אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קרובים-קרובים


תאריך פרסום קודם: 
2004

"שכנה מטורפת יש לי", נאנחת בעצב עמוק חברתי  ל', " רק אלוהים יודע איך נעבור את זה גם הפעם בשלום."

את יקירתי ל' ומשפחתה המתפתחת מארח בשנים האחרונות אחד מיישובי העשירון העליון: מכוניות גדולות, סלולריים קטנים, חופשות סקי ובתי ענק הנושקים זה, לדשא- הירוק- יותר, של זה.

"בחורף הכל בסדר," היא מכניסה אותי בסוד העניינים על ארוחה משובחת בקפה השכונתי. "התריסים סגורים ואנשים יכולים למות מאחוריהם בנחת מבלי שאיש ישאל שאלות מיותרות. הניכור הקפיטליסטי במיטבו. אלא שכידוע עוד לא נולד המניאק" היא חורקת לי באוזן,  וצוואר השנהב הברבורי נע בחוסר נחת מופגן, "עוד לא נולד המניאק שיעצור את הקיץ, וברגע שמורמים התריסים פועלים גם עלינו, מה לעשות, חוקי הפאקינג פיזיקה, והצלילים עפים מבית לבית בחלל האוויר.."

"נו ו.." אני מנסה להבין בפה מלא ג'בטה עמוסה בחסה ירקרקת מנוקדת לימון וחרדל וטבולה במיץ תפוזים סחוטרי.

"נו ו..???" היא מפנה אלי עיניים מאשימות "נו ו..." היא חוזרת בפולנית ומגלגלת עיניים לתיקרה המצוירת 

"כאילו לא בשביל זה בדיוק הגענו לכאן, בשביל השקט והשלווה ואיכות החיים...כאילו לא ברחנו מהעיר הצוחנת בדיוק בשביל לא לראות ולא לשמוע את כל הפסיכים שהחליטו לגור בדיוק בקומה מעלינו, כאילו לא בדיוק בשביל זה מישכנו את חיינו הקצרצרים והעברנו אותם לכיס של מנהל הבנק...."

"מה בדיוק היא עושה, המטורפת?" אני קוטעת באכזריות את נאום הרחמים העצמיים

 "היא צורחת" מיבבת לי ל' בווליום בלתי ניתן לתיאור..."

"בלילה?" אני מנסה לקבל את הפרטים

"כל היום!!!!" היא רושפת  "בבוקר, בלילה, בשבתות וחגים, האישה צורחת כאילו אין מיתרי קול שכדאי לשמור עליהם לזמן שריפה או אונס קבוצתי. בפעם הראשונה ששמעתי אותה  זינקתי מהבית ויצאתי החוצה, הייתי משוכנעת שמשהו קרה! הרי לא שומעים צווחות כאלה בדרך כלל!

 מהר מאוד הסתבר לי שאחד הילדים שלה שפך משהו בחדר והאישה השתוללה. בפעם הבאה שוב קפצתי בבהלה לשמע הסירנה עד שהסתבר לי שהיא לא מוכנה לנסוע למלון שבעלה הזמין להם וכן הלאה וכן הלאה. כיוון שהאישה תרבותית ומדברת שתי שפות שוטפת הצווחות כוללות לא רק אינפורמציה אלא גם קללות ברמה הבי-לינגואלית הגבוהה ביותר."

"ומכות..?"  אני משחילה שאלונת לתוך הנאום

"זה לא שמעתי" מודה ל' "אבל האלימות המילולית שם, תאמיני לי, קשה לתיאור.

היא שונאת את כל שנמצא לה בבית ומביעה את זה במילים איומות ובווליום שכל השכונה שומעת. בא לי לבכות בשביל הילדים שלה, שלא לדבר על מה שלומדים ממנה הילדים שלי.....

"מפלצת גרה באגם השכן .."  אני מגלה אמפטיה "כמה ימים אחרי המטח הראשון ראיתי אותה יוצאת מהבית" ממשיכה ל' קצרת נשימה, "כמעט התעלפתי: מן מלאך קטן, חטוב ומתולתל הושיט לי יד פצפונת ובקול רך וחייכני בירך אותי על הבית החדש! הייתי בשוק! אם לא הייתי שומעת במו אוזניי לא הייתי מאמינה לרגע שזה הדבר שמוציא את הסוג הזה של הקולות ...."

"מה עושים?" ניסיתי להעביר את השיחה לפסים פרקטיים 

"לא יודעת" התעננה ל' "מה את אומרת? להלשין?"

שלוש שיחות טלפון אנונימיות ערכה ל' אחרי מתקפה נוספת שלא איחרה להגיע: למשטרה, לעובדת הסוציאלית המקומית ולבית הספר בו לומדים הילדים. שירותי הרווחה מיהרו לבקר. הצווחת, כולה נופת צופים עשירה ואינטיליגנטית, הורידה אותם בקלילות בלתי נסבלת מגבה הענוג. הסאגה נמשכת. ל' כבר מחפשת בית אחר. היא רק מתפללת שלא לקרוא על שכניה יום אחד בעיתונים.: "עוד מקרה של אלימות בתוך המשפחה" כך יהיה כתוב שם "נכנס לסטטיסטיקה". 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר