסולוטיים. יתרה מזאת, תהליך הלאמת מקורות הנפט של מדינות אופק חפף לעיקרון מרכזי באידיאולוגית הדרום: הזכות לבעלות מדינה על משאביה ומקורותיה7.

שנית, השאלה הפוליטית העיקרית שעמדה בפני מדינות ה-77 הייתה, כיצד ניתן לנצל את מתקפת אופק על המדינות המתועשות למטרות הרחבות יותר של מדינות הדרום?

משבר האנרגיה של 1973 הביא לשינוי מהותי בזירה הכלכלית הבינ"ל. החלטות אופק החד-צדדיות להעלות את מחירי הנפט היוו מכה נחרצת למבנה הכלכלי העולמי שהיה קיים מזה זמן רב בין המדינות המתפתחות למפותחות. שינוי מהותי חל ביחסי התלות בעולם. לראשונה הובחן כי העולם המפותח תלוי בעולם המתפתח לצורכי אנרגיה. משבר האנרגיה נתפס ע"י מדינות הדרום כמהפכה בתחום חומרי הגלם. העלאת מחירי הנפט והלאמתו ע"י מדינות אופק היוו התגשמות רעיון השליטה בעולם השלישי על מקורותיו ומשאביו. לראשונה במשבר בינ"ל כלכלי הפך העולם השלישי לשחקן העיקרי שבידיו מרבית קלפי המיקוח. אופק הצליח ליישם את מה שהעולם השלישי דרש ללא הפסקה מאז תחילת שנות  ה- 60: שינוי הסדר הכלכלי העולמי. תהליכים חסרי תקדים אלו היוו אתגר לקואליציית העולם השלישי - להגיב בצורה אחידה למשבר עולמי, שהאינטרסים של העולם המתפתח בו היו מוטלים על כף המאזניים.

אלג'יריה נטלה על עצמה את האתגר במלוא הרצינות. ועידת אלג'יר בשנת 1973 הבליטה אותה כמדינה הפעלתנית והלוחמת של העולם השלישי. מה עוד, שהיא שאפה לנצל את חברותה באופק למטרות הגלובליות של העולם השלישי. שנת 1974 התאפיינה בתמרונים פוליטיים קדחתניים הן מצד העולם השלישי והן מצד המדינות המתועשות. בינואר הזמין נשיא ארה"ב ניקסון את נציגי המדינות המתועשות לוושינגטון לקחת חלק בתכנון מדיניות האנרגיה וליצור קרטל של צרכני נפט כתגובה לקרטל של אופק. צרפת לא התלהבה מרעיון התרכזות המדינות המתועשות תחת הנהגה אמריקאית וכנגד מדינות אופק, והציעה את האו"ם כפורום פתוח בו יוכלו כל המדינות לדון בסוגיות האנרגיה. אלג'יריה ניצלה יוזמה צרפתית זאת והציעה גם היא מושב מיוחד של העצרת הכללית, לאו דווקא בנושא אנרגיה אלא בנושא "חומרי גלם ופיתוח".

המהלך האלג'ירי תוכנן על מנת להגדיר את נושאי הדיון בצורה רחבה יותר וזאת ע"י יצירת קישור בין אנרגיה לפיתוח. הסוגיה, לטענתה של אלג'יריה, לא הייתה סוגיה של מחירי נפט אלא סוגיית המצב הכלכלי בו שרוי העולם השלישי.

אלג'יריה פנתה לנצל את תנופת ועידת הבלתי מזדהות באלג'יר בשנת 1973, וועידה שהגדירה את המדינות הבלתי מזדהות ככוח הפעיל של קבוצת  ה-77, ואת מעמדה המיוחד כמנהיגת הבלתי מזדהות, עת נבחר המנהיג האלג'ירי לנשיא קבוצת הבלתי מזדהות.

במרץ 1974 ארגן השגריר האלג'ירי ועידה של נציגי הבלתי מזדהות באו"ם כדי להשיג תמיכה בהצעה האלג'ירית. במרץ נפגשה גם נשיאות הבלתי מזדהות באלג'יר על מנת לחזק את אחדות המדינות החברות לקראת המושב השישי המיוחד של העצרת הכללית, ועל מנת להדגים כי קיים קונצנזוס בעולם השלישי בכל הנוגע הצורך בשינוי היחב"ל הכלכליים בעולם.

לאחר השגת תמימות דעים בערוצי התקשורת של הבלתי מזדהות עבר מוקד פעולת ההכנה למושב העצרת הכללית לידיה של לקבוצת ה-77, שבאופן טבעי תהווה את מקור הכוח של העולם השלישי באו"ם. העולם השלישי פנה לניסוח טיוטת עמדותיו, כפי שאלה הופיעו לאחר מכן במושב האו"ם השישי, במה שנודע כ"החלטות Nieo".

היזמה הייתה של מדינות פעלתניות דוגמת הודו ויוגוסלביה, אך גם אופק לקחה חלק פעיל בניסוח הטיוטה. מקרב מדינות אופק בלטו אלג'יריה ואיראן. מדינות אופק, בהתלהבות, דחפו ליצירת הקישור בין מחירי הנפט לבעיית הפיתוח של העולם השלישי. לא רק אלג'יריה, שזיהתה את עצמה כמנהיגת הבלתי מזדהות וככוח קיצוני בעולם השלישי, אלא גם מדינות חשובות אחרות באופק כגון איראן ולוב, שזיהו את עצמן עם מטרות העולם השלישי.

אופק תמך בטענות העולם השלישי, לפיהן  קשיי ה-LDC’S הם תוצאה של טיב היחסים בין הצפון לדרום, כשהאחרון בינם מופלה לרעה. תמיכת אופק בקישור מחירי הנפט והאנרגיה לפיתוח היוותה, ללא ספק, תרומה נכבדה להצלחת החלטות Nieo באו"ם.

יתרה מכך, באותה העת בה ניסח העולם השלישי את טיוטת הסוגיות למושב השישי של עצרת האו"ם, שאף זה ליצור אווירת שיתוף פעולה בינ"ל עם הצפון. מדינות הדרום הכריזו על יוזמה שהציעה למדינות המתועשות לקחת חלק בתכנון המושב השישי. המדינות המתועשות נענו להזמנה, ובהכנות השתתפו (בדרגים הגבוהים של שרי החוץ) - גרמניה המערבית, בריטניה, צרפת, סין, בריה"מ וארה"ב. הגשת טיוטת הסוגיות של העולם השלישי לאו"ם היוותה את עיקר תוכן סעיפיNieo .

ההשתתפות הרחבה של העולם הראשון והשני בשלב ההכנה למושב השישי המיוחד של עצרת האו"ם ביטא את הצלחת העולם השלישי ביצירת תשומת לב דיפלומטית לדרישותיו ובהעלאת סוגיות פיתוח לסדר היום הבינ"ל. מורטימור טוען, שלמרות שהייתה זו הפעם הראשונה בה התכנסה העצרת הכללית במיוחד כדי לדון בסוגיות פיתוח, לא היה זה מפתיע.

הפעלתו של כוח הנפט הציגה משתנים חדשים ביחסי צפון דרום . מדינות אירופה ויפן תלויות היו בסחר הנפט עם אופק. 80% מתצרוכת הנפט של בריטניה, גרמניה המערבית וצרפת הגיעה מהמזה"ת (המכון לחקר מדיני: "יום כיפור הארוך"). העולם השלישי החזיק בידו קלף מיקוח רב עוצמה.

ירידת כוחה של ארה"ב

 

ארה"ב עמדה מאחורי משטר ברטון וודס. היא הייתה הכוח שדחף את הצפון להתנגד לדרישות הדרום לשינוי הסדר הכלכלי העולמי. לדעת מנהיגי העולם  השלישי, הייתה ארה"ב ב-unctad 1 היריב העיקרי לדרום, בהתנגדה אפילו לדרישותיו הבסיסיות ביותר.

ארה"ב ועוד שלוש מדינות מתועשות התנגדו להכרה בחלק גדול מן העקרונות הכלליים בהם דרש הדרום הכרה: למשל, עקרון הדוגל בהיות הפיתוח סוגיה גלובלית, עקרון הדוגל בהיות כל מדינה רשאית לבחור לה מערכת כלכלית משלה ולשלוט על מקורותיה הטבעיים, ועקרון הדוגל בהקטנת מרוץ החימוש במטרה לשחרר תקציבים לפיתוח.

עקרונות אלה עסקו במה שהדרום הגדיר כ"זכויות הכלכליות של מדינות" וכ"חובתן של אומות העולם כלפי המדינות העניות - זכויות יסוד".

ב-unctad 3 הייתה ארה"ב המתנגדת החזקה ביותר לדרישת ה-LDC’S לאשראי בינ"ל מיוחד(SDR - Special drawing rights), כמו גם לדרישה להסדרי שיתוף פעולה בין unctad ל -  Gatt.

בשנות ה- 50 וה- 60 הייתה ארה"ב כוח בלתי מעורער בעולם. בשנות  החמישים היה ה - GNP של ארה"ב גבוה פי ארבעה מזה של המדינה המתועשת ביותר אחריה- בריטניה.

בשנות השבעים, עם שיקומה של אירופה המערבית ויפן, היה כוחה של ארה"ב בדעיכה. ה- GNP שלה היה גדול רק פי 1.5 ממתחרתה הגדולה ביותר - יפן). כתוצאה מהחלשות כוחה של ארה"ב, לא הייתה מסוגלת האחרונה למנוע מבעלות בריתה מדיניות עצמאית בכל הנוגע לנושאים כלכלים.

העובדה שמתנגדתו הגדולה ביותר נחלשה שיחקה לטובת הדרום.

כאמור, בינואר 1947 כינס הנשיא ניקסון וועידה בוושינגטון בה לקחו חלק נציגי המדינות המתועשות, על מנת לרקום מדיניות אנרגיה שתהווה התנגדות למדיניות אופק, מעין קרטל צרכני נפט.

הועידה התקיימה בפברואר וכללה 13 מעצמות תעשייתיות מערביות. ביוזמה אמריקאית הוקמה סוכנות האנרגיה הבינ"ל IEA. אולם, המדינות המתועשות התנגדו ליוזמה האמריקנית שקראה לויכוח תקיף בין צרכני הנפט ליצואניו. וושינגטון העדיפה עימות תקיף של העולם המתועש עם אופק, אך מדינות אירופה העדיפו לדבוק ביוזמה הצרפתית, פורום דיון על סוגיות אנרגיה באו"ם, והעדיפו לקבל את ההצעה האלג'ירית למושב השישי המיוחד של האו"ם על מנת ליצור דיאלוג בין הצפון לדרום.

כך, בעצם היחלשות כוח המיקוח של ארה"ב מול בעלות בריתה הצפוניות, נוצר נתיב שהביא לקיומו של המושב השישי של עצרת האו"ם. צרפת לקחה חלק מוביל במאורעות הנ"ל. הצעתה לפורום באו"ם בנושאי אנרגיה ולאחר מכן, סירובה להצטרף ל- IEA, הספיקו על מנת ליצור התחלה של שיתוף פעולה בין העולם השלישי לאירופה. הייתה זו נטייה צרפתית להתנגד לתכתיבים אמריקאים, נטייה שמקורה עוד בימי דה-גול. צרפת סירבה להכיר בעולם המורכב משני הגמונים - ארה"ב ובריה"מ. אירופה הפגינה עצמאות מה"מקל האמריקאי הגדול" ופנתה, כדברי ראש ממשלת אלג'יריה, למדיניות של פתיחות כלפי שכניה בעולם השלישי.

ערב המושב השישי המיוחד של העצרת הכללית של האו"ם הזמין העולם השלישי את האומות המפותחות לקחת חלק בהכנת הטיוטה לדיונים. המדינות המתועשות נענו בחיוב. ארה"ב נמנעה תחילה מלקחת חלק בפורום זה. היא התנגדה למושב של האו"ם שידון בשינוי עקרונות הסדר הכלכלי העולמי. שגרירה באו"ם, Scali, כינה את היזמה הדרומית 'שפך חסר צורה' (מורטימור, 51:1980). בהימנעותה מנטילת חלק בדיונים עם העולם השלישי, שאפה ארה"ב להמעיט את חשיבות של מושב האו"ם המתקרב. כאמור, היזמה האמריקנית נכשלה. בשלבי ההכנה למושב השישי לקחו חלק מגוון נציגים מממשלות העולם הראשון והשני. לבסוף לא נותרה לקיסינג'ר ברירה והוא הראה נוכחות בדיונים.

במהלך המושב השישי של האו"ם בא לידי ביטוי העימות בין העולם השלישי לארה"ב. קיסינג'ר האשים את העולם השלישי בקיצוניות פוליטית ובסחטנות המעיבים על כל שיתוף פעולה אפשרי בין העולם הראשון לשלישי:

“A third world strategy of banding together for radical change could endanger the prospect of Western technical and financial assistance” (מורטינגר, 55:1980)

אך משסוגיית 'חומרי גלם ופיתוח' הגיעה למושב השישי, לא היה בכוחה של ארה"ב להתמודד עם הרוב המספרי הברור של קבוצת ה-77. ארה"ב ידעה שהחלטות האו"ם אינן מחייבות, וכדי לבצע שינויים במערכת הכלכלית העולמית ייאלצו לקחת אותה בחשבון.

סיכום

מאמר זה  סוקר את התפתחותו של משטר Nieo משנות השישים ועד לרגע קבלת ההחלטה להחלתו במושב השישי המיוחד של עצרת האו"ם. הושם דגש על נקודת המבט הכלכלית והפוליטית של הדרום ועל דרישותיו מהצפון המתועש.

תיאורית תלות הדרום בצפון, שלה שורשים מערכתיים היסטוריים הנטועים היטב בתקופה הקולוניאלית, עיצבה את דרישות הדרום לשינוי הסדר הכלכלי העולמי.

נקודת מבט אידיאולוגית זו בדבר הזכות להתפתח ובדבר חובתן של מדינות היוותה את המשענת הפוליטית לדרישות הדרום. עבודה זו סוקרת את תחילת פעילות הדרום בשנות השישים תוך התגבשותו של האחרון במסגרות כגון ה'בלתי מזדהות' ו'קבוצת  ה-77'.

האיחוד והסולידריות בקרב ה-LDC’S צמחו משנות השישים ואילך במסגרת פעילות דיפלומטית מגוונת, החל בוועידה הכלכלית של קהיר בשנת 1962, המשך בוועידת Luska ו-Lima וכלה בועידת אלג'יר בשנת 1973.

היו אלה גורמים בעלי חשיבות עצומה, שסייעו לדרום להציג חזית אחידה במושב השישי המיוחד של העצרת הכללית.

השינויים המערכתיים הבינ"ל סייעו גם הם, ובהקשר זה הייתה חשיבותו של משבר הנפט הרבה ביותר.

קבלת ההחלטה על יסוד Nieo באו"ם מהווה את שיאה פעילות מדינות הדרום הקולקטיבית. למרות שלהחלטה זו אין אופי מחייב, חשיבותה מתבטאת בהעלאת נושאי פיתוח העולם השלישי לסדר היום הבינ"ל.

Nieo אינו, למעשה, רעיון חדש, אלא התגלמות דרישות הדרום מאז ימיunctad 1 .  

הוא מהווה ביטוי לדרישת העולם השלישי להשתלב במערכת הכלכלית העולמית בתנאים שווים לצפון.  

דבריו של השגריר הבריטי באו"ם בשנת 1974, לאחר המושב השישי, מבטאים היטב את אופיו של Nieo :  

"...הטקסט (Nieo) החדש מחייב את כולם לשקול בשנית את מערכת היחסים הכלכלית הגלובלית...". 

"...הטקסט הדגים את החומרה ביחסי צפון-דרום והפך את עוניו של הדרום לכזה שקשה יותר להתעלם ממנו ביחב"ל"

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת תומר ריבל