אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרהורים על מוסיקה מזרחית


תאריך פרסום קודם: 
2004

מדוע המוסיקה המזרחית אינה יוצרת מוסיקת מחאה? מדוע המוסיקה המזרחית מתרכזת אך ורק בנושא האהבה על גווניו השונים? מדוע המוסיקה המזרחית נשארת אילמת אל מול המצב החברתי-כלכלי-פוליטי בישראל? מדוע המוסיקאים, הכותבים, האמרגנים והקהל אינם דורשים תשובה מהמוסיקה הנוצרת ונצרכת בעשורים האחרונים? ברשותי שאלות רבות שעדיין לא מצאתי להן תשובות. איני יודע אם אוכל למצוא תשובות ואיני מצפה למצוא אותן, משום שאיני חוקר מודרני. אני מגדיר את עצמי במודע כחוקר פוסט-מודרני.

במאמר דעה זה אנסה לבדוק מספר הסברים לתופעת השתיקה של המוסיקה המזרחית אל מול המצב החברתי-כלכלי פוליטי המתדרדר של הציבור המזרחי הישראלי בפרט ושל המדינה בכלל.

ראשית אציין שאיני בן בית בתחום המוסיקה המזרחית, אם כי קראתי מספר מחקרים שעסקו בהיווצרותה ובייצוגה מול המוסיקה הישראלית-אשכנזית, המכונה גם הפזמונאות הישראלית. המחקר המקיף ביותר שנעשה עד כה בנושא, לדעתי, הוא מחקרו של אבי אקושטי, "הפיזמונאות המזרחית במדינת ישראל: 1970-1995, חיבור שהוגש כעבודת גמר לקראת התואר "מוסמך למדעי הרוח" (M.A) באוניברסיטת תל אביב, בהדרכת פרופ' זיוה בן-פורת, באוקטובר 1995 (ניתן למצוא אותו בספריות האוניברסיטאות השונות). חשוב לציין כי ישנם חוקרים נוספים שחקרו את נושא המוסיקה בישראל כגון ד"ר מוטי רגב מאוניברסיטת תל אביב וד"ר סבירסקי, שגם התייחס לשאלת הדיכוי המוסיקלי בספרו: "לא נחשלים אלא מנוחשלים – מזרחים ואשכנזים בישראל: ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות", בהוצאת מחברות למחקר ולביקורת, 1981, אמנון שילוח ואריק כהן, "דינאמיקת השינוי של התפתחות מערכות בתרבות: הפיזמון כמקרה מבחן", כתב העת "פעמים" מס' 12, 1982, ו-רקפת שפי, מיסוד וקאנוניות בדינמיקה של התפתחות מערכות בתרבות: הפזמון כמקרה מבחן, עבודת גמר לקראת התואר "מוסמך למדעי הרוח", ת"א, 1985, ואחרים/ות. 

בראש ובראשונה חובה לציין כי ישנם בנמצא המוני מוסיקאים מזרחים שייצרו מוסיקה פוליטית, וביניהם אהוד בנאי, יהודה פוליקר, אלי לוזון, מיכה שטרית, קורין אלאל, גלי עטרי, אתי אנקרי, או אומני היפ-הופ מזרחי כגון להקת חיילי הנקמה, סאב-לימינאל והצל, ואחרים. איני מתעלם מהשפעתם, אך אני סבור כי עקרונית, האומנים המרכזיים במוסיקה המזרחית, הנבדלת בכל תחום אפשרי מן הפיזמונאות הישראלית, אינה מייצגת פוליטית, חברתית או כלכלית את המצב הקיים ואת קולם של הציבור המזרחי בישראל, הצרכנים העיקריים של המוסיקה הזו. כותב על כך אבי אקושטי במחקרו: 

אנשים משויכים לקטגוריה- הפיזמונאות המיזרחית- בהתאם לדפוס העשייה המוסיקלית שלהם, או בניסוח אחר, הלקוח ממחקרו של רגב (מוטי רגב, בואו של הרוק: משמעות, התמודדות ומבנה בשדה המוסיקה הפופולארית בישראל, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור בפילוסופיה", ת"א 1990,עמוד 216) "בשל ההקשר התרבותי-כלכלי בו מתקיימת עשייה זאת". דפוסי הפעילות והחוקיות של "השוק המזרחי" המנוגדים לדפוסי הפעילות והחוקים של "השוק הישראלי" הם היוצרים את ההבחנה בין מי שמוגדר כמבצע מזרחי לבין מי שמוגדר כמבצע ישראלי. בתמצית אפשר לומר כאן שבניסוח, דפוסי הפעילות והחוקיות של "השוק המזרחי" הכוונה היא בין היתר לחברות התקליטים, דרכי ההפצה ומנגוני השיווק, מקומות ההופעה ואופי ההופעה וכדומה.

המחשבה הראשונה שעולה בראשי לשתיקה של המוזיקה המזרחית אל מול המצב הפוליטי-חברתי-כלכלי גלותי של המזרחים בישראל היא כלכלית (כפי שאמר לי פעם אלי לוזון בשיחה שניהלנו). ברגע שהזמרים או הזמרות יהיו שופר פוליטי הם ימכרו פחות. אך הצורך למצוא דעות פוליטיות ולהשוות ערכים, להעניק משמעות לחיים באתנוקרטיה הישראלית, הוא צורך משמעותי. גם הניסיון לתמצת את החיים למובן כלכלי, בייחוד בישראל, הוא קשה, למרות ההתאמה בין הריבוד המעמדי והאתני.

אם כך, אולי מדובר בבקשה להתבצר בהבדל תרבותי מהפיזמונאות הישראלית, שניסתה לברוא לעצמה עבר עתיק, ציוני, המוחק את הגלותיות, את המרחב המזרחי התיכוני, וליצור עתיד של ציוני חדש. אולי משום כך החלו המזרחים בישראל ליצור מוסיקה שאינה פוליטית, אם אפשר לומר כך, בהכללה סוציולוגית. אם כך, עלינו לבחון את תקופת הגעתם של המזרחים לישראל, לבדוק כיצד התעצבה המוזיקה בשנים אלו, וזאת על מנת להבין מדוע היא המשיכה להעתיק ולשעתק את עצמה באופן שכזה עד עצם היום הזה. שהרי ניתן למצוא קו מחבר בין המוסיקה של זוהר ארגוב למוסיקה של חיילי הנקמה ושל נתי לוי. אותם רבעי טונים, אותם סלסולים, אותן שאלות, רק השפה ומופעי הייצוג שלה השתנו. 

אם נבחן את שנות החמישים, שנות הגעת המזרחים לישראל, נוכל להבחין בדיכוי הכבד שהוחל עליהם על ידי האשכנזים בישראל. דיכוי שהיה פוליטי ואופיין בקניית המנהיגות המקומית ובהיעדר המנהיגות המזרחית, שגלתה ברובה לאירופה ממדינות ערב. הדיכוי אופיין גם בשוק העבודה, שם אולצו המזרחים לעבוד בעבודות שחורות ולא תוגמלו עקב קידום המשק הישראלי, קידום שהתאפשר בשל עבודתם השחורה. הדיכוי אופיין גם בהעברת המזרחים ליישובים פריפריאליים מסביב, לקיבוצים ובצמוד לגבול החדש, שנמתח על אדמות פלסטיניות שנלקחו אחרי הנכבה. באופן חברתי תויגו המזרחים בישראל כקבוצה אחת, למרות שהיו בינם בני קבוצות מגוונות ושונות. המוסיקה שלהם תויגה בשמות כמו מוסיקת קסטות, למרות שהייתה פופולארית ועשירה, ואף קשורה הרבה יותר למרחב המזרח-תיכוני המקומי והאזורי. גם בתחומים אחרים כגון תחום החינוך, יחס המשטרה ועוד, חלו מנגנוני דיכוי שונים. לסיכום הפיסקה אומר כי ניתן להבין שבשנות החמישים הופעל דיכוי כבד על המזרחים ועל המוסיקה אותה ייצרו במרחב התרבות הישראלי. המוסיקה שלהם התבצרה בשווקים השונים ברחבי הארץ וניסתה ליצור מקום מפלט מן הדיכוי, מקלט תרבותי, במילים של אהבה, כלומר במרחב האישי של המזרחים, שהיה המרחב היחיד שנותר להם. מקום המפלט אופיין גם בצורך כלכלי, כי במוזיקה המזרחית היה טמון כסף רב וצורה של ניידות שלא הייתה קיימת בחברה, כך שהמוזיקה, בצורתה הייחודית, ייצרה מקומות עבודה מרובים לציבור המזרחי. מן הצד הפוליטי, קניית המנהיגות המקומית וחסרון המנהיגות המזרחית, כמו גם המקומות ה"תפורים" שייצרה המנהיגות הציונית-אשכנזית למזרחים, הותירו את אלה חסרי קול, והשתיקה נותרה עד היום כמעין סמל לשתיקה וגם, לצערי, לצורה של התאשכנזות אל מול המוסיקה הישראלית, שלא אפשרה אופן יצירה אחר במרכז היצירה בישראל. כלומר, מן הצד האחד, המשיכו המוסיקאים המזרחים לייצר את המוסיקה באותן מסילות בהן הם נעו בעבר, ומן הצד השני חייב אותם שוק המוסיקה הישראלי להתאים אליו, או שלא להיות מושמעים בתחנות כגון גלי צה"ל ואחרות. כותב על הדיכוי התרבותי אבי אקושטי במחקרו : 

כפעילים במערכת הממוקמת בשולי העשייה המוסיקלית במדינה ישראל ובמערכת שיוקרתה נמוכה, בחרו אנשים המשויכים לפיזמונאות המזרחית אסטרגיות שונות כדי לשנות את מעמדם. האסטרטגיה המרכזית היא אימוץ מאפייניה של המערכת בעלת היוקרה – הפיזמונאות הישראלית, כדי להפוך לחלק אימננטי מאותה מערכת. המאפיינים הבולטים של אימוץ זה הם:
 

א.      ביצוע שירי ארץ ישראל בדרך של "גירסאות כיסוי" מתוך הכרה שהפיזמונים המזרחיים מוערכים פחות מפיזמונים ישראליים.

ב.      הזמנת שירים מפיזמונאים "יישראליים" היות והם בעלי יוקרה ומוערכים יותר מהפיזמונאים המזרחיים.

ג.       מעבר ליצירה מקורית, שהיא תחום פעילות בעל יוקרה רבה במערכת הישראלית.

ד.      הפיזמונאים המרכזיים בפיזמונאות המזרחית מאמצים בכתיבתם את המודלים המרכזיים של הפיזמונאות הישראלית (בשפה ובתמות).

ה.     יצירת הבחנה בין מרכז לשוליים בתוך הפיזמונאות המזרחית, שתבסס על מאפייני הפיזמונאות הישראלית: יצירה מקורית, שירה בשפה העברית, הקפדה על איכות המוצר, ושיכלול דפוסי הפעילות. 
 

לסיכום - איני בטוח אם הצלחתי לענות על השאלות אותן שאלתי בתחילת מאמר דעה זה, שהרי היום אנו חיים בתקופה אחרת, ואולי מוסיקת ההיפ-הופ המזרחי מציינת שינוי מסוים בייצור המוסיקה.

שהרי ההיפ-הופ המזרחי נשען על התודעה השחורה, המאופיינת במאבק לשוויון זכויות בארה"ב. לצערי הזהות המזרחית קיימת, אך אין לה קול מודע הניכר בטקסטים המזרחיים, וראוי כי בעיה זו תמשיך ותנקר בראש החוקרים והמאזינים המבקשים להם מרחב רב-תרבותי פלסטיני, מזרחי ואשכנזי באיחוד פלסטיני-ישראלי אחד! 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מתיתיהו (מתי) שמואלוף