אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מי מפחד מעמנואל קאנט?


תאריך פרסום קודם: 
2003
עמנואל קאנט (22 באפריל 1724 - 12 בפברואר 1804)
עמנואל קאנט (22 באפריל 1724 - 12 בפברואר 1804)

-עיונים מטאפיזיים לעבר הנשגב-  

 

ביקורת השיפוט הטהור (הביקורת השלישית) מתרכזת באסטטיקה בעוד ששתי הביקורות הקודמות של עמנואל קאנט מוקדשות לתורת ההכרה ולאתיקה. הבנת הנשגב (The Sublime) על שלושת ממדיו - האפסטימולוגי, האונתולוגי והמתודולוגי - תופסת חלק נכבד מהביקורת השלישית שתעסיק אותנו לאורך מאמר זה. הניסיון להסביר את משנתו של קאנט במאמר קצר הוא, לכל הפחות יומרני ולכל היותר בלתי אפשרי. לפיכך אין בכוונתי לעשות כך. אני מאמין שעל מנת להבין את קאנט, יש לקרוא אותו, ולעשות כן יותר מפעם אחת. לעומת זאת, אני כן מתכוון להגביל מאמר זה למושג ספציפי ומוגדר בתוך המכלול הסבוך שמרכיב את הכרך של ביקורת כוח השיפוט  - הנשגב.  
הסיבה שבחרתי לעסוק דווקא בנשגב נובעת מהעובדה שמעט אנשים באמת מבינים את פשרו למרות שרובנו מרבים להשתמש בו כמונח נפוץ בפרקטיקה היומיומית. לרווחתם האינטלקטואלית של קוראי כתב העת "אימגו", החלטתי לעשות סדר בבלגאן ולהבהיר, היכן שצריך, עיוותי תפיסה ואי הבנות. קאנט, בניגוד להגל למשל, ייעד את הפילוסופיה שלו לציבור הרחב. בכוונתי להמחיש כי אותה הפילוסופיה אכן נגישה לכל מי שיחפוץ בה. 

 אפסטימולוגיה: הלא-כלום כביטוי לנשגב, נגטיביות 

על מנת להבין את הנשגב, יש להתחיל בהבנת היפה (The Beautiful). בביקורת השלישית, קאנט יוצר דיכוטומיה ברורה בין היפה לנשגב. היפה, כאובייקט מהעולם הטבעי, נחשב ליפה כל עוד הוא ממלא יעוד ברור: הוא צריך להשפיע על השיפוט שלנו, לתאום את טעמנו. לעומת זאת, הנשגב מעורר בנו תחושה שונה שלא תלויה בטעמנו האסתטי, תחושה המנוגדת לכוח השיפוט שלנו. הנשגב מהווה עבורנו קפיצה מנטלית מעבר לצורה ממשית ולהגדרה פיזית. הדמיון מותקף מכל עבריו, מעל לכוחותיו, במסך של לא-כלום שאותו קאנט מכנה נגטיביות. עבור קאנט, הנשגב מהווה אינהיביציה רגעית של חושינו המנטליים, האינטלקט מתרחב מעבר 
ליכולת הרגילה שבאה לידי ביטוי כשאנו שופטים את היפה - עונג נגטיבי על פי הגדרתו של הפילוסוף. היות שהיפה תלוי בתפיסה מנטלית והנשגב מטפס מעליה, אובייקט טבעי בפני עצמו אינו יכול להוות את הנשגב. הנשגב שייך לממלכת הבינה - למטפיזיקה ולא לפיזיקה. אולם, הבינה, על מנת לחוות את הנשגב, חייבת בסופו של דבר להכשיל את עצמה. אוקסימורון מסוג זה מונח בבסיסם של הנגטיביות והעונג הנגטיבי.  
 

אונטולוגיה: החומר בדרך לעל-חומר 

על פי מה שלמדנו עד כה, החפץ - האובייקט - אינו יכול להוות נשגב בפני עצמו. עם זאת, חפצים פיזיים משמשים כסטימולטורים לתהליך נפשי שמוביל לנשגב: העולם החומרי יוצר נתיב לעולם העל-חומר של הבינה כתהליך המתחולל בנפש האדם. במילים אחרות, אובייקטים פיזיים מעוררי השראה יסייעו לבינה להכשיל את עצמה ולחוות לפיכך את הנשגב. למשל, בואו וניקח כדוגמא את האוקיינוס. מימי האוקיינוס הרועשים בעת סערה אימתנית לא נחשבים לנשגב בפני עצמם. אולם, ההתבוננות בהם (וההשראה הנשאבת מכך) מנתבת את הנפש אל תחושת הנשגב. עבור קאנט, קיים בנו הפוטנציאל (כיצורים בעלי בינה) להתנסות ביעוד של הנשגב שאינו תלוי בעולם החומרי, אם כי מסתייע בו. 
 

מתודולוגיה 1: כשל של הבינה 

הוויתו של האדם, בחוויית הנשגב, מסגלת לעצמה יעוד נעלה (Hohere Zweckmabig-Keit). כשאנו מתבוננים בחפץ אותו אנו מכנים יפה, אנו מתנסים במחשבות של שלווה ורוגע. בניגוד לכך, תחושת הנשגב מתאפיינת בסערת רגשות (Gemuthsbewegung) .הנשגב הוא סובייקטיבי מטבעו היות שהוא תלוי בתהליכים פנימיים בנפש האדם. את אלמנט הסובייקטיביות ניתן להבין על ידי התייחסות למונח הגודל. על פי קאנט, אנו שופטים גודל ביחס למשהו אחר. ניתן להגיד על חפץ שהוא גדול רק על-ידי השוואתו למשהו קטן יותר. לעומת זאת, כשאנו מתייחסים למשהו כגדול באופן מוחלט אנו מתייחסים לגודל מעבר להשוואה כלשהי: אנו 
מבססים את השיפוט שלנו על בסיס אוניברסאלי, איקס גדול עבור כולם (היקום הוא ענק ממדים עבור כל בן-אנוש). שיפוט מסוג זה ממלא פונקציה אסתטית ולא לוגית או מתמטית. זוהי למעשה 
סטנדרטיזציה אובייקטיבית שמשקפת שיפוט רפלקטיבי לגבי גודל כמונח שהוא אינו אמפירי (למשל גודל ממוצע של חפצים) אלא א-פריורי ( למשל, חשיבותה ועצמתה של מעלה או תכונה - 'אברהם היה צדיק מוחלט'). במילים אחרות, הגדול המוחלט הוא תהליך חשיבה סובייקטיבי לאדם אך תקפותו היא אובייקטיבית - הנצח הוא אינסופי עבור כולנו.
 על פי הראייה הקאנטינית, התמודדות עם הגודל המוחלט מציינת את הרחבת הדמיון לעבר הנשגב. כאן אנו מתחילים להבין את התנאי החיוני של כשלון הבינה להשגת תחושת הנשגב. חמשת החושים אינם מסוגלים לתפוס את הגודל המוחלט משום שכאמור לא ניתן להשוותו לשום דבר אחר. המתמטיקה והלוגיקה מפסיקות להוות גורם בעל השפעה בתהליך החשיבה. לכן, הנשגב הוא מצב נפשי המתרחש כאשר הבינה מטילה על עצמה משימה שהיא אינה יכול למלא. הבינה דורשת הבנה טוטאלית של המציאות כשהדמיון, שבאמצעותו אנו מנסים להבין את הגודל המוחלט, מפליג לו לאינסוף. המתח הנוצר בין התכתיב של הבינה לשפוט את המציאות בתבניות מוגדרות וסופיות, והיכולת של הדמיון להתעלות מעבר למסגרות טוטאליות הוא הבסיס עליו מבוססת תחושת הנשגב. הקונפליקט בין הבינה לדמיון והכישלון של הבינה לעומת הדמיון מעוררים בנו סערת-רגשות שבתורה גורמת לנו לחוש כי אנו מחזיקים ביכולת על-חושית, מיסטית מטבעה. 
  

מתודולוגיה 2: התקדמות אינסופית 

כיצד ניתן להגיע לתחושת הנשגב? קאנט משתמש כדוגמא בפירמידה. אני אעדיף להשתמש בדוגמת ההר אם כי העיקרון זהה. תארו לעצמכם אדם העומד בתחתית הר גבוהה ומביט אל על. אותו אדם לא מסוגל לראות את קצה ההר אך בדמיונו הוא רואה שכבה ועוד שכבה עד האינסוף. בשלב מסוים, הבינה דורשת להכליל את כל ההר כאובייקט אחד טוטאלי אך הדמיון ממשיך לדמיין עוד ועוד שכבות. זוהי הנקודה בה הבינה נכשלת ובה נוצר הקונפליקט בינה לבין הדמיון בתוך נפש האדם. עבור קאנט - בשלב הזה אנו מתים רוחנית ונולדים בני-אדם חדשים, צנועים יותר ומוסריים יותר.
  

סיכום 1: אומנות 

אם כן, צעדים מתמשכים אל האינסוף שאנו מבצעים בדמיון מול אי יכולתה של הבינה להתמודד עם תהליך זה, מולידים את סערת הרגשות, המוות והלידה מחדש של הנשגב הקאנטיני. כיצד אנו מבססים את הקשר לאומנות? כי הרי, כפי שטענתי בראשית המאמר, הביקורת השלישית של קאנט מתעסקת באסתטיקה. אין אני מבקר אומנות והידע שלי בציור אינו משתווה לידע בפילוסופיה. עם זאת הייתי מעוניין להציע את ציורו של רמברנט: ' ירמיהו', כמקרה בוחן. אם נביט היטב בציור נוכל להבחין בגוונים שלאט לאט מתחזקים להם לעבר השחור המוחלט ככל שאנו מרחיקים את מבטנו ממרכז הציור. אותה משיכת צבע והתחזקות הדרגתית ואינסופית לעבר מסך הנגטיביות והלא כלום של הצבע השחור מזכירים לי את האדם העומד בתחתית ההר ומביט אל על לעבר הנצח הבלתי נתפס.  
    

סיכום 2: משמעות אתית 

עיון ב-Practical Critique of Reason (הביקורת השנייה של קאנט) וב-Fundamental Principles of the Metaphysics of Morals, שופך אור על ה'אני מאמין' של קאנט לגבי מהו מוסר. מוסר נתפס במונחים אפלטוניים כאידיאה המנותקת מהעולם האמפירי. כדי שפעולה תיחשב למוסרית, על מבצעה להיות משולל עכבות מכל סוג שהן. אפילו המצפון האנושי אינו חלק מהוויה מוסרית. אם עזרת לקשיש לחצות את הכביש מתוך תוקף מצפוני, תהא זאת פעולה נעלה בפני עצמה אך לא מוסרית, היות שהיא לא משוללת נטיות סובייקטיביות (המצפון הוא סובייקטיבי). מכאן נובע כי פעולה מוסרית היא תוצאה של ציות לחובה אוניברסאלית ומהווה 
התעלות מעל זמן, מקום או קונטקסט תרבותי כלשהו.
 
היכולת לחוות את הנשגב מעידה כי אנו כבני-אדם מסוגלים לחשיבה המתנשאת מעל עולם היום-יום, מעל מכלול החוויות האימפריות - במונחים אפלטוניים, מעל עולם ה-Doxa לעבר טוהר ה- Episteme ובמונחים קאנטינים: מעל הפיזיקה לעבר המטפיזיקה. במילים אחרות, התנסות הנשגב מוכיחה כי האדם מעגן בתוכו יכולת חושית ועל-חושית. מסקנה זו חיונית מאד להשקפה המוסרית של קאנט - הודות ליכולתנו העל חושית, חשיבה מוסרית נהפכת לאפשרית או פרקטית. ממלכת המוסר שייכת לעולם העל-חושי שמנותק מהיום-יום. בהעדר הכלים להתעלות מעל העולם החושי, המתמטי והלוגי לעבר הנשגב, המוסר האנושי אינו יותר מ'כימרה' הניזונה מדעות ונטיות לב הפכפכות ולא מהאמת הנצחית.
 

תגובות

תודה רבה.

תודה רבה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קג'טי נגהי