אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מושבה לא נושבה


תאריך פרסום קודם: 
2003
כריסטובל קולון (קולומבוס)
כריסטובל קולון (קולומבוס). קתולי מגנואה? יהודי שמבקש לייסד מקלט לבני עמו? התהיות הבלתי-פוסקות לגבי מוצאו של קולון והרמיזות לגבי מוצאו היהודי, שימשו בסיס תיאורטי להשערה שמטרתו האמיתית של מסע קולומבוס הייתה למצוא ארץ מקלט ליהודים הנרדפים של אירופה – או ליצור קשר עם מדינה כזו, במידה והיא אכן קיימת.

 

העובדה שישראל היא היא מדינת היהודים אינה זקוקה בכלל לאיזכור. השאלה האחרת המתבקשת – האם היו מדינות אחרות ליהודים במהלך ההיסטוריה, או למצער האם היו ניסיונות להקימן – זוכה לעתים קרובות לתשובה מעורפלת בלבד. נסו נא לשאול מישהו אם הוא יודע על מדינה יהודית שהתקיימה ופעלה פעם בחלק עולם אחר; לא יהודה של ימי בית ראשון ובית שני. מדינה אחרת. התשובה תהיה, בדרך כלל, משיכת כתפיים, אולי מנוד ראש, ואיזה מלמול סתום שמשמעו "לא יודע", "אני לא ממש בטוח" או "אני חושב שכן, אבל אני לא יודע פרטים נוספים". 

אולי סמלי הוא שאת ההתייחסויות היחידות לקיומן של מדינות כאלה (חוץ מתכנית אוגנדה של הרצל, שנלמדה בתיכון כחלק מתכנית הלימודים) קראתי בימי ילדותי בספרי הרפתקאות למיניהם. הם לא נכללו בתכנית הלימודים – אולי בשל הרצון שלא לפגוע במסר הציוני, לפיו מקומו של עם ישראל הוא אך ורק בארץ ישראל – ועד היום נותרו יוזמי המדינות הללו עלומים למדי. חלקן אכן התקיימו במציאות. על אחרות דווח בספרים ובכתבים, שאמינותם לא הוכחה כל צרכם. מאגר בלתי רגיל לסיפורים על מדינות כאלה היווה גורלם העלום של עשרת השבטים שהיוו, עד שנת 722 לפנה"ס, את ממלכת ישראל ההיסטורית. אחרי חורבן בית ראשון הוגלו בני השבטים הללו לארצות ניכר, ומאז לא נודע גורלם. אבל סיפורים על אודותם רווחו בימי הביניים כמעט בכל מקום. כזה היה, למשל, סיפורו של אלדד הדני. 

מעצמה צבאית על נהר של אבנים 

ספר אלדד הדני הופיע לראשונה בדפוס במאנטובה ב-1480 לערך, והוא מספר את סיפורו של תייר-נוסע במחצית השנייה של המאה התשיעית. המחקר ההיסטורי עדיין לא קבע את מקום מוצאו. בשנת 880 הגיע לקירואן שבצפון אפריקה, ולאחר שלוש שנים נוספות עבר לספרד. הוא סיפר שמוצאו משבט דן ושמוצאו מ"חוילה קדומה אשר שם הזהב", "מעבר להרי כוש", בדומה ובמזרחה של כוש, במקום שבו שוכנים השבטים דן, נפתלי, גד ואשר. הספר הכולל את סיפוריו אלה פותח בתיאור האסון שקרה כשנטרפה ספינתו והוא נפל בשבי קניבלים. הוא ניצל מהם בדרך נס, אך לאחר מכן נשבה שנית. בפעם הזאת בא לעזרתו אחד מבני שבט יישכר ופדה אותו. אלדד סבור כי שבט דן, עליו נמנה הוא עצמו, היגר לארץ כוש עוד טרם נקרעו השבטים לשתי ממלכות בתקופת רחבעם וירבעם. הם עזבו את ארץ ישראל משום שלא רצו לקחת חלק במלחמת האחים. אחרי שהאשורים כבשו את שומרון באו אחריהם גם שבטי נפתלי, גד ואשר. ארבעת השבטים האלה יסדו מדינה עצמאית בארץ חוילה, שעליה אומרת התורה, "אשר שם הזהב"; היא בחלק הדרומי והמזרחי של ארץ כוש. ארצם גדולה כמהלך שבעה חודשים, ועשירה בבקר ובצאן, בזהב ובאבנים יקרות. יש להם צבא רב ויכולים הם להילחם נגד שבעה עמים בבת-אחת. בני הארץ גיבורים הם, ובתוכם מצטיינים צאצאי שמשון ודלילה. אך ישנם מן התושבים כאלה שאינם לוקחים חלק במלחמות, והם עוסקים בלימוד תורה בלבד. גם להם יש ספר דומה לתלמוד, אף הוא כתוב עברית, ומקובל שם שמוצאו מיהושע בן נון. בספר זה אין פלפולים, אך גם שם, כמו בתלמוד, יש חילוקי דיעות. בזמן שאלדד שהה בארץ ההיא שלט שם מלך ששמו עוזיאל. על גבולה של הממלכה שכנו בני משה, צאצאי אותם לויים שתלו את כינורותיהם על ערבות כשהבבלים ניסו לאלץ אותם לנגן. הם נשכו את אצבעותיהם וסירבו. אז בא ענן גדול והעלה אותם ונשאם לארץ החווילה. סביב ארצם נתהווה נהר ושמו סמבטיון. בנהר זה מתדרדרים ומתגלגלים גרגרי חול ואבנים, ולא מים. רק בימי חול הדבר כך; בשבתות מכוסה הנהר עננים דחוסים. מכיוון שאין איש יכול לעבור את הנהר, באים בני משה במגע עם יתר השבטים באמצעות יוני דואר. אדמת בני משה ברכה במידה כזו שהקציר מתבצע בה פעמיים בשנה. אבנים טובות יש בה לרוב. התושבים חיים עד גיל מאה ועשרים שנה. הבנים אינן מתים לפני הוריהם. שוד וגניבה אינם ידועים להם; חיות טרף וחיות טמאות אינן בנמצא במקומותיהם.

בני יששכר, אליבא דאלדד, גרים בגבול פרס ומדי. הם אוהבי שלום ורודפי שלום, עוסקים בעבודת האדמה ובגידול בקר ומדברים עברית ופרסית. שבט ראובן מתגורר משני עברי הרי פארן. גם בניו מדברים עברית ופרסית, והם עוסקים במקח וממכר עם הארמנים. שבטי אפרים וחצי המנשה חיים בהרים שבקרבת מכה. פרשים מצוינים הם, גיבורים ואמיצי-לב, הששים אלי קרב. בני יתר השבטים מתגוררים בקרבת ארץ הכוזרים, ועשרים וחמישה עמים נתונים למרותם ומשלמים להם מס.

אין ספק שהסיפורים הללו על עשרת השבטים ובני משה שייכים לתחום האגדה, שאלדד רקם מסביב למסורות דמיוניות מסוימות. מטרתו הייתה כנראה לעודד את רוחם של יהודי אירופה המדוכאים באמצעות הבשורה בדבר מציאותם של שבטים מישראל החיים חיי חרות ועל ידי יצירתה של אוטופיה יהודית, מקורית ומלבבת. סיפוריו של אלדד אכן עשו רושם עמוק על בני דורו ועל הדורות הבאים אחריו. בדבריו על עשרת השבטים הייתה סתירה לטענה הנוצרית שאמיתותה של הנצרות מוכחת מתוך מצב השעבוד שבו נמצאים היהודים למן היום בו דחו את ישו – שהרי לפי סיפוריו המשיכו כל שבטי יהודה וישראל ולהתקיים גם אחרי החורבן. בשעתו, כאמור, עשה אלדד הדני רושם כה גדול על שומעיו וקוראיו, עד שאישיות כר' צמח גאון הודיע במכתב ששיגר לאנשי קירואן – שתמהו על הליכותיו המשונות של אלדד – שסיפורים אלה נאמנים עליו משום שמצא להם סימוכין בתלמוד ובמדרש. גם חסדאי אבן שפרוט מזכיר את אלדד הדני באיגרת ששיגר אל יוסף מלך הכוזרים. וגם ר' אברהם בן הרמב"ם מזכיר את אלדד בכתביו על עשרת השבטים. 

התגיירות המונית על חוף הים השחור 

הכוזרים, בני לאום תורכי שהתקיים בדרום מזרח רוסיה, באזור וולגה-קווקז, מהמאה השביעית ועד המאה ה-12, הם המקרה הידוע ביותר של עם שהתגייר וקיים, בעצם, מדינה יהודית של ממש. בשנת 627 היו בעלי בריתו של הרקליוס קיסר במלחמתו בפרסים. במשך מאה-מאתיים שנה הרחיבו את תחום שליטתם מצפון הקווקז אל כל אזור הערבות שמצפון לים הכספי, מערבה לאורך חופי הים השחור ואף עד לארץ היערות שמעבר לאזור זה. במאות התשיעית והעשירית, תקופת התפשטותה המירבית, השתרעה ממלכת הכוזרים במערב עד לדנייפר התיכון וכללה את ארץ העמים הסלאוויים של הפוליאנים, הסווריאנים והוויטיצ'יאנים, ובמזרח הגיעה – אולי – עד ימת אראל; חוף הים השחור עד חצי האי קרים היה בידם. בדרום החזיקו בקו גבול לאורך הרכס הקווקזי, ושם ניצבו תחילה מול פרס הססנית, ואחר כך דורות רבים מול הח'ליפות הערבית, שעימה התנגשו באזרבייג'ן ובארמניה. בצפון פרשו את שלטונם על השטחים שלאורך הוולגה ויובלה הקאמה, ובארץ שנקראה לאחר מכן בולגריה הגדולה, קיבל אלטבר (מלך חסות) בולגרי את מרות הכוזרים.  

הכוזרים עסקו בגידול מקנה, בחקלאות ובדיג וסביב לבירתם, אטיל, השתרעו שדות רחבים של גידולי דוחן ואורז. אך רוב עשרה של המדינה בא לה מישיבתה על דרך המסחר הראשית שחיברה את צפון אירופה עם הח'ליפות ועם הקיסרות הביזנטית, ועיקר הכנסותיה של המדינה באו לה מסחר-מעבר זה, ממכסים וממיסי מעבר. כלכלה זו הייתה מלאכותית ופגיעה, וכל הפרעה בזרימת הסחר או נסיגה צבאית עלולות היו לערערה. מסתבר שזו הייתה, אכן, אחת הסיבות להתמוטטות הממלכה לאחר  שבשנת 965 הובס צבאה על ידי סוויאטוסלב נסיך קייב את אטיל. לאחר מפלה זו לא התאוששו עוד הכוזרים, ואף על פי שאטיל נבנתה מחדש, התפוררה ממלכתם במהירות. סופם שנטמעו בין הרוסים, התורכים והקיפצ'אקים (הפולובצים), שפלשו במאה ה-11 מאסיה לדרום רוסיה.

התגיירותם של הכוזרים, לפי מסורת שעליה הסתמך בכתביו רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי", התרחשה בשנת 740 לספירה, והיא ידועה גם ממקורות ערביים. מקורות אלה קובעים את התגיירותו של מלך הכוזרים בתקופת שלטונו של הארון אל-ראשיד (786-809 לספירה). מסופר שההתגיירות באה בעקבות ויכוח משולש בין נוצרי, מוסלמי ויהודי שנערך בפני המלך. מכתב המיוחס למלך הכוזרי יוסף מספר כי ראשית שאל המלך שבחר להמיר את דתו, בולאן שמו, את החכם המוסלמי איזו אמונה עדיפה בעיניו, הנצרות או היהדות. המוסלמי בחר ביהדות. לאחר מכן ביקש מהחכם הנוצרי לומר לו האם עדיף האיסלם בעיניו או היהדות. גם חכם זה בחר ביהדות. אז זימן המלך את החכמים כולם והודיע להם כי החליט לבחור ביהדות כבדת שאליה יעברו הוא ואנשיו. 

ההיסטוריונים הערביים סבורים כי השורשים להתגיירות המונית זו היא בהגירתם של המוני יהודים מביזנטיון לארץ הכוזרים, שעוררה את התנועה הרוחנית הזאת. המלך עובדיה, כך מסופר, הפך את היהדות לדת המדינה הרשמית, הנהיג לימוד תורה ותפילות ובנה בתי כנסת. שמו של החכם היהודי שהתווכח בפני המלך נמסר במקורות העבריים, החל מהמאה ה-13, כיצחק סנגרי (אולי על שם העיר היוונית סנגרוס שעל חוף ים מרמרה). במאה ה-19 טען הקראי אברהם פירקוביץ' שהיהדות שקיבלו עליהם הכוזרים לא הייתה היהדות הרבנית אלא הקראית; אולם לטענה זו לא נמצאה הוכחה. מצד שני אין גם ידיעות על קשר של ממש בין היהודים הכוזרים לבין המרכז היהודי הגדול בבבל – אולי בשל יחסי האיבה והמלחמות שניטשו בין הכוזרים לבין הח'ליפות. הסופר ארתור קסטלר ערך מחקר רחב-יריעה על הנושא, ואם כי מחקר זה אינו המקיף ביותר בהקשר זה, ניתן בהחלט ללמוד ממנו רבות. מאמר מעניין נוסף פרסם בהקשר זה גם יאיר דוידי.  

האמת היא שתקדים מסוים לעצמאות מדינית יהודית באזור זה היה קיים עוד לפני התגיירות הכוזרים. בערך בשנת 30 לפני הספירה נמלטו שני אחים יהודיים מבבל, חנילאי וחסינאי, אל איזור הביצות שמסביב לעיר נהרדעא. חנילאי וחסינאי עסקו בשוד, אבל בשונה משודדים אחרים, הצליחו להקים לעצמם צבא יהודי קטן ונועז, ובסיועו הקימו מדינה קטנה שבירתה הייתה נהרדעא. ממלכה זו נתקיימה כמה עשרות שנים; זמן מה גם נתמכה על ידי המלך הפרתי ארטבן השלישי, שמצא בה סיוע נגד פיאודלים מקומיים שאיימו על שלטונו. בשנת 10 לפני הספירה נפלה הממלכה בידי אותם פיאודלים פרתיים, אבל הערים הבצורות נהרדעא ונציבין נשארו בידי הרשויות היהודיות ובידי הכוח הצבאי היהודי. ואולם, כעבור שנים אחדות נפלו גם הן ובא קיצה של ממלכת השודדים הקטנה. 

המתיישבים הראשונים של יבשת אמריקה

הכמיהה של יהודי אירופה בימי הביניים לעצמאות דתית ולאומית עודדה לא מעט פרשנויות על יהדותם האפשרית של עמים רחוקים. הכוזרים הם דוגמה אחת. דוגמה אחרת הם האינדיאנים. במאה ה-16 פרסם כומר ספרדי בשם רולדן מחקר הקובע שהאינדיאנים של יליד פרו הם ממוצא יהודי. טענה דומה העלה גם כומר אחר, מונטזינוס, שהתגורר בלימה. את השקפתו חיזק בדברי המלומד הספרדי לואיס לופז, שהיה הגמון בקיטו והשאיר אחריו כתב יד הדן בשאלת מוצאם של האינדיאנים. בתחילת המאה ה-17 הופיע בספרד ספר בשם "מוצאם של האינדיאנים בעולם החדש", ובו מביע המחבר, גרגורי גרסיה, את הטענה שהאינדיאנים הם מצאצאי עשרת השבטים. באמצע המאה ה-17 חוזקה השקפה זו על ידי חוקר אנגלי, ת'ורוגוד שמו, בספרו "היהודים באמריה והאפשרות שהאמריקאים הם בני הגזע הזה".

ב-1650 הופיע על הנושא הזה ספר חשוב אחר, בשם "מקווה ישראל". מחברו היה מנשה בן ישראל, רב, חוקר ועסקן ציבורי באמסטרדם, בן למשפחת אנוסים מפורטוגל. בפתיחת הספר מסופר שאנטוניו מונטזינוס, אנוס מפורטוגל, הודיע על פגישתו עם בני שבט אינדיאני אחד שהיו יהודים. מונטזינוס, שקרא לעצמו בשם העברי אהרן לוי, העיד ששמע אינדיאני בן פרו אומר במפורש את תפילת "שמע ישראל". אחרי חקירה ודרישה גילו לו האינדיאנים שאבותיהם היו אברהם, יצחק ויעקב. אז גילה גם אהרן לוי לאינדיאנים את עמו ואת דתו. הספר מספר, מפיו של אותו אהרן לוי, כי מששמעו זאת האינדיאנים נפלו על צווארו, חיבקו אותו, ואמרו לו "תראה אותנו ולא תכירנו, אחים אנו על ידי חסדי השם, ואל תדאג על הארץ הזאת, כי כל האינדיאני קם לנו לעזרתנו, ואם נגמור מעשינו עם אנשי שפניא (ספרד), אז נצא לגאול אתכם מגלותכם אשר אתם בתוכם, אם ירצה השם. אבל ירצה וירצה, כי דבריו לא ישובו ריקם". 

 חיבור "מקוה ישראל" עוסק, לאחר הבאת עדותו של אהרן לוי, בשאלה האם יש יסוד לדיעה שצאצאי עשרת השבטים או חלק מהם עברו לאמריקה אחרי שהוגלו מארץ ישראל. בן ישראל מביא את עדויותיהם והשקפותיהם של נוסעים וחוקרים שונים ומגיע למסקנה שבאמריקה "יושבין קצת מעשרת השבטים שנסעו לשם מארץ קדר דרך סינא (סין), ועד היום הם נסתרים בחלק אמריקה בהשגחת השם יתברך. עשרת השבטים אינם יושבים יחד במקום אחד רק בהרבה מקומות, כמו שמזכירים ישעיה י"א: 'אשור מצרים פתרוס שנער חמת איי הים'". מנשה בן ישראל האמין, איפוא, שיש אמת בעדות אהרן לוי, אך לא זיהה את צאצאי עשרת השבטים עם האינדיאנים כולם, שלפי דבריו הם "חסרי דעת וכמעט כבהמות נדמו, ועובדים אלילים, ואכזריים בטבעם כמו הברברים". לפי דעתו, "היהודים היו הראשונים שישבו בחלק אמריקה שבאו שם דרך אניאן (המחבר כותב במקום אחר כי "אניאן הוא גבול המפריד בין ארץ סינא [סין], היא קדר, ובין אמריקה") מארץ קדר ונרדפו ונדחקו מאנשי הודו מזרחה, כי נסעו אליהם מדרך שהיה ידוע להם להילחם עמהם עד שהוכרחו ליסע אחרי ההרים והגבעות ולהיסתר שם מאותן האומות". 

את הקושיה כיצד הגיעו בני ישראל מיבשת אסיה מתרץ ר' מנשה בלשון זו: "מי יודע שאין אמריקה הייתה בימים קדמונים בצד הדרום קרובה וסמוכה אצל אסיה ביבשה, ולפי דעתי הוא בלי ספק שבני ישראל נסעו מארץ קדר ביבשה לאמריקה. גם זה נס אחד מן הנסים שעשה הקדוש-ברוך-הוא לעשרת השבטים שאחר נסעם משם דרך ים הקצר אניאן, הרחיב הקדוש-ברוך-הוא אתים הקצר והלך ושטף חלק רב מהמדינה היבשה, ונעשה ממנו ים גדול ורחב ידיים שלא יכלו האומות למצוא את השבטים". לחיזוק דבריו אף מספר המחבר על רעידות אדמה שגרמו להיעלמם ואף ליצירתם של ימים ויבשות.

(באותה תקופה ניכרה תנועה של התעוררות לאומית בקרב יהדות הולנד, ובפרט בקהילת אמסטרדם. תנועה זו הייתה כר פורה ליוזמות של התיישבות יהודית עצמאית בחלקי עולם שונים, כולל באיים הקריביים. מדובר בפרשיות שלצערי נשתכחו מעט מההיסטוריה היהודית, ואם כי אין בהן משום ניסיון להקים מדינה עצמאית במשמעותה המודרנית, הרי שהן מייצגות תופעה שמן הראוי להתעמק בה. סקירה נאה ותמציתית על ניסיון יהודי להקים קהילה עצמאית בקורסאו ערך אבנר שץ והקישור אליה מצורף כאן).

לורד קינגסבורו, מלומד אנגלי שפעל בראשית המאה ה-20, פרסם שורה של מסמכים שמטרתם להוכיח שילידי אמריקה המקוריים היו מבני גזע ישראל. לפי דעתו, עברו בני ישראל דרך מיצר ברינג מיבשת אסיה אל יבשת אמריקה, נדדו דרומה והתיישבו במכסיקו ובפרו. הוא הסתמך על נוסעים וסופרים רבים שבאו במגע עם האינדיאנים של דרום אמריקה וחיוו את דעתם שבין השבטים השונים נמצאו כאלה המזכירים יהודים לכל דבר. דעתו של קינגסבורו לא נתקבלה על רוב החוקרים. 

מקלט מרדיפות האינקוויזיציה? 

בבוקר ה-3 באוגוסט 1492 יצאה לדרכה שייטת קטנה בת שלוש ספינות מנמל פאלוס שבספרד. מפקדה של השייטת הזו, שצוידה היטב לקראת מסע ארוך, היה דון כריסטובל קולון, הלא הוא כריסטופר קולומבוס. היה זה מספר שעות בלבד לאחר שפג האולטימטום שניתן ליהודי ספרד לעזוב את גבולות המדינה. הסמיכות בין התאריכים הללו, כמו גם התהיות הבלתי-פוסקות לגבי מוצאו של קולון והרמיזות לגבי מוצאו היהודי, שימשו בסיס תיאורטי להשערה שמטרתו האמיתית של מסע קולומבוס הייתה למצוא ארץ מקלט ליהודים הנרדפים של אירופה – או ליצור קשר עם מדינה כזו, במידה והיא אכן קיימת.  

מצדדי הטענה הזו מצטטים אינספור דוגמאות ומובאות מחיי קולומבוס המעידים, לכאורה, על יהדותו. למשל, שידיעתו בספר "הברית הישנה" (התנ"ך), היתה גבוהה בהרבה מזו של "הברית החדשה". למשל, קשריו ההדוקים עם לואיס סנטאנחל, יועצה הפיננסי של המלכה, כמו גם עם אישים רבי-מעלה כגבריאל סנצ'יס, דייגו דזה, חואן קבררה – כולם מתומכיו העיקריים של קולון וכולם (מלבד המלכה איזבלה, כמובן) מצאצאי היהודים. למשל, שהאיש הראשון שלו הורה קולומבוס לרדת אל חוף אמריקה היה המתורגמן שנטל עימו, לואיס דה טורס; טורס היה יהודי מומר והשפה הראשונה בה פנה אל האינדיאנים שקיבלו את פני הספרדים הייתה עברית דווקא. אם נתכוון קולומבוס לחפש את הדרך להודו דווקא, מדוע סבר שדווקא שם ימצא דוברי עברית? האם האמין גם הוא באגדה הישנה של אלדד הדני על בני ישראל החיים באותו חלק עולם וביקש לבוא עימם במגע? האם ביקש לנצל את עוצמתה של ממלכה שכזו על מנת לסייע לאחיו הנרדפים בספרד ובפורטוגל? 

הזכרתי בתחילת דברי שבימי ילדותי נהגתי לקרוא בספרים על הקמת מדינה יהודית בחו"ל. ובכן, בשנת 1961 יצא לאור ספר ושמו "רב החובל יוחנן". מחבר הרומן, אליעזר שישא, נודע באותן שנים דווקא כמחבר ספרי מתמטיקה. העלילה, המתרחשת בימי גירוש יהודי ספרד, עוסקת בקורות חייו של צעיר בשם יוחנן הואסקה, ממוצא יהודי, המתלווה אל קולון במסעותיו, ואף זוכה להיות האיש הסועד אותו כשמגלה אמריקה מוטל כבר על ערש דווי. שישא מנסה להביא תימוכין לסברה שמסעו של קולון היה קשור בניסיון ליישב יהודים בעולם החדש.  אבל אצל שישא הם גם מצליחים: יהודים פליטים ספרד מקימים באחד מחופי אמריקה המרכזית מושבה יהודית טהורה ושמה בונוליה. הספר מסתיים בערב חנוכה של שנת היובל לייסוד המושבה, כלומר אי-שם באמצע המאה ה-16. אבל גם בסצינת הסיום מנסה שישא למצוא הסבר לכך שמושבות מעין אלה לא הפכו למדינות של ממש: חוסר היכולת להסתגל לעבודה הקשה בדיג ובחקלאות, הפיתויים שקרצו משדות הזהב של פרו והחיכוכים התכופים והאלימים עם שבטי האינדיאנים – כל אלה הביאו לדלדול מהיר של מספר תושבי בונוליה. וכן, גם שם, באותה סעודת חנוכה, שבה וצפה דמותו של כריסטובל קולון ומתחדש הדיון באפשרות שהיה יהודי.

חיבור מעניין נוסף בעניין זה יצא מתחת ידיו של לא אחר מאשר צייד הנאצים הקשיש שמעון ויזנטל. בחיבור, "מפרשי תקווה" שמו, מנסה ויזנטל לפרוץ את מסך הערפל סביב תקופת חייו המוקדמת של קולון. כאחרים לפניו, סבור ויזנטל שיש רגליים לטענה שקולון היה ממוצא יהודי ושהיה, בעצם, שליחם של יהודים עשירים ורבי-השפעה בספרד שביקשו ליצור קשר עם ישות יהודית עצמאית במזרח (קולון, כזכור, ביקש להגיע מזרחה באמצעות מסע מערבה). 

תיבת נוח באררט

בשנת 1825, השנה בה בוטלה רשמית האינקוויזיציה בספרד, נעשה אחד הניסיונות המרתקים ביותר להקים מדינה יהודית עצמאית. יוזם הרעיון היה מרדכי מנואל נוח (Mordecai Manuel Noah), בן למשפחה יהודית-פורטוגלית. הוא נולד ב-1775 בפילדלפיה ובגיל צעיר יחסית היה לעורך העיתון "סיטי גאזט", שיצא לאור בצ'ארלסטון. נוח תמך מעל גבי עיתונו במלחמה נגד אנגליה ב-1812 ובשנת 1813 מונה כקונסול ארה"ב בתוניס. נסיבות המינוי העידו על ההכרה של נוח בעובדה שניתן לנצל את המוצא לצרכים פוליטיים: הוא שיגר איגרת למזכיר המדינה דאז, רוברט סמית' (Robert Smitj), ובה ציין כי מינויו לתפקיד, לא זו בלבד שיועיל למפלגת השלטון מבחינה אלקטורלית, אלא אף "תוכיח למעצמות הזרות כי ממשלתנו אינה נוהגת במינויי נציגיה הרשמיים בהבחנה דתית". הוא מונה כקונסול לריגה, ואחר כך לתוניס. לאחר שהיה עד במסעותיו לרדיפת יהודים מתמשכת, החליט לקרוא להקמת "מולדת חדשה שבה יהיו (היהודים) חופשיים לשמר את לאומיותם".

נוח נימק את קריאתו במלים הנשמעות כיום כלקוחות כמעט מאבות הציונות המודרנית:

 "Never were prospects for the restoration of the Jewish nation to their ancient rights and dominion more brilliant than they are at present. There are seven million of Jews . . . throughout the world . . . possessing more wealth, activity, influence, and talents, than any body of people of their number on earth" . . . "they will march in triumphant numbers, and posses themselves once more of [Palestine], and take their rank among the governments of the earth."

ב-1820 פתח נוח במו"מ לרכישת אדמות האי גראנד איילנד (Grand Island), שהיו אז ברובן אדמות בלתי מיושבות, במטרה להכין את השטח לייעודו כמעין "ירושלים חדשה" שבה יוכלו יהודים מכל העולם להתיישב.

גראנד איילנד ממוקם באזור בו נפגשת תעלת אירי (שהייתה אז בשלבי בנייה) עם נהר הניאגרה. היה זה אזור כמעט אידיאלי להקמת תעשייה חדישה, משום שניתן היה לנצל את המים הרבים שבסביבהלצרכים הידרואלקטריים. נוח קיווה למשוך למקום בנקאים וסוחרים יהודיים מצרפת ומגרמניה שיראו את הכדאיות הכלכלית שבפיתוח האי, וכן יהודים מזרח אירופה שיוכלו להקים שם חוות וכפרים. אחרי חמש שנים של מאמצים עלה בידו לגייס את ההון הדרוש לרכישת האי.

 לו ביקש נוח פשוט לשווק את הקרקעות שרכש למתיישבים החדשים כדי לעשות רווח מהיר וקל, הוא לא היה שונה בהרבה בכך מכל ספסר קרקעות אחר באותה תקופה. ואולם, האמביציות שלו היו גבוהות בהרבה מאלה המאפיינות, בדרך כלל, אנשים הרוצים להשיג רווח קל ומהיר. ב-1825 פנה נוח בכרוז ליהודים ברחבי העולם ללכת אחריו "...בחסד האל מושל ושופט ישראל" אל המדינה שכונן עבורם. באותו כרוז מינה ל"מורשים" את הרבנים הראשיים של לונדון ופאריס, את רי"ט ליפמן צונץ ואחרים, ופקד עליהם לגבות מס בסך שלושה שקלים לגולגולת למימון הגירתם של צעירים יהודים למדינה החופשית. לדבריו, המדינה החדשה תהיה מדינת מקלט ליהודי כל העולם, ותפעל על פי חוקת ארצות הברית.  

נוח החליט לקיים טקס רב-רושם, בו יכריז על הקמת המדינה החדשה, אותה כינה "אררט". אררט הייתה, כזכור, מקום מקלטה האחרון של תיבת נוח, והמייסד לא היסס ליצור את הזיקה שבין שם המדינה החדשה לשמו שלו. הטקס התקיים ב-3 בספטמבר 1825, בכנסיית סנט פול שבבפאלו, אותה שכר נוח לצורך העניין. נוח, ללא ספק, היה מסמר האירוע. תותחים ירו מטחי הצדעה לפני פתיחת הטקס. ראש שבט הסנקה האינדיאני, רד ג'אקט, הגיע בספינה (נוח היה משוכנע שחלק מהאינדיאנים הם צאצאי עשרת השבטים). על רקע אמירת תהילים ולנגינת היצירה "יהודה המכבי" להנדל, נכנס לאולם נוח עצמו, כשהוא עטוף בגלימת ארגמן. ההיסטוריון האמריקני ג'ונתן סארנה (Jonathan Sarna), מתאר את תלבושתו של נוח ש"תלבושת בסגנון ריצ'ארד השלישי"; על צווארו ענד ענק ובו מדליון זהב (סארנה מציין כי התכשיט הנ"ל נלקח מתפאורה של אחד התיאטרונים הידועים באזור). הוא התייצב בפני הנוכחים ונשא נאום חגיגי ובו פירט שוב את עקרונות המדינה החדשה והניח את אבן הפינה שלה. בעיתונות הבינלאומית הופיעו דיווחים על הפרויקט. מנהיגים יהודיים אחדים דרשו לדעת אם אכן הפרויקט הוא ברשות ובסמכות של הממשל האמריקני וסרקאזם מהול בלעג ביקשו ממנו להציג את הטקסט הנבואי הקובע כי גאולת ישראל אמורה להתרחש דווקא באי מלא ביצות בנהר הניאגרה שבאמריקה. נוח השיב להם בפשטות כי אמריקה, "תחת השפעת החופש המוחלט", מספקת את התנאים הטובים ביותר להקמתה של מדינה יהודית מודרנית.  

הביקורת הנוקבת הגיעה כמעט מייד. יצחק הארבי (Isaac Harby), עורכו של עיתון יהודי ידוע בצ'ארלסטון, האשים את נוח כי הוא מתיימר להיות המשיח האמיתי, שיום אחד "ינהיג את (העם היהודי) לירושלים חדשה (New Jerusalem) ולא לניו יורק". העיתונות החילונית תייגה את נוח כספסר קרקעות אופורטוניסטי המשתמש בדרך מקורית לצורך מכירת האדמות ואינו בוחל בנגינה על מיתרים דתיים במטרה להוציא ממאמיניו את חסכונותיהם. 

פעילותו של נוח לא עלתה יפה. היהודים לא באו לאררט והמדינה החדשה שבקה חיים לכל חי. כנראה שבחברה דמוקרטית, שהספר הגדול בה עודנו פתוח וברובו הגדול בלתי מיושב, לא חשו יהודים מארצות הברית או מאירופה צורך דוחק להיות מתיישבים בחסדי נוח דווקא. מבחינה כלכלית, נוח לא יכול היה להרשות לעצמו להחזיק מגייסי מתיישבים באירופה, ועל כן הסיכוי שיהודים מיבשת זו יגיעו אל הארץ החדשה היה קלוש מלכתחילה. גרוע אף יותר, רבה של פאריס לא היסס ללעוג בפומבי לכל הרעיון. בסופו של דבר הסתלק נוח מהפרויקט, קיבל מינוי כשופט בניו יורק, נשא לו יהודיה עשירה לאישה וב-1833 מכר את חלקו בגראנד איילנד לסוחר עצים מקומי. יחד עם זאת, המשיך לפעול בהתמדה להקמת מולדת יהודית עצמאית, ובסוף ימיו (הוא מת ב-1851) תמך בגלוי בהקמתה בארץ ישראל.

כיום, לא נותרה מרעיון אררט אלא מצבה קטנה בגראנד איילנד ועליה מילות קריאת שמע ומשפטים ספורים על טקס הנחת אבן הפינה שנערך כאן. 

חלום מדיין

בסוף המאה התשע-עשרה הופיע על במת ההיסטוריה יהודי מומר מגרמניה ושמו פאול פרידמן, איש בעל ממון, דמיון ותעוזה, שהחליט להקים מדינה לעם היהודי הנרדף. היה זה שנים אחדות לפני שחוזה מדינת היהודים, דוקטור הרצל, פרסם את תכניתו להקמת מדינת היהודים. אותו פרידמן קבע כי את המדינה היהודית ניתן להקים בארץ מדיין העתיקה, כלומר בחופו הצפוני-מערבי של חצי-האי ערב. הוא לא היה רק בעל דמיון ורעיונות נועזים כי אם גם איש מעשה, בעל מרץ רב וכוח רצון חזק. הוא יצא אל ארץ מדיין, סייר בה, חקר את מצבה ואת אפשרויות ההתיישבות בה ובשנת 1891 פרסם חוברת בשם "מדיין", ובה העלה את פרטי מסעו ומחקריו. באותה חוברת לא הזכיר תכנית אחרת, נועזת מאוד, שהגה זה מכבר – לכבוש את הארץ וליישבה ביהודים נרדפים ממזרח אירופה. אולם עוד באותה שנה החל לארגן את גרעין הכוח היהודי, איתו התכוון לנחות בחוף מדיין ולהתחיל בפעולת ההתיישבות. כעוזרו הראשי מינה קצין פרוסי נוקשה בשם פון-זיבאך, ויחד איתו יצא לגייס יהודים בריאים, בעלי מלאכה, בעלי מלאה ומקצועות שונים, שיהוו את הגרעין המשקי של ההתיישבות החזויה. השניים הקפידו כי אותם יהודים, שהביעו נכונות להצטרף אל קבוצת המתנחלים יהיו בני-חיל, אשר יוכלו בשעת הצורך להילחם ולעמוד על נפשם בפני התקפות אפשריות מצד הבדואים של מדבריות מדיין. פרידמן החתים בעיר קרקוב כמה עשרות יהודים על חוזה התקשרות לשנתיים, הבטיח להם שכר עד שיתבססו בארצם החדשה והכשירם באימונים צבאיים.  

בחודש נובמבר 1891 סיפקו פאול פרידמן וסגנו פון-זיבאך חרבות ומדי שרד לחלוצי מדיין ושלחו אותם לעבר נמל סואץ שבמצרים. בהתקרב ספינתם של הנמל, יצאה לקראתם ספינה שנשאה עליה את השם "ישראל". על סיפונה של ספינה זו ניצבו פאול פרידמן ופון-זיבאך. הם העבירו את חלוצי מדיין אל אנייתם, הביאו אותם לעיר סואץ ושם הצטרפו אל קבוצה נוספת, שהקדימה אותם. ימים מספר שהו חלוצי מדין בסואץ ושם עסקו באימונים צבאיים בפיקוחם של פון-זיבאך ועוד שלושה קצינים שנימנו על צוותו של פרידמן. בשביעי בדצמבר 1891 הרימה הספינה "ישראל" עוגן ויצאה מנמל סואץ לכיוון מפרץ סואץ. על סיפונה נמצאו 15 מחלוצי מדיין. עשרה נוספים נמצאו על סיפונה של ספינת מפרש, שנשכרה להוביל חלק מהמטען של המשלחת, אשר כלל כמויות גדולות של מזון, בגדים, רהיטים וכלי עבודה. פאול פרידמן דאג שלא יחסר למתיישבים דבר כאשר ינחתו ויתקעו יתד בארץ מדיין המדברית. הוא לא שכח לצרף למטען המגוון צעצועים לילדי המתיישבים, אשר נותרו לפי שעה עם אימותיהם בעיר סואץ. 

היעד הראשון של המפליגים היה מפרץ שלמה שבחוף סיני. בדרך לשם הם ערכו שתי חניות: האחת בעין-מוסה והשנייה בעיירה א-טור - ובשני מקומות אלה ניצלו את ימי העגינה לעריכת אימונים צבאיים. ב-14 בדצמבר נפגשו הספינה "ישראל" וספינת המפרש שהובילה את המטען במעגן שרם-אל-מויה, נמל סמוך לשרם-א-שייח שבמפרץ שלמה. בעזרת המלחים הערביים פרקו את המטען הרב מכלי השייט. שרם-אל-מויה הייתה אמורה להיות, על פי תכניתו של פרידמן, בסיס עורפי וקרש קפיצה לקראת הנחיתה בחופה של ארץ מדיין. פרידמן ואנשיו הקימו כאן מחנה. פרידמן, שהחליט לארגן את חלוציו ליחידה מאומנת וממושמעת, הטיל עליהם מלאכות קשות והרבה באימונים צבאים ובתרגילי-פתע. כוחם של 16 מאנשי הקבוצה כשל מייד, והם החלו להתמרמר על התנאים הגרועים ועל היחס הנוקשה מצד ראשי המשלחת, בעיקר פון-זיבאך והקצינים הפרוסיים האחרים שהצטרפו אליו. פרידמן הנרגז מיהר לפטר את החלוצים שכשלו ושלח אותם חזרה בדרך לסואץ. במקומם גייס ערבים וצירף אותם אל הקבוצה היהודית.  

כעבור זמן מה יצא פרידמן בלוויית כמה מאנשיו אל חוף מדיין. הפלגתם ארכה כעשר שעות, והם נחתו במקום הקרוי שרם-דבה, סיירו באזור שלושה ימים ושבו לבסיסם במפרץ שלמה. מתברר כי בהיעדרו התפרסמו בעולם היהודי ובמצרים סיפורי זוועה על פרידמן, והוא נזעק לשוב למצרים במטרה להכחישם. גם התפתחויות אזוריות אחרות היקשו על המצב: התורכים, שבינם לבין האנגלים ששלטו אז במצרים הייתה מחלוקת ישנה על האזור שבו ביקש פרידמן להתיישב, חששו כנראה שפרידמן מבקש לכבוש בכוח את האזור. הם תגברו את חיל המצב הקטן שבמדיין ואיימו כי יפעילו אותו באם תנחת קבוצת פרידמן בחוף מדיין. פרידמן חזר למחנהו, ואף הצליח לבקר פעם אחת במדיין, אבל בסופו של עניין לא יצא דבר מתכניתו, וגם האנגלים, שליטי מצרים ובעלי ההשפעה המעשית בסיני, התנערו ממנו. כך הקיץ הקץ על תכניתו הנועזת של אותו יהודי מומר – שחזר בסתר ליהדותו – להקים מדינה ומקלט לעם היהודי.

מי שהיה הסוכן והקונסול הכללי של בריטניה במצרים באותן שנים, היה אוולין ברינג, מי שלאחר מכן קיבל את התואר לורד קרומר. בשנת 1903, כשטווה הרצל את תכנית ההתיישבות היהודית באל-עריש, לא תמך הלורד קרומר ברעיון, בין השאר גם משום הניסיון המר שהיה לו עם פרידמן, פון-זיבאך ואנשיהם. 

עד כמה התעלמו היסטוריונים היהודיים מפעילותו של פרידמן יכולתי ללמוד מהאופן בו התוודעתי אישית לנושא. אי-שם, בגיל תשע בערך, קראתי בשקיקה בספר הרפתקאות של מנחם תלמי, "מרדף במדבר" שמו. הספר עסק בחבורה משונה במקצת, שלושה נערים ופרופסור לשפות, הנקלעת שלא ברצונה להרפתקה בסעודיה בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. הפרופסור, מסתבר, חקר בעצמו את הפרשה וחיפש את עקבותיו של פרידמן. לבד מספר ילדים זה ומעוד שנים-שלושה תיאורים קצרצרים ומזדמנים בספרים נשכחים, אין כמעט התייחסות לנושא הזה בכתובים. 

הגאוצ'וס היהודים של הירש

במידה רבה יש לזקוף את רעיון ההתיישבות בארגנטינה לזכותו (או לחובתו, תלוי בנקודת ההשקפה) של וילהלם לוונטל, פרופסור להיגיינה באוניברסיטת לוזאן, שבילה שם תקופה מסוימת בתוקף עבודתו המדעית. לוונטל התלהב מהתיישבות חקלאית מאורגנת בהיקף לא גדול שביצעו כמה מאות יהודים מפודוליה שבאוקראינה בארגנטינה. לוונטל כתב תזכיר לברון הירש, בו המליץ על התיישבות יהודית מאורגנת במדינה זו. לאחר שוועדה בראשותו שבדקה את הנושא בפרוטרו הגישה לברון הירש דו"ח חיובי ונלהב, החליט הברון הירש ליישב במדינה הזו כשלושה מיליון יהודים. ללא ספק, מדובר היה בפרוייקט ענק ומורכב. באותה שנה עצמה, 1891, בקצהו האחר של העולם, נעשה ניסיון נוסף. הברון מוריס דה הירש, בנקאי אירופי נודע ממוצא יהודי, סבר כי היהודים נדרשים התחדשות רוחנית וגופנית כאחד, ולהתמקד בהתיישבות חקלאית מאורגנת. לאחר שבדק כמה אלטרנטיבות, החליט הירש לבצע את הפרויקט בארגנטינה. הקרקעות בה היו זולות ופוריות, האקלים היה נוח, האוכלוסייה הייתה דלילה והממשלה נחשבה לכזו שאינה נגוע בדעות קדומות כלפי היהודים. 

הירש נקט כמה צעדים ארגוניים מעניינים לשם כך. הוא הקים את חברת יק"א (Jewish Colonization Association), שתמכה בהגירה יהודית מאורגנת למטרת התיישבות חקלאית  והקמת תעשייה בכל רחבי העולם. הוא ניהל משא ומתן עם הממשלה הרוסית – באמצעות עיתונאי וחבר פרלמנט באנגליה, ארנולד וייט – לארגון ההגירה מרוסיה לארגנטינה. הממשלה הרוסית, שדווקא הייתה מעוניינת להיפטר מהמאסות הגדולות של יהודיה, גילתה עניין רב בתכנית.

במאי 1892 אישר הצאר אלכסנדר השלישי הקמת סניף של יק"א בסנט פטרסבורג, ועד מהרה קמו גם סניפים באודסה, בקייב, בורשה ועוד. הסניפים עסקו בבחירת המועמדים לצאת להתיישבותבארגנטינה, וקיבלו לשם כך אישור הגירה חוקי – בתנאי שלא יחזרו לעולם לרוסיה

אבל במציאות לא היו להכנות הגדולות האלה תוצאות דלות מאוד. בשנה הראשונה היגרו לארגנטינה כאלפיים וחמש מאות יהודים בלבד, וכעבור שלוש שנים הגיע מספרם ללא יותר מששת אלפים. עד מהרה התברר כי רוב המהגרים מעדיפים להמשיך משם, ללא יד מכוונת, לארצות הברית המתועשת. הירש, יק"א והמתיישבים, לעומת זאת, עשו כמה שגיאות חמורות: רבים מהמהגרים הגיעו לארגנטינה עוד קודם שהוכשרה הקרקע לקליטתם, ועל כן נגזר עליהם לבלות תקופה ארוכה באכסניות ארעיות ובאוהלים. ההתמרמרות גברה והלכה ככל שנקף הזמן. לאחר מכן פרצו גם סכסוכים בין המתיישבים לבין פקידי יק"א. הפקידים ביקשו לפזר את המתיישבים במשקים גדולים ומרוחקים זה מזה, כפי שהיה מקובל אז בארגנטינה. המהגרים, לעומת זאת, העדיפו להתגורר סמוך יותר למשפחות האחרות. גם תנאי המקום לא היו קלים: קרקע שלא עובדה מעולם, אקלים חם מאוד, בצורת, ארבה, סדר עונות "הפוך" מזה שהורגלו אליו באירופה (ארגנטינה שוכנת בחצי הכדור הדרומי) ואפילו התקפות שוד ורצח מצד תושבים מקומיים. בראשית המאה העשרים לא היו במושבותיו של הברון הירש אלא כשבעת אלפים יהודים בלבד. 

הירש התעניין גם באפשרויות ליישב מהגרים יהודים בארצות הברית ובקנדה. ב-1887 נשא ונתן עם ה. לנדאו, עסקן יהודי-אנגלי, על הקמת מושבות למהגרים היהודיים מרוסיה בקנדה. ב-1891, כשפורסמו תכניותיו לגבי ארגנטינה, אף הציעה ממשלת קנדה באופן רשמי לברון להקצות למהגרים האלה שטחי קרקע נרחבים במחוזות רגינה ומניטובה. הירש היסס; הוא לא נטה לראות בקנדה תחליף שווה-ערך להתיישבות בארגנטינה. ב-1892 הקים את המושבה החקלאית "הירש" במדינה החקלאית ססקצ'וואן שבמערב הארץ. במקביל, ניהל ב-1892 חליפת מכתבים בין הירש לבין י. שיף בעניין התיישבות אפשרית של יהודים במכסיקו. ואולם, ועדת מומחים ששלח הירש כדי לבדוק את התנאים להתיישבות שם הגישה דו"ח שלילי  והנושא ירד מעל הפרק. 

על חוזה המדינה, תיאודור הרצל, ידוע שבחן אפשרויות להתיישבות במקומות שונים בעולם. המפורסמת שבתכניות אלה היא "תכנית אוגנדה", שנהגתה בעקבות הערת אגב שפלט שר המושבות הבריטי, ג'וזף צ'מברליין, כשפגש בהרצל. רעיון זה, שהרצל ראה בו פתרון זמני בלבד,  זכה לתמיכתם של טריטוריאליסטים דוגמת ישראל זנגוויל, אבל עורר התנגדות עצומה בקרב צירי הקונגרס היהודי, והנצים שבהם, ובראשם חיים וייצמן, הקימו קבוצה בשם "ציוני ציון", ששמה לה למטרה לטרפד כל רעיון של הקמת מדינה יהודית מחוץ לגבולות ארץ ישראל. אבל להרצל היו גם כמה רעיונות נוספים: גם אל-עריש ו-קפריסין באו בחשבון. אבל תכניות אלה נפלו זמן קצר לאחר שהועלו. "סבורני שהשלטונות צריכים לקבלו באדיבות רבה, אף כי איני יכול להביע כל דיעה על מעלות תכניתו, הנראית לי דמיונית מאוד", כתב שר החוץ הבריטי, לורד לנסדאון, אל הלורד קרומר באוקטובר 1902. 

המחוז האוטונומי של סטאלין

ב-1928 החליטה נשיאות הוועד הפועל המרכזי של ברית המועצות להקים כאן אזור לאומי יהודי, שבו יימסרו להתיישבות יהודית הקרקעות הפנויות, מתוך הנחה שאם תזכה הפעולה להצלחה תוקם יחידה לאומית טריטוריאלית. במאי 1934 החליט הוועד הפועל המרכזי של ברית המועצות להפוך את האזור הלומאי הזה לגליל אוטונומי (אובלאסט) יהודי בתוך חבל המזרח הרחוק; האישי הוכרה כשפתו הרשמית של המחוז, לצד הרוסית; וניתנה לו ייצוג ב"כנסיית הלאומים", שהיא הבית השני של פרלמנט המדינה. אחת ההתפתחויות שהפתיעו בשעתו את העולם היהודי הייתה דווקא יוזמה סובייטית להקמת אוטונומיה יהודית במסגרת ברית המועצותבבירוביג'אן. לא מדובר, כמובן במדינה עצמאית, אבל במשהו שבפרמטרים סובייטיים של תקופת סטאלין נחשב לרעיון ליברלי למדי. הרעיון נולד לראשונה ב-1926. אז הוחלט שוועדה מטעם "קומזט" (הארגון לענייני ההתיישבות היהודית, שהוקם על ידי מחלקת הלאומים של ברית המועצות) תבדוק את התנאים להתיישבות מאורגנת בחבל ארץ מרוחק זה. מדובר בשטח בגודל של כעשרים ושניים אלף קילומטרים רבועים (בערך כמו שיטחה של מדינת ישראל), שגובל במערב ובדרום בנהר אמור, המפריד בינו ובין מנצ'וריה הסינית; בצפון עובר הגבול ברובו בהרי בוריה ואילו במזרח הוא עובר בשפלה.  

תהליך ההתיישבות עצמו היה בעייתי הרבה יותר מההחלטה עצמה. היישוב החל מייד לאחר שהוכרז על בירוביג'אן כעל חבל אוטונומי, ב-1928. חלקם הגדול של המתיישבים הגיעו מתוך שכבות שלא הורגלו למאמץ הגופני שנדרש מהם ולא יכלו לעמוד בתנאי הארץ, שהייתה מכוסה ברובה ביערות עבותים; מטעם השלטונות כמעט לא נעשה דבר כדי להקל על היאחזותם במקום. לפיכך, עזבו רבים מהם כלעומת שבאו. מתוך קרוב ל-20 אלף מתיישבים שהגיעו לבירוביג'אן בשש השנים הראשונות להתיישבות חזרו לרוסיה האירופית יותר מ-11 אלף. מאוחר יותר החליטו השלטונות שלא להסתפק בתנועה חופשית של המועמדים להתיישבות ופעלו כדי לגייס אותן מתוך קהילות של חקלאים, פועלים מומחים או חניכים של בתי ספר מקצועיים. עד 1939 הוקמו בבירוביג'אן 18 ישובים חקלאיים שיתופיים (קולחוזים) יהודיים, מתוך 64 קולחוזים מסוג זה במחוז כולו. חלק מהם, במיוחד היישובים בוולדהיים ובבירופלד, הצטיינו ברוח החלוצית של מתיישביהם. אבל הרוב העדיפו דווקא להתיישב בערים, וכתוצאה מכך גדלה העיר המרכזית, שגם היא קרויה בירוביג'אן. אבל בעיקרו של דבר נחל הרעיון כולו כישלון: למרות המאמצים שעשו הסובייטים ליישב את המקום ביהודים, לא נותרו היום המחוז אלא אלפים בודדים מהם. 

התכנית להקים בבירוביג'אן מרכז תרבותי ליהודי ברית המועצות הייתה מלכתחילה מחוסרת כל סיכוי. היהודים היו כה מבוססים בעריה הגדולות של רוסיה, ובתחומים כה רבים (כלכלה, תעשייה, אקדמיה, אמנות, מלאכה זעירה וכן הלאה) שעקירתם משם הייתה כמעט בלתי אפשרית. האידיש נדחקה מפני הרוסית יותר ויותר ובשנות השלושים התפרסמו תלונות בעיתונות האידית ברוסיה על הזלזול באידיש שהיה מורגש ברוב המוסדות בחבל. התיאטרון היהודי בבירוביג'אן נסגר כבר בתחילת שנות החמישים, בשל חוסר עניין מצד הקהל. על בתי ספר יהודיים במחוז אין כל ידיעות משנות השלושים ואילך.  

לא ברור, אם כן, מדוע ביקשה רוסיה הסובייטית להקים את המחוז האוטונומי הזה מלכתחילה. על כך יש כמה השערות. לפי אחת מהן הוחלט על ההתיישבות היהודית בבירוביג'אן מתוך כוונה להקים מחסום בפני הפנים, ששלטו אז במנצ'וריה הסמוכה. לפי השערה אחרת לא היה כאן אלא ניסיון חדש של התיישבות יהודית, לאחר שהניסיונות הקודמים של התיישבות כזו בחלקים האירופיים של המדינה לא עלו יפה משום התנגדותה של האוכלוסייה המקומית הלא-יהודית  או בשל הכשרתם הלקויה של המתיישבים לעבודה חקלאית. מי שהיה אז יו"ר הוועד הפועל המרכזי של ברית המועצות, מיכאל קלינין, טען כי הכוונה הייתה באמת להקים בית לאומי ליהודים, שבו יוכלו לפתח את תרבותם. ייתכן, אם כן, שעיקרה של תכנית זו היה להציע תחליף לציונות מתוך כוונה להחליש את המאמץ היהודי בכיוון של הגירה לארץ ישראל.  

גם לאחר שקמה מדינת ישראל נשמעו מדי פעם רעיונות שתוכנם הקמת התיישבות יהודית-ישראלית בחו"ל. בקיץ 2000 עלתה לכותרות חבורה שכונתה באמצעי התקשורת "ניו איזראל". בשיחות סלון שקיימו חבריה עלה הרעיון להקים מושבה ישראלית בחו"ל, מושבה שתהייה נקייה מחוסר סובלנות, מסוגים שונים של כפייה ומשחיתות פוליטית ואלימות. שיחה של אחת מהוגות הרעיון, מיכל אורן, בגלי צה"ל, הביאה לזרם אדיר של טלפונים ובקשת להצטרף. החבורה קיימה מספר מפגשים, ובהם נפערו חילוקי דעות בין המשתתפים. חלקם רצו לפתוח בהכנות מעשיות להתיישבות; אחרים חזרו בהם והחליטו לדבוק בהישארות בארץ. בסופו של דבר, על רקע אי ההסכמה, נפח הרעיון את נשמתו.

יש, כנראה, משהו מרענן מאוד בהקמת חברה חדשה במדינה כמעט בלתי מיושבת. היכולת להיות חלוץ, הרומנטיזציה של הראשוניות, הידיעה שאתה נמנה על חבורת מייסדים המקימים דגם ששואף להיות נקי מפגעי העבר, שלא לדבר על הסיכוי לטיפוס בסולם הכלכלי והחברתי – כל אלה מעודדים לא מעטים לצאת להרפתקה כזו. בעניין זה אפשר לעיין בקורות המורמונים, הוויקינגים של גרינלנד ווינלנד, וכן הלאה. ההשתקפות של הנושא בספרות הפופולרית היא מתמדת: החל מ"אחרון המוהיקנים" ו"המכשפה מאגם הקיכלים", עבור דרך "בית קטן בערבה" ו"אי הילדים", וכלה ב"מסע אל בטן האדמה" וב"אפודת הקטיפה".  

בעצם, גם "אלטנוילנד" נמנה על הזן הזה.  

תגובות

עוד כמה לאוסף

ראשית אורי קציר, קבל חזק גדול על מאמר מקיף ומעשיר. רציתי להוסיף עוד על הממכלכות-ישויות יהודיות עצמאיות: קודם כל הממלכה היהודית באתיופיה שהייתה חזקה מאוד בסוף המאה העשירית. והיא כנראה המקור לסיפוריו של אלדד הדני. קדמה לה באזור ממלכת חמיר מדרום תימן הסמוכה שבמאה השישית לספירה המלך שלה התגייר בהשפעת יהודים. שבטים יהודים עצמאיים חיו בערב הסעודית של היום באזורי חייבר, תימא ומדינה, בצפון מערב חצי האי עד עלייתו של מוחמד. מושבה יהודית עצמאית לוחמת הייתה באי הנילוס יב שבמצרים עילית שם הוקם גם בית מקדש, סמוך לתקופת בית שני. בתחום ההתיישבות אפשר לציין את פרשת ההתיישבות בחורן בתמיכת רוטשילד בסוף המאה ה 19.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר