אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פרוייקט השמות ב'


תאריך פרסום קודם: 
2003
כריסטוף נ' 1945. מקתרין לאלין.
כריסטוף נ' 1945. מקתרין לאלין.

 ב"פרוייקט השמות" הקודם ניסיתי לעמוד על מקורם של שירי פופ-רוק שהוקדשו לנשים ספציפיות ועל הסיפורים הקטנים שמאחוריהם. דומני שהבטחתי אז לנסות ולבצע דבר דומה עם שירים בשפה הצרפתית. אני מודה שעלה בידי להשיג פחות מידע - אולי בגלל שליטתי המוגבלת-למדי במכמני השפה הזו - אבל גם זו התחלה. ועכשיו לעבודה.

מאריק. יחסית לתפוקה העצומה שלו ב-49 השנים בהן חי כתב ז'אק ברל מעט מאוד שירי אהבה טהורים. ב"טהורים" אני מתכוון לכאלה שאינם מבטאים תיעוב או טינה לנשים או נקיים ממרירות כלשהי. שלושה מהשירים נושאים אמנם שמות שונים, אבל מתייחסים לאותה בחורה עצמה: "מאריק", "מדלן" ו"מטילד" נכתבו כולם לכבוד תרז מישילסן, מי שהייתה לימים לאשתו הראשונה של ז'אק ברל. שניים משירים המוקדמים יותר שלו, "לה פאנט" ו"רוזה", מתארים את אהבתו הנכזבת לבנות שהכיר בילדותו. שיר האהבה הישיר ביותר שלו נכתב עבור ביתו, איזבל, ואף נקרא בשם זה.

הביוגרף של ברל, אוליבייה טוד, ניסה לפענח את השאלה על מי כתב ז'אק ברל את שירו המפורסם ביותר, "אל תלכי מכאן". בביוגרפיה שלו על ז'אק ברל סיפר טוד כי המוסיקאי, ציניקן בנשמה, הבטיח לשלוש נשים שונות לפחות שהשיר נכתב עבורן.

בהוצאות הראשונות של התקליטון של "אל תלכי מכאן" ("Ne Me Quitte Pas"), בשנת 1959, מופיעה הקדשה ברורה: למאריק. מאריק היה אחד משמות החיבה שבהם כינה ברל את רעייתו, ובשם זה בחר כמה שנים קודם לכן כדי לספר בשבח אהבתם. השיר "מאריק" מבוצע חציו בצרפתית וחציו בפלמית והוא מתאר את החוויות הרומנטיות של בני הזוג בבלגיה. ז'אק ברל לא נהג, כנראה, להשתמש בשמה האמיתי של אשתו, תרז, ובמקום זאת בחר להעניק לה סדרה של שמות חיבה. מאריק היה אחד הנפוצים שבהם. 

מתברר כי ברל נהג לכנות בשם "מאריק" כמעט כל אישה שפגש. מאריק היה גם כינויה של המאהבת שלו, סופי, שעימה התגורר ב-פאריס שעה שאשתו ובנותיו נשארו בבריסל. במקביל לכל אלה, ניהל רומן עם סוזן גבריאלו, שגם אותה כינה, נכון נכון, "מאריק". הזמרת ז'ולייט גרקו כתבה שנים לאחר מכן ש-ברל היה הגבר היחיד שהכירה שבגד ללא הרף גם בפילגשיו. בקיצור, לשלוש הנשים האלה - תרז, סופי וסוזן - הבטיח ברל ש"אל תלכי מכאן" מוקדש להן. מי שהייתה עורכת התרבות של "להמונד", דניאל היימן, סיפרה כי שהתה פעם בביתה של סוזן כאשר נכנס לשם ז'אק ברל כרוח סערה ובישר לה כי כתב במיוחד עבורה שיר בשם "אל תלכי מכאן".

"אל תלכי מכאן" לא היה יצירה ספונטנית. ז'אק ברל עבד על השיר הזה תקופה ארוכה, שבמהלכה פגש לא מעט בחורות וניהל עימן קשרים רומנטיים במלוא התשוקה שהיה מסוגל לה. תרז ברל, האהובה הוותיקה והאישה הנבגדת, יכולה הייתה להתנחם בעובדה ש"שיר הנאהבים הוותיקים" - הלא הוא אחד מלהיטיו הראשונים - שייך לה ללא עוררין. 

סאנגין. במשך שנים הייתה הסברה המקובלת שאיב מונטאן פגש בחורה ששמה היה באמת סאנגין ("תפוז דם"). השם הזה מקובל מאוד בפרובאנס גם כיום, וההשערה המקובלת הייתה שבעקבות הפגישה - והרומן - בין השניים, ביקש מונטאן מחברו הטוב, ז'אק פראוור, לכתוב שיר מתאים. אבל במשך הזמן צצו לא מעט גירסאות נוספות לגבי זהותה של הבחורה שידעה להצית את השמש בלב הלילה, זו שפטמתה הזקורה "חרטה קו מזל חדש בכף היד שלי".

פראוור נהג, בדרך כלל, לכתוב על חוויותיו האישיות. את שירו המפורסם ביותר, "ברברה", כתב על נערה שפגש בברטאן בימי מלחמת העולם השנייה. אבל ידוע כי כתב שירים גם לפי הזמנתם של אחרים. את "סאנגין" נתן פראוור ל-מונטאן ב-1955, אבל לא ברור מתי השיר נכתב. פראוור עצמו לא הירבה להתראיין וכשכבר עשה זאת סירב לדבר על יצירותיו. לפי אחת הגירסאות כתב פראוור את "סאנגין" ב-1949 - אותה שנה בה פגש איב מונטאן בפונדק "יונת הזהב" בפרובאנס את מי שתהייה לאחר מכן אשתו, השחקנית סימון סיניורה. 

לפי הגירסה הזאת, לא הייתה כלל בחורה בשם סאנגין. פראוור הוא שהציג את השניים זה לזו והוא גם היה העד העיקרי להתפתחות הרומן ביניהם. סימון סיניורה הייתה נשואה אז לבמאי איב אלגרה, ולכן החליט פראוור שלא להביך אותה ולא לכתוב עליה בשמה. במקום זאת, בחר בשם מקומי, סאנגין, שאיפשר לו להשתמש במטפורת התפוז. אפס, הגירסה הזו לא מוזכרת כלל בביוגרפיה של מונטאן ובאוטוביוגרפיה של סיניורה.

אנומליה נוספת היא שמדובר בשיר בפירוש על בחורה לבושה שמלה. סיניורה לא סבלה שמלות והעדיפה ללבוש מכנסיים. מאוחר יותר ציינה שבתקופה בה נהגה לבלות ב"יונת הזהב" לבשה מה שהגדירה כבלואי סחבות. פראוור כתב על בחורה הלבושה שמלה עם כפתורי צדף. הדבר אינו מתיישב עם ההעדפות הברורות של השחקנית הזו - העדפות שאין בכלל ספק שפראוור היה מודע להן. 

כאמור, קיבל מונטאן את השיר מפראוור ב-1955. באותה שנה ניהל מונטאן רומן עם השחקנית דניאל דלורם, שאהבה ללבוש שמלות דווקא. סיניורה גילתה סובלנות רבה כלפי הרומנים שניהל בעלה מהצד, אבל לא הסכימה שיעשה זאת עם ידידותיה הקרובות. שני שמות היא ציינה במפורש: ז'אן מורו ודניאל דלורם.  

מונטאן עצמו סירב לומר אם דלורם היא היא סאנגין (על אף שאישר כי ניהל איתה פרשיית אהבים). דלורם עצמה נישאה מאוחר יותר לבמאי איב רובר וסירבה בכל תוקף לדבר על "סאנגין".

"סאנגין" יצא על גבי תקליטון באוגוסט 1955. מילותיו הנועזות, שרמזו על קיום מגע מיני בעמידה, נחשבו לבלתי מוסריות אפילו בקרב עם חובב רומנטיקה כמו זה היושב בצרפת. השיר נאסר, איפוא, לשידור בתחנות הרדיו הממלכתיות. זה לא עזר, אולי גם הועיל לפופולריות שלו: התקליט נמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם. מאוחר יותר, נאלצה רשות השידור הצרפתית להסיר מעליו את החרם.

ז'אן ב. לגבי השיר הזה אין כלל בעייה. "ז'אן ב." היה אחד מלהיטיו הגדולים של סרז' גנסבורג בצרפת ובארצות הברית ב-1969. גנסבורג היה שחקן קולנוע טרי למדי, אבל כבר סלבריטי בפני עצמו בזכות העובדה שכתב וביצע לא מעט להיטים (אחד מהם, "בובת שעווה, בובת קש", אף זכה בתחרות האירוויזיון של 1965, בביצוע פראנס גאל). בין השאר, כתב כמה שירים ל-בריז'יט בארדו, ואף הציע לה לשיר עימו את הדואט השערורייתי "אני אוהבת אותך, אני כבר לא" ("Je T'aime...moi non plus"), שבו משולבות אנחות מין שהפכו למוכרות, כנראה, לא פחות מהלחן עצמו. בארדו הקליטה את השיר אבל נכנעה ללחצו של הסוכן שלה והודיעה לגנסבורג שלא יעיז להוציא אותו לרדיו.

סרז' גנסבורג היה אדיש לכל העניין, משום שבאותה תקופה כבר היה מאוהב עד קצות אוזניו בשחקנית הבריטית ג'יין בירקין. זו הייתה אז שחקנית קולנוע מתחילה, מייד לאחר גירושיה מהמלחין הבריטי ג'ון בארי, שכתב, בין השאר, את המוסיקה לסרטי ג'יימס בונד. היא הופיעה בתפקיד משני באחד מסרטיו של אנטוניוני וזמן מה לאחר מכן הוזמנה לשחק בסרט צרפתי בשם "סלוגאן". כוכב הסרט היה גנסבורג עצמו.  

הרומן בין השניים התפתח במהלך צילומי "סלוגאן" ועוד לפני שהסתיימו התגרש גנסבורג מאשתו החוקית ועבר לגור עם בירקין. הוא כתב לכבודה את מילות השיר "ז'אן ב.", והצמיד אותם ללחן שנלקח מפרלוד של שופן. בנוסף, הציע לה לשיר עימו את "אני אוהבת אותך, אני כבר לא" שבארדו הטילה עליו, כזכור, וטו. בירקין הסכימה.

ב-1969 יצא "אני אוהבת אותך, אני כבר לא" לרדיו. השערוריה פרצה מייד, והשיר נאסר לשידור בכל רחבי הרדיו. גנסבורג עצמו עתר לבית המשפט הצרפתי לענייני חוקה בדרישה לאסור על החרמתו. הטיעון שלו היה מרתק כלשעצמו. השיר, הסביר, אינו מעשה אמנות אלא תיעוד של רגע אינטימי, ובתור שכזה הוא מוגן על ידי סעיף חופש המידע שבחוקת הרפובליקה הצרפתית. בארצות הברית אסרו אפילו על מכירת התקליט. הוותיקן פירסם הודעת גינוי חריפה, בה קרא האפיפיור, פאולוס הששי, לג'יין בירקין לחזור בה מהסכמתה לשידור השיר הסנסציוני פן תירש גהינום בעולם הבא. אגב, גנסבורג לא הוזכר בהודעה משום שהיה יהודי. ככל הנראה, פחות אכפת היה לפאולוס שיהודי יירש גהינום.

לעומת השערורייה שעורר "אני אוהבת אותך, אני כבר לא" נחשב "ז'אן ב." לשיר אהבה כמעט סטנדרטי. על שידורו לא נאסר מעולם והוא טיפס במצעדי הפזמונים והפך את ג'יין בירקין למפורסמת. עד היום נמכר "ז'אן ב." במיליוני עותקים. אגב, בירקין עצמה ביקרה לפני חודשים אחדים בישראל. 

אלין. נדמה לי שלא אגזים אם אקבע כאן שזהו השיר המוכר ביותר מבין אלה המופיעים כאן. במקור, היה השיר קרוי דווקא "קתרין". הוא נכתב על ידי דניאל בווילקה, צעיר צרפתי בן עשרים, שרצה לעשות קריירה במוסיקה. את השיר הקדיש בווילקה לקתרין ריברו, נערה מליון שעברה להתגורר בפאריס וניסתה לפתח קריירה כזמרת. את בווילקה הכירה בחדרי המתנה בחברות תקליטים ותקופה מסוימת הייתה אהבתו הגדולה.

את "קתרין" השמיע בווילקה לאמרגן הידוע אדי ברקליי. האחרון התלהב, אבל טען כי יש לשנות בדחיפות כמה פרטים בכל הסיפור. את "קתרין" הוא תבע לשנות ל"אלין" ואת דניאל בווילקה הכתיר בשם הבמה כריסטוף. בווילקה הסכים והלך להקליט. באותו יום עצמו נפרדה ממנו קתרין, לאחר שהתבשרה שהשיר "שלה" עבר שינוי שיווקי וקיבל שם חדש. השיר עצמו הפך ללהיט ענק ולאחד הסלואים הידועים ביותר של שנות הששים.

קתרין עצמה הפכה לגרופי טיפוסית. היא יצאה עם זמרים ומוסיקאים כאדאמו, אנטואן ו-קלוד פרנסואה (שכתב את השיר שלימים תורגם על ידי פול אנקה ל"My Way" והפך ללהיט אדיר בפי פרנק סינטרה). במקביל, הוציאה שני שירים לרדיו, אבל אלה נכשלו. היא ניסתה את מזלה גם כשחקנית, אבל למרות שקיבלה תפקיד משני ב"הקרביניירים" של גודאר, גם כאן לא הלך לה. ב-1968 הגיעה הקריירה שלה לשפל חדש כשהורדה מהבמה בשריקות בוז בפסטיבל השאנסון הצרפתי. בראשית שנות השבעים ניסתה להתאבד, אושפזה ומאז נעלמו עקבותיה. 

נטלי. ז'ילבר בקו  - פרנסואה ז'ילבר ליאופולד סילי, בשמו המקורי - כתב את השיר ב-1964 לאחר ביקור מתוקשר שערך במוסקבה. בראשית הביקור הוצמדה אליו מדריכת תיירים בשם נטלי. בקו, גבר אטרקטיבי וסוער בפני עצמו, ניהל איתה רומן קצר-ימים. לאחר מכן שב לפאריס וכתב את השיר. התיאור העדין של הרומן, המתפתח מביקור בכיכר האדומה, במאוזוליאום של לנין ובאתר ההנצחה לפושקין לתשוקה מלאת להט, כמו גם המוטיבים הרוסיים העממיים שהכניס בקו בשיר עצמו, הפכו את "נטלי" ללהיט ענק.

תשע עשרה שנה לאחר אותו ביקור, ב-1983, קיבל בקו מכתב מביתה של נטלי, שחיה אז בלנינגרד (כיום סנט פטרסבורג). המכתב המרגש בישר לבקו כי הוא הוא אביה של הבת, ואף נכללה בו הזמנה לשוב ולבקר במוסקבה. בקו עצמו תיאר את כל הפרשה כאשר הופיע באולם "אולימפיה" בפאריס ב-1984, כאשר בעוד האקורדים הראשונים של השיר מתנגנים ברקע, אמר: "קיבלתי היום מכתב קטן מרוסיה, מכתב עם ניחוח כה טוב...תארו לעצמכם, היא כבר בת תשע עשרה" - ומייד עבר למילות השיר.  אשר לנטלי ולביתה - לא הצלחתי לברר מה עלה בגורלן מאז.

הופעתו הרועמת והאנרגטית של בקו על הבמה זיכתה אותו בכינוי "מר 100,000 וולט", אותו קיבל מאחד ממבקרי המוסיקה. הוא כתב - ומשום מה לא תמיד זוכרים לו את זה - גם להיטים שבוצעו בהצחלה על ידי זמרים אמריקניים. הוא האיש מאחורי Let it be Me שהוקלט במקור על ידי האחים אוורלי (וזכה גם לביצועים של ג'יימס בראון, נינה סימון, בוב דילן ו-אלוויס פרסלי); הוא כתב את Et Maintenant, שנודע יותר בביצוע של סינטרה, שירלי בייסי, אנדי ויליאמס ואחרים כ-What Now my Love; והוא, ולא אחר היה שותפו של ניל דיאמונד לכתיבת שניים מלהיטיו הגדולים ביותר של האחרון, September Morn ו-Love on the Rocks (השיר האחרון, למי שזוכר, היה חלק מפסקול הגירסה המודרנית לסרט "זמר הג'אז", ושם הוא תיפקד כלהיט הבכורה של דיאמונד, המביא לו את פרסומו העיקרי).

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר