אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ריינהולד ניבור: הגות פוליטית


תאריך פרסום קודם: 
2004
 ריינהולד ניבור: הגות פוליטית
ריינהולד ניבור: הגות פוליטית. בני אור ובני חושך – מלחמת הטוב ברע.

הכומר האמריקאי ריינהולד ניבור ( Reinhold Niebuhr ) החל את דרכו כסוציאליסט מתון. אולם הזוועות של מלחמת העולם השנייה הביאו לשינו עמוק בתפיסת עולמו וגרמו לו לאמץ קו ראייה שמרני במה שמכונה ריאליזם נוצרי – אמונה בכוחה של הנטייה לחטא המאפיינת את קיומו של האדם בעולם. מאמר זה יתייחס לעוד שינוי מחשבתי שעבר ניבור לקראת סוף שנות ה 50 ולאימוץ ראיית עולם שונה מריאליזם נוצרי לעבר 'ריאליזם גרעיני'. ההגות של ניבור רחבה ומקיפה ומשתרעת על פני מספר עשורים. על כן, אין מאמר זה מתיימר לשטוח את כולה שהרי יהיה זה בלתי אפשרי בהתחשבות במגבלות של מקום. על כן, בחרתי להתייחס לאספקט שלעניות דעתי תופס חלק עקרי בתוך מכלול רעיונותיו – מחשבתו הפוליטית על רקע ההתפתחויות ההיסטוריות של המלחמה הקרה בין מזרח למערב.  

בני אור ובני חושך – מלחמת הטוב ברע 

בספרו "בני אור ובני חושך" (1944),  ריינהולד ניבור רואה את המציאות כתולדה של החטא הקדמון. האדם נולד רע וקיומו מתבסס על הנטייה הבלתי נמנעת לחטא. העולם מתחלק לילידי אור וילידי חושך ובמישור הפוליטי מתורגם הדבר למאבק בין הליברליזם האמריקאי לטוטליטריזם הסטליניסטי הרוסי. האחרון, הוא אכן מקור כל רוע. האמונה האוטופית הנמצאת בליבו של המרקסיזם לפיה בני האדם יוותרו על האינטרסים האינדיבידואלים שלהם למען קולקטיב היא מגוחכת. מהר מאד מערכת מרקסיסטית נהפכת למושחתת. ההנהגה המצומצמת מנצלת נוסחאות חברתיות לא מציאותיות לקידום האינטרסים הצרים שלה שנהפכים מנוגדים לאלו של הקולקטיב – זהו טבעו של האדם שנולד בחטא.

 ילידי האור בעולם הנוצרי – מערבי חייבים באין ברירה לאמץ אסטרטגיות כוחניות של עוצמה וכפייה כדי להתמודד מול הרשע. אולם אסטרטגיות אלו טומנות בחובם דילמה מוסרית. ילידי האור עלולים למצוא את עצמם בסוף נהפכים בדיוק לאותו האויב שמולו הם מתמודדים. לפיכך, צבירת עוצמה למטרות עוצמה מול צבירתה למען הישרדות בעולם של רשע מאפיינים את ההבדל בין הריאליסט הפוליטי לפילוסוף הפוליטי בהתאמה. השני עדיף על הראשון.

בעולם המתאפיין ברוע אינהרנטי ובקונפליקט תמידי בין טוב (או לחילופין רע פחות) לבין רע, אין מקום לחזון של מערכת בינ"ל הרמונית, ממשלה עולמית, פירוק נשק ושלום עולמי. אלו נחשבים לפתטים במציאות המוכתבת ע"י מנהיגים כמו היטלר או סטלין. בעולם כזה גם לא ניתן להספיד את הלאומיות ורגשות של ג'ינגואיזם. מרכזי עוצמה פוליטיים מתאפיינים באי אמון הדדי ואינטראקציה המוכתבת ע"י מונח מתורת המשחקים שקרוי 'דילמת האסיר'. דילמת האסיר היא, בקצרה, סיטואציה בה שני אסירים יושבים בחדרים נפרדים ומתוחקרים ע"י רשויות החוק. בפני כל אסיר עומדות כמה אפשרויות שהעיקרות בהן הן:

 א) לא להודות בבצוע העבירה ולצאת לחופשי. אך היציאה לחופשי תלויה בכך שגם האסיר השני ישתוק.

 ב) לא לסמוך על השני ולהלשין וכך לקבל עונש מופחת.

ברור שעדיף לשני האסירים למלא פיהם מים אולם כפי שהפרקטיקה מוכיחה הם יעדיפו להלשין אחד על השני בגלל חוסר יכולתם לסמוך על השני. חוסר היכולת הבאה לידי ביטוי ב- דילמת האסיר הנ"ל מתורגמת כנמשל ליחסים בין מדינות.

 אירגונים בינ"ל כדוגמת האו"ם טובים רק במישור הסימבולי אך במציאות, כוחם מוגבל מול מערכת בינ"ל שמונחית ע"י עקרונות הובסינים של אנרכיה ומצב מלחמה.  

נשק גרעיני  

בניגוד להוגים פוליטיים ומדענים רבים (אופנהיימר הכה על חטא לאחר השלמתו של 'פרוייקט מנהטן'), ניבור לא הזדעזע יתר על המידה מהטלת פצצות האטום על הירושמה ונגסקי. עבורו השינוי האיכותי ביכולת ההשמדה של המין האנושי לא הביאה לשינוי מהפכני בקיומו המהותי של האדם אשר בבסיסו מונח הרצון לקונפליקט השמדה וחטא. נשק גרעיני היה ביטוי נוסף לראיית העולם הריאליסטית דתית של ניבור לפיה בני האדם רעים מטבעם.

יתרה מכך, עקרון המלחמה הצודקת של הטוב ברע, עקרון שעוגן עוד במשנתו של פילוסוף ימי הביניים תומס אקווינס ובמשנתו הליברלית של ג'ון לוק, נשאר תקף גם בעידן של השמדה המונית. ב 1950 טען ניבור כי מדינות נאורות צריכות לשקול ברצינות פתיחתה של מלחמה גרעינית מול אויב רשע מספיק. הוא טען באמרה מפורסמת כי מת עדיף על אדום (קומוניסט) – Better Dead than Red :  

The heart of the moral perplexity which is illuminated in this discussion is that all measures, designed to prevent the spread of Communism and the outbreak of war, contain an unavoidable risk of war, including the risk of atomic war.

 אכן, מתיחת קו הפרדה בין שימוש בנשק לא קונבנציונאלי לקונבנציונאלי נהפכת ללא רלוונטית מול האיום הסובייטי. בספרו "האירוניה בהיסטוריה  אמריקאית" (1952), תוקף ניבור את הדוקטרינה של פציפיזם אטומי. מלחמה טוטלית מול ברה"מ תחשב כמלחמה צודקת של ילידי אור מול ילידי חושך.

במאמר במגזין "המנהיג החדש" ב 1953 הוא יוצא נגד ניסיונות של דטנט והתקרבות לברה"מ שצצו לאחר סיום מלחמת קוריאה ומותו של סטלין. אפשרות של דו קיום בין ארה"ב לברה"מ לא צריכה לבוא במקום אי נכונות ברורה של הראשונה להשלים עם הרוע הטמון במרקסיזם. במאמר הוא מזהיר מפני התדרדרות למדיניות של פייסנות כלפי מוסקבה. שנתיים לאחר מכן ב 1955, הוא הגיב לקריאה של הוועד הפרוטסטנטי האמריקני לפיה "שלום הוא רצון האל" בכך שטען שהאל שואף אומנם לשלום אך גם לצדק. בחיבור שכתב על "הממד החדש של המלחמה", הוא מטעים כי קיומו של נשק להשמדה המונית אינו מבטל את האימפרטיב של מלחמה צודקת מול הרוע הקומוניסטי ואין זה משנה מה יהיו תוצאותיה של אותה המלחמה בעידן אטומי. ב 1956 הוא המשיך לקרוא לעימות מול ברה"מ על רקע המשבר בהונגריה. בנובמבר 1956 פלשה ברה"מ להונגריה עקב רצונה של האחרונה לפרוש מברית וארשה. לאור אי התגובה של ארה"ב לפלישה הסובייטית, כינה ניבור את הנשיא איזנהאוור כ "צ'מברלין של תקופתנו".    

שינוי תפיסה

שנת 1957 ידעה התפתחויות מרחיקות לכת במאזן האסטרטגי בין מזרח למערב. ברה"מ שיגרה את הלווין הראשון לחלל – ה'ספוטניק' – והשלימה ניסוי מוצלח של ירי טיל בליסטי בין יבשתי. צמצום הפערים הסובייטים מול מוסקבה (ולא רק צמצום. עד תחילת שנות ה 60, סברו בארה"ב שברה"מ זכתה להובלה במרוץ החימוש ופתחה פער טילים לטובתה) הביא לשינוי מהותי בתפיסתו של ניבור. כעת משברה"מ נכנסה במלוא אונה לעידן הגרעיני (ברה"מ פוצצה נשק גרעיני לראשונה ב 1949 אך רק ב 1957 פתחה יכולת נשיאה בליסטית של אותו הנשק) האפשרות של השמדה הדדית אטומית נהפכה לברת מציאות. ניבור התקשה להתעלם מעובדה זאת.

בביקורת אוהדת על ספרו של קיסינג'ר מאותה השנה בדבר נשק גרעיני ומדיניות חוץ, טען ניבור כי ארה"ב חייבת להיות מסוגלת להתמודד עם רמה מגוונת של איומים בכלי נשק בעוצמה משתנה מעבר לנשק גרעיני משמיד ערים. הוא התנגד חריפות ל'מדיניות התגובה המאסיבית' של ממשל איזנהוור ומזכיר המדינה ג'ון פוסטר דולס שגרסה כי יש לאיים על ברה"מ בנשק גרעיני בכל הרמות האפשריות של קונפליקט, החל מסכסוך אזורי (דוגמת מלחמת קוריאה) וכלה בסכסוך גלובלי (כגון למשל פלישה של כוחות ברית וארשה לאירופה המערבית). על פי ניבור, מדיניות של הליכה על הסף כפי שמדניות ה'תגובה המאסיבית' טומנת בחובה אינה אחראית ואינה מוסרית.

ראיית עולם דיכוטומית של מלחמת הטוב ברע ושל מוסר טאוטולוגי לפיו המטרה מקדשת את האמצעים (ועל כן שימוש בנשק אטומי מוצדק) החלה להתערער לנוכח הזוועות האפשריות של המלחמה הגרעינית. בהתחלה התלהב ניבור מרעיון הנשק הגרעיני הטקטי – נשק גרעיני בעוצמה מוקטנת שנועד להפעלה מול צבאות ולא מול ערים. אולם, עד מהרה התברר לו שאותו הנשק הגרעיני ה"טקטי" הוא למעשה באותה עוצמה ואף יותר מכל אחת מהפצצות שהוטלו על יפן ב 1945. במקרה של מלחמה, הפלה של תריסר פצצות אטום טקטיות על אירופה או אסיה, תשלול צידוק מוסרי לציוויליזציה הנוצרית – מערבית. בדצמבר 1957 הוא טען:  

If  war breaks out at all it will be a suicidal one for both victors and vanquished 

ב 1959 הוא טען בספרו "מבנה של מדינות ואימפריות" כי קיומם של פצצות אטום ונשק מונחה הופך את המלחמה הגרעינית לאפשרות מעוררת אימה ובלתי סבירה לכל הצדדים היות שהיא תמיט שואה על כל המין האנושי. הקו שנמתח בין נשק גרעיני אסטרטגי לנשק כזה למטרות טקטיות הוא אינו ממשי ונועד על מנת להשקיט את המצפון בלבד. ניבור דחה על הסף כל סוג של לחימה גרעינית, תהא זאת אפילו מוגבלת.

לאחר משבר הטילים בקובה מאוקטובר 1962, הוא אימץ רטוריקה חריפה יותר נגד מלחמה גרעינית. בביקורת שמתח על הימין הקיצוני בארה"ב שדגל במדיניות של הפחדה אטומית מול ברה"מ, הוא התריס כנגד כל אותם גנרלים בדימוס ומיליונרים בפנסיה שמעונינים לפשט את ההיסטוריה ולהפוך אותה לפרי דמיונם הקודח. הוא יצא ישירות נגד ראיית העולם שפעם הייתה שלו, ראיית עולם שנוטה לתחם את המציאות למאבק מניקיני בין יוזמה חופשית ומרקסיזם. הוא קיווה כי הלקח של משבר קובה יכפה על מנהיגים משנה זהירות ופרגמטיזם שימנעו שואה אטומית. אמריקה צריכה לאמץ ערכים של 'סובלנות גרעינית'.  

בני אור ובני חושך – מלחמת הטוב ברע???

למרות הדחייה הבלתי מתפשרת של מלחמה גרעינית, המשיך ניבור להאמין שהמציאות העכשווית בבסיסה לא השתנתה. עדיין הזירה הבינ"ל של המלחמה הקרה (ויהיו כאלו שיטענו שלא רק במלחמה הקרה אלא גם כיום) מתאפיינת במאבק, מאבק של הטוב ברע, של הליברליזם במרקסיזם. אולם, בניגוד לשנות ה 40 ותחילת ה 50, גם באספקט התיאולוגי הנ"ל ראיית עולמו הדיכוטומית התערערה.

לקראת סוף שנות ה 50, הוא החל לטעון כי חד משמעותיות מוסרית אינה קיימת בפרקטיקה של היום יום. העידן הגרעיני מדגים זאת היטב. מצד אחד הוא התנגד להתפרקות מ-נשק גרעיני אך מצד שני הוא ראה גם בסטטוס קוו של מרוץ חימוש גרעיני כרע בפני עצמו. ב 1961, על רקע משבר ברלין השני, הוא מבכה את התקופה שכופה על האדם המערבי שיפוט חד ערכי בעולם דו או רב משמעי. באוקטובר הוא כתב: 

Thus modern history has moved unto the eschatological dimension in which all our judgment is made under the shadow of the Final Judgment. May the Lord have mercy on our soul. 

מספר שבועות לאחר מכן הוא טען כי יש גבול לעד כמה מוסר יכול להיות רב משמעי אך אין הוא יודע היכן למתוח את הגבול. בהקשר זה הוא שואל האם סוגיית ברלין מצדיקה מלחמה גרעינית. משבר ברלין גרם לו להשתמש במושג " moral ambiguity " אשר בו הוא ראה את המאפיין העיקרי החדש של ריאליזם נוצרי. בניגוד ל-מלחמת העולם השנייה שהכל היה ברור כלכך, בעידן האטומי יש לאמץ גישה דו ערכית ששוללת פייסנות אך מאידך גיסא לא משלימה עם שימוש בנשק גרעיני.

במאמר מ 1963 במגזין "המנהיג החדש", ניבור חורג לחלוטין מטרמינולוגיה של ילידי אור וילידי חושך כשהוא טוען כי בעידן של נשק להשמדה המונית האנושות חייה תחת שותפות גורל לטוב ולרע. ראייה קוטבית נהפכת לראייה אוניברסאלית סטואיסטית. בדיון כתוב שהוא ניהל עם הנס מורגנטאו מעל דפי המגזין 'דו"ח מלחמה ושלום' "War/ Peace Report" ב 1967, הוא הכריז כי כעת מה שנותר לאנושות הוא למצוא את הדרך לדו קיום. ריאליזם נוצרי של טוב ברור מול רע ברור נהפך לריאליזם גרעיני של צורך לשיתוף פעולה בין שני הקטבים. 

רשמיים אישיים של כותב המאמר 

השאיפה לצדק ומלחמת צדק נהפכה אצל ניבור לצורך פרגמטי לשרוד בעולם מוכה חטא שבו המין האנושי עלול בנקל ליפול קורבן ליצריו האפלים ולהשמיד את עצמו. ניבור למד כי קשה מאד לראות את העולם בצורה כה החלטית ודוגמטית. אנו לא חיים במה שהגדיר פילוסוף ימי הביניים אוגוסטינוס כ'עיר האלוהים' היכן שניתן להבחין במציאות ברורה של צדק. חיי היום יום דומים יותר ל'עיר האדמה' היכן שהדברים אינם ברורים לחלוטין והמציאות אינה מושלמת מבחינה קונספטואלית ואידיאלית- אפלטונית.

לחלוטין אין משמעות הדבר שניבור היה רלטביסט מוסרי. לעולם הוא לא איבד את האמונה כי אכן קיים טוב ורע. אולם במציאות הלא מושלמת של 'עיר האדמה' לא תמיד קל למתוח את הקו המפריד. לאור הנאמר לעיל, הרלבנטיות של דיאלקטיקה הגלינית נחשפת במלוא נכונותה . הגל טען כי לכל אמת כתזה יש אנטיזה ותהליך של סינתזה מוליד גם הוא אנטי תזה. המציאות משתנה לנגד עיננו ולעיתים היא פרועה כמו ריקוד החוגגים בפסטיבל של אל היין דיוניסוס. בממלכת האדם, דברים אינם קבועים. חיינו ומערכת האמונות שלנו מתהווים ללא הרף. לכן, הייתי נזהר מלקחת ברצינות אמרות שאנו שומעים לאחרונה מפיהם של מביני דבר, אמרות בסגנון "נצחון הליברליזם על הקומוניזם מסמל את סוף ההיסטוריה", "בעידן של היום של היי טק - גלובליזציה לא יתכנו יותר מלחמות" או על אותו משקל "היכן שיש דמוקרטיה אין מלחמה" וכו' וכו'...

 

תגובות

השמועות על קץ ההיסטוריה מוקדמות מדי

א. הפעם כאשר האהבה אינה מקלקלת את השורה, הדברים מרתקים;
ב. המאמר עושה חשק לקרוא את הגותו של ניבור.
ג. אין צורך להאמין בתורת החטא הקדמון, כדי להסכים עם ניבור, ועם מה שהכותב מסיק בעקבותיו.
ד. השמועות על קץ ההיסטוריה היו מוקדמות מדי. הקונפליקט מתגלה כעמיד יותר מן ההרמוניה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מר קג'טי נגהי