אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חינוך למיליטריזם בכתה א'.


תאריך פרסום קודם: 
2004

לפני כשבועיים הביא הבן הקטן שלי מכתב מבית ספר, שמבקש מהילדים להכין חבילות לחיילים האמריקאים שהגיעו לארץ. להזכירכן/ם – אלו שיש להם מגורים, מטבחים וסידורי שהייה משלהם ולא מהגרועים דווקא. אלו שכנראה אינם עומדים בתור לארוחה בבית התמחוי במערב רח' אחוזה ברעננה עירי.

לפני שבוע הגיע מכתב דומה עם בקשה להכין משלוח מנות לפורים לחיילי צה"ל. צה"ל, שזורק 20% מהמזון שלו לפח ושיש בו חיילים שצריכים מצרכי יסוד לפני אזני המן וסוכרייה על מקל.  

יש בי מן טריגר חברתי כזה, מול ניירות מקוממים שכאלו, שלוקח זמן מהרגע שלוחצים עליו עד שברור לי מה קרה כאן. אז לקח לי זמן ועכשיו ממש ברור לי. ואל תחשבו שחסכתי את דעתי מהמנהלת ומהילד הפרטי שלי, כמובן.... 

ראשית, חינוך לאזרחות ולחיי קהילה הוא טוב בעיני. בבית הספר מכרו ב- 10 שקלים משלוחי מנות שתמורתם לשימוש ארגון "לתת", לטובת ילדים שחסר להם. שלחתי עם הילד 20 ₪. בסופרפארם, בסופר, בכל מקום שיש אפשרות לתת בו תרומת מצרכים לחג זה או אחר – לא רק שנותנת, אלא שחשוב לי לפחות כמו למערכת החינוך שהנתינה גם תֵראה ע"י הילד, כדוגמה אישית למצופה ממנו כחבר בקהילתו, כשיהפוך לבגיר.  אבל לחיילים אמריקאים ???לחיילי צה"ל ??? לצבא כלשהו ???כשכאן לידינו יש אזרחים, ילדים, שאין להם ???  

קו ישר עובר בין המראה הסוריאליסטי שלנו כילדות, הסורגות כובעי גרב טפשיים לחיילי צה"ל בתעלה במלחמת יום כיפור, לילד שלי שהתבקש להביא משלוח מנות. קו הרצף הזה הוא טפטוף הדרגתי של מסר מעצים לדמות החייל האמיץ, שיוצר באופן הדרגתי בילדים רצון להיות כמוהו. הילד רוצה להיות סופרמן, זורו, אסטרונאוט וחייל. כי מי שמביט בחייל מלמטה למעלה וזובח לו משלוחי מנות – רוצה עם הזמן להיות החייל שמייצג אלוהים קטן ומקבל את אותו זבח.  

המכונה המשומנת עד גועל הזאת של האגודה למען החייל, שחתומה עם המנהלות על המכתב, היא היא הכלי לאידיאליזציה של החייל ולגידול סוכנים קטנים של השיטה המיליטריסטית. אם זה לא חינוך למיליטריזם, אני צנצנת.  

אין ב"מחווה" שהתבקשו הילדים לעשות שום הסבר על חיילים שאין להם אוכל (ולצערי יש כאלו), יש את כל ההסברים על "לשמח את החיילים". אני לא משלמת מיסים, כדי לשמח את החיילים ? לא ניתן לקנות פחות אוכל, לזרוק פחות אוכל ולשמח את החיילים בחסכון שיווצר ? אני מעדיפה להסב את תשומת לבנו – אני, הילד שלי ומי שרק אפשר, לכך שמדובר במניפולציה צינית, שאני לתומי חשבתי שהסתיימה איפהשהו לאחר משלוח כובעי הגרב.  

זה המקום להביא את דבריו של עופר ברוור, שסיפר השבוע לבילי מוסקונה לרמן ב"סגנון" של מעריב:

"בלבנון הבנתי שההרואיקה של המלחמה זו אשלייה אחת גדולה".  

וכאן, במרכז הארץ, מאכילים ילדים בני שש באשלייה כמו שעשו לנו כל השנים. את המחיר הם ישלמו כמו שאנחנו שילמנו. למה ?

 המנהלת, לא הבינה את זה. כנראה עוד לא התבגרנו די צרכינו כעם וכאינדבידואלים, כדי להבין שאין חייל גיבור ואין מנצחים במלחמה. ושאין אמת במיתוסים ואנחנו עושים שקר לילדינו כשאנחנו מטפחים אותם – על חשבון חייהם הרכים, על חשבון איכות חייהם, על חשבון – אולי – תוחלת חייהם.  

בייאוש גדול הבנתי שלא נותר לי אלא להסביר לבני את מה שהיה אמור להיות ברור לו בתוך מערכת חינוך (אידיאלית ?) שמחשיבה את ערך האדם ונשמתו – להסביר שהנשמה צודקת והמורות טועות. שעור נפלא בדה-אידיאליזציה של המורות, של החיילים, של הגיבורים ושל המלחמה.  

מייד אחרי כן הלכנו לבדוק מי באמת זקוקים כאן בעיר לתמיכתנו, כאזרחים וכחבריהם בקהילה. 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חנה בית הלחמי