אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אימהות וחינוך


תאריך פרסום קודם: 
2003
מאז הזאבה של רומוס ורומולוס רצופה ההיסטוריה האנושית בסיפורי גבורה אימהיים. בטרמינולוגיה המקומית זכו לכבוד "אם הבנים" וגם להבדיל "אם המושבות או אם הקבוצות."
מאז הזאבה של רומוס ורומולוס רצופה ההיסטוריה האנושית בסיפורי גבורה אימהיים. בטרמינולוגיה המקומית זכו לכבוד "אם הבנים" וגם להבדיל "אם המושבות או אם הקבוצות."

איפה יצחק קדמן כשצריך אותו? 

המושג "אהבת אם" הוא מושג אקסיומטי. בתודעה הקולקטיבית המערבית טבוע מוסד- האמהות כסמל הבלתי מעורער להגנת העולל.

לא מעט פעמים משולה אם ללביאה לוחמת. המושג הישראלי השחוק "אמא פולניה" (גם אם הגיעה ממקום אחר) וה- Jewish mother העולמי מתארים את אלה שילדן חשוב להן גם מחייהן עצמן.

מאז הזאבה של רומוס ורומולוס רצופה ההיסטוריה האנושית בסיפורי גבורה אימהיים. בטרמינולוגיה המקומית זכו לכבוד "אם הבנים" וגם להבדיל "אם המושבות או אם הקבוצות."

אישה הסובלת מדיכאון שאחרי לידה ומתנכרת לרך הנולד, או להבדיל זו המסוגלת (מסיבות שונות) לוותר על פרי בטנה לטובת אימוץ, נחשבות לסובלות מ"קלקול" שהרי האינסטינקט האימהי, לאורו אנו גדלים, דורש התאהבות מיידית וצורך אמיתי לשמור ולהגן על הילד עד סוף ימיו, ללא תנאי.

מובן מאליו כי אותו אינסטינקט טבעי לכאורה, הוא בעצם פרי תרבות ותו לא.

במצריים העתיקה היו נשות הארמון מוסרות את הוולד למיניקות ומטפלות שהיו משיבות אותו לזרועותיהן רק בגיל 3...

הרבה יותר קרובה הוא התנהגותן של חלק מן האמהות רוסיות למשל, השולחות את ילדיהם לארץ הקודש שנים רבות לפניהן. הילדים נשלחים,לעיתים, בגיל שרובנו לא היינו מעלים על הדעת להיפרד ליותר משבוע, אך בתפיסה המקומית לא  נחשבות אלה לאמהות מתנכרות.

גם הפיליפיניות, היוצאות לעבוד במרחקים  ולא פוגשות את פרי בטנן משך שנים , לא רק שאיש אינו בא בטענות, אלא  שבארצן -שלהן הן זוכות לאות "אם השנה" הווירטואלי.

השבוע, בעודי צופה בטלביזיה חשתי כי הנושא הקרוי "אהבת אם"  עומד למבחן קשה.

עד לרגע זה צצות ועולות לנגד עיני אותן תמונות של מתנחלות צעירות (למעט דניאלה וייס המקשישה, הן תמיד נורא צעירות, הבנות המופיעות על המרקע), המטלטלות בזרוע אמיצה אחת תינוק בכייני ובזרוע השנייה עסוקות בעצירת חייל המנסה לבצע את תפקידו.

למי ששכח:  מדובר בסצנת פינויו של מאחז בלתי חוקי במהלכה נעמדו, בין היתר, אמהות על עולליהן כדי לעצור בגופן (ואלי נכון יותר יהיה להגיד בגופם) את מה שמלכתחילה לא צריך היה להיבנות.

ביושבי מול המסך, צופה בזעזוע בתמונות שאלתי את עצמי איפה יצחק קדמן כשצריך אותו?

מדוע נידמה לאמא באשר היא כי מותר לה לערב את עוללה חסר הישע באופן וולונטרי לחלוטין בסיטואציה כה קשה?

האם אין אותה אישה מסוגלת להבדיל בין   מחויבותה האידיאולוגית  לחובותיה האמהיות? האם אין היא יודעת כי ילדים יש להרחיק ממקום סכנה ולא להכניסם לשם כמגן אנושי?

ואם אינה יודעת זאת בעצמה, עקב עיוורון אידיאולוגי קשה, מדוע לא קם מישהו ומסביר לה שהילד, איך נגיד את זה, ממש לא אשם? שהוא, מתוקף גילו, פשוט לא צריך להיות שם?

העובדה שאותה מתנחלת-מתיישבת (תלוי מאיזה צד מסתכלים) בוחרת לגרור את עוללה  למלחמה בחיילים, הופכת אותה דומה מאוד לפלסטינאים (כן כן, לאלה הנחשבים בעיניה, כידוע, לחיות השדה ואולי גם פחות).

גם הם עושים שימוש באוכלוסייה אזרחית תוך ניסיון למצוא מחבוא מפני כוחות צה"ל , גם הם מפתים ילדים בכל גיל  להוות מגן אנושי סביל ופעיל כאחד.

שימוש בילדים צריך להיות תמיד, אבל תמיד, מחוץ לתחום.

לא פעם ולא פעמיים נאמר כי ממשלות שהיו מנוהלות על ידי נשים לא היו יוצאות למלחמה, שהרי נשים אינן מוכנות הקריב את ילדיהן על מזבח הכוח, אלא שמסתבר שלא כך הוא.

יותר ויותר פעמים אנו פוגשים באמהות בנות כל הדתות  המוכנות להשתמש בילדיהם חסרי הישע למען..מה?

כולנו מזעזעים למשמע אם פלסטינית שאינה בוכה על בנה, אלא מעודדת שמהעובדה שהפך לשהיד.

משהו התקלקל אצל האם הזו במהלך השנים, משהו התקלקל גם אצל אותן המתנחלות הבוחרות שלא להשאיר תינוקות רכים במיטותיהן החמימות, אלא גורפות אותם איתן אל הקור, הרעש, הדחיפות המכות, הסכנה.

איפה יצחק קדמן שיסביר לאם הזו את זכויותיהם של ילדיה, שיסביר שאסור בתכלית האיסור להתייחס לתינוק בשר ודם  כאל עוד כלי במאבק אידיאולוגי שאין לו סוף.

עד לילדים, הוא צריך להגיד להן, די לטירוף. 

איכותו של החסד כמו הגשם, היא יורדת מן הרקיע והיא מבורכת פעמיים. היא מברכת את זה שנותן ומברכת את זה שמקבל  

 

אגדת עם בצרפתית

"ילדים זה שמחה" אמרו כבר לפנינו, אלא שההורה המודרני (ואכול ייסורי המצפון) נוטה לעיתים להשתעבד לחלוטין לגחמותיהם של ילדיו. הסיפור  הבא מתאר בחינניות רבה בעיה ופתרון:

לפני שנים רבות בכפר קטן טובל בירק ונוף פסטוראלי, בארמון קטן ויפה חיו אב ובנו.

לא היו להם משרתים, לא היו להם מכוניות מפוארות, לא היו להם כלבים גזעיים, לא היו להם שועלים לצוד, בקיצור לא היו להם את כל מה שיש למשפחות צרפתיות אציליות  אבל היה להם  הכל, את כל מה שהם רצו, אם רק רצו באמת.   

הבן היה נסיך אמיתי, יפה תואר, חכם, מבריק ומתוק באופן מלכותי במיוחד, ומתוקף מצבו המלכותי הכל הגיע לו, הכל הוא קיבל כמעט בלי להתאמץ (ככה זה נסיכים ) ולכן קראו לו הנסיך דה'פרזיט.

בכל בוקר היה האב מעיר את בנו הקטן בנשיקה צרפתית על הלחי ואמור לו "בונז'ור נסיך שלי" (שזה בשפה פשוטה: בוקר טוב ילד מתוק שלי, אתה צריך לקום ואני ממהר לעבודה).

הנסיך דה'פרזיט היה פותח את אחת מעיניו המלכותיות, מחייך חיוך מתוק אל אביו, מתהפך לצד השני של מלכותו הפרטית, מתפנק אל תוך המזרון הרך והעבה , ואומר במבטא צרפתי כבד "אבא, עוד כמה דקות..."

והאב, שתמיד הקשיב לבנו, היה אומר "בסדר נסיך שלי אבל רק עוד כמה דקות" ...

במקביל היה מכין לעצמו קפה חזק וריחני של בוקר, מחמם לעצמו קרואסון טרי, ומכין לבנו המתוק כריך בגט מרוח ביד נדיבה בממרח רגלי צפרדעים ובקבוק קטן עם יין אדום יבש .

אחר כך היה יושב לנשום את הבוקר החדש ולהקשיב לשקט האחרון לפני סדרת הפגישות עם ערמת האנטיפטים המכונים בצרפתית "יועצים".

בינתיים, בחדר אחר בארמון, הנסיך שלנו מר דה'פרזיט, מתרפק עדיין על החלום המלכותי האחרון כאילו כל הזמן שבעולם  עומד לרשותו (לכן גם מעולם לא היה טורח להרים את גופו המלכותי מהמזרון ולגשת למקלחת לצחצח את שיניו.)

כך  בכל בוקר היה חוזר על עצמו  הסיפור המלכותי של המלחמה שאף פעם לא נגמרת, זו שלימים נקראה: "מלחמת תקום כבר". 

הסיפור שלנו  יכול היה להמשך עד אין סוף (או עד שהנסיך היה מתבגר) אבל הפעם נעצור דווקא בבוקר  שבת (אז יש הפוגה בקרבות).

האב התעורר, כמו תמיד קצת לפני הנסיך, והתיישב בנחת לקרוא את עיתונות סוף השבוע.  פתאום הוא שמע את קולו המתוק של הנסיך שלו: "אבא, בוא הנה" ( נסיכים מחונכים נוהגים לומר " בוקר טוב אבא, אתה יכול בבקשה לבוא אלי לרגע.." אבל מסייה דה'פרזיט ידידינו, כל כך אהב את עצמו (ובצדק) שהוא חשב לעצמו "אם אני כל אוהב את עצמי, הרי כל מי שאוהב אותי פשוט יושב וממתין שאני אקרא לו... אני, הרי, הכי חשוב בעולם ולכן אני יכול לקבל מייד את הכל".)

האב (שכזכור היה בעצם מלך) הוריד את ספל הקפה שהיה בדיוק  בדרך לפה שלו, עצר הכל, קם מייד, ניגש לבנו הנסיך ושאל:

"מה תירצה נסיך שלי? כיצד אוכל לשרת את הוד מתיקותו הנכבד?"

הנסיך  קיבל את השאלה כמובנה מאליה ולכן לא טרח כלל לענות כיוון  שהיה שקוע כולו בתוכנית ליצני החצר שהופיעו מולו באופן מיוחד על גבי המרקע המלכותי.

העובדה  שהמלך, בכבודו ובעצמו, ממתין לשרת אותו, לא עניינה לו את קצה התחת המלכותי הקטן שלו.   

זה היה  הרגע בו התחוללה רעידת אדמה בממלכה.

האב, שעד לאותו הרגע חשב שהעובדה שהוא תמיד עומד לרשות  בנו הנסיך זה הדבר הכי נכון בעולם, רתח כולו,  פתאום הבין  שזה בדיוק להפך ! הוא הבין שכנראה לא כך צריכים להיות הדברים ! שגם נסיכים יכולים לחכות, ולמלך מותר לחשוב גם  על עצמו מידי פעם.

מאותו הרגע השתנו הדברים בממלכה, האדמה נרגעה, המלך חזר לקרוא בעיתון ולשתות את הקפה שבינתיים התקרר קצת ( וגם המלך).

למחרת בבוקר נראו הדברים  לגמרי אחרת בממלכה:

הנסיך כיוון לעצמו שעון מעורר, הוא קם מיד וצחצח את שיניו המלכותיות, התלבש לבד ואפילו למד להחזיר למקרר את בקבוק המים הקרים לאחר שגמר לשתות.

ככה נגמרה לה "מלחמת תקום כבר", באותה ההזדמנות הסתיימו גם קרבות הלילה של "תכבה את האור ותלך לישון" והשקט חזר לממלכה.     

המלך הרגיש פתאום שיש לו ילד חמוד (ולא נסיך חלומות) והילד הבין שאבא שלו הוא לא מלך ולא נעליים, אלא אבא רגיל   שמאוד אוהב את הילד שלו אבל גם לו יש חיים.

ויו לה פרנס (שזה בצרפתית: ילדים תסתכלו גם קצת על ההורים שלכם ותפסיקו לחשוב שהכל מגיע לכם).                                                             

אמא שלי

"ברגע בו ילדת ילד - כרתת ברית עם הפחד", אמרה לי  אימי בעודה מלטפת את בטני המתעגלת.

"אוו מאמא "חשבתי לעצמי  בציניות מתבקשת. שנות אור חלפו  מאז גידלת ילדים על ברכי ד"ר ספוק.

 מה את יודעת על האימהות החדשה, המודרנית, המאוחרת?

האם לא ברור כי סוג האימהות שחוו אמותינו שונה לחלוטין מזה שחוות אנחנו?

האין אנו רחוקות זו מזו שנות אור של ממש?

הן התחתנו בדרך כלל נורא מוקדם. תחילת שנות העשרים היו הגיל הנכון. אמצעי מניעה לא –משהו  ומהר מאוד נולדו הילדים. המרווחים, מיותר לציין, פיציים ממש.

רוב האמהות תחזקו את הבית בעצמן. נטולות עוזרת ומדיח היו מסתערות על הבית (יום חמישי הקדוש..) ומגיעות עד לפנלים. אנחנו הילדים תרמנו את חלקנו הקטן בניגוב אבק ובלא לדרוך על הרטוב.

לוגיסטיקת הבית הייתה רק חלק קטן מסדר יומן העמוס. קופת הבית  הלא תמיד מלאה חייבה אותן  גם לצאת לעבודה.

או קיי, לא היו אז המון מנכליות אבל מורות ומזכירות ואחיות היו  בשפע. תפקידים אלה אפשרו להן להגיע הביתה ולפגוש את הילדים השבים ברגל (...) מבית הספר היישר אל מנת המרק המהבילה, אל ההום מייד שניצל ואורז.

הן היו מאוד מעורבות בחיינו היומיומיים, השתדלו שלא לדבר איתנו על סקס,  וכשטענו נגד בית הספר  תמיד עמדו לצד המורה .

בלי  להתנצל  החצינו  באופן ברור ושיטתי את דאגתן לשלומנו, לבריאותנו, להשכלתנו . הדרישה לקחת סוודר, לחזור מוקדם הביתה, לעמוד בכבוד במבחנים - הייתה ברורה לחלוטין. החרדות הונחו על השולחן כמו פרחים-לשבת במרכז הסלון.

אנחנו שונות. בחירת הנסיך אורכת הרבה יותר זמן, אנחנו לומדות, מטיילות, מחפשות את עצמנו.  שלא כמו  אמהותינו אנחנו לא מחפשות עבודה, אנחנו רוצות קריירה. משהו מעניין ומלא אתגר הטומן בחובו  אפשרויות קידום והכנסה נאה. את בניית הקריירה אנחנו משתדלות להתחיל מוקדם ככל האפשר, והאימהות מתאחרת.

 "בגילך כבר היו לי שלושה ילדים" זורקת האם התומכת-אך-דאוגה לבתה  בת השלושים, שיודעת ששניים גג, ובאיזה תאריכים בדיוק הם ייוולדו.

אנחנו משאירות הרבה פחות לידו של הגורל. ילדינו המתוכננים נולדים בדרך כלל לבתים מסודרים להפליא, חדרים מעוצבים והורים שקראו כל ספר , שמעו כל הרצאה ומוכנים מאוד לתפקידם החדש.

בתנועת יד מבטלת נידחה את תרופות הסבתא ובד"כ גם את יתר העצות הבאות  מהדור העתיק. אנחנו יודעות יותר טוב.

בניגוד מוחלט לאמהותינו לא נתעקש "שיגמרו את הצלחת",  נעמוד לצדם בחירוף נפש מול כל גננת מורה  או מפקד, ובשום אופן לא נחכה להם ערים עד שיחזרו מבילוייהם הביתה.

אנחנו סומכים עליכם, כך נשדר להם, ונתפלל בשקט לשלומם.

 ממש כמו אימותנו, נמות מפחד בכל פעם שיצאו מזווית העין. שלא כמותן – הם בחיים לא ידעו את זה.

 ילדינו הבטוחים, הלא-חרדתיים  ,לא יעלו  על  דעתם כי גורם נוסף מלווה את חייהם : בעוד אמותינו חיות בצוותא  עם הפחד, כורתות אנחנו ברית עם רגשות האשמה.

מרגע שנולד ילדנו הראשון נהייה עסוקות בהרגעת המצפון.

אנחנו לא רואות אותם מספיק כיוון שהקריירה דורשת המון שעות עבודה והילד פוגש בעיקר את המטפלת.

אנחנו נותנות להם לאכול המון ג'אנק פוד כי למי יש כוח לבשל.

הבית מופקד אחר כבוד בידי העוזרת, ואיך אנחנו מחנכות אותם לא לעשות כלום כי מישהו עושה  בשבילם הכל,  ועוד בתשלום...?

 והטלביזיה?

ומערכת החינוך הקורסת? והעובדה שהם חשופים כל כך לכל הדרעק המשתולל בחוצות? הכ-ל על מצפוננו הרגיש.

הכי אשמות אנחנו מרגישות  כשזה לא מסתדר עם אבא שלהם . על מעברו של זה לבית אחר אנחנו ,או-אה, נשלם  כבר בשעות -מצפון שאיש, אבל איש ,לא –רואה-את-סופן.

מידי פעם נעמיד את עצמנו בפינה תוך שאנו נוזפות במצפוננו המיוסר. די כבר, נגיד לעצמנו, בעודנו מתכננות את הפיצוי הבא אותו יקבלו ילדינו המושקעים.

נכון, נפגשים פחות אבל אמא שלי לא בילתה איתי בשום חוג להורים-ילדים.

נכון המטפלת הפכה גורם מרכזי בבית אבל שעות העבודה שלי מממנות לנו חופשות משותפות מלאות זמן איכות בארץ ובעולם.

 נכון, הבישול אצלי בבית  מסתכם בשניצל טבעול ,אבל  מותנינו הלא צרות מזכירות לנו כי הבישול הביתי ,הכבד, לא בהכרח עושה לנו טוב.

זה המצב, היו אומרות אמהותינו, ואיתו ננצח. אלא שאנחנו , כבולות לבריתנו הבלתי מופרת, מהנהנות בראש ומבלות את ימינו בניסיון  כושל להתיידד עם התחושות.

האמהות שלנו מתו מפחד. אותנו הורגים רגשי האשמה.

מעניין איזו ברית , יכרתו ילדינו,  בבוא זמנם.

הש.ב. שלי                                                                                            

בשנים האחרונות הפך משרד החינוך וגרורותיו לתושב של קבע בביתי הקט. מאז הפכו ילדיי הפרטיים לתלמידים מן המניין אני חווה לא מעט את תופעת הדז'ה-וו המחזירה אותי באחת קצת יותר מעשרים שנה אחורה. הכיתה, השולחנות הזעירים, הלוח עם הגיר, המורה הצרודה.

נכון שיש חזון , שהמקום קצת יותר אסתטי, שלשרת קוראים אב הבית. נכון שהשיטות השתנו במעט, שההורים יותר מעורבים ,  שהשמירה היא  היקפית וכבדה ומקצועית.

 נכון גם שהבסיס לא השתנה ושום צלצול -בצורת –ארבע- העונות- של -ויולדי  לא ישנה את העובדה העצובה הזו.

 גם אני למדתי חשבון והיסטוריה  ואת מלחמות יהושע לכיבוש הארץ . גם אני רצתי שישים מטר וכאבה לי הבטן אחרי הכפיפות. גם אני עשיתי הכתבות באנגלית והותקלתי באין ספור בוחני פתע. גם אני, ממש כמו ילדיי, עשיתי שיעורי בית .

בפעם הראשונה שהגיע מי מהם הביתה וסיפר בצהלה ש"יש שיעורים" לא ממש האמנתי למשמע אוזניי.

היום? באלף השלישית? כאשר ילדים מבלים בבית הספר שעות ארוכות, שבים הביתה לחטוף משהו, וטסים לחוגים/תנועת נוער/אינטרנט/ טלביזיה/ משחקי מחשב/חברים?

 היום כשאוטוסטרדת המידע מקיפה אותנו באם נרצה או לא וילדינו סופגים (לטוב ולרע) בלי סוף מכל מידיה אפשרית – היום עוד יושבים בבית ופותרים שלושה עמודי חשבון או מעתיקים פסוקים מספר בראשית? האם בתקופה בה הילדים עסוקים מאי פעם זה באמת נחוץ?

כששאלתי מספר מורות בשביל מה זה טוב הסתכמה התשובה במילה אחת: תרגול. אם כך, שאלתי, מדוע מתחיל התרגול בכיתה אלף דווקא ולא בגן?

האם תרגול המוטוריקה העדינה  או הרחבת אוצר המילים לא חשובים דיים? ואם תרגול – מדוע אין אף פעם שיעורי בבית בציור או התעמלות לעומת זאת חובה לחזור  על  אותם תרגילי חשבון אותם ילעסו שוב ושוב מחר בכיתה?

השאלה הגדולה בנושא אינה זו העוסקת בחשיבות השיעורים, כמו במסר שמעביר זה שנותן אותם. בניגוד לגן, ממנו יוצא העולל אחרי חמש שעות ומתפנה לעיסוקיו הפרטיים, הרי שבית הספר דורש מן הילד  שלא להתנתק,  ואף   מתרה בו שאם יעז לעשות זאת -  ייענש.

ילדנו היקר גודל ואיתו ההכרה שעירוב מסגרות אינו רק אפשרי אלא  חיוני ממש. לכן , כשיהפוך לאיש ויכנס למקום עבודה כל שהוא לא תהיה לו שום בעיה להמשיך ולעשות שיעורי בית.

 לא סיים את העבודה במשרד? באופן הטבעי ביותר, כמעט מבלי לחשוב,  ייקח את העבודה הביתה.

במקרה היותר טוב, כאשר לא יביא את הניירת עצמה או את הטלפונים   יהיה מוחו  עסוק ביותר בפתרון הבעיות במשרד (במקום בהקשבה אמיתית לילדיו למשל).

ומיקרה הפחות טוב  - הוא פשוט יישאר שם.

ככה פתאום מתערבבות שעות- העבודה המוקדשות לפרנסה ,עם שעות הבית המוקדשות לשאר התחומים. מבלי שנשים לב הופכת העבודה לחיים והחיים לעבודה.  יעידו על כך חברי וחברותיי הנשואים להייטק, אך לא רק הם. 

אחת מאבני היסוד בתורות המזרחיות היא חווית העכשיו. אמץ את ההווה, כך אומרים מדריכים רוחניים,  חיה כאן ועכשיו. התענג על המסע עצמו וחייה כל דבר שאתה עושה   כאילו היה האחרון  בחייך. 

עוצמת החוויה, בין אם היא פעוטה או אדירה,  תגדל ככל שתהייה בתוכה. אם תוך שטיפת כוס התה תהייה עסוק במחשבה על התה הנפלא שאתה עומד לשתות,  הרי שכשתשתה את התה תחשוב כבר שוב על שטיפת הכוס.

 אם במקום להיות בתוך הדברים כאשר הם קורים תהייה עסוק בתכנון הדבר הבא (או להבדיל בלהזיל דמעה על העבר) הרי שהפסדת את שתי החוויות. דוגמאות מן היום-יום?

 כמה מאיתנו שותים קפה וקוראים עיתון? האם אנחנו באמת מרגישים את טעם הקפה ? האם אנחנו  באמת מרוכזים בעיתון? כמה פעמים קרה לכם שנכנסתם לאוטו ופתאום הגעתם? כמה פעמים מצאתם את עצמכם מדברים עם המשרד באמצע החופשה?

כמה פעמים  הדלקתם  סיגריה כדי ליהנות מטעמה, ורק ומטעמה, מבלי להוסיף  לפעולה הזו איזו שיחת טלפון קצרה או עיון קל בחשבונות?

כמה פעמים הבאתם  שיעורים הביתה?

אנחנו חיים בחברה שדוהרת קדימה . החיפזון מן השטן, נגיד לעצמנו , וכמו משת"פים טובים נעיף עוד מבט בשעון.

קשה להתנגד לקצב הזה , הדוחק. הרבה יותר קל  לתת לדברים לחלוף לידינו מבלי להיות שם , העיקר לעשות וי על רשימת המטלות. הכי קל לעשות סלט , לערבב את כל המסגרות, לא להיות פה ולא להיות שם.

ברור כי לא הכל מתחיל ונגמר בשיעורי הבית אבל מבית ספר מודרני, כזה שמתיימר לחנך , הייתי מצפה לחשוב גם על זה. מליון נקודות הייתה מקבלת המורה שהייתה מסבירה לתלמידיה כי עליהם לתת את מלוא הכבוד למערכת בה הם נמצאים. כאשר הם בבית הספר יתרכזו בו ובו בלבד וכאשר  יסגרו בסופו של יום את השער וילכו הביתה  יתרכזו לחלוטין בעולמם הפרטי.

"היו תמיד במקום בו אתם נמצאים ",היא תגיד , "חוו את החוויה בצורה מלאה , אמיתית, מקיפה. הקדישו לכל נושא את הזמן המיועד לו ולו בלבד. תנו לעצמכם ליהנות ממנו. תנו לעצמכם להנות מן החיים".

כך תאמר המורה האולטימטיבית, ובא לציון גואל.  היש מי המוכן להרים את הכפפה???

מה אתה רוצה להיות כשתהייה גדול

בדרך כלל זה הולך ככה. ילד בן שלוש רוצה להיות כבאי, או שוטר, או נהג אמבולנס. ילדה רוצה להיות גננת. בגיל שמונה הילד רוצה להיות "מה שאבא", בליבו פנימה הוא מבקש להיות לוכד פוקימונים אבל בשכלו  הצעיר והחד (ובניגוד להבטחותיה של אמא ,שלא מפסיקה להגיד שתהיה כ-ל מה שתירצה) הוא מבין  שיש דברים שלא. ילדה רוצה להיות מורה (העניין הזה לא כולל את ביתי המוכשרת שמעוניינת מאוד להיות קופאית בסופר. לא שאני רוצה להשבית את השמחה אבל קופאית בסופר שלא יודעת רוסית?? כאילו דה...) . בגיל שש עשרה הבנות רוצות להיות דוגמניות והבנים שוורצנגר. העמוקים שבהם רוצים להיות זמרי רוק, העמוקות "להיות שחקנית". משרד החינוך במבוכה. בגיל עשרים ומשהו צריך להתחיל לפרוע את השטרות. לא שאנחנו באמת יודעים מה אנחנו רוצים מהחיים שלנו, אבל אילוצי המערכת מחייבים. בודדים מתקבלים לבית צבי, שלושה עובדים על תקליט, כמה בנות גבוהות במיוחד מנסות לפלס דרכן בעולם הזוהר. השאר מתפזרים ומספר קטן אך איכותי של בנות, שזוכרות את חלום ילדותן ניגשות בהחלטיות נמרצת להגשמתו. נכון, יש שם גם שני בנים. לא שמתי לב, מצטערת. 

דור נוסף של מורים וגננות יוצא לדרך ארוכה ומגלה כי לחלומות ילדות יש  נטייה  להתגשם באופן חלקי בלבד. מה שניראה רומנטי בגיל שמונה  ניראה אחרת לגמרי עשרים שנה אחרי. כמו כולנו הולכים גם אנשי משרד החינוך לעבודה. כמו בכל מקום  היא יכולה להיות מאתגרת ומתסכלת, מתגמלת או מדכאת, מלחיצה או רגועה להפליא, רק שעבודתם שלהם נוגעת בנפשם הרכה של ילדינו , ולכן גם בנו היא נוגעת, ועמוק.

אנחנו משתדלים מאוד לגונן  על הגוזלים. בשלב הראשון הם בבית. אחר כך במשפחתון אינטימי, ובשלב מסוים ובלתי נמנע אנחנו פוגשים את מערכת החינוך. הפגישה הזו היא לעולם טראומטית. הגודל, הרעש, התחושה שילדך הוא לא יחיד ומיוחד עוד אלא אחד משלושים.  בשלב הזה כל אמא חושבת לפתוח גן. משהו מיוחד כזה ואחר.  חלום גיל שלוש יוצא לסיבוב נוסף. אלא שהילד מסתגל די מהר, כמה מפתיע, ובדרך למשרד, מצוידת במיטב גרבי הניילון, את חולמת חלומות אחרים.

המפגש עם בית הספר מלווה בהלם אמיתי. פתאום מסתבר שלא בחינוך עסקינן אלא בלימודים. כמה מעט השתנה מאז שבילינו אנחנו בבניינים האפורים האלה. כמו אז גם היום שינון החומר, בליעתו והקאתו הם הערובה להצלחה וכדאי מאוד להקפיד על הכנת שיעורי הבית. כמו אז גם היום נזרקות המון מילים יפות לאוויר, אינטגרציה, חזון, אבל איפה הכוונה ואיפה הביצוע. עכשיו אנחנו בגיל שמונה. אנחנו רוצים להיות מורה. אבל טובה כזו שלא מתרגזת, שמרביצה בקהל המשתוקק ערכים, שמעצבת תפיסות עולם אוניברסליות, שעושים עליה סרטים בהוליווד עם מישל פייפר בתפקיד הראשי.

חלקנו הקטנטן אכן מסב את עצמו לכיוון החינוך וקונה את מקומו בגן עדן. חלקנו היותר גדול תורם בקטנות: ליווי טיולים, ארגון סיור כיתתי למפעל. רובינו מצליח להדחיק את החלום, עולה על א' ועקבים, ונוסע למשרד. חלום ושיברו(נו).

מורימגננות יקרים, אני יודעת שקשה. מעבר לעובדה שאתם באמת עושים את מה שכולנו רצינו,בחרתם במקצוע מסובך. הגעתם עם אידיאלים והתנפצתם לא פעם אל מול סלע המערכת: הדרישות עצומות, התגמול נוראי ועם זאת אין לנו אלא לבקש :

אל תיכנעו. אל תרימו ידיים. נא זכרו כי אתם ,כמו הכוהנים, משרתים בקודש. פעם, בתמימות של ילדים ידענו כמה זה חשוב, היום גדלנו, ואנחנו עובדים בעיקר את עגל הזהב. שימרו על עצמכם, שימרו על ילדינו. דברו אתם על העולם ופלאיו, על יופיו של השונה. למדו אותם לקבל דברים בשלווה, לכבד האחד את השני. הזכירו להם  לחוס על יערות הגשם, להניח את שאריות ארוחת העשר לציפורים. דברו אתם המון .

דברו אתם,   

על חלומות,

שמתגשמים.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר