אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סנסציית מואב


תאריך פרסום קודם: 
2003
מוזס וילהלם שפירא (1830 – 11 במרץ 1884)
מוזס וילהלם שפירא (1830 – 11 במרץ 1884)

כמעט מאה ועשרים שנה חלפו מאז באה לקיצה הטראגי פרשת שפירא, אותה שערורייה שזעזעה את אמות הסיפים בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה. השנים ההן, תקופה שבה שבו חוקרים מרחבי העולם ותרו אחר שורשי הציוויליזציה המערבית במרחבי המזרח התיכון, יצרו כר פורה לדיון סוער על השאלה עד כמה יש בממצאיהם כדי לשנות את תפיסות העולם שלנו לגבי כתבי הקודש והנאמר בהם.

סיפורים מעין אלה מקופלים לעתים קרובות בספרים ששוב אין ניתן להשיגם בחנויות הספרים הרגילות. כלל היותר, ניתן היה לנסות ולהשיג חומר על הנושא באמצעות מחסני הספרים המשומשים, ולעתים ברשת עצמה. אבל גם כאן אין יותר מדי חומר על הפרשה. ב-1914 הוציאה ביתו של גיבור הפרשה, מרים הרי, ספר בשם "בת ירושלים הקטנה", בו פרשה את ילדותה המרתקת בירושלים של אותם ימים. הרי עצמה נפטרה בפאריס ב-1958 בגיל 88. ספרה הישן-נושן יצא בימים אלה בהדפסה מחודשת בהוצאת אריאל, ואף שהעברית בו ארכאית למדי, מצליח הטקסט להעביר את אווירת הימים ההם באופן אפקטיבי למדי. אבל, כאמור, הערך המוסף האחר שלו הוא בתיאור, ממקור ראשון, שמביאה הבת מבית אביה.

סיפור חייו של משה שפירא, האיש שסביבו נסבה השערורייה הארכיאולוגית הגדולה הזו, הוא מרתק כשלעצמו. הוא נולד ב-1830 בקייב שבאוקראינה. בבגרותו החל לנדוד ממקום למקום, התנצר (בתקופה ההיא כבר היה ידוע כמשה [מוזס] ויליאם [וילהלם] שפירא) וב-1856 התגלגל לירושלים. הוא התוודע מייד למטיפי המיסיון הבריטי שפעל אז במקום, והם הכניסו אותו לעבודה בבית המלאכה שלהם. לאחר שלוש שנים החל להטיף בעצמו. ב-1861 נשא לאישה את האחות רוזטה, גרמניה שהגיעה ארצה ממניעים מיסיונריים בחברת שרלוטה פילס, האחות שייסדה לאחר מכן את בית היתומות טליתא קומי, שחלק חזיתו עודנו מוצב ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, סמוך לרחבת המשביר לצרכן. הוא עזב את שירות המיסיון ופתח עסק עצמאי לממכר ספרים ועתיקות ברחוב הנוצרים שבעיר העתיקה. הוא התמחה בספרים עתיקים, יריעות של ספרי תורה שנפסלו וממצאים ארכיאולוגיים שהגיעו לידיו, בעיקר מערביי הסביבה. עד מהרה קשר קשרים עם מוזיאונים ברחבי העולם והתפרנס מאיתור עתיקות וממכירתם להם. גאוותו הגדולה הייתה על היותו סוכן מורשה של המוזיאון הבריטי - גוף שעוד נכון לו תפקיד מפתח בפרשה זו.

באותו מיסיון אנגלי שבו נקלט שפירא עם בואו ארצה שירת גם כומר גרמני בשם קליין. ב-1868 גילה קליין סמוך לכפר הערבי דיבאן שבעבר הירדן המזרחי מצבה מאבן בזלת מלוטשת בגובה מטר וברוחב שבעים סנטימטר. על פני המצבה היו חקוקות שורות של כתב. הכתובת, בשפה המואבית (הקרובה מאוד לעברית) פוענחה כדברי הודייה של מישע מלך מואב לאל כמוש על הצילו אותו מפני צבאו של עמרי מלך ישראל. כשבאו חוקרים אירופיים אחרים לחקור את האבן, הם מצאו שהבדואים המקומיים, שסברו כי ההתעניינות המרובה בה מרמזת על אוצר הטמון בתוכה, ניפצו אותה לרסיסים. בסיועו של הארכיאולוג הצרפתי שארל קלרמון-גאנו הורכבו השברים מחדש והאבן נרכשה מהשייח' המקומי על ידי מוזיאון הלובר הפאריסאי.

שפירא התעניין מאוד בתגלית המסעירה של מצבת מישע. הוא זיהה עד מהרה שהכתב על המצבה זהה לכתב המופיע על גבי חרסים שהגיעו לחנותו שלו ושמקורם היה, למיטב ידיעתו, בארץ מואב. שפירא יצר קשרים מסחריים וחברתיים עם שייחים מעבר הירדן והפקיד את עוזרו, סלים, על העברת החרסים מעבר הירדן לירושלים. מוזיאונים גרמניים, למודי לקח מהכשלון בקניית חזקה על מצבת מישע שגילה בן-ארצם, מיהרו לרכוש את כל חרסי מואב שהגיעו לידיו. אבל עד מהרה הכריז החוקר הצרפתי קלרמון-גאנו כי החרסים הם זיוף. למעשה, הצליח קלרמון-גאנו לשחד את עוזרו של שפירא, סלים, ולהוציא מפיו סלים, הודאה כי החרסים הללו הם מתוצרת-בית. מלומדים כמו פרופ' קונסטנטין שולטמן מאוניברסיטת הלה שבגרמניה, שתמכו לאורך כל הדרך באמיתות החרסים, הצטיירו לאחר גילויו של קלרמון-גאנו כשוטים גמורים.

סלים אל-חורי היה זייפן בזכות עצמו. המלומד ד"ר אברהם יהודה סיפר כי נתקל בו ב-1902 והלה הציג את עצמו כעוזרו לשעבר של שפירא. הוא הוביל אותו למקום ששימש, לטענתו, כסדנת הייצור של החרסים והסביר כי לאחר שעות אחדות של אימון יכול כל סופר סת"ם להוציא תחת ידיו עתיקות מזוייפות ברמה גבוהה. סלים אל-חורי אף ניסה למכור לד"ר יהודה סרקופג שטען כי הוא מכיל את שרידי דוד המלך או בנו שלמה. הקונסול האמריקני בירושלים כבר הוכנס בסוד העניין והיה מוכן לשלם סכום של אלפי לירות סטרלינג עבור הפריט, אבל ד"ר יהודה ביקש ממנו להמתין. בינתיים, הצליח לגלות כי הכיתוב על גבי הארון אינו אלא העתק של כתובת השילוח, כפי שהועתקה על ידי סלים לפני שהועברה לאיסטנבול. לאחר שנחשפה התרמית, סיפר סלים לד"ר יהודה כי קבר המקומות שונים פסלים, חרסים ומטבעות, וכאשר נופל לידיו תייר בעל יומרה ארכיאולוגית הוא יוצר איתו לחפירה סודית, "עוזר" לו "לגלות" את הממצאים ומקבל שכר טירחה נכבד.

שפירא, כמעט מיותר לציין, רתח מזעם.  הוא האשים את סלים כי סיבך אותו בפרשת חרסי מואב וגרם לו ולידידיו מגרמניה בושה וכלימה. אגדת חרסי מואב נופצה לרסיסים, ושפירא שב לעסוק בכתבי-יד מאוחרים יותר ובעיקר בספרי תורה ובמזוזות שרכש במסעותיו לקהילות יהודיות במזרח. כמה מיהודי תימן שהגיעו ארצה ב-1882 סיפרו עליו כי הגיע לתימן והעמיד פנים של שליח מארץ הקודש, בדק את ספריהם ואף רכש כמה ספרים פסולים שנועדו לגניזה בירושלים. כשבני קהילה אחת סירבו למכור לו ספר עתיק כלשהו, שיחד שפירא את שוטרי האימאם ואלה גזלו את הספר והעבירוהו אליו. לכתבי-היד שקנה במזרח היה ביקוש גדול במערב ושפירא התפרנס ממכירתם, הן ליחידים והן למוסדות.

עסקיו של שפירא עלו כפורחים. הוא עשה לעצמו שם כסוחר העתיקות המצליח ביותר בעיר. התיירים הרבים שפקדו את ירושלים מאז פתיחת תעלת סואת ב-1869 צבאו על חנותו וקנו בה מזכרות רבות. שפירא עצמו השתדל להתקרב אל חוקרי המקרא והארכיאולוגיה שביניהם. חלק מזמנו הקדיש למסעות רכישה במזרח ולמכירת הפריטים שרכש במערב. כך, למשל, רכש עבור ידידיו בברלין את כתב היד של פירוש הרמב"ם למשנה.

שפירא קשר גם קשרים טובים עם נכבדי המוסלמים באיזור. הוא סיפר מאוחר יותר כי ב-1877, במסיבת שייחים בביתו של ידיד, סיפר לו אחד האורחים על חבורה של בדואים שברחה מהצבא הטורקי ומצאה מקלט באחת ממערות נחל ארנון. הם גילו בה כד חרס חתום בחימר, ומאחר וחשבו שנתקלו במטמון כלשהו ניפצו אותו. לאכזבתם, לא היו שם אלא כמה סמרטוטים מעופשים, שעטפו פיסות עור כהות. על פיסות העור הללו היה כתב משונה. אחד הבדואים נטל עימו פיסת עור כזו כקמיע; הקמיע, מתברר, פעל את פעולתו והאיש הצליח לשוב בשלום לביתו.

שפירא גילה מייד עניין בפיסות עור אלה. הוא הצליח לרכוש במחיר זול חמש-עשרה פיסות קלף מקופלות. משבדק את הטקסט, התחוור לו שהטקסט מזכיר מאוד את הכתב המואבי שעל גבי מצבת מישע. כשפיענח את הטקסט נוכח, לתדהמתו, שמדובר בקטעים מספר דברים: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל ישראל בעבר הירדן...".

שפירא ביקש להעניק חותמת מדעית לממצאים שבידיו. הוא פנה אל פרופסור קונסטנטין שולטמן, איש מחקר גרמני ידוע, וביקש ממנו לבדוק את הפיסות. שולטמן קבע מניה וביה כי הממצאים מזוייפים. הוא כתב לשפירא, נזף בו על שהוא מעיז לכנות את הממצאים שבידיו תנ"כיים ואסר עליו לפרסמם. הוא אף הגדיל לעשות וכתב לקונסול הגרמני בירושלים, הברון מינכהאוזן (נשבע לכם שזה השם האמיתי) וביקש לדרוש משפירא להשמיד או לגנוז את כתב היד המזוייף. שפירא ציית וטמן את הממצאים בכספת אחד הבנקים בירושלים.

אבל העיסק הקדחתני של הארכיאולוגים האירופים בגילוי ממצאים שיוחסו לתקופה המקראית הקדומה לא פסק. להיפך, הוא רק הלך והתעצם. ב-1880 התגלתה בניקבת השילוח כתובת חקוקה המייחסת את כריית המנהרה לחזקיהו מלך יהודה. שוב מימצא תנ"כי הכתוב בכתב עברי קדום. כמה שנים מאוחר יותר נחצבה הכתובת ונלקחה למוזיאון בקושטא, היא איסטנבול.

שפירא עקב בעניין אחר המחקר המקראי האירופי. הוא ידע שיש חוקרים המבחינים בין "אלוהים" ל"יהוה", כשמשמעותו וכיתובו של הראשון קשורים ברועי צאן (אלים) ובאלילי כנען, והשני הוא מופשט ומיוחד לאלוהי ישראל. שפירא ידע גם על חזרות ושינויי נוסח בטקסטים המסורתיים: ספר דברים, למשל, מסכם את דברי משה בספרים הקודמים לו. עשרת הדברות, למשל, מופיעות בספר זה בקיצור מה, בעיקר הרביעית (שבת) והעשירית (לא תחמוד).

ב"דברים" של שפירא מופיע לפני עשרת הדברות הקטע "שמע ישראל" (דברים, ו', 5-9) בשינויי נוסח, שהבולט בהם הוא "שמע ישראל אלהמ אלהכ אלהמ אחד". אחרי קטע זה מופיע פסוק 2 של פרק ה' אודות ברית חורב, ופסוק 10 בפרק ט' על יום הקהל. לאחר הקדמה זו מופיעות הדברות עצמן. הדיברה הראשונה, "אנוכי ה'", מופיעה אצל שפירא כ"אנכ אלהמ אלהך אשר החרתכ..." (מעניין השורש של המילה "חירות", המופיע כאן במקום "הוציא" שבמקור), וכוללת גם את הדיברה השנייה "לא תהיה". הקטע "אל קנא פוקד עוון" וכו' - חסר. הדיברה מסתיימת במלים "אנכ אלהמ אלהכ". במלים אלה מסתיימת כל אחת מעשר הדיברות אצל שפירא. הדיברה השלישית, "לא תישא", חסרה אצל שפירא. בדיברה הרביעית, "שבת", אין זכר למילה שבת ובמקומה מופיע היום השביעי. הדיברה החמישית "כבד את אביך ואת אמך", היא הדיברה השלישית אצל שפירא. הדיברה הששית, "לא תרצח", דומה לדיברה הרביעית אצל שפירא אלא שנוסחה הוא "לא תר (צח תנ)פש אחכ אנכ אלהמ אלהכ". השביעית, "לא תנאף", היא החמישית אצל שפירא. השמינית, "לא תגנוב", אי הששית אצל שפירא והאיסור מוגבל ל"אחכ" - לאחיך. התשיעית, "לא תענה", דומה לשמינית של שפירא. הדיברה העשירית במקור, "לא תחמוד", דומה לתשיעית של שפירא. הדיברה העשירית של שפירא היא "לא תשנא תאכח בל(בכ) אנכ אלהמ אלהכ". דיברה זו דומה לפסק מספר ויקרא, י"ט, 18 - "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'". פסוק זה צוטט לאחר מכן גם בבשורה על פי מתי שבברית החדשה וכן בדברי השליח שאול הטרסי (פאולוס), שבאגרתו אל הרומים מציין שכל מצוות ה"לאו" נכללות ב"ואהבת לרעך כמוך". שלוש מלים אחרונות אלה, במקור של הלל הזקן, הקדימו, כמובן, את פאולוס במאה שנה.

חמש עשרה רצועות העור לא היו מסומנות וסדרן נקבע לפי סדר פרקי ספר דברים המסורתי. ספר דברים המקורי מסתיים בסיפור מות משה ("ויקבור אותו בגי בארץ מואב...ולא ידע איש קבורתו..."). כתב היד של שפירא אינו מזכיר את מות משה.

שפירא שמר עדיין את ענין כתבי-היד בסוד, אבל כנראה שמפעם לפעם עלה הנושא בכל זאת לדיון בחוגים מסוימים. בינתיים שלח את ביתו הבכורה לגרמניה בחסותו של כומר גרמני ואשתו שאיתם התיידד, כדי להבטיח לה חינוך הגון ולהכשיר אותה להיות כלה לבנם. בתחילת 1883 פנה אל שפירא הפרופסור הגרמני שרדר, ששימש אז גם כקונסול גרמניה בביירות. הוא ביקש לרכוש את כתב-היד עבור אוספו הפרטי. שפירא סירב, משום שידע שיוכל לקבל מחיר טוב יותר ממוסד ציבורי. שרדר המליץ לו לפנות למלומדים בגמרניה ולא להסתפק בחוות הדעת של שולטמן, שלא ראה את כתב היד בעיניו. במאי 1883 כתב שפירא לפרופ' הרמן גוטה, ארכיאולוג גרמני שהכיר בארץ ב-1881 ושעסק אז בחקירת אזור העופל. גוטה התפרסם גם כמי שעשה העתקים מכתובת השילוח וממפת מידבא. שפירא כתב לגוטה וציין כי לדעתו שום זייפן לא היה מוכן לטרוח עבור מגילות קלף אלה, ואף הודיע לו כי יהיה מוכן לבוא עימן לגרמניה ולהראותן לו. 

ואכן, ביוני 1883 כבר היה שפירא בלייפציג. הוא, גוטה וד"ר אדוארד מאייר תרגמו את כתב-היד לגרמנית וערכו השוואות עם הנוסח המקורי המופיע בתנ"ך. שפירא התעודד מהעניין שגילה בכך גוטה. בספטמבר אותה שנה, אחרי שפורסמו ההוכחות הראשונות שסתרו את טענת האותנטיות של כתב-היד, פרסם גוטה חוברת בת כמאה עמודים הקובעת כי כתב-היד מזוייף. מייד לאחר מכן בדקה את הממצאים גם ועדת מומחים של הספריה הממלכתית בברלין, שנהנתה מתמיכת הקיסר. בין המומחים היו הספרן, פרופ' ריכרד לפסיוס; המומחה לעברית ולמחקר כתבי-יד עתיקים, פרופ' אוגוסט דילמן; הבלשן והמומחה לתרבות מצרים, פרופ' אדולף ארמן; הבלשן ואבי הביבליוגרפיה היהודית, פרופ' מוריס שטיינשניידר; והמזרחן פרופ' אדוארד שאו. לוועדה נדרש פרק זמן של כשעה וחצי על מנת לקבוע שכתב היד הוא זיוף נועז ומתוחכם. החלטה זו פורסמה גם היא רק בתקופה מאוחרת יותר. היא התבססה על ניתוח דברת "לא תרצח", וקבעה שהרעיון של "נפש" הוא מאוחר בהרבה ואינו תואם את רוח ספר דברים אלא את תקופת בית שני.

הספר "בת ירושלים הקטנה" הוא מקור לא אכזב להבנת אווירת המחקר הקדחתנית שבה פעלו גורמים שונים בארץ ישראל באותה תקופה. המירדף הבלתי-פוסק אחר עתיקות שיוכיחו הלכהלמעשה את נכונות הטקסטים המקראיים הפך לסוג של אובססיה. מרים (או ציונה) אינה מוסרת תיאור מדוקדק של התגלגלות השערורייה שנקראה בשם אביה. היא מספרת על אנקדוטות שחוותה כילדה וכנערה בעיר הקטנה והמיוחדת הזו, שמשב רוח קוסמופוליטי נודף ממנה. חלק מהתנסויותיה היא חוותה למקוטעין, כך שמדי פעם ניכרת השתרבבות של קטע הקשור לפרשה אל תוך סיפור ההתבגרות שלה. כך הדבר כשהאב מגלה את תרמיתו הראשונה של סלים בזיוף החרסים, כשלומדת הילדה על תפקידו של קלרמון-גאנו בחשיפת הזיופים וכשהיא ואימהמקבלות את הבשורה האיומה על מות האב.

אבל מעבר לשערורייה על כל היבטיה, מדובר בספר שיותר מכל החזיר אותי אחורה, אל סדרת ספריה של לורה אינגלס, שהידוע בהם הוא "בית קטן בערבה". ירושלים הייתה אז עיר ספר קטנה, תוססת, מקום מפגש להרפתקנים, תמהונים, שואפי תהילה וכמהי אמונה. כמה סצינות בספר הן כל כך נוגעות ללב, עד כי לא נותר אלא לתהות מתי יקום בעל החזון שינסה לתרגמן אל שפת הצילום הקולנועי-טלוויזיוני. כך הדבר כאשר נוטלת אומנתה של ציונה את הקטנה לחזות בטקס המזעזע של הוצאתו להורג של שייך בדואי שהורשע ברצח (בנו של הנרצח רוכש בכסף מלא מהשלטונות את הזכות לערוף את ראש הרוצח במו ידיו); כך כאשר צופה הילדה האמיצה, חסרת אונים, בטביעתו של דוד הקטן, ידידה דק-הגזרה והביישן, בבריכת בת-שבע; כך כאשר היא מתארת את כמיהתו והערצתו של אביה אל משוררת אנגליה החולפת בבית מסחרו, משוררת הרואה באב את דמות דוד המלך ובעצמה את דמות בת-שבע רעייתו; וכך כאשר היא מספרת על עבדאללה, המוסלמי שחור-העור ומצניע הלכת העובד בביתה, מציל אותה מפני ההמון המוסלמי הזועם ומביא אותה בביטחה לביתה.

דבר אחד שבכל זאת אפשר היה להימנע ממנו הוא העריכה וההגהה הגרועים המשפיעים על הספר. בה במידה שהטקסט בצורתו הארכאית והלא-מעודכנת (מלים רבות בלועזית אינן עודבשימוש בימינו, כמו "פרייווטדוצנט", שמשמעו מרצה במוסד חינוכי גבוה)אינו מונע את היכולת לקרוא בו באופן שוטף, הרי שניתן היה בהחלא להימנע משגיאות הדפוס הרבות, הניכרות כמעט על פני כל עמוד.

לא ברור מדוע שמרו המלומדים הגרמנים בסוד את החלטתם שכתב היד מזוייף. לשפירא הם הודיעו שהמסמכים דורשים שעות רבות של מחקר, ופגרת הקיץ מחייבת את דחיית המחקר בכל מקרה. שפירא, מכל מקום, היה מאוכזב מהעיכוב. לפי גירסה אחרת, הציעו הגרמנים סכום נמוך מאוד עבור כתב-היד, מה ששיכנע את שפירא לוותר על העיסקה איתם ולפנות ללונדון.

בלונדון פנה שפירא לקרן לחקירת ארץ ישראל, שפטרוניתה הייתה לא פחות מאשר המלכה ויקטוריה בכבודה ובעצמה. ביולי 1883 סיפר שפירא לבכירי הקרן על תגליתו ועל כוונתו למכור אותה בכסף מלא: הוא נקב בסכום של מיליון לירות סטרלינג. בדומה לגרמניה, הבינו בקרן שהנושא דורש ליבון על ידי טובי המומחים. וכך התכנסו, בין השאר, מלומדים בריטיים מכובדים  כמו מנהל הקרן, וולטר באסנט; קלוד קונדר, חוקר וממפה עבר-הירדן המזרחי ומי שפירסם ספר על ההיסטוריה של עמי חת ומואב; וד"ר כריסטיאן דוד גינצבורג, נציגו הבכיר ביותר של המוזיאון הבריטי, שנחשב למומחה בטקסטים קדומים ואף ערך והוציא לאור שתי מהדורות של התנ"ך ומהדורה אחת של הברית החדשה. הוחלט כי ד"ר גינצבורג יבדוק את כתב-היד ויעביר את המלצותיו למוזיאון.

וכאן החלו המאורעות להתגלגל בקצב מהיר. ב-10 באוגוסט פירסם ה"טיימס" הלונדוני את החלק הראשון של הכתובים שפוענחו ותורגמו על ידי ד"ר גינצבורג. שלושה ימים לאחר מכן הוצגו במוזיאון הבריטי שתיים מתוך חמש עשרה יריעות העור, שהונחו בקפידה בקופסת זכוכית מיוחדת. ראש הממשלה הבריטי, ויליאם גלדסטון, היה בין המבקרים. באותו יום עצמו טען מרצה לאשורית מאוכספורד כי האפשרות שיריעות קלף ישתמרו אלפי שנים היא עלבון לאינטליגנציה המערבית. אבל דעת הקהל חשבה אחרת וההתלהבות מהממצאים הרקיעה שחקים נוכח האפשרות שכתב -היד המקורי של משנה-תורה (אחד מכינויי ספר דברים) עומד להיות נכס של האימפריה.

יומיים לאחר מכן, ב-15 באוגוסט, הגיע לצרפת החוקר הצרפתי הידוע שארל קלרמון-גאנו (Charles Clermont-Ganneau). סיבת הופעתו של קלרמון-גאנו, שפעם כבר הוכיח ששפירא מכר חרסים מזויפים שעליהם נכתבו, כביכול, טקסטים במואבית, אינה ברורה. אחה הטענות היא שהוא בא כשבידיו יפוי-כוח מטעם ממשלת צרפת להציע מחיר גבוה יותר עבור כתב-היד ולרכוש אותו עבור הלובר. טענה אחרת היא שהספרן הראשי של המוזיאון הבריטי, ד"ר א. בונד, הזמין את קלרמון-גאנו כדי לצנן את התלהבותו של גינזבורג. ויש אומרים שבא משום שמזה זמן רב חשד בשפירא, שהיה ידוע לו כממציא חרסי מואב.

עוד באותו יום הגיע קלרמון-גאנו למוזיאון הבריטי, ואיתר שם את גינצבורג ושפירא, בעודם יושבים ליד שולחן העבודה ובוחנים את כתב-היד. הוא ביקש להצטרף לבדיקה, אך גינצבורג ביקש יומיים לחשוב על כך. יומיים מאוחר יותר הודיע גינצבורג לקלרמון-גאנו ששפירא מתנגד לצירופו ולכן אין ביכולתו לשתפו באימות כתב-היד. הצרפתי נאלץ להסתכל בשתי הרצועות שהוצגו בקופסת הזכוכית, כמו כל מבקר רגיל במקום. באותו יום גם התפרסם ב"טיימס" חלקו השני של הטקסט המתורגם.

ב-18 באוגוסט העלה גם קפטן קונדר ספקות משלו, כשבמכתב ל"טיימס" ערער על האפשרות של השתמרות יריעות עור במשך אלפי שנים, ואף טען כי הוא מכיר את מערות ארץ ישראל ואת התנאים השוררים בהן. שפירא גרס, בתגובה, כי כתב-היד שבידו נמצא במערה שבמעלה צוק סלע, בכד חרס חתום בחימר שהובא מים המלח, איזור חם יבש למדי לכל הדיעות.

ואז, ב-21 באוגוסט, הטיל קלרמון-גאנו את הפצצה האמיתית. באותו יום פרסם הצרפתי מאמר ב"טיימס" , בו סיפר על סרובם של גינצבורג ושפירא לתת לו לעיין בכתב-היד המקורי. לדבריו, הצצה חטופה מאחורי גבם שלהשניים בטקסט, כמו גם בילוי של כמה שעות ליד היריעות שבקופסת הזכוכית, שכענו אותו מעל לכל ספק כי מדובר בזיוף נועז ומחוצף. הוא העריך כי התוכן אינו אלא סירוס של ספר דברים, הכתב הוא העתק של האלף-בית ממצבת מישע והקלף אינו אלא שוליים של ספר תורה ישן מאלה ששפירא סוחר בהם. הוא ציין כי יריעות הקלף גזורות בקו ישר מצד אחד של אורכן בעוד הצד השני נשאר בצורתו הטבעית. לדעתו אפשר היה אפילו להבחין בזנבות של אותיות בצד הגזור. בצלעות הצרים של היריעה אפשר להבחין, כך טען, בסימני תפירה שנפרמה. על הקלף עצמו נשארו סימוני שורות שנעשו בחריטה על ידי סופר הסת"ם שכתב את הספר (בדומה ל"שורון" בבתי ספר, אותו מניחים תלמידים מצידו התחתון של דף חלק, כדי להבטיח ששורות הטקסט בו יהיו ישרות). הזייפן חייב היה להתעלם מסימוני השורות, בשלהשטח המצומצם שנותר לו לכתיבת הטקסט. צבעו הכהה של הקלף נגרם, לדעתו, על ידי טיפול כימי. קלרמון-גאנו סיים בקביעה לעגנית לפיה יוכל תוך כמה ימים, ובמחיר נמוך בהרבה ממיליון לירות סטרלינג, לספק את ספר "ויקרא" לאוסף ההולך וגדל של המוזיאון הבריטי.

ב-22 באוגוסט עמד ה"דיילי ניוז" הלונדוני עדיין לימינו של שפירא, וצידד בגרסתו שהיריעות השתמרו בשל תנאי היובש הקיצוני ששרר במקום המיוחד בו הוחבאו. במקביל, פורסם ב"טיימס" חלקו השלישי והאחרון של תרגום כתב-היד. אבל דברי קלרמון-גאנו כבר עוררו ספק גדול באותנטיות שלו. שפירא עצמו, אגב, חשד כנראה שגינצבורג הוא שהעביר את הפרטים המפלילים לקלרמון-גאנו. במכתב ששיגר לגינצבורג, האשים אותו שפירא בכך בגלוי, אמר כי אינו חושב שיוכל להתגבר על בושה זו והודיע כי בכוונתו לעזוב את לונדון תוך יום-יומיים. ב-27 באוגוסט פירסם ה"טיימס" את הדו"ח שהגיש גינצבורג להנהלת המוזיאון הבריטי, ושמסקנתו אחת - מדובר בזיוף. גינצבורג בדק ומצא באוסף ספרי התורה של המוזיאון כמה ספרים ששוליהם רחבים כרצועות הקלף של שפירא. יתר על כן, באחד הספרים מצא שהשוליים בכמה יריעות שבתחילת "בראשית" נגזרו מהספר. ספר זה נרכש בשנת 1877 מסוכנו הירושלמי של המוזיאון, ויליאם משה שפירא.

המאמר הראשי של הטיימס באותו יום לא הותיר כמעט מקום לספקות. העורך קבע כי הזייפן התיימר ליצור מסמך קדום ביותר. הוא הציע לשפירא, שהעיד כי קנה את כתבי-היד בפרוטות (ושאילו הייתה העיסקה עם המוזיאון הבריטי יוצאת אל הפועל היה הופך לאיש עשיר מאוד), לנצל את כישוריו כדי למצוא את הזייפן התמהוני שהיה מוכן לזייף כתב-יד בצורה כה מתוחכמת באופן שהוליך שולל מלומדים ואנשי מדע, ולמכרו בפרוטות בלבד.

גינצבורג קבע כי כתב-היד זוייף על ידי יהודים ממזרח אירופה שהיגוי אותיות החך והגרון אצלם הביאם לביצוע כמה טעויות כתיב. שפירא החזיר בטענה שאילו היו בירושלים יהודים יוצאי פולין המסוגלים לבצע זיוף שכזה, הרי שהיו מציפים את השוק ומציעים לתיירים ולסוחרי העתיקות מספר גדול של כתבי-יד, ואולי אפילו את לוחות הברית עצמן. שפירא גרס שהמחיר הזעום ששילם עבור כתב-היד מעיד ששום בר-דעת לא היה טורח בזיופו. האם יתכן שמישהו זייף את כתב-היד כדי להרוס את שפירא ומכר לו במכוון משהו שהיה זיוף והוצג לו במתכוון כאותנטי?

פרסום הדו"ח של המוזיאון הבריטי העניק גושפנקא לטענתו של קלרמון-גאנו. מלומדים שנחשבו כמי שתמכו תחילה בטענות שפירא הזדרזו לפרסם כי כבר מלכתחילה פקפקו באמינות הממצאים. גינצבורג הצהיר שכבר בהצצה הראשונה חשד במהימנות כתב-היד, אלא שחובתו המדעית הייתה לבדוק אותם קודם ולא לפסלם מראש. ד"ר פליט, מנהל המחלקה לטבע במוזיאון, אמר כי השהה את פרסום חוות דעתו כל חוסר ההיגיון של השתמרות עור אורגני במשך אלפי שנים עד לפרסום הדו"ח הכללי של גינצבורג. גינצבורג גם נפגע מכך שדווקא החוקר הצרפתי  היה המגלה הראשון של התרמית, ולאחר שעות בדיקה ספורות בלבד. לאחר מכן סיפר כי מסר את פרטי הזיוף לקלרמון-גאנו עוד ב-17 לחודש, תוך שהוא מוציא מהצרפתי הבטחה שישמור על כך בסוד, עד שגינצבורג עצמו יפרסם את הדו"ח המלא, אלא שקלרמון-גאנו רימה אותו ופרסם את מסקנותיו קודם לכן. קלרמון-גאנו עצמו אמר בלעג כי הבריטים גיששו כסומים באפלה בפרשה זו וכי אילולא בא לעזרתם הייתה האימפריה הבריטית מפסידה מיליון לירות סטרלינג. גם הגרמנים לעגו לרצינות בה לקחו הבריטים את שפירא וסיפרו כי כבר לאחר ישיבה קצרה גילו שלפניהם זיוף מוחלט. אם כך הדבר, הרי שאנו שבים לשאלה מדוע לא פרסמו הגרמנים את גרסתם מייד לאחר שעלו על תרמית שפירא.

החוקר האמריקני אוסקר רבינוביץ, שתמך במסקנת הזיוף, מספר כי ב-1883 קנו האמריקנים לחמישה ספרי תורה עתיקים. ד"ר כורש אדלרהציג אותם בפילדלפיה. לאחר כמה ימי תצוגה, הבחין אדלר בכתמים ירקרקים על אחת המגילות. מתוך חשש לעובש, הזמין מומחה אמריקני לעיבוד עורות. המומחה קבע כי הירוקת נובעת מהצטברות של חומר כימי שנספג בעור. בדיקה נוספת הראתה שיריעות הקלף של ספרי תורה אלה היו חדשות ועברו תהליך כימי במטרה לשוות להן גוון עתיק. הספרים נרכשו - כפי שאולי כבר אפשר היה לנחש- מסוחר העתיקות הירושלמי ויליאם משה שפירא.

שפירא עצמו עזב את בריטניה ויצא למסע שוטטות באירופה. הוא כתב כמה מכתבים למשפחתו, אלא שלא טרח אפילו לשלוח אותם. ב-9 במרץ 1884 הגיע למלון בלומאדל הקטן שברוטרדם. ב-11 במרץ, לאחר שלא יצא מחדרו במשך זמן רב, ביקש בעל המלון ממשטרת רוטרדם לפרוץ את דלת החדר. שם מצאו השוטרים את גופתו של ויליאם משה שפירא, שהתאבד ביריית כדור אחד בראשו.

בספר "בת ירושלים הקטנה" מספרת הבת, מרים הרי (על אף שהספר הוא אוטוביוגרפי, בחרה מרים הרי לכנות את בת-דמותה בסיפור בשם ציונה) על ההלם שפקד אותם עם היוודע הבשורה על תרמית העתיקות שבה היה מעורב אביה, אותו העריצה ממש. על המשפחה נחתה מכה כלכלית קשה והאם וביתה נאלצו לעזוב את ירושלים ולעבור לגרמניה, מולדתה של האם. אחותה הגדולה של מרים, אליזבת, שהייתה כאמור מיועדת להינשא לביתו של כומר שהיה ממיודעיו של סוחר העתיקות, נודתה ממשפחתו של אותו כומר ואירוסיה לבנו בוטלו. המכה הקשה השפיעה גם על לימודיה של מרים, שהייתה תלמידה טובה למדי בירושלים אבל ירדה ברמת הישגיה בגרמניה. מאוחר יותר היגרה לצרפת ודווקא שם התערתה היטב, השתלטה על השפה, התערתה בחוגי הסופרים המקומיים (בין השאר, יצרה קשרי ידידות עם הסופר בן תקופתה, אנטול פראנס) ועשתה לעצמה שם כסופרת מחוננת וכמי שמתמחה בתיאור האווירה הססגונית של המזרח הקרוב. היא מתה בשנת 1958 בפאריס, והיא, כאמור, בת 88.

אשר לכתב-היד: הוא נמכר ב-1885 לסוחר העתיקות הבריטי ברנרד קאוריץ במחיר של 18 לירות סטרלינג ו-5 שילינג. קאוריץ הציג את כתב-היד התערוכה אנגלו-יהודית להיסטוריה שהתקיימה באולם הרויאל אלברט הול ב-1887. בקטלוג התערוכה הציע קאוריץ למכירה את כתב היד המקורי ביותר של ספר דברים, היישר מידיו של משה בן-עמרם, משנת 1500 לפני הספירה, שנתגלה על ידי המנוח ויליאם שפירא, ומכיל 15 דפים כתובים בכתב עברי קדום על רצועות עור כהות. המחיר - 25 לירות סטרלינג. מאז ועד היום אבדו עקבות כתב-היד.

סקירה נרחבת על הפרשה ניתן למצוא גם באתר Archeologic Odyssey. התייחסות נרחבה אחרת ניתן למצוע במאמרו של ניל אשר סילברמן באתר האגודה לספרות מקראית. כתבה נוספת בעניין פורסמה ביולי 2000 גם ב"ג'רוסלם ריפורט". לפני כשנתיים הוצגה תערוכה מזיופיו של שפירא בבית אנה טיכו, בו התגורר הוא עצמו באותה תקופה (לפני שהבית נקרא על שם הציירת).

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר