אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תוקידידס: אתונה, מוסר ומלחמת הפלופוניס, חלק ב


התמונה של תומר ריבל
תאריך פרסום קודם: 
2003
תוקידידס

לחלק הראשון של המאמר כאן 

תוקידידס – ואתיקה

עבור רבים נחשב תוקידידס לאב המייסד של הריאליזם הפוליטי. עד היום, 2500 שנה אחרי, מצטטים מדינאים את עבודתו של תוקידידס, ההיסטוריה של מלחמת הפלופוניס (The History of the Peloponneesian War), ורואים בה אבן יסוד למדיניות של ריאל פוליטיק real politik. ואכן על פני השטח נראה כי אין דרך יותר הולמת לתאר את תוקידידס מאשר אבי הריאליזם היות שקווי המתאר שהוא הציב להתנהלות הפוליטיקה הבינ"ל מתווים את הקווים המרכזים עליהם מבוסס הריאליזם. בבסיס הנחותיו ניתן דגש מרכזי לאנרכיה הבינ"ל בתהליכים שהביאו לפרוץ מלחמת הפלופוניס. דויל Doyle שם לב שלעניות דעתו של תוקידידס סיבת הסיבות לפרוץ המלחמה טמונה בתחרות בין ספרטה לאתונה ותנודות במאזן העצמה כפי שהאחרון מעיר ב 111/23: "What made war inevitable was the growth of Athenian power and the fear which this caused in Sparta". במשפט מפתח זה, תוקידידס למעשה טוען שלא משנה מהן המטרות או קווי המדיניות האינדיבידואלים שכל שחקן פוליטי יבחר, עדיין יאלץ הוא לתפקד תחת האימפרטיב של שימור מעמדה  ובטחונה של המדינה בסביבה אנרכית ותחרותית (Doyle, 1997: 52).

בנוסף, תוקידידס אינו מתאפיין באופטימיות יתרה לגבי טבעו של האדם. הוא מתאר תמונה של פוליטיקה המעוצבת על ידי דחף אנושי מתמיד לעוצמה ומרדף אחר אינטרסים. שילוש של כוחות המניעים את האדם –  דחף לביטחון, תהילה ומיקסום אינטרס –  פועלים תמיד ברקע ומניעים את האזור ההלני לעבר נקודת רתיחה ומלחמה (Ibid., 66). טבע האדם גם אינו מיטיב עם הפוליטיקה הפנימית של הערים. הרצון להגשמת אינטרסים אנוכיים על חשבון טובת הכלל מניע את הערים במקרה הרע לקבל החלטות אסטרטגיות שגויות ובמקרה הרע יותר למלחמות אזרחים עקובות מדם. לפיכך, הקורא צריך לנסות ולאתר את משנתו האתית של תוקידידס בתוך מסכת של יצרים אנושים, בסביבה אנרכית -  תחרותית ובתוך סיפור מלחמה שהיא הארוכה ביותר וההרסנית ביותר בתולדות יוון (1/23). אין זאת משימה קלה. בייחוד לאור הדומיננטיות של מוטיבים ריאליסטים בעבודתו של ההיסטוריון שלרוב זרים לשיקולים אתיים. הרי כאמור הסיבה האמיתית למלחמה, על פי טענתו, היא התחזקותה של אתונה והחשש שנוצר בעקבות כך בספרטה (1/23). בנוסף, כל ניסיון להתחקות אחר מסרים של הסופר עלול להסתיים במבוי סתום. תוקידידס מקפיד על אובייקטיביות ולאורך רוב הספר מאמץ עמדה של מתבונן מהצד המספר את המאורעות כפי שהתרחשו (1/22). אין הוא מנסח חוקים כללים שמהם הקורא יכול להסיק תובנות ברורות וחד משמעיות לכאן או לשם ובמקרים רבים הוא מציע מגוון פרשנויות ללא קו מנחה מרכזי. מצד שני הוא מזהיר את קוראיו מפני הבנה שטחית של המאורעות, הבנתם כפשטותם ומהאזנה לסיפורים ושמועות באופן בלתי ביקורתי (1/20). תוקידידס היה רוצה שבדרכנו לאמת נתעמק ונלך לעיתים מעבר לכתוב עצמו, שנקרא בין השורות בדרכנו להרכבת תמונה ריאליסטית ואמיתית של המלחמה, הסיבות להתרחשותה וטבעם של המאורעות שהיא הכילה. על כן המתודולוגיה שתאפיין את המאמר הנוכחי לקוחה במידה רבה מהתחום של הניתוח הספרותי והנרטיבי. לתוקידידס, המאמר ידגים, יש מה לתרום להבנת היחסים הבינ"ל מהבחינה האתית. אולם על מנת להבין תרומה זאת, יש לנבור בתוך הנרטיב עצמו, לחפש מילות מפתח ומוטיבים מרכזיים, להשוות בין סצנות שונות ולאתר מה שמוגדר בלימודי ספרות כ implied author – כלומר כקולו המרומז של הסופר כפי שמשתמע מקריאה בין השורות. בכך המאמר מאמץ את הצעתו של תומס הובס: להבין את תוקידידס דרך הנרטיב (Ibid., 80).  

תוקידידס מתחיל את ספרו בהבטחה לפיה הוא הולך לתאר את 'התנועה הגדולה ביותר עד כה בהיסטוריה' " the greatest movement yet known in history " (1/1)12. ב' פידרוס' Phaedrus (245-613(, אפלטון מציג משל על מסעה של הנשמה כשהיא רתומה לכרכרה עם שני סוסים. סוס אחד משתייך לגזע אצילי והוא מושך את הנשמה אל על לעבר השמיים. הסוס השני פרוע ובלתי ניתן לשליטה. הוא מוביל את הנשמה בתנועה מנוגדת לעבר פני הקרקע (Herzo,2000: 58-9). משל זה משקף במידה רבה את אופיה של התנועה הגדולה שתוקידידס מזכיר כפתיח לספרו. כמו שני הסוסים שמושכים את הכרכרה לכיוונים מנוגדים, כך מתאפיינת עבודתו של תוקידידס בתנועה (קינזיס – kinesis) של כוחות מנוגדים הפועלים על המאורעות ועל תיפקודם של הגיבורים בהיסטוריה שלו. המהלך האתי של תוקידידס במלחמת הפלופוניס כרוך באותה תנועה מנוגדת ומוגדר על פיה.   

א. עקרונות מוסר כלליים 

 פריקלס ואימפריה 

כשאנו באים לדון בתוקידידס בהקשר של עקרונות מוסר כלליים, אנו נתקלים בקושי מסוים. תוקידידס הוא בנה של תרבות יוון העתיקה. ככך, עולם המושגים האתי שלו אינו בהכרח תואם לעולם המושגים של המוסר המודרני פרי ההשכלה האירופאית כפי שתואר בפרק הראשון של העבודה. העקרונות המוסריים המופיעים מעל דפי מלחמת הפלופוניס נתפסים על ידי מלומדים שונים כחלק ממערכת אתית של העולם העתיק המכונה בשם כוללני virtue ethics בעוד שמוסר מודרני מכונה virtue morality. אין זה המקום להיכנס להבדלים בין שתי מערכות המוסר הללו14. עם זאת העבודה תבחר את אותם העקרונות של virtue ethics המעגנים בתוכם עקרונות כלליים של מוסר ברוח הפרק הראשון.

נקודת התחלה טובה תהיה דמותו של פריקלס (Pericles) כפי שתוקידידס מתאר אותה בשתי מקומות לאורך עבודתו, נאום ההלוויה (34-462/) ונאום המגפה (60-64(2/ . הבחירה בפריקלס נובעת משתי סיבות עיקריות. תוקידידס רואה בפריקלס דוגמא למופת ולהתגלמות של ערכים מוסריים נעליים15. ב 1/65, תוקידידס טוען שבתקופה שבה פריקלס היה בשלטון "the state was wisely led and firmly guarded and it was under him that Athens was at her greatest". מספר שורות לאחר מכן  הוא מוסיף:

Pericles, because of his position , his intelligence, and his known integrity, could respect the liberty of the people and at the same time hold them in check…he never sought power from any wrong motive, he was under no necessity of flattering [the people].   

עם זאת, למרות ה virtue הגלום בפריקלס האיש ובשלטונו, ניתוח דבריו מעלה על פני השטח כשלים מוסרים שמדגימים תנועה של שני כוחות מנוגדים בעבודתו של תוקידידס: צדק מול עוצמה. אותם הכוחות באים לידי ביטוי בסיפורה של אתונה. על כן ניתן לומר שפריקלס מסמל את אתונה עצמה ואת התדרדרותה המוסרית לקראת פרוץ מלחמת הפלופוניס ובמהלכה.  אחד המאפיינים הבולטים של ה virtue ethics הוא התייחסות לטוב המוסרי כטוב האבסולוטי. הסטואה הדגישה באופן חד משמעי את ההבדל בין הטוב המוחלט כשלעצמו, virtue, לבין דברים טובים שאינם טובים כשלעצמם אלא מובילים לדברים טובים אחרים, למשל, בריאות או עושר כאמצעי לחיים מוצלחים יותר. אריסטו מבטא יחס ייחודי דומה ל virtue כטוב המוחלט. ל virtue יש ערך נעלה המאפיל על דברים טובים אחרים. אדם המתפקד על פיו יפיק ממנו הנאה וסיפוק אפילו אם הוא יוביל לחסרון, פציעה או מוות. Virtue הוא המקור לחיים מאושרים (eudaimonia) מעצם היותו כזה (Annas, 1992: 121, 123). ב' אתיקה'    Nicomachean Ethicsאריסטו מתייחס לסגולה מוסרית כפעולה אצילית (kalon) שמבוצעת כמטרה ולא כאמצעי. מעשה אמיץ, למשל, הינו דוגמא לפעולה המתבצעת מתוך השיקול הבלעדי של הדבר הנכון לעשותו:

 

The courageous man, however, is undaunted, so far as humanely possible; he will fear what is natural for man to fear, but he will face it, for the sake of what is right and honorable; for this is the end of virtue (Aristotle, 1976: 128).

 הטוב המוסרי כטוב בפני עצמו תואם את עקרון האוניברסאליות של עמנואל קאנט הרואה בפעולה מוסרית כטוב התקף עבור כל בני האדם מעבר למקום וזמן. ההבחנה של המוסר העתיק בין הטוב כמטרה בפני עצמה לבין פעולות טובות ספציפיות המהוות אמצעי להשגת מטרות טובות אחרות חופף במידה רבה לאמות המידה הקנטיאניות השוללות רצונות ואינטרסים אישיים, נעליים ככל שיהיו,  כביטוי לצו מוסרי בעצם אי היותם חלק ממקסימה אוניברסאלית העומדת בפני עצמה.

במעמד הרשמי והמרגש של טקס קבורה שבני אתונה מעניקים לבניהם שנפלו במלחמה, נושא פריקלס בפני בני עמו נאום שמשקף את הערכים המוסריים שעליהם מושתתת העיר, ערכים שיש בהם לתת צידוק למלחמה ולקורבן שאת מחירו משלמים האזרחים בהלוויה, ערכים שיש בהם להפוך את אתונה ל ' מחנכת של יוון' "Education to Greece" (2/41(. הנאום מתחיל בפירוט אורח החיים האתונאי שמייחד את העיר והופך אותה לגדולה ביחס לערים אחרות (2/36(. פריקלס מעיד שנאום זה אמור להיטיב עם האזרחים ולהעניק להם יתרון בדומה לאדם הסגולי של אריסטו המפיק סיפוק מעצם היותו פועל תחת virtue. באתונה הכוח השלטוני אינו נתון בידיהם של מעטים אלא בידי העם. המשטר הדמוקרטי של העיר מבטיח צדק, שוויון בפני החוק ושוויון הזדמנויות. משרות שיש בהן אחראיות ציבורית נקבעות לא על פי מעמד או רכוש אלא על פי סגולותיו ויכולתו של הנושא בתפקיד. שוויון כלפי החוק מוכר כיום כעקרון בעל תקפות מוסרית אוניברסאלית שללא ספק מקורו ביוון העתיקה ובדמוקרטיה האתונאית.

שוויון כלפי החוק מוביל לציות לחוק בהיותו חוק. פריקלס מעיד: "We give our obedience to those whom we put in positions of authority and we obey the laws themselves (2/37)". ציות לחוק בהיותו חוק מזכיר את חובת הציות לחוק פרקטי קנטיאני. פריקלס לא מסתפק בציות לחוק. הוא מפריד בין הציות לחוק כטוב הנעלה לבין דברים טובים אחרים הכפופים בסדר החשיבות לציות לחוק. רק לאחר שמתקיים הציות לחוק, נשאר מקום להנאה מיתר הטובות של החיים. פריקלס מדגיש ש "when our work is over" יכולים בני אתונה להנות מ" all kinds of recreations for our spirits". הביטוי 'when our work is over' יכול להתייחס לחובות האזרחיות שיש לכל אזרח כלפי עירו אך בראשן של אותן החובות עומד הציות לחוק בייחוד שסוגיית הציות לחוק מוזכרת שורה אחת לפני. 

בניגוד לערים אחרות, אתונה מסתמכת פחות על כוח צבאי. כוחה טמון בערכים מוחלטים שהיא מפגינה כלפי יתר הערים, ערכים של נאמנות ואומץ (2/39). לא רק אומץ ונאמנות הם מסגולותיה הבולטות של אתונה. פריקלס מציין שורה שלמה של מעלות שמדגישות את ערכה המוסרי של עירו כמו הערכה של יופי מצד אחד ודחיית בזבוז ומותרות מצד שני ושימוש מושכל בעושר ועוצמה. מעל הכל כוחה של אתונה נשען על ערכיה. פריקלס קורא לבני עמו בגאווה לשקול ולא לשכוח זאת:

And to show that this is no empty boasting for the present occasion, but real tangible fact, you have only to consider the power which our city possesses and which has been won by those very qualities which I have mentioned (2/41).

     ומה הן יתר האיכויות שמייחדות את אתונה והופכות אותה למופת ליתר העולם היווני? מוסר מודרני מדגיש את האימפרטיב לכלול את האחר במערכת השיקולים של האינדיבידואל כערך מקודש בפני עצמו. חשיבות זאת לא נעלמה מעיניהם של הוגים בעולם העתיק. Virtue ethics עוסק בהרחבה במושג ה philia הבא לידי ביטוי בחברות ששמה מול עיניה את הדאגה לאחר (Annas, 1992:131). בפרק התשיעי של ה'אתיקה' מגדיר אריסטו חבר כ:

(a) one who wishes and effects the good , or apparent good, of another for the sake of that other; or (b) one who wishes for the existence and preservation of his friend for the friend’s sake (Aristotle, 1976: 293).

הערך של כיבוד האחר תופס חלק עיקרי מדבריו של פריקלס בנאום ההלוויה. כפי שחייה הפוליטיים של אתונה חופשיים ופתוחים, כך מתאפיין גם היחס בין אדם לחברו אזרח העיר (2/37(. כיבוד האחר אינו מוגבל לאתונה בלבד אלא מיושם גם ביחסי החוץ של העיר עם ערים שכנות. אתונה מכבדת את זכיותיהם של ערים אחרות לנהל את חייהם כרצונם וכהבנתם:

We do not get into a state with our next-door neighbor if he enjoys himself on his own way, nor do we give him the kind of black looks, though they do no real harm, still do hurt people’s feelings (2/37).

אתונה רוכשת חברים לא באמצעות קבלת טובות אלא באמצעות מתן טובות (2/40(. החשוב מכל, כיבוד האחר מהווה ערך בפני עצמו ולא אמצעי להשגת ערכים אחרים: "When we do kindness to others, we do not do them out of any calculations of profit or loss: we do them without afterthoughts, relying on our free liberty" (2/40). המילים 'relying on our free liberty' מציינים בחירה חופשית בעשיית פעולה מוסרית ומזכירים את הבינה המעשית הקנטיאנית המכוננת את עולמה המוסרי באקט של חירות ורציונאליות.

כיבוד האחר מקרין על ערך נוסף המתבטא בקהילתיות. היכולת לדאוג לאחר מובילה ליכולת להתעלות מעל שיקולים אגוטיסטים למען טובת הכלל, הקהילה הפוליטית של עיר הפוליס היוונית. "בן אדם! במדינה הגדולה הזאת היה אזרח", קרא הקיסר הרומאי, הפילוסוף הסטואי הגדול, מארקוס אברליוס (ברגמן, 1978: 71) וכך שיקף את משנתו של אפלטון הרואה בצדק (dikaiousune) הקבלה בהרמוניה הנוצרת בין היסודות המרכיבים את נפש האדם להרמוניה הנוצרת בין המעמדות המרכיבים את החברה: הרמוניה המבטיחה חיים קהילתיים בריאים (Plato, 1974: 147-163).

בנאומו, פריקלס מרעיף שבחים על האזרח האתונאי המעורב בחיי קהילתו ותוך כדי כך מביט מעבר לעולם הצר של האינטרסים האישיים שלו למען הכלל. באתונה האינדיבדואל אינו מעוניין רק בעסקיו הפרטיים אלא גם בעסקיה של המדינה עד כדי שנהוג לומר שאדם שאינו מראה עניין בפוליטיקה אינו אדם המתעסק בענייניו בלבד אלא אדם שאין לו עניין בכלל באתונה (2/40). בקרב העדיפו בני אתונה להעמיד את חייהם בסכנה ורק בכדי להציל את כבוד עירם ולהלחם בגאוותו של האויב. הקרבה למען הכלל אינה מבטלת את האינדיבידואל. ההקרבה היא אקט וולנטרי שלוקח האינדיבידואל על עצמו ומעיד סגולות של אומץ אישי, כבוד ותהילה, פריקלס טוען:

…happiness depends on being free, and freedom depends on being courageous…when the reality of battle was before their face, they put their trust in their own selves. In the fighting , they thought it more honorable  to stand their ground and suffer death than to give in and save their lives (2/43,42).

מילים, מילים, מילים    "words, words, words", מטיח המלט בפניו של פולוניוס כביטוי למילים שאין אחריהם משהו ממשי 16. תוקידידס לא היה סופיסט. הוא ידע היטב לברור את האמת מאחורי חזות רטורית של מילים. מאחורי מילותיו של פריקלס מסתתרת משמעות נוספת, אפילה יותר, ריאליסטית יותר. ערכים אידיאליסטים של צדק ומוסר נתקלים בתנועה הפוכה ומנוגדת שהקינזיס המניע אותה הוא החתירה הגסה אחר עוצמה – ה right של פריקלס נתקל באלמנט מנוגד לו בהתגלמותו של ה might האתונאי.

מילות השבח של פרקיליס על הדמוקרטיה האתונאית נהפכות עד מהירה לקריאה לאזרחים ליצור קשר ארוטי עם העיר, עם עושרה ועם עוצמתה:” What I would prefer is that you should fix your eyes on the greatness of Athenes… and should fall in love with her” (2/43).   בנאום המגפה מזכיר פריקלס את מקור הכוח האמיתי של אתונה. המקור הוא אינו ערכים נעליים כפי שהופיעו בנאום ההלוויה אלא עוצמה חומרית של שליטה בימים, שליטה שאין לאף מדינה אחרת בעולם, אפילו לא למלך פרס (2/62). אומץ כמעלה מנאום ההלוויה נהפך בנאום המגפה לתחושת עליונות: "Not courage alone…but an actual sense of superiority should animate you (2/62). בנאום ההלוויה מדבר פריקלסעל philia , חברות ויחס שוויוני כלפי האחר. יחס זה נהפך בנאום המגפה לעליונות על האחר:


נאום ההלוויה, 2/40

נאום המגפה, 2/62

We make friends by doing good to others

…this sense of superiority comes only to those who have real reason to know that they are better placed than their opponents

 נאום המגפה אכן מציין תנועה לכיוון חד סיטרי של המרדף אחר עוצמה. פריקלס משקף בדבריו את ההנחה לפיה עיר שאינה בתנועה מתמדת היא עיר גוועת (Waggaman, 2000:203). פעמיים בנאום המגפה מזכיר הוא את המילה 'apathy' (2/63, 2/64). מול אפטיה מזכיר פריקלס 'פעולה' ו'אנרגיה' כמונחים מנוגדים, פעולה ואנרגיה שהוא דורש מבני עירו לקידום מטרות עירם (2/64). מהו טיבם של מטרות אלו והאנרגיה להשגתם? פריקלס קורא לאזרחים להירתם על מנת להגשים את המטרות האימפריאליסטיות של העיר. שוב, לא למען ערכים נעליים כמו חירות אלא אימפריאליזם למען אימפריאליזם:

And do not imagine that what we are fighting for is simply the question of freedom and slavery: there is also involved the loss of our empire…(2/63).

מטרתה של האימפריה היא תהילה ולשם כך פריקלס מטיף ל "life of action" אפילו אם כרוך הדבר בעירור קנאתם ושנאתם של ערים אחרות (2/64). מקומו של האחר בעולם המושגים של פריקילס מאבד את חשיבותו מול האימפרטיב העוצמה. את הפטישיזם לעוצמה מגלם פריקלס בכמיהה ל "the greatest power that ever existed in history" (2/63). לשם התהילה, אתונה אינה זקוקה לא להומרוס ולא לאלים (2/41). בכך מתגלמת היוהרה של פריקלס במלוא עוצמתה. יהא זה רק אירוני לזכור שאתונה קנתה לה תהילת עולם פחות בגלל כיבושים אימפריאליים ויותר בגלל אנשי רוח כמו הומרוס והפנתאון המיתולוגי שלה שהוא פרי עבודתו של הראשון ודומים לו (Ibid., 205)17

את אותה התנועה המנוגדת בין צדק וערכים מול חתירה בלתי מתפשרת אחר עוצמה ניתן למצוא בסיפורה של אתונה כפי שתוקידידס מציג אותו בספרו. בפרק ההקדמה ( ה'ארכיאולוגיה' – 1/1-23) למלחמת הפלופוניס מציג תוקידידס את ההיסטוריה שקדמה לפרוץ המלחמה  מנקודת מבטו. התקופה הפרה – הלנית מתאפיינת במצב טבע הובסיאני. יוון נמצאת הייתה בסכסוך פנימי תמידי ללא מסחר, ללא חקלאות ובעיקר ללא יציבות שמאפשרת חיים נוחים וצמיחת תרבות. היווצרותן של אימפריות  (האימפריה הימית של Agamennon) אפשרה את היווצרותן של חיים מסודרים ויציבים ואת 'המנוחה' (esukhia) שהם תנאי ליציאה ממצב טבע וביסוסה של ציוויליזציה (Riley, 2000: 123). במילים אחרות, תוקידידס מביע תמיכה באימפריאליזם כחלק מתהליך לעבר שגשוג חומרי שהוא תנאי לפריחה תרבותית (1/8). במילותיו של Riley:

Human freedom, security, and progress derive from a condition of rest, and rest in turn derives from empire (Ibid, 128).  

עם זאת השאלה המרכזית היא היכן תהליך אימפריאלי מאבד את ערכו ואת השפעותיו החיובית ונהפך למגמה שלילית של חיפוש חסר פשרות אחר עוצמה תוך רמיסת זכויות האחר. באמצעותה של אתונה מדגים תוקידידס את היפוך התנועה מהכיוון החיובי והרצוי באימפריאליזם לכיוון השלילי והלא רצוי. אם 'מנוחה' היא המטרה הסופית, אתונה מתאפיינת בחוסר היכולת להגיע אליה. ה'קורינתים' Corinthias מבינים זאת היטב כשהם מנסים לשכנע את ספרטה להכריז מלחמה על אתונה ולבלום את האיום מצד האחרונה. לטענתם, האותנאים אינם מסוגלים לשבת במנוחה לרגע. הם תמיד מונעים לקחת סיכון אפילו שזה בניגוד לשיפוט הגיוני. שלא כמו ספרטה שמעוניינת בשלווה ובטחון, אנשי אתונה "are incapable of either living in a quiet life themselves or allowing anyone else to do so (1/70)". הרדיפה של אתונה אחר עוצמה אינה יודעת גבול, הם סבורים שככל שירחיקו לכת, כך יגדל רווחם.

נראה כי תוקידידס תומך גם בתזה של הקורינתים כשהוא חושף את מקורותיו של האימפריאליזם האתונאי ב Pentecontaetia (1/89-119). העולם היווני של המאות הרביעית והחמישית לפנה"ס הבדיל בין הגמוניה מטיבה – hegemonia –  לבין הגמוניה בכפייה – arke. הגמוניה מטיבה זוהתה עם היכולת לשלוט במשך זמן תוך השענות על כבוד בקרב הכפופים לשולט ובעיקר על הסכמה ולגיטימיות. הסכמה ולגיטימיות נשענו על ערכים שמזוהים עם ההגמון המיטיב, ערכים המקובלים על הנשלטים. הגמוניה בכפייה לעומת זאת נשענת על עוצמתו החומרית של ההגמון שמאפשרת לו לכפת את רצונו על הכפופים לו. כשעוצמתו של ההגמון הכופה – arhkai –  פוחתת ואיתה יכולתו לדכא אופוזציה, אזי הוא מאבד את שלטונו. התפוררות אחיזתה של ברה"מ במזרח אירופה בסוף שנות ה 80 ותחילת ה 90 היא דוגמא בולטת לכך. לעומת זאת הגמון הנשען על לגיטימיות מסוגל לשמר את כוחו גם לאחר שעוצמתו החומרית פוחתת. האימפריה הרומאית היא דוגמא נגדית לברה"מ (Lebow & Kelly,2001:594-96)18.

תוקידידס מספר שלאחר המלחמות הפרסיות אתונה החלה את דרכה כהגמון מיטיב. לאחר הניצחון על הפרסים, בשנת 478 לפנה"ס, התאגדו ערי יוון תחת המסגרת של הליגה הדליאנית (Delian League). הליגה הייתה ברית שמטרתה הייתה לסלק את הפרסים מהאזור ההלני ולמנוע פלישה מחודשת שלהם. אתונה זכתה למעמד של הגמון בברית פחות בתוקף עוצמתה החומרית אלא יותר הודות לכבוד ולהערכה שלה היא זכתה בקרב העולם היווני על האומץ שהפגינה ועל המנהיגות שהיא גילתה מול האויב הפרסי בקרבות מרתון Marathon (490 לפנה"ס) ו 'סלמיס' Salamis (480 לפנה"ס). אפילו ספרטה, יריבתם הגדולה ביותר של האתונאים על הגמוניה באזור ההלני, קיבלה את אתונה כהגמון טבעי:

 [Sparta] regarded the Athenians as being perfectly capable of exercising the command and as being also at that time friendly to themselves… [since] Sparta was particularly friendly to Athens because of the courage displayed by Athens against the Persians. (1/96(

עבור ערי יוון, פרס סימלה דספוטיזם ועבדות ואילו אתונה סמלה את הערכים של חירות ומלחמה צודקת על הזכות לריבונות. לא בכדי, המפקד הצבאי הראשון על הליגה מטעם אתונה ,אריסטידס Aristides, נקרא 'the just' (Ibid., 59).

לא רק כבוד וערכים הזינו את הלגיטימציה שממנה נהנתה אתונה כהגמון מיטיב באזור ההלני אלא גם יתרונות חומריים. רבים מבני בריתה של אתונה, ללא קשר לצורת הממשל שלהם,  נהנו מגישה לשווקים האתונאים המתרחבים. ימאים נהנו מהביטחון שסיפק הצי האתונאי נגד פירטים. אנשי המעמד הנמוך נהנו מעבודה כחותרים באוניות של אתונה.  האתונאים גם טרחו להדגיש את היתרונות של חברות בליגה הדליאנית. בנאום של נציגי אתונה ב 432 מול האסיפה בספרטה, הדגישו האחרונים את הגישה שניתנת לכל אינדיבידואל תושב בעיר החברה בליגה הדליאנית לבתי המשפט באתונה ואת המגמה להיטיב עם בעלי ברית על חשבון תושבי אתונה (Ibid., 598). במילים אחרות, הליגה הדליאנית בשנים לאחר המלחמות הפרסיות סיפקה לעולם ההלני יציבות ושגשוג שמזכירים את 'המנוחה' (esukhia) שתוקידידס מציין בהקדמה.

בנוסף, הליגה הדליאנית הייתה ברית של מדינות חופשיות שנכנסו אליה מרצון. היא לא הייתה מבוססת על כיבוש או כפייה והחברות בה נהנו ממעמד שוויוני  של בני ברית ולא של נתינים: "The leadership of  the Athenians began with allies who were originally independent states and reached their decisions in general congress" (1/97). כל תקופה היו נפגשים נציגי הברית להתיעצויות ב 'דלוס' Delos. בדלוס גם הייתה קופת האוצר של הברית וכל עיר נדרשה לתרום חיילים או לחלופין סכום כספי על סך 460 talents (1/96(. בשנות ה 60 של המאה החמישית, עת הברית הייתה בשיאה, היא מנתה כמעט 200 ערים מהים האגאי ורצועת חוף רחבה בטורקיה (Ibid., 569).

אט אט התדרדרה ההגמוניה האתונאית ונהפכה מ hegemonia ל arke כשההנהגה בהסכמה של אתונה על הליגה הדליאנית פינתה מקומה לשלטון בכפייה של הראשונה על חברי הליגה. אתונה כפתה את שיטת המטבע שלה, התערבה בענייניהן הפנימיים של ערי המדינות לטובת פלגים דמוקרטים חתרניים והשתמשה בעליונותה הצבאית על מנת לסחוט מיסים מבני בריתה שלא עמדו בהתחייבויות של הליגה (1/99). לפני 467, אתונה מחצה מרד ראשון של נקסוס Naxos – תוקידידס מעיר ששימוש בכוח נגד נקסוס על מנת שזאת תישאר בליגה היווה תחילתה של מגמה אלימה נגד חברות ליגה מרדניות אחרות (1/98). בין 462-465, הביסה אתונה את תאסוס Thasos והכריחה אותה להישאר בליגה ולהעלות מיסים. ב 440 אתונה נלחמה נגד האי סאמוס Samos ולאחר מכן החלה נוקטת בטקטיקות של הגליית יריבים, ישוב מחדש של שטחים על ידי אזרחים אתונאים או בעלי אחוזות ששירתו את האינטרס של אתונה. ב 431 – שנת פרוץ מלחמת הפלופוניס – רק שני ערים,לסבוס Lesbos וכיוס Chios, המשיכו לספק לאתונה ספינות ונשארו בחזקת בני ברית בעוד שהשאר נהפכו לנתינים (Ibid., 597). כל הערכים שעליהם מדבר פריקלס בנאום ההלוויה, בייחוד הערך של philia, ירדו לטמיון כשהאימפריה האתונאית נהפכת לעריצות כפי שמודה פריקלס בגילוי לב בנאום המגפה: "Your empire is now like a tyranny" (2/63). לראייה, המנהיגים האתונאים אינם זוכים יותר לאותה הפופולריות מהם נהנו קודמיהם בשנים הראשונות אחרי המלחמות הפרסיות (1/99(. אתונה שהיוותה סמל של חירות נהפכת למדכאת של יוון עד כדי כך שטענותיה של ספרטה, עיר אולגרכית שידועה ביחס מכפיר ואכזרי לעבדים19, לגבי היותה המשחררת של ההלנים (4/85) מקבלים משנה תוקף עבור יתר הערים, נתיניה של אתונה20.

עליונותו של הרצון לעוצמה על שיקולים מוסריים בא לידי ביטוי באופן מפורש בנאומם של נציגי אתונה מול האסיפה בספרטה ערב הכרזת המלחמה של האחרונה על הראשונה (1/73-78). העיר פוטידיאה Potidaea נמצאת תחת מצור של הצבא האתונאי. קורינת' Corinth, נותנת החסות לפוטידיאה, וערים נוספות שולחות נציגים לספרטה להתלונן על ההתנהגות האתונאית. תוקידידס מקדיש תשומת לב מיוחדת לנאום של נציגי קורינת' ולטענתם כי יש להכריז מלחמה על אתונה לאחר שזאת הפרה את הסכם השלום מ 446 שסיים את מלחמת הפלופוניס הראשונה. במקרה נוכחת באותה העת משלחת של אנשי אתונה ששהתה בעיר לצורך עסקים אחרים. אנשי המשלחת מציגים בפני האסיפה את הצד האתונאי בוויכוח.

תוקידידס מתמודד עם הטענות של נציגי אתונה באמצעות הצגת סתירות פנימיות בדבריהם ובאמצעות הצגת טיעונים מנוגדים בשני נאומים מקבילים של נציגים ספרטנים, המלך ארכימאדוס Arcimadus ו Sthenelaidas. כך למעשה הוא טווה מערכת של טענות וטענות נגד שמטרתן היא הבעת ביקורת סמויה על המדיניות האתונאית. מוטיב מרכזי בדברי הסנגוריה של נציגי אתונה על עירם הוא עקרון הפחד. הפחד הניע את אתונה לנהוג בהגנה ושימור עצמי במונחים הובסיאנים.  כפי שהוצג בפרק הראשון של העבודה, תומס הובס טוען שעל המדינה לשלוט על כמה שיותר מתוך השיקול של שימור עצמי משום שאם המדינה לא תנהג כך ינהגו בה כך אחרים (Hobbes, 1943: chapter 13, p. 64). נציגי אתונה טוענים שעירם הייתה מוקפת באויבים ולפיכך מחובתם הייתה להבטיח את ביטחונם עד שוויתור על האימפריה היה דבר לא בטוח לעשותו (1/75(. עם זאת, כמה שורות לפני זה טוענים הנציגים שערי יוון הצטרפו למחנה האתונאי מתוך הסכמה. נשאלת השאלה האם הערים שהצטרפו לאתונה מרצונם החופשי (ואף התחננו אליה שתנהיג אותם) הם אותם האויבים שסיכנו את שלומה של אתונה והכריחו אותה להשתלט עליהם.           

בנוסף, כפי שריילי Reily מסביר, הצורך של אתונה בהחזקת אימפריה נע מעבר לאיומים חיצוניים (Reily,2000: 132). הוא מונע על ידי עיקרון של ה animus dominandi , אותו הרצון לשליטה שמורגנטאו מצביע עליו כאלמנט מרכזי העומד מאחורי פעילות אנושית (פרק ראשון בעבודה). הנציגים האתונאים מודים שהרצון של עירם לאימפריה מונע על ידי "share of glory and the good that it may do us" (1/73). השאיפה של אתונה לאימפריה המשיכה גם לאחר הסרת האיום הפרסי: "…fear of Persia wax our chief motive, though afterwards we thought, too, of our own honor and our own interests" (1/75). האתונאים פעלו, לדבריהם, על פי האימפרטיב של טבע האדם והאדם מטבעו מונע על ידי פחד, אך לא רק אלא גם על ידי כבוד ואינטרס אישי (1/76(.

בעוד שהאתונאים יוצרים זהות בין כבוד לאינטרס אישי, מציג תוקידידס סוג נוסף של כבוד, כבוד נעלה יותר שעומד בניגוד לזה של אתונה. כאמור, ב Pentecontaetia מתייחס תוקידידס לכבוד שנובע לא מעוצמה חומרית אלא מהערכה של האחר כלפיך. בנאומו של המלך ארכימאדוס הוא מציג סוג נוסף של כבוד, כבוד שאינו פונקציה של אינטרס אישי אלא של התחשבות באחר. Arcimadus קורא לספרטנים לקחת בחשבון בשיקול האם להכריז מלחמה על אתונה או לשמור על השלום את גורלם ובעיקר את כבודם של ערים אחרות שיהיו מעורבות במלחמה עתידית ביוון:

Let us not…in one short day’s  space come to a decision which will so profoundly  affect the lives of men and their fortunes, the fates of cities and their national honor [my emphasis] (1/85).

בנאום ההלוויה מדבר פריקלס על טובת הכלל ועל "doing good to other" (2/40). אתונה מאבדת את זכותה להיות המנהיגה של העולם היווני כשכל מה שמנחה אותה הוא כבוד ואינטרס אישי בלבד.

נציגי אתונה פותחים את נאומם בהצגת מעללי הגבורה של אתונה בעבר, במלחמות הפרסיות, שמקנים לה זכויות רבות בקרב היוונים. האתונאים היו אלו שתרמו את מירב הספינות, את הגנרלים המוכשרים ביותר ובעיקר את הנחישות והאומץ. אתונה גם הקריבה הכי הרבה למען המטרה המשותפת, האתונאים נטשו אפילו את עירם למען ניהול יעיל יותר של המערכה. אין ספק, על פי הנציגים, אתונה יכולה לטעון בבטחה שהיא תרמה יותר מאשר קיבלה (1/74). אולם על אופן הצגת תהילת העבר של אתונה מעיב צל כבד. נאומם של הנציגים מתחיל באיום מרומז: "Our aim is to show you what sort of a city you will have to fight against, if you make the wrong decision (1/73)". עתידה של יוון, כפי שהודגם בניצחון על הפרסים בקרב סלמיס, טמון בכוח ימי – תחום שבו אתונה נהנית מעליונות ברורה. שוב מודגם הניגוד בין הגמוניה מטיבה שנהנית מהכרה בתוקף זכויות לבין arke. מצד אחד מזכירים הנציגים האתונאים את זכויות העבר של אתונה אך מצד שני נוהגים כדרכה של arke באמצעות איום המתבסס על עליונות צבאית.

ניתן לראות את נאומו הקצר של Sthenelaidas בסוף הפרק כמענה לדבריהם של נציגי אתונה. מול רשימת הזכויות שמעלים האתונאים מטעים Sthenelaidas שלמרות כל ניסיונותיהם להלל את עצמם, עדיין לא התמודדו הם עם העובדה שהם נוהגים בתוקפנות כלפי ספרטה ובעלות בריתה. בנוסף, המוניטין של העבר לא פוטר אותם מהתנהגות ראויה בהווה: "…though they were once good, they have now turned out bad" (1/86). מול הנימה המאיימת של הנציגים האתונאים, משיב Sthenelaidas:

Others may have a lot of money and ships and horses, but we have good allies and we ought not to betray them to the Athenians.

בעוד שאתונה מסתמכת על כוחה שלה ובתוקפו על האינטרס שלה, ספרטה לוקחת בחשבון גם את בני בריתה. שוב מזכיר תוקידידס את המושג כבוד ומול הזהות שיוצרים הנציגים האתונאים בין כבוד לאינטרס עצמי, Sthenelaidas בדומה ל Arcimadus מזכיר כבוד בהקשר של מחויבות כלפי האחר, כלפי בני ברית: "…cast your votes for the honor of Sparta…Do not entirely betray your allies!" (1/86). מילים אלו מעניקות תוקף לטענתה של ספרטה במהלך המלחמה לגבי היותה המשחררת של העולם ההלני מול העריצות האתונאית (4/85). 

לבסוף, הסתירה הפנימית הבולטת ביותר בנאום של נציגי אתונה בא לידי ביטוי בתנועה המנוגדת בין צדק לעוצמה, right vs. might. הנציגים טוענים כי התחשבותם באחרים גררה אחריה יותר אשמה מאשר שבחים. אתונה יוצאת מגדרה כדי לרצות את בעלי בריתה גם אם הדבר הוא לרעתה. בבתי המשפט האימפריאלים השיפוט הוא על פי החוק כלשונו וזרים זוכים ליחס צודק של שווים (1/77). אולם באותה הנשימה טוענים הנציגים ש "the weak must give in to the strong" (1/77). עבור אתונה נראה שבהתלבטות בין צדק לעוצמה ההכרעה נופלת על האחרון, right is right מפנה את מקומו ל might is right היות שמאז ומתמיד היה זה בגדר חוק שהחלש נתון למרות החזק (1/76). האתונאים אף מאשימים את הספרטנים בכך שדיבורים על צדק ואי צדק אינם אלא כסות לאינטרסים ובסופו של דבר הם בטלים בשישים מול האימפרטיב העוצמה:

…but now after calculating your interests, you are beginning to talk in terms of right and wrong. Considerations of this kind have never yet turned people aside from the opportunities of aggrandizement offered by superior strength (176).

 תזה של 'הכוח הוא הצדק' might is right מגיעה לשיאה בשלב מאוחר יותר בספרו של תוקידידס. בדיאלוג של מאלוס, שבמובנים רבים מהווה גם את שיאה של העבודה בכללותה, ההתנגשות בין התנועה המנוגדת של צדק ועוצמה מגיעה לשלב הקריטי שבו נקבע סופית אופייה של האימפריה האתונאית. את הדיאלוג בין הנציגים של הצבא האתונאי ובני בריתם ובין נציגי מאלוס טורח תוקידידס להציג בפירוט רב כאילו נכח הוא שם ושמע את הדברים ממקור ראשון. אם עוד בנאום של נציגי אתונה מול האסיפה הספרטנית זכות העבר של אתונה זוכה להתייחסות נרחבת, בדיאלוג של מאלוס היא איבדה לגמרי מהרלוונטיות שלה כ "mass of words that nobody would believe" (5/89(. לא נשאר לאתונה שום צידוק מוסרי פרט לכוח. סטנדרטים של צדק תלויים במאזן העוצמה היות ש "the strong do what they have the power to do and the weak accept what they have to accept" (5/89). מאלוס מזכירה מושגים כמו "fair play", "just dealing". אולם דבריהם נופלים על אוזניים ערלות. הפער בין נאום ההלוויה של פריקלס מצד אחד ובין נאום המגפה, נאום נציגי אתונה בספרטה והדאלוג של מאלוס מצד שני הולך ומתרחב ונהפך לבלתי ניתן לגישור.

משנכשלים נציגי מאלוס להזכיר צדק של העולם הזה בין מדינות, מנסים הם להעלות לדיון צדק במונחים מטא-פיסיים על ידי הזכרת האלים. האלים מוזכרים כסמל, דוגמא ומופת לצדק:

…we trust that the gods will give us fortune as good as yours, because we are standing for what is right against what is wrong (5/104).

בנאום ההלוויה פריקלס מתעלם במכוון מהומרוס, מהמיתולוגיה ומכל הקשור, לפיכך, באלים כשהוא מדבר על גדולתה של אתונה. בדיאלוג של מאלוס הולכים הנציגים האתונאים צעד אחד קדימה, מייחסים לאלים תכונות אנושיות ומשתמשים בהם כדי להצדיק ראיית עולם אנושית של חתירה אחר עוצמה. חוק הטבע מנחה את האדם לשלוט על מה שהוא רק יכול. האלים עצמם מתנהגים על פי אימפרטיב זה:

Our aim and our actions are perfectly consistent with the beliefs men hold about the gods and with the principles which govern their own conduct (5/104)

מילים אלו ממחישות היטב את הניהליזם האתונאי, ניהליזם שמשקף את קריאתו של פרידריך ניטשה 2500 שנה לאחר מכן: אלוהים מת ואת מקומו תופסים אלפי אלים חדשים שכל אחד מהם משקף את הרצון האנושי – הרצון לעוצמה (Lackey, 1999: 737).    

אינטרס מול מוסר 

בנוסף למתיחות בין צדק לעוצמה, בין אימפריה למוסר, מלחמת הפלופוניס חושפת תנועה מנוגדת נוספת לשני כיוונים של אינטרס מול התנהגות על פי קודים אתיים. סיפור הקרב על 'בואטיה' Boeotia הוא אחד האפיזודות הפחות זוהרות לאורח הספר. הוא אינו מכיל נאומים מבריקים ואומנות רטורית כפי שניתן למצוא בנאומיו של פריקלס למשל. בנוסף, אין הוא מכיל סיפורי קרבות ומורשת ניצחון של מצביאים מהוללים. עם זאת, הוא ממחיש היטב את אותה ההתנגשות בין שני עקרונות מנוגדים בזמן מלחמה21.

בשנה השמינית למלחמה, אתונה פולשת לבואטיה השכנה (4/76-7). הכוחות האתונאים נוחלים תבוסה בקרבות וכשהם מבקשים הפוגה על מנת לאסוף את מתיהם, אנשי בואטיה מוכנים להיענות לבקשתם רק בתמורה לכך שהצבא האתונאי יפנה את מקדש האל אפולו שהוא כבש וחילל בדאליון Delion.  השתלטות הצבא האתונאי על מקום מקודש לצרכי מלחמה הינו אקט המנוגד לחוק הבינ"ל המנהגי של אותם הימים והפרת דיני המלחמה כפי שמעירים ה בואטנים:

… the Athenians had done wrong and transgressed against Hellenic law. It was a rule established everywhere that an invader of another country should keep his hands off the temples that were in that country (4/97).

תוקידידס מביא את דבריהם של הבואטנים בדיבור עקיף, מה שמרמז על דעה אישית  של המחבר. ואכן הוא נותן ביטוי מפורש לסלידתו מההתנהגות האתונאית:

They [האתונאים] were doing all the things there that men do in unconsecrated ground…(4/97)

התשובה האתונאית (מובאת גם היא בדיבור עקיף) יוצרת הבחנה בין אקט צודק לאקט שאינו צודק. האתונאים לא השתלטו על המקדש מתוך כוונות זדוניות אלא מתוך צורך ואינטרס שהוכתב על ידי תנאי הקרב – הגנה עצמית : " …they had occupied the temple …only to use it in self-defence" (4/98(. יתכן כי במובן מסוים הצדק היה עם האתונאים. הגנה עצמית היא צורך שלא ניתן להתעלם ממנו. אולם בהמשך דבריהם של האתונאים מתברר מהר מאד מהו אותו צורך וצדק הנובע ממנו על פי התפיסה האתונאית.

האתונאים טוענים שהחזקה על אזורים קדושים היא פונקציה של שליטה, שליטה על טריטוריה. כשמדובר על מציאות של אחזקת שטח בתוקף כיבוש, שום דבר אינו קדוש יותר, אפילו לא הקדוש. אבל לא רק שטחים קדושים מתפקדים תחת הכלל הזה אלא כל שטח שהוא. הנציגים האתונאים מטעימים בפני אלו של  Boeotiaש " …where they stood was Boeotian soil no longer; it was ground conquered by Athenian arms" (4/98). לעקרון של שלמות טריטוריאלית אין משקל מול המציאות של כוח צבאי. אתונה מעלה שוב את ההיגיון של might is right , היגיון שמופיע בנאום הנציגים האתונאים מול האסיפה הספרטנית ב 1/76 ובדיאלוג של מאלוס ב 5/89. עבור Clifford  לגישה האתונאית יש רק משמעות אחת ברורה:

This means, of course, that right simply collapses as an alternative to, or limit on, force (Clifford, 1989: 235(.

לנוכח הנאמר לעיל, הצורך בהגנה עצמית שאתונה מעלה כסיבה לחלול המקדש מוטל בספק. מה שווה תוקפו של טיעון להגנה עצמית כשהטוען אליו הוא הצד הכובש? האתונאים מנסים לתפוס את המקל בשני קצביו, הם טוענים לעקרון הצודק של הגנה עצמית אבל מצד שני מכפיפים צדק לכוח ולכיבוש. מעניין יהיה להשוות את טעון הצורך להגנה העצמית של אתונה בנאום מול האסיפה הספרטנית בתחילת המלחמה לטעון המוצג באפיזודה הנוכחית:


הקרב על Boeotia (4/98)

נאום נציגי אתונה מול האסיפה הספרטנית (1/75)

…they had occupied the temple …only to use it in self-defence against the Boeotians…they had been forced to use it in order to defend themselves against the Boeotians…

It was the actual course of events which first compelled us to increase our power…fear of Persia was our chief motive, though afterwards we thought too of our own honor and our own interest… And when…dangers are involved, no one can be blamed for looking to his own interests.

השאלה שתוקדידס רומז עליה לקוראיו היא מה האינטרס האמיתי של אתונה, אינטרס ההגנה העצמית או אינטרס של כיבוש אימפריאלי שאינטרס ההגנה העצמית רק משרת אותו. בעולם אתונאי בו "the weak must give in to the strong" (1/77), התשובה ברורה.

אתונה אינה מסתפקת בהעלאת טיעונים להגנה עצמית אלא נוקטת בהתקפה, התקפה רטורית על הבואטנים.  האחרונים בעצמם היו פעם כובשים כשהם גירשו את תושבי המקום המקוריים שישבו היכן שהם יושבים היום. לפיכך הם מתייחסים למקדשים הקיימים כשלהם בעוד שבעבר שיכים היו הם לנכבשים (4/98). בדיאלוג של מאלוס, נוקטים האתונאים בטקטיקה דומה. לדעתם אנשי מאלוס היו מתנהגים גם הם ככובשים אם רק הייתה בידיהם האפשרות לעשות כך: " we know that you or anybody else with the same power as ours would be acting in precisely the same way" (5/105). על פי הגישה האתונאית כולם כובשים בפוטנציה וההבדל בינם לבין ה בואטנים או אנשי מאלוס הוא היכולת לכבוש, לא הרצון. הרצון לכבוש הוא דפוס התנהגות שמונחה על פי חוק הטבע. לאנשי מאלוס אומרים האתונאים ש "it is. ..a law of nature to rule whatever one can" (5/105). ל Boeotians אומרים האתונאים ש "under Hellenic law whoever was in control of a piece of country. ..invariably also took possession of the temples in that country" (4/98).

חוק הטבע מקנה לכובש זכויות על הטריטוריה הכבושה. אבל לא רק חוק הטבע מקנה זכויות אלא גם החוק המטא-פיסי של האלים. כפי שצוין לעיל, בדיאלוג של מאלוס, משתמשים האתונאים באלים להצדיק את מדיניות הכיבוש שלהם. בדיאלוג עם הבואטנים, האלים נקראים גם כן להצדיק מדיניות אתונאית: "and it was reasonable to suppose that even the gods would look indulgently on any action done under the stress of war and danger" (4/98). באופן שיטתי בונים האתונאים אונטולוגיה (חוק הטבע) ותיאולוגיה (חוק האלים), רעיון שטופל היטב על ידי סופוקלס במחזה "אנטיגונה", של כיבוש ואונטו-תיאולוגיה של אימפריאליזם, אימפריאליזם שסותר ומבטל את תוקפו של כל טיעון הנשען על הצורך להגנה עצמית.

מול שלל הטיעונים שמעלים האתונאים, מציגים הבואטנים תשובה עניינית ולקונית, "first evacuate Boeotia and then take what you are asking for"  (4/99). הפשטות בדבריהם של הבואטנים היא דרכו של תוקידידס לשטוח בפני הקורא את האמת הפשוטה והעירומה – אתונה הפרה את שלמותה הטריטוריאלית של עיר אחרת וכל טיעון אחר, יהא מורכב ככל שיהיה, יאלץ להתמודד קודם כל עם האמיתה הבסיסית הנ"ל.

מקום נוסף בו אינטרס וצורך מתנגשים בצדק מופיע באפיזודה שמתארת את המרד של המיטיליאנים Mytilenians באתונה והוויכוח בין קליאון (Cleon) ודיודיטוס (Diodotus) לגבי אופן התגובה למרד (3/36-50). המיטיליאנים, עיר במעמד בעלת ברית של אתונה, מורדת בסמכותה של אתונה ואף מאפשרת לציים של ספרטה לסייע לה במרידה (3/36). התגובה הראשונית של אתונה היא כעס רב שמוביל את האסיפה לגזור גזר דין מוות על כל הגברים של Mytilene ועבדות על הנשים והילדים, אשמים וחפים מפשע כאחד. אולם עד מהרה מבינים האתונאים את חומרת החלטתם ומכנסים אסיפה נוספת לדון בנושא. באסיפה מתבלטים שני דמויות מפתח עם טיעונים מנוגדים.

בצד אחד של המתרס עומד קליאון, גנרל אתונאי בעל השפעה רבה שתוקידידס מעיד עליו שהוא אדם אכזר ואלים (3/36). קליאון מבטל במחי יד שיקולים של צדק וחמלה ומכפיף אותם לאינטרס ותועלת (Riely, 2000: 146). במידה ואתונה תבחר לא להגיב בחומרה על המרידה של Mytilene, יתר הערים בגוש האתונאי יקבלו את הרושם המוטעה שניתן למרוד בסמכות האתונאית מבלי להסתכן. בסופו של דבר אתונה עלולה למצוא את עצמה במצב של איבוד שליטה בקרב הנתונים לה ובצורך לנהל מלחמות חזרות ונשנות עם בעלי ברית עוד לפני שהיא תלחם באויביה (3/39, 41). למעשה קליאון מעלה שיקול ריאליסטי מרכזי של שימור כוח ההרתעה. כאן טמון האינטרס העיקרי של אתונה . שיקול זהה אפיין אימפריות לכל אורך ההיסטוריה של היחסים הבינ"ל ומספיק לשם המחשה להתבונן על המלחמה הקרה. ברה"מ פעמיים פלשה לשטחן של בעלות ברית (הונגריה 1956, צ'כסלובקיה 1968) שניסו לערער על סמכותה. תיאוריית הדומינו בתקופת ממשלי אייזנהאוור, קנדי וג'ונסון גרסה שחוסר תגובה החלטית לניסיונות לערער את הגוש האמריקאי בפריפריה יתחילו אפקט של דומינו שיסכן את שלמותו של המחנה הליברלי בעולם. עם זאת, השאלה שצריכה להישאל היא האופן בו אימפריה משמרת את אחיזתה בקרב בעלי בריתה. הדרך שאותה מציע קליאון, כוח הזרוע, היא אותה הדרך שבה מתנהגת אימפריה באופן שאותו העבודה הגדירה כ הגמוניה בכפייה – arke (ראה לעיל). תוקידידס אף מייחס לקליאון את אותם המילים של פריקלס (מ 2/63): " What you do not realize is that your empire is a tyranny" (3/37).

כדרכו של מי שמייצג את התפיסה של אימפריה בכפייה, קליאון מנחה קו ריאליסטי נוקשה שלא משאיר מקום לחמלה. רגשות של חמלה הנן מותרות שאינטרסיה של אימפריה אינם מאפשרים (3/40). הוא קורא לאתונאים להתבונן על עובדות כפי שהן ולא להיות מוטים על ידי סופיזם של מילים יפות ורטוריקה שיקרית שאותה הוא מכנה "elaborate speech" או "verbal criticism" (3/38). עובדות על פי קליאון, בניגוד לרטוריקה סתמית, הן ההכרה שחמלה לא רק שאינה מותרת לאימפריה אלא אף מסכנת אותה. חמלה כלפי בני ברית לא תגרום להם לאהוב את אתונה יותר אבל תפגע באינטרסיה של האחרונה. מדינות נשלטות טוב הרבה יותר על ידי אנשי רחוב עם חכמת רחוב מאשר על ידי אינטלקטואלים, בפוליטיקה הבינ"ל " leadership depends on superior strength" (3/37(. שוב התזה האתונאית של "הכוח הוא הצדק".

כדי להמחיש זאת, תוקידידס יוצר משחק מילים תוך שימוש ב right ו wrong. קליאון קורא לאתונאים לקבל את דבריו ולעשות את "the right thing". אבל מבחינתו right אינו מתפרש כדבר הצודק אלא כדבר המועיל והנכון – נכון על פי אינטרס כשהוא יוצר זהות בין right  לאינטרס:

…if you follow my advice you will be doing the right thing…and at the same time will be acting in your own interests (my emphases) ( 3/40)

right יכול להתפרש רק במונחים תועלתניים של אינטרס כשהוא מוזכר מול wrong. קליאון מטעים בפני האסיפה האתונאית:

For if [the Mytilenians] were justified in revolting, you must be wrong in holding power (3/40)

מדברים אלו חד משמעית נובע כי אתונה עושה את הדבר הנכון ברדיפה אחר עוצמה משום ש right אינו יכול להיות משהו אחר חוץ מ power ו might. ל right ול wrong אין שום משמעות במנותק מאינטרס המוגדר במונחים של עוצמה:

Whatever the rights or wrongs of it may be, you propose to hold power all the same, then your interests demand that these too, rightly or wrongly, must be punished (my emphases) (3/40).

מוזר הוא שקליאון שמזהיר את האתונאים מפני  "elaborate speech" או "verbal criticism", נוקט באותם תרגילי לשון.

דיודיטוס מהווה את הקול המנוגד בוויכוח שעתיד לחרוץ את גורלם של המיטיליאנים. היות שאין עדויות היסטוריות לקיומו מלבד הקטע בו הוא מופיע במלחמת הפלופוניס, ישנם מומחים22 הטוענים שהוא למעשה הקול האילם של תוקידידס באמצעותו האחרון מביע קו מוסרי אלטרנטיבי לריאליזם הבלתי מתפשר של קליאון (Doyle, 1997:62). אם כן כיצד בא לידי ביטוי הקול המוסרי השקט של תוקידידס באמצעותו של דיוטדיטוס?

דיודיטוס מודע להיותו נואם מול אסיפה של אנשים שבראש מעיניהם נמצאים האינטרסים החשובים להם. מה עוד, הנאום שלו בא אחר נאומו של קליאון, נאום בו הודגשה חשיבותו של האינטרס בלהט ובכשרון רטורי. לפיכך יהא עליו לכלול אינטרס כחלק עיקרי בטיעוניו (Orwin,1984: 488). משמעות קבלת הצעתו של קליאון להעניש את כל תושבי Mytilene היא פגיעה ביכולתה של אתונה לנהל את האימפריה באופן תקין. ברגע בו עיר מורדת תבין כי המרד חסר תוחלת, היא לא תיכנע משום שכניעה על פי קליאון משמעותה מוות בטוח. לפיכך יהיה על אתונה להלחם מול ערים שתחת מדיניות אתונאית מתונה יותר היו יכולות להיכנע ולחסוך לה (לאתונה) משאבים והרס ודאי של העיר המורדת. אתונה צריכה להיות מעשית ולהתנהג על פי האינטרס שלה שקובע שמתינות תבטיח שימור הערים שבעתיד יכניסו רווחים ויביאו תועלת. (3/46). אולם בניגוד לקליאון שמגדיר אינטרס במונחים של עוצמה והרתעה, דיודיטוס מרחיב את הגדרת האינטרס ומכליל בו אספקטים מוסריים. Right מבחינתו של דיודיטוס אינו טיפול נחוש ואכזרי במרידות כפי שהוא מתפרש אצל קליאון אלא יחס הולם של אתונה לנתיניה, יחס שימנע ממרידות אלו להתפרץ מלכתחילה:

…the right way to deal with free people is…not to inflict tremendeous punishments on them after they have revolted, but tremendeous care of them before this point is reached…(3/46)

בהציעו יחס הולם של אתונה לנתיניה, דיודיטוס מציע קו מדיניות החופף למה שהעבודה הגדירה כ hegemonia הנשענת על הערכה, הסכמה ולגיטימיות בין ההגמון לנתיניו (ראה לעיל). הגמון מיטיב חייב להיות פתוח להפגנת חרטה ומתן אפשרות לנתיניו לכפר על עוולותיהם (3/46). אם אינטרסיה של אתונה הם שימור האימפריה, עדיף יהיה לאתונה להשלים עם אי צדק מאשר להשתמש באופן עיוור בצדק ובשמו לבצע מעשים אסורים:

…in preserving our empire…we should voluntarily put up with injustice than that we should justly put to death the wrong people (3/47)

אתונה לא יכולה להרשות לעצמה להשתמש ב right לעשות wrong. עוצמתה של אתונה כהגמון אינה תלויה בכוחה הפיסי אלא בכוחה במוסרי. רק העליונות המוסרית היא זאת שתקנה לאתונה כבוד והערכה מצד נתיניה ותהווה את ההרתעה הטובה ביותר:

In following this course you will be acting wisely for the future and will be doing something which will make your enemies fear you. For those who make wise decisions are more formidable to their enemies than those who rash madly into strong action (3/48)

קו ישיר עובר בין נאום ההלוויה של פריקלס לבין נאומו של דיודיטוס. זאת היא למעשה דרכו של תוקידידס להראות לקוראיו שניתן לקיים אימפריה אך עדיין לשמור על צלם אנוש ועל תוקף מוסרי. אימפריה יכולה להיות אימפריה מבלי להיות טיראניה tyranny.

לאחר סיום דבריו של דיודיטוס, נערכת הצבעה באסיפה האתונאית וברוב זעום מחליטה אתונה לדחות את הצעתו של קליאון. ספינה נוספת משוגרת לעבר Mytilene על מנת להקדים את הספינה הקודמת שנשלחה להחריב את העיר. תוקידידס מספר באופן דרמטי כיצד הספינה השנייה מאיצה (החותרים לא נחו במשך 24 שעות וניזונו ממזון עתיר אנרגיה של חיטה ויין (3/49)) וברגע האחרון מצליחה למנוע מהראשונה מלבצע את גזר הדין. הסיפור של Mytilene היא הדוגמה הבולטת ביותר לכל אורך מלחמת הפלופוניס שבה סנטימנטים מוסריים זוכים לחשיבות פוליטית. אולם אין זה הכלל המוביל לאורך הספר. מייד לאחר האפיזודה הנוכחית, מספר תוקידידס על החרבת Plataea על ידי הספרטנים (3/51-68). תוקידידס משתמש בסצנה של Plataea כדי לסתור את הסצנה של Mytilene ולאחר מכן מביא את סיפור הטבח במאלוס כסתירה נוספת. גילויי החמלה האתונאית על המיטיליאנים ראויים להערצה ולהשתאות ומלמדים משהו על ראיית העולם המוסרית של תוקידידס אך אינם מאפיינים את העולם היווני של התקופה (Forde, 2000: 163).  

תנועה חוזרת 

תוקידידס אינו מסתפק בתיאור האינטראקציה בין הערים אלא גולש לתיאור הנעשה בתור הערים עצמן הלוקחות חלק באותה מערכת של כוחות מנוגדים של אינטרסים ועוצמה, צדק ומוסר הצצים על פני השטח כחלק בלתי נפרד מהמלחמה. בהקדמה למלחמת הפלופוניס מתאר תוקידידס את עיר הפוליס כקהילה פוליטית ואתית. הפוליס היא התגלמות טובת הכלל על חשבון האינטרס האישי ולפיכך מהווה את השלב הסופי בקידמה האנושית ובהיווצרותה של הציוויליזציה מול ברבריזם (Ibid., 152-3). הרעיון של קהילה פוליטית המבוססת על התחיבות מוסרית קולקטיבית ולא על אינטרס אישי הוא מעמודי התווך של החשיבה הנורמטיבית המאפיינת את ה virtue ethics. בסיפור המגפה באתונה (2/47-55) ומלחמת האזרחים ב Corcyra (3/69-85) מספר תוקידידס על התפרקותה המוסרית של קהילה פוליטית ועל ההשלכות הטמונות מכך.

במקרה של המגפה באתונה, המוות והחורבן שהיא מביאה עמה מתוארים כמעבר ליכולת הסבל האנושית. תחת הלחץ הנורא של חולי ואובדן חיים, בני האדם מאבדים את הזיקה והמחויבות הקהילתית המאחדת בניהם ואינם מסוגלים לראות מעבר לטובתם האגואיסטית והמיידית: "what was honorable and valuable was the pleasure of the moment" (2/53). במונחים של virtue ethics, כבוד – honor – מזוהה עם התנהגות תרבותית ועם הטוב עצמו הטמון בחיים פוליטיים. אריסטו מטעים:

Cultured people…and men of affairs identify the Good with honor because this is the goal of political life (Aristotle, 1976: 68)

מול התנהגות על פי קוד של כבוד מזכיר אריסטו התנהגות בהמתית של כניעה ליצרים ולהנאות הגופניות של חיים חסרי מחשבה ועומק. בדומה לקיום הריקני שאריסטו מתאר, תוקידידס מספר כיצד תושבי אתונה פונים להדוניזם קיצוני ולסיפוק יצרים רגעיים שלפני כן לא באו לידי ביטוי. לא חוק האלים ולא חוק אנושי מסוגל לרסן את האינדיבידואל (2/52-53). בספרות הקלאסית, חולי ביולוגי פעמים רבות מסמל חולי פוליטי23. במובנים רבים המגפה מייצגת את החולי הפוליטי שאחז בציבוריות האתונאית ותוקידידס מרמז על ההקבלה הנ"ל. כפי שבמגפה כל אדם דאג אך ורק לצרכיו שלו, בפוליטיקה האתונאית האינטרס האישי מתעלה מעל טובת הכלל. ה "self indulgence" המאפיין את תושבי אתונה במגפה (3/53) בא לידי ביטוי ב "private ambition and private profit" בפוליטיקה של העיר (2/65). המרדף אחר אינטרס אישי על חשבון טובת הכלל נמצא בעכוריה של אתונה ועולה לה בתבוסה במלחמה. תוקידידס מציג את דעתו על הנושא באופן שאינו משתמע לשתי פנים. כשלון המלחמה בסיציליה נובע בעיקר מדאגה לאינטרס ורווח אישי:

Because they were so busy with their own personal intrigues…they allowed the expedition to lose its impetus, and by quarrelling among themselves began to bring confusion into the policy of the state (2/65)

מלחמת האזרחים ב Corcyra מציינת שיא של ברבריזם שאליו ציוויליזציה יכולה להתדרדר. הטקסט מרבה בתיאורים של גודל הזוועות שפוקדות את העיר. מוות אחז בכל פינה, אבות הרגו את בניהם, אנשים נטבחו על קרנות המזבח, אקטים חסרי מחשבה של תוקפנות נחשבו לאומץ, תקיעת סכין בגבו של חברך היווה סימן לאינטלגנציה – העיר שרויה תחת  שלהוב יצרים פנטי (3/82). תוקידידס מציג את הסיבה העיקרית לפרוץ המאורעות:

Love of power, operating through greed and through personal ambition, was the cause of all these evils (3/82).

קריאה מדוקדקת תחשוף את הקשר בין המילים הללו לדבריהם של נציגי אתונה מול האסיפה הספרטנית בתחילת המלחמה. אותם הנציגים מזכירים שיקולים זהים שמניעים את אתונה בניהול מדיניות החוץ שלה: "honor and self interest", "opportunities of self aggrendizement" (1/75-6). קריאה מעמיקה תוכל גם לקשר את ה "personal ambition" שתוקידידס רואה בו כסיבה לפרוץ מהומות הדמים ב Corcyra לאפיונה של הפוליטיקה האתונאית כלוקה ב " private ambition and private profit" (2/65(.

מה משמעות הקישורים הללו? מלחמת הפלופוניס, כאמור, מתארת תנועה – תנועה של ערים לעבר עוצמה ואינטרס שמתנגשת בתנועה מנוגדת לעבר עקרונות של צדק ומוסר. המסר של תוקידידס ברור. כשהתנועה היא חד כיוונית, כש right מתפרש אך ורק כ might, נוצרת תנועה נוספת, תנועה חוזרת כמו אפקט של בומרנג: התנהגות חסרת מעצורים לעבר עוצמה בפוליטיקה הבינ"ל תחזור ותכה בפוליטיקה הפנימית במלוא עוצמתה השלילית. מאבק חסר פשרות וגחמות מוסריות במאלוס ייתן את אותותיו ב Corcyra וביתר הערים. לעוצמה יש מחיר שאותו משלמות ערי יוון על בשרן. ערים שבחרו להתעלם מצדק ומוסר ביחסם לאחר ישכחו מהם צדק ומוסר גם כשהדבר יגע בהן אישית. בהעדרן של מניעים מוסריים, המרקם האנושי שמרכיב מדינות ויוצר ציוויליזציה מתפורר. Corcyra היא המבשר של תהליכים הרסניים שמתפרצים כמו אש בשדה קוצים בכל רחבי התרבות ההלנית כפי שתוקידידס מעיד:

So savage was the progress of [the Corcyra] revolution, and it seemed all the more because it was one of the first which had broken out. Later, of course… the whole of the Hellenic world was convulsed…(3/82).

 

 ב. מוסריות 

בפרק הראשון של המסגרת הקונספטואלית הגדיר המאמר מוסריות ביחב"ל ברוחו של מקס וובר כ ethics of responsibility, כלומר כמערכת ערכים לא מוחלטת ולעיתים מנוגדת שמעמידה את המדינאי בפני הצורך לבצע בחירות קשות ולהתפשר. בחירה ופשרה מתבצעות תחת נסיבתיות של אפשרויות ואילוצים שמתוכן יש לבחור קו מדיניות שיפיק את התוצאות המקסימליות. מקבל ההחלטות, לפיכך, נדרש ליכולת תמרון, חוכמה פוליטית ובעיקר מתינות, פרגמטיזם ופרופורציונליות לנסיבות קיימות על מנת לבחור בטוב המרבי האפשרי או ברע במיעוטו. זאת האחריות המוטלת על כל מדינאי המתפקד במציאות לא מושלמת ללא ערכים אבסולוטיים של שחור מול לבן.

מתינות ופרופורציונליות הנן מאבני היסוד של המוסר העתיק המתגלם ב virtue ethics. עבור אריסטו, סגולה מוסרית (arete) טומנת בחובה את היכולת לחשוב מעשית (Fortenbaugh, 1964:77). תבונה מעשית (prudence) והטוב הנם בלתי נפרדים, הראשונה מזהה את המטרה ואילו השני מנחה אותנו לבחור את הפעולות המכוונים לאותה המטרה (Aristotle, 1976: 225).

סגולה, אריסטו מוסיף, נמדדת ביכולת לקבל החלטות על פי תפיסה נכונה של הסיטואציה העומדת בפני מקבל ההחלטות. נכון, האדם המוסרי יטה לבחור את הטוב המוחלט כשלעצמו במנותק משיקולים זרים. אולם טוב זה מונחה על ידי נסיבות וסטנדרטים שמנחים את הבחירה בדיוק כמו רופא שפועל על פי סטנדרטים על מנת לזהות אדם חולה מול אדם בריא (Fortenbaugh, 1964:80). אם ניקח את המדינאי הטוב ונשווה אותו לאדם הטוב או לרופא הטוב, נגלה שגם הראשון חייב לפעול לא במנותק מסטנדרטים ומנסיבות שמאפיינים את סביבתו.

המעניין הוא שאריסטו ותוקידידס משתמשים באותה הדמות להדגים את הסגולה הטמונה בתבונה מעשית. עבור אריסטו

…Pericles and others like him are prudent, because they can envisage what is good for themselves and for people in general; we consider that this quality belongs to those who understand the management of households or states.

הסגולה שממנה נהנה פריקלס שמקנה לו את היכולת לנהל מדינה תוך חיפוש הטוב הקולקטיבי הולכת בד בבד עם היכולת לפרגמטיזם ומתינות (sophrosune) (Aristotle, 1976: 209). תוקידידס מרעיף שבחים גם הוא על יכולתו של פריקלס למתינות ולניהול שקול של מדיניות בעתות שלום ובעתות מלחמה:

Indeed during  the whole period of peace-time when Pericles was  at the head of affairs the state was wisely led and firmly guarded…And when the war broke out, here, too, he appears to have accurately estimated what the power of Athens was (2/65) .

המתינות ושיקול הדעת של פריקלס הם לטובת הכלל ובכך ערכם המוסרי. בתקופתו אתונה הייתה בשיא גדולתה ולאחר מותו כשהמדיניות לא נוהלה בצורה פרגמטית ושקולה, תוקידידס מספר כי העיר הועמדה בפני סכנה גדולה.

ספרטה ומנהיגים ספרטנים מהווים עבור תוקידידס את הדוגמא הבולטת ביותר למופת הטמונה במתינות ומדיניות שקולה. המלך ארכידמוס (Archidamus) בדבריו מול האסיפה הספרטנית כחלק מהוויכוח האם להכריז מלחמה על אתונה מזהיר כי מלחמה אינה עניין פעוט ויש לחשוב פעמיים לפני שנכנסים אליה. יש לקחת בחשבון את מגבלות העוצמה. המלחמה תתרחש בים ושם ספרטה סובלת מנחיתות ביחס ליריבתה האתונאית. התחלת מלחמה נגד אתונה תהיה צעד חסר אחריות (2/80). ארכידמוס מציע קו מתון בחזקת שביל ביניים, מצד אחד ספרטה לא תאיים במלחמה באופן גלוי אך מצד שני היא תבהיר לאתונה שהיא לא תעבור לסדר היום על פגיעה באינטרסים ספרטנים. שביל הביניים יקנה לספרטה את מה שהיא זקוקה לו הכי הרבה, זמן להתכונן כראוי למלחמה קשה וממושכת ע"י צבירת משאבים ומציאת בני ברית (2/81-83). אין שום רע בפעולה איטיות וזהירה כי איטיות וזהירות משמעותם חכמה ושיקול דעת (2/84). עבור הספרטנים, וארכידמוס בראשם, המונח כבוד מתפרש בצורה שונה לחלוטין מהאופן בו האתונאים מבינים אותו: 


כבוד במונחים אתונאים

כבוד במונחים ספרטנים

We have done nothing extraordinary…in accepting an empire…and then in refusing to give it up. Three very powerful motives prevent us from doing so – security, honor and self interest (1/76)

…self control is based upon a sense of honor, and honor is based upon courage (2/84)

 כשאחת תופסת כבוד כנגזרת של לעוצמה ותהילה ואילו השנייה כביטוי לריסון עצמי וכושר הבלגה, תוקידידס ממחיש את פער התרבויות בין אתונה לספרטה. השאלה שצריכה להישאל היא במי משתי הגישות האחרון מצודד. זאת אינה שאלה קלה והתשובה לה אינה חד משמעית. כפי שנאמר לעיל, בהקדמה למלחמת הפלופוניס, תוקידידס טוען שהדחף לעוצמה ואימפריה הנו חיוני לקדמה אנושית ויציבות. אולם היכן עובר הגבול? היכן דחף בריא לקדמה נהפך למרדף חסר פשרות אחר עוצמה למען עוצמה? היכן בדיוק צריכים מתינות ושיקול דעת להחליף את הדהירה קדימה לאימפריאליזם חסר ריסון? ריילי מעיר את תשומת ליבנו לדברי השבח המפורשים של תוקידידס על ספרטה וChios על יכולתן מצד אחד להגיע לאימפריה, לשגשוג וליציבות ומצד שני לשמור על מתינות (Riely 2000: 137):

Indeed after the Spartans , the Chians are the only people I know of  who have kept their heads in prosperity and who, as their city increased in power, increased also their own measures for its security (8/24)

יש לזכור שבעוד שעבור ספרטה וכיוס גדילה והתחזקות גררו עימם בטחון, עבור אתונה גדילה והתחזקות הביאו עימם יותר ויותר פחד וחוסר בטחון כפי שמעידים דברי נציגיה של האחרונה מול האסיפה הספרטנית:

Finally there came a time when we were surrounded by enemies, when we already crushed some revolts…at this point it was clearly no longer safe for us to risk letting our empire go (1/75).

עם זאת, ריילי מוסיף ומטעים שהיציבות ושיקול הדעת של ספרטה ו Chios לעומת אתונה לא נובעות בהכרח ממתינות אלא מהעובדה שהראשונות החזיקו בכמות ניכרת של עבדים (1/101,103 8/40), מה שמנע מהם לצאת ביוזמות מלחמתיות בעלות סיכון כדוגמת מסע המלחמה של אתונה בסיציליה (Ibid.).

כדי להמחיש את החשיבות ואת הערך המוסרי שמייחס תוקידידס למתינות ושיקול דעת בפוליטיקה, יש להתייחס דווקא למקרים שהוא מזכיר שהתאפיינו בהעדר מתינות ושיקול דעת ולהשלכות של העדרם. המקרה הראשון קשור למסע המלחמה הכושל של אתונה בסיציליה. כמנהגו לכל אורך מלחמת הפלופוניס, גם במקרה של סיציליה מציג תוקידידס שני קולות, האחד מתנגד לפלישה והשני תומך בה.

ניקיאס (Nicias) הנו מראשי המתנגדים לפלישה בסיציליה. הוא מהווה את הקול השקול והמתון במדיניות האתונאית. הטעונים שהוא מציג נגד הפלישה מבטאים חשיבה קרה, ראליסטית ותועלתנית שלוקחת בחשבון נסיבות אסטרטגיות שלא ניתן להתעלם מהן (6/9-14):

·         אל לה לאתונה לסכן את עצמה בפעולה מסוכנת כל כך

·         יציאה למלחמה בסיציליה תשאיר אויבים רבים מאחורה ותקנה לאתונה אויבים חדשים

·         השלום הנוכחי (The Peace of Nicias, 421 לפנה"ס) רחוק מלהיות יציב

·         הפלישה תפצל את כוחותיה של אתונה ותחליש אותם

·         במידה ואפילו שהפלישה תנחל הצלחה, עדיין אתונה תתקשה למשול בעיר רחוקה

·         כרגע סיציליה לא מהווה איום

·         המדיניות הצבאית המועדפת והבטוחה לאתונה היא הסתמכות על הרתעה ולא על כיבוש

·         ההצלחות האחרונות של אתונה מול ספרטה עדיין לא מבטלות את הסכנה הנשקפת מהאחרונה

·         האיום העיקרי שנשקף לאתונה הוא איום קרוב וממשי – המשטרים האוליגרכיים במחנה הספרטני

עבור ניקיאס, בטחון אמיתי נמדד רק על ידי היכולת לתכנן בקפידה מהלכים אסטרטגים ותכנון כזה אינו מעיד על פחדנות. הוא מחלק את האסיפה הספרטנית לזקנים שפועלים בשיקול דעת ולצעירים שניחנים בפזיזות וקורא לזקנים לתמוך בו. הצלחה היא תוצאה של ראיית הנולד (חכמה פוליטית) ולא של להט יצרים.

אלקבידס (Alcibiades) לעומת זאת עומד בראש התומכים בפלישה לסיציליה. על פיו סירקוז (העיר המרכזית בסיציליה) חלשה. הכוחות הצבאיים סובלים ממחסור בציוד והנאמנות של האזרחים לעירם מוטלת בספק (6/17). במציאות מתרחש בדיוק ההפך. הכוחות האתונאיים נתקלים בצבא נאמן לעירו ונחוש להגן עליה. אלקבידס, לפיכך, מציג שיפוט לקוי של הנסיבות הכרוכות בפלישה. הוא ממשיך לשפוט את המציאות באופן לקוי כשהוא טוען שעליונותה הימית של אתונה מספיקה לה על מנת להצליח בפלישה. מעט לאחר מכן מגיע הטעון המרכזי: אתונה כאימפריה חייבת להישאר בתנועה מתמדת קדימה. האימפרטיב הוא עוד כיבוש ועוד כיבוש, עוד עוצמה ועוד עוצמה, כי אם לא, תאבד האימפריה מהמומנטום שלה ותיכבש על ידי אחרים שיאמצו את קו הפעולה האקטיבי שהיא הייתה צריכה לאמץ. אתונה לא יכולה לאפשר לעצמה לקפוא על שמריה. מנוחה תוביל לדעיכה (6/18). פקטור של מגבלות העוצמה לא משחק תפקיד עבור אלקבידס, בעיקר לא הצורך להיות מחושב ולקבוע גבולות: "it is not possible for us to calculate, like house keepers, how much empire we want to have" (6/18).

מול מילים אלו, ניקיאס מנסה פעם נוספת באופן נואש להניע את חבריו האזרחים מלקחת את הסיכון הכרוך במסע לסיציליה. בניגוד מוחלט לקריאתו של אלקבידס להתפשט ולכבוש בכל מחיר, הוא מציג בפני האסיפה מציאות ריאליסטית ומחושבת של הקשיים ולפיכך של המחיר שמשלחת אתונאית תאלץ לשלם אם תפלוש לסיציליה: פרט לשני ערים חזקות, סלינוס וסירקוז, שהן מהוות את המטרה העיקרית לצבא האתונאי, האי הסיציליאני מכיל עוד מספר ערים חזקות כלכלית וצבאית לא פחות ואף אחת מהן לא תוותר מרצון על חרותה. אתונה תאלץ לגייס כוח צבאי עצום כדי להתגבר על המכשולים הנ"ל, על אחת וכמה וכמה שהמלחמה תתנהל רחוק מאד משטחה. המרחק כל כך גדול שאפילו שליחים יתקשו לעבור אותו בחודשי החורף (6/20-21). לטעמו, בני אתונה מחויבים להיגיון ולשיקול דעת. בהיותם בני אנוש בלבד, מוטב יהיה להסתמך על עיצה טובה ולא על המזל (6/23(. למעשה, שוב ניקיאס מטיף למדיניות אחראית ולהכרה במגבלות של עוצמה.

האתונאים דוחים את אזהרותיו של ניקיאס ומחליטים לאמץ את דבריו של אלקבידס. תוקידידס לא חוסך במילים לתאר את שלהוב היצרים, ההתלהבות, התשוקה ויצר ההרפתקנות שאוחזים באזרחים – רגשות שהם הניגוד המוחלט לשיקול דעת וחכמה פוליטית עד כדי שאפילו המעטים שחושבים בהיגיון חוששים להביע את דעתם שמא יואשמו בחוסר פטריוטיות (6/24). תוקידידס מספק לנו שיעור מאלף בדמוקרטיה, או יותר נכון בדיקטטורה, של ההמון. 

לבסוף, לומדים האתונאים בדרך הקשה את הלקח של התעלמות ממגבלות העוצמה וניהול מדיניות לא אחראית. התבוסה בסיציליה כה חמורה עד שהם אפילו לא טורחים לבקש בחזרה את מתיהם. אפילו המלחים, בעקבות מורל ירוד, מסרבים לאייש את הספינות ולאפשר לשארית הכוחות לסגת דרך הים. (7/72(. הנסיגה דרך היבשה חפוזה והפצועים והחולים מושארים מאחור. החיילים ששרדו את הקרבות ללא פגע חשים כעס, פחד והשפלה (7/75(. תוקידידס מספר בהרחבה כיצד שארית הכוחות האתונאים מנהלים קרב נסיגה לאורך סיצילה עד כניעתם הסופית של הגנרלים לכוחות הרודפים. תוצאות כשלון הפשיטה והשלכותיה על עתידה הביטחוני של האימפריה האתונאית מפורטות גם הן בהרחבה. בסוף הפרק על הפלישה לסיציליה (7/87) מספר תוקידידס שצבאה של אתונה (כולל הצי) הושמדו לחלוטין. מייד אחר כך, בתחילת הספר השמיני, תוקידידס מציין שבני אתונה מבינים שכתוצאה מהתבוסה בסיציליה, עירם אינה מסוגלת להמשיך את המלחמה מבחינה צבאית וכלכלית. בחורף שמגיע, כל האזור ההלני פונה נגד אתונה. הערים שנשארו עד כה ניטרליות במלחמה מתחילות לחשוב על הצטרפות למחנה הספרטני, בעלי בריתה של ספרטה לוחצות עוד יותר על הגברת המלחמה נגד אתונה ואילו בני בריתה של האחרונה שוקלות למרוד בסמכות האתונאית. ספרטה עצמה מגבירה את נחישותה לתקוף את אתונה ותוקידידס מייחס זאת ישירות לתוצאות המלחמה בסיציליה (8/2(. הכשלון בסיציליה, בנוסף, מכשיר את הקרקע להתערבות פרסית במלחמה  ולבסוף להפיכה האוליגרכית באתונה. אם רק היו בני אתונה היו מאמצים את קו המדיניות השקול של פריקלס, על פיו:

Athenes would be victorious if she bided her time and took care of her navy, if she avoided trying to add to the empire during the course of war and if she did nothing to risk the safety of the city itself (2/65)

יתכן ומצב עירם היה שונה. לכל אורך ספרו, נמנע תוקידידס בדרך כלל מלהביע דעה אישית על מדינאי או גנרל כזה או אחר. אולם על מותו של ניקיאס הוא מצר באופן אישי:

…a man who, of all the Hellenes in my time, least deserved to come to so miserable an end, since the whole of his life had been devoted to the study and practice of virtue (7/86).

ניקיאס כאמור היה מגדול המתנגדים לפלישה לסיציליה. סגולתו טמונה ביכולתו לשיקול דעת ומתינות.

המקרה השני שמתאפיין בהעדר מתינות ושיקול דעת ובהשלכות חמורות כתוצאה מכך הוא הדיאלוג של מאלוס. את הדיאלוג של מאלוס ניתן לראות כביטוי לברוטליות אימפריאלית של אתונה, כשיא דרמטי של כפייה ושימוש קלוקל בכוח. אולם ניתן להתבונן עליו מזווית ראייה שונה לגמרי על פיה הלקונה המוסרית נמצאת דווקא בצד של מאלוס ולא של אתונה. מול מאלוס עומד כוח עצום שמונה שלושים ושמונה ספינות, שלושת אלפים חיילים משוריינים (hoplites), שלוש מאות קשתיים ועשרים קשתיים רכובים (5/84). מאלוס היא עיר קטנה שמונה בסביבות שלושת אלפים איש – פחות מהצבא שעומד מולה. תרומתה לכוחות היוונים במלחמה הפרסית של 480 לפנה"ס עמדה על שתי ספינות קרב (pentekonters) בלבד (Bosworth,1993: 37). סדרי הכוחות רחוקים מלהיות פרופורציונלים, כל אדם רציונלי מבין שהסיכוי של מאלוס להתמודד בהצלחה מול האויב בשער הוא קלוש במקרה הטוב. אתונה מאפשרת לבני מאלוס מוצא שאולי אינו אופטימלי אבל אינו הגרוע ביותר. אתונה תספח את מאלוס לאימפריה. כך שני הצדדים ירוויחו מהעניין. ממאלוס תמנע שפיכות דמים מיותרת והעיר לא תושמד. האתונאים פונים להיגיון הבריא של בני מאלוס:

You will therefore be showing an extraordinary lack of common sense if…you still fail to reach a conclusion wiser then anything you have mentioned so far…You will see that there is nothing disgraceful in giving way to the greatest city in Hellas when she is offering you such reasonable terms – alliance on a tribute paying basis and the liberty to enjoy your own property (5/111).

מול קריאתה של אתונה לבני מאלוס לשיקול דעת ופרקטיות, נאחזים האחרונים בתקווה לא רציונלית לישועה. לטעמם, כל עוד ימשיכו להתנגד, עדיין קיימת תקווה שהרעה תחלוף והם יעמדו בתלאותיהם (5/102) . אתונה משיבה את בני מאלוס לקרקע המציאות, תקווה היא מצרך יקר בייחוד לאלו שתולים בה את כל יהבם. אתונה מזכירה למאלוס:

You who are weak and whose fate and whose fate depends on a single movement of the scale… do not be like those people who, as so commonly happens, miss the chance of saving themselves in a human and practical way (my emphases) (5/103).

מאזניים (scale) היא המילה החשובה ביותר בקטע זה ולא בכדי משתמשים בה האתונאים. בני מאלוס מחויבים לשקול במאזניים את המציאות תוך התחשבות בעלות מול תועלת ולהבין שאין מנוס מלבחור באופציה המעשית. זאת היא הדרך האנושית (human) ולפיכך המוסרית בתוקף הנסיבות. ואכן אתונה סותרת בזה אחר זה כל תיקווה חסרת בסיס של מאלוס לישועה אם מבעלי בריתם הספרטנים או מהאלים.  האתונאים מבהירים חד משמעית עוד בתחילת הדיאלוג, שהמו"מ עם מאלוס יתנהל אך ורק על בסיס מעשי של מאזן העוצמה בין הצדדים (5/87).

בני מאלוס אינם מוכנים לוותר בקלות על חרות שממנה נהנו במשך 700 שנה. הם בוחרים לסמוך על האלים ועל בני האדם – בעלי בריתם הספרטנים (5/112). למעשה מאלוס מתנהגת בניגוד לכל כללי האתיקה של האחריות. מוטב היה לה לשקול את הנסיבות המאפיינות את מצבה ולבחור במוצא שאתונה מאפשרת לה, לבחור ברע במיעוטו למזער נזקים בלתי נמנעים. במקום זאת היא מחליטה לצאת למלחמה חסרת סיכוי. אתונה מאירה את תשומת ליבם של בני מאלוס לגודל האחריות שמונחת על כתפיהם:

And let this be a point that constantly recurs to your minds – that you are discussing the fate of your country, that you have only one country and that its future for good or ill depends on this single decision which you are going to make (5/111).

לאחר שמאלוס מגיעה להחלטה להמשיך ולהלחם, גוערת בה אתונה על חוסר האחריות של התעלמות מהמציאות:

…you seem to us quite unique in your ability to consider the future as something more certain than what is before your eyes and to see uncertainties as realities, simply because you would like them to be so  (5/113).

תוקידידס לא חושף באופן ישיר את דעתו על ההחלטה שקיבלה מאלוס. אולם משני מקרים לאורך מלחמת הפלופוניס ניתן להסיק שהוא מתנגד למלחמה חסרת סיכויים כמו זאת שמאלוס בחרה להלחם (Ibid.,44, 42-43). בספר 8, הוא מספר על Phrynichus שהסיג את כוחותיו האתונאים ממילטוס לאחר שנתקל בכוחות אויב עדיפים עליו מספרית. ההחלטה הזאת עולה למצביא בתפקידו אולם לתוקידידס אין ספק שבחירתו היא הנכונה והוא משבח את התבונה המעשית בה ניחן Phrynichus:

He would never risk a battle against reason through fear of being told it was disgraceful not to do so. There was nothing disgraceful in the idea of an Athenian fleet withdrawing on the right occasion; what would be much more disgraceful in every way would be to be defeated, and for Athenes to fall not only into disgrace but into extreme danger (my emphases) (8/27).

מילים אלו משמשות כהד לדבריהם של נציגי אתונה למאלוס, בייחוד המוטיבים של honor ו disgrace ביחס ל danger:

Do not be led astray by a false sense of honor – thing which often brings men to ruin when they are faced with an obvious danger…but this thing called dishonor …has drawn them into a state where…they have fallen voluntarily into an irrevocable disaster (my emphases) (5/111).

תוקידידס רומז כי לדעתו מוטב היה לבני מאלוס לאמץ את תבונתו המעשית של  Phrynichus.

המקרה הנוסף מציג את התייחסותו של תוקידידס למעשה טבח נוסף שמבצע צד מנצח במפסיד בהשוואה לטבח של אנשי מאלוס על ידי כוחותיה של אתונה. גורלם של בני מאלוס הוא אכזר ועגום. בחורף 416/5 לפנה"ס, נכנעת העיר לכוחות האתונאים. האחרונים מוציאים להורג את כל הגברים בגיל צבא, מוכרים לעבדות את הנשים והילדים ומוסרים את אדמות העיר ל 500 מתיישבים מאתונה (5/116). תוקידידס מתאר את הטבח במעט שורות, בצורה קרה ועניינית כאילו הוא כותב הערת שוליים לסיפור מרכזי. לא מופיע תיאור של התלבטות מכל סוג שהוא במחנה האתונאי, לא מפורטים הסיבות לביצוע מעשה הזוועה ולא מפורט צו רשמי של הרשויות באתונה שמסמיכות את הכוחות במאלוס לבצע את הטבח. לשם נקודת השוואה, הקורא מופנה להתלבטויות הרבות באתונה ולוויכוח בין דיודיטוס וקליאון לפני שכמעט ובוצע הטבח ב Mytilenians (ראה לעיל).

הסיבה להתייחסות הלקונית של תוקידידס להרג במאלוס, לדעתו של ברוסוורת'ס Brosworth, היא לא אדישות לחיי אדם וסבל אנושי, נהפוך הוא (Ibid., 42). בספר 7 מסופר על טבח שערכו ה Thracians ב Mycalessus, עיר קטנה השוכנת בבואטיה (7/29-30). בניגוד לטבח במאלוס, תוקידידס מספק לקורא תיאור מפורט ומקברי של מעשי ההרג. ה Thracians, צמאי דם וברברים, טובחים ללא הבחנה בנשים וילדים. גם על בעלי החיים הם לא פוסחים. תוקידידס אף מספר כיצד נרצחים תלמידי בית ספר חפים מפשע. בניגוד לטבח במאלוס, תוקידידס מביע הזדהות ומצר באופן אישי על תקרית הדמים ב Mycalessus:

Mycalessus lost a considerable part of its population. It was a small city, but in the disaster just described its people suffered calamities as pitiable as any which took place during the war (7/30).

ממה נובע ההבדל בגישה של תוקידידס לשני מקרי הטבח, במאלוס וב Mycalessus? הטבח ב Mycalessus נפל על התושבים כרעם ביום בהיר. Mycalessus היא עיר קטנה ושולית רחוקה מהים ללא שום ערך אסטרטגי לאף אחד מהצדדים הלוחמים. חומותיה נמוכות (בחלקן הן הרוסות) ושעריה תמיד פתוחים. התושבים לא שיערו שפשיטה וטבח יפלו במנת חלקם ולא היה דבר שהם יכלו לעשות למנוע זאת. אנשי מאלוס, לעומת זאת, היה בכוחם למנוע את הטבח אילו רק היו שומעים בקולם של האתונאים, אילו רק היו נוהגים על פי כללי האתיקה של האחראיות ושוקלים היטב את הנסיבות שאפיינו את מצבם. לתוקידידס קשה לרחם על מי שהביא את מר גורלו על עצמו. 

סיכום 

רבים תופסים את תוקידידס כאב טיפוס של הריאליזם הפוליטי. לחשוב כמו ריאליסט משמעותו לחשוב כמו תוקידידס. עבור מורגנטאו, תוקידידס עומד מאחורי הבנת היחסים הבינ"ל כבמה למאבק אינסופי להשרדות ועוצמה (Morgenthau,1946: 42). מזכיר המדינה האמריקאי, George Marshall, טען ב 1947:

I doubt seriously whether a man can think with full wisdom and deep conviction  regarding certain of the international issues today who has not at least reviewed in his mind the period of the Peloponnesian Wars and the fall of Athenes (Doyle, 1997: 50).

אין פלא שלקראת סוף שנות ה 40 – עידן תחילת המלחמה הקרה ועלייה במפלס המתיחות בין שתי מעצמות העל – היה זה דווקא תוקידידס שצץ במוחו של מזכיר מדינה אמריקאי. תוקידידס מתאר 'hard school of danger' (1/19) – מצב של עויונות בין שתי מעצמות בסביבה אנרכית תחרותית היכן שכל צד נמצא במצב של מוכנות צבאית ומלחמה תמיד עורבת בפתח (Doyle, 1997: 51). המתיחות בין ברית המועצות לארצות הברית לאורך המלחמה הקרה מזכירה את המתיחות ששררה בין אתונה לספרטה ערב פרוץ מלחמת הפלופוניס.

עם זאת לראות את תוקידידס כאלופו הבלתי מעורער של הריאליזם יחשוף בפנינו רק חלק מהתמונה. העבודה הדגימה כיצד האספקט האתי תופס מקום מרכזי במלחמת הפלופוניס. עוצמה ואינטרס אכן דומיננטים אצל תוקידידס כפי שכל ראליסט מצפה שיהיו. אך מול עוצמה ואינטרסים ישנם כוחות מנוגדים שפועלים ללא הרף ומציינים תנועה נגדית לעבר כיוון מחשבה מוסרי. בעולם של דחף בילתי מתפשר לכבוד, תהילה ועוצמה, בעולם של אנרכיה ודילמת בטחון היכן שעליית כוחה של מעצמה אחת מביאה את השנייה להכריז עליה מלחמה (1/23) ובעולם של מלחמה מהקשות שהיו – עדיין שיקולים של כיבוד האחר, מופת ודוגמה אישית, אינטרס הכלל על חשבון היחיד וחמלה משחקים תפקיד עבור ההיסטוריון. העבודה מדגימה זאת בקטעים כמו נאום ההלוויה של פריקלס או סצנת הוויכוח על גורלה של Mytilene.

לצד אותה תנועה לכיוון של חשיבה מוסרית ישנה תנועה נוספת שמאפיינת את ההיסטוריה של תוקידידס והיא ההפכותה של אתונה מהגמוניה בהסכמה לאימפריה בכפייה. על פני השטח נראה כי מלחמת הפלופוניס היא תוצאה של מאבק על השליטה באזור ההלני בין ספרטה לאתונה. אולם המציאות אינה פשוטה כל כך ולתוקידידס יש להציע יותר מאשר הסבר ראליסטי לפיו נורמות מוסריות בטלות בשישים מול האימפרטיב לשמר עוצמה בסביבה אנרכית. תוקידידס מציג ממד נוסף ששופך אור על הסיבות לפרוץ המלחמה. אתונה יצאה מהמלחמות הפרסיות ככוח המוביל באזור ההלני. היא צברה תמיכה והוקרה של יתר הערים הודות לערכים שהיא ביטאה ולמה שהיא גילמה. תמיכה והוקרה הלכו אט אט ופינו את מקומם לאימפריאליזם חסר מעצורים מצידה של אתונה עד לנקודה שבה פריקלס וקליאון מכירים בעובדה שהאימפריה האתונאית נהפכה לעריצות. התחזקותה של אתונה על חשבון ספרטה הציתה את המלחמה אבל אין זאת התחזקות פיסית גרידא אלא התדרדרות מוסרית ואובדן ערכים של אתונה שהפכה אותה לגורם מאיים שלא ניתן להתעלם ממנו.

תוקידידס מתאר בהרחבה את הפטישיזם לעוצמה שמגלמת אתונה במדיניות שלה כפי שבא לידי ביטוי בנאומם של נציגי אתונה בספרטה ערב פרוץ המלחמה. עוצמה נהפכת לגורם העיקרי שמשחק תפקיד בהוויה האתונאית וכש might נהפך לאלטרנטיבה היחידה ל right, מופגנת שיאה של ההתדרדרות של עיר שהייתה פיסגת הציוויליזציה היוונית בהפרה גסה של דיני מלחמה בבואטיה ובאקטים של אובדן צלם אנוש בטבח במאלוס.

הדחף חסר המעצורים של אתונה לעוצמה מוביל אותה לחטא מוסרי נוסף בכיוון אחר שגם הוא זוכה להתייחסות אצל תוקידידס. אתונה של התקופה לאחר פריקלס מאבדת את יכולתה לנהוג בחכמה פוליטת, בשיקול דעת ובמתינות שהם מאבני היסוד של האתיקה של האחריות. אי הכרה במגבלות של עוצמה מביאים על אתונה את האסון הצבאי של המלחמה בסיציליה וסוללים את הדרך לתבוסתה במלחמה ולהתפרקות שלטונית פנימית. אולם תוקידידס לעולם אינו חד ממדי בנקודת המוצא שלו. האתיקה של האחריות אינה חלה רק על החזק אלא גם על החלש. מאלוס יכלה הייתה הייתה לשרוד אילו רק הייתה נוהגת באחראיות ושוקלת בחכמה את הסיטואציה בה היא עמדה כשכוחות עדיפים עליה בהרבה עמדו בשעריה. בנקודה זאת ראוי יהיה להביא את דבריו של נשיא צ'כסלובקיה מספר שנים לאחר ועידת מינכן מ 1938. מצבה של צ'כוסלובקיה בסוף שנות ה 30 של המאה ה 20 מזכיר מאד את מצבה של מאלוס. כמו מאלוס היא הייתה מדינה חלשה מוקפת אויבים חזקים ממנה בהרבה. צ'כסלובקיה בחרה לקבל עליה את מרות המעצמות במינכן, קשה ככל שתהיה, ולא להלחם מלחמה חסרת סיכוי ועל זה העיר שפראג הייתה הבירה היחידה במרכז אירופה שעברה את מלחמת העולם השנייה מבלי לההרס (Taylor 1964: 230)24. גורלה של מאלוס היה שונה. אולי היה זה מתפקידם של הצדדים החזקים למנוע את תוצאות ועידת מינכן כפי שהייתה זאת אחריותה של אתונה למנוע מהאורעות במאלוס להתרחש כפי שהתרחשו. אך בטח שלא היה זה מתפקידן לא של צ'כסלובקיה ולא של מאלוס לנהוג באותו האופן שמעצמות כמו אתונה, בריטניה, גרמניה או ברית המועצות אמורות לנהוג. אין מה לעשות, בסופו של דבר, ותוקידידס מבהיר, "the strong do what they have the power to do and the weak accept what they have to accept" (4/89). מי שמפנים זאת שורד ואין צו אתי עליון יותר מלשרוד. 

דויל טוען על תוקידידס שהוא מציג ריאליזם מורכב, ריאליזם שנותן ביטוי להסברים ברמת המערכת, המדינה והפרט (Doyle, 1997: 50). המאמר טוען שתוקידידס מציג אתיקה מורכבת שנותנת ביטוי לעקרונות כללים של מוסר מצד אחד ולמוסר פרטיקולרי יותר – האתיקה של האחראיות או כפי שהעבודה כינתה אותה, מוסריות ליחסים הבינ"ל – מצד שני.  אם באמצעות התנועה שחושפת את התדרדרותה של אתונה במונחים של עקרונות מוסר כללים או על ידי חטאה המוסרי של מאלוס ברוח האתיקה של האחראיות, למלחמת הפלופוניס יש ערך נורמטיבי מעבר לתיאור פשטני של המאורעות.             

     תוקידידס שואף להעביר מסר לקורא. הוא מעיד על כך בתחילת ההיסטוריה שלו:

My work is not a piece of writing designed to meet the taste of an immediate public, but was done to last for ever (1/22)

מהו אותו המסר שנועד להמשיך ולהדהד במהלך כל הדורות? תוקידידס לא התנגד לאימפריאליזם. ההקדמה למלחמת הפלופוניס מתארת את החיוניות של אימפריות בהשלטת סדר, יציבות ושגשוג כתנאי ליציאה ממצב טבע. אולם מדיניות אימפריאלית לא בהכרח מנוגדת למדיניות מוסרית. ניתן לקיים אימפריה ועדיין לשמור על כללי התנהגות נאותים. האימפריה בהסכמה של אתונה בשנים הראשונות לאחר המלחמות הפרסיות היא דוגמא לכך. ישנם שני סוגים של אימפריה. יש את האימפריה של דיודיטוס שמבוססת על הפנמת חשיבותם של ערכי מוסר וחמלה ועל השילוב בינהם לבין אינטרס וישנה גם את האימפריה של קליאון, אימפריה דורסנית שבה אינטרס נתפס במובן הצר והראליסטי של מרדף חסר פשרות אחר עוצמה ללא התחשבות באחר. ישנה את אתונה של Mytilene – אתונה של חמלה ואנושיות. ישנה גם מצד שני אתונה של מאלוס. ישנה אתונה של פריקלס, אתונה שמבוססת על חשיבות האינטרס הקולקטיבי על חשבון האינטרס הפרטי, אתונה אימפריאלית שבנויה על לגיטימיות והסכמה ואתונה שמנהלת מדיניות חוץ שקולה ומתונה שנועדה לשמר את הקיים. מול אתונה נוסח פריקלס יש גם אתונה של אלקבידיאס והמסע לסיציליה: אתונה שמונחית על ידי אינטרסים ושאיפה עצמית לעוצמה על חשבון טובת הכלל, אתונה מסונוורת מעוצמתה שלה שאיבדה את היכולת לנהל מדיניות נכונה על פי הערכה ראליסטית של המציאות העומדת בפניה. לסיכומו של עניין, תוקידידס מעדיף את פריקלס ודיודיטוס כביטוי לכך שניתן לשלב בין אימפריה ומוסר, בין אינטרס ואתיקה. 2500 שנה אחרי מלחמת הפלופוניס, ארה"ב צריכה להפנים את אותם הלקחים. ממלחמת העולם השנייה היא יצאה כמדינה הגמונית לצידה של ברית המועצות. כמנהיגת העולם החופשי היא נהנתה בקרב בעלי בריתה מאותה הסכמה ולגיטימיות שממנה נהנתה אתונה לאחר המלחמות הפרסיות. כיום לאחר סיום המלחמה הקרה, ארה"ב מסתמנת כהגמון יחיד בעולם. מעמד זה טומן בחובו אחראיות רבה. ארה"ב חייבת ללמוד להסתמך פחות על עוצמה ויותר על לגיטימיות וערכים משותפים שהיא חולקת עם בני בריתה. משמעות הדבר הוא ניהול מדיניות חוץ שקולה והכרה במגבלות של עוצמה. ארה"ב חייבת ללמוד לבסס משטר של שיתוף פעולה וליצור זהות של אינטרסים עם בעלי בריתה בשימור היציבות והסדר העולמי. סדר עולמי שיהלום את מעמדה ואת מטרותיה במאה ה 21. בניגוד לאתונה של מלחמת הפלופוניס, ארה"ב של ימנו צריכה למצוא את הדרך להשאר hegemonia ולא לההפך ל arke . כמו פריקלס ודיודיטוס של אתונה, על ארה"ב יהיה להבין שאין בהכרח סתירה בין אינטרס לאומי לבין צדק ומוסר והראשון במידה רבה תלוי באחרונים (Lebow & Kelly,2001: 603).  

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת תומר ריבל