דף הבית - מאמרים אחרונים    פורומים    רשימת כותבים   אודות אימגו   תרבות

אגדת מילאן, הגירסה המעודכנת

אורי קציר

 תיכון מילאן, שבו למדו 161 תלמידים בלבד, לקח את אליפות התיכונים של אינדיאנה באלף תשע מאות חמישים ומשהו. הוליווד לא יכולה להסתפק בדרמה הזו - והפכה אותה למלודרמה

 מקרה אלף: כשפנתה ג'יי.קיי רולינג למלאכת איתורו של במאי קולנוע שיעביר את עלילות הארי פוטר מן הספרים אל המסך הגדול, היא הציבה כמה קריטריונים. אחד מהם היה מחוייבות טוטאלית של המועמד שלא לשנות פרט וחצי פרט מהטקסט של ספריה ולהעביר את הסיפור אל המסך "אס איז", בלי תיקונים ובלי שיפצורים. מה שהיה בספר הוא שיהיה גם בסרט. נקודה.

מקרה בית: לפני ימים אחדים הוקרנה באחד מערוצי הטלוויזיה דרמת הספורט "ימים של תהילה". הסרט, ששמו ההירואי הוא תרגום-לא-תרגום של המונח Hoosiers, שהוא כינוי עממי מקובל לבני אינדיאנה, מספר את עלילותיה של קבוצת כדורסל של תיכון מעיירה קטנה בשם היקורי, שכל כולו מונה 161 תלמידים. קבוצה זו, המורכבת מתלמידים קשי-יום עם לא מעט בעיות אישיות, מצליחה להגיע עד לגמר הנשגב של אליפות בתי הספר התיכוניים במדינה. בגמר היא מתמודדת מול קבוצה המייצגת את תיכון סאות' בנד, בית ספר גדול ובעל מסורת ספורטיבית מפוארת המונה 2800 תלמידים, וכמובן מביסה אותו. ג'ין הקמן משחק היטב את המאמן החדש, המבוגר-למדי והמקורי-בגישתו של הקבוצה; דניס הופר (שהיה מועמד לאוסקר על תפקיד המשנה הטוב ביותר) מגלם את אביו השתיין של אחד השחקנים, שהקמן מנסה לשקמו באמצעות מינויו כעוזר המאמן; וברברה הרשי מגלמת את המורה הצעירה המשמשת כמעין אפוטרופסית של אחד השחקנים המצטיינים שם.

"ימים של תהילה" מתבסס על סיפור אמיתי, שעליו נעשו אילתורים מסוימים. הסיפור הוא סיפורה של קבוצת הכדורסל של תיכון מילאן, שזכתה באליפות אינדיאנה לתיכונים בכדורסל באמצע שנות החמישים. אני מביא כאן את המקרה הזה מול מקרהו של הארי פוטר כדי להמחיש עד כמה הוא מייצג את הקצה האחר של סקאלת השינויים שעושים בסיפור המקור כשמעבירים אותו לסרט. חלק מהשינויים הם שינויים הוליוודיים קלאסיים, כמו דרמטיזציה של מי שמצטייר כאנדרדוג והכנסת אלמנט רומנטי למסגרת העלילתית. ובכל זאת, ישנם שינויים שלא ממש ברור למה היה צורך בביצועם.

·         בסרט: הקבוצה הזוכה באליפות היא תיכון היקורי. במציאות: הקבוצה שזכתה באליפות היא תיכון מילאן. אין שום עיירה באינדיאנה הקרויה היקורי.

·          בסרט: היקורי זכתה בתואר בשנת 1952. במציאות: מילאן זכתה בתואר בשנת 1954.

·          בסרט: מאמן הקבוצה הולך לעולמו. כוכב הקבוצה, ג'ימי, אינו מסוגל לעכל את האובדן ומודיע שלא ישחק תחת שום מאמן אחר. במציאות: המאמן הקודם, הרמן "המחרחר" גרינסטד, שכוכב הקבוצה (האמיתי) בובי פלאמפ (שעליה מתבססת דמותו של ג'ימי בסרט) אמר עליו שהיה "הפופולרי ביותר בהיסטוריה של תיכון מילאן" פוטר מתפקידו. העילה: "המחרחר" הזמין מדים חדשים לקבוצה, בניגוד לעמדת מנהל בית הספר.

·           בסרט: המאמן, נורמן דייל (ג'ין הקמן, כאמור) הוא גבר בגיל העמידה, שעברו לוטה בערפל. בהמשך מסופר עליו שהושעה מתפקידו כמאמן כדורסל במכללה החוף המזרחי, לאחר שחבט באחד מכוכבי הקבוצה. במציאות: המאמן, מארווין ווד, היה בו 26 כשהוביל את תיכון מילאן אל התואר הנכסף. לא זו בלבד, אלא שהייתה זו שנתו השנייה של ווד בתפקיד. מארווין ווד מאמן מיתולוגי. הביא את תיכון מילאן לחצי הגמר גם בשנה שקדמה לזכייה באליפות

·         בסרט: המאמן נורמן דייל הוא בעל גישה עצמאית ומקורית, כזו שמצליחה להרחיק ממנו כמעט כל אחד בעיירה הקטנה. מגיעים הדברים לידי כך, שבהתכנסות ציבורית מצביעים המשתתפים על השאלה אם לפטרו מתפקידו אם לאו. במציאות: מארווין ווד אכן נתקל בקשיים לא מעטים, משום שהחליף את "המחרחר" הפופולרי והכניס שינויים הן במשחק ההגנה והן במשחק ההתקפה של הקבוצה. אבל בעונה בה זכתה מילאן בתואר האליפות הוא היה כבר בשיא הפופולריות שלו בעיירה.

·          בסרט: עוזר המאמן, המכונה "הצלף" (דניס הופר, כמו שאמרנו), הוא שיכור העיירה - וגם אביו של אחד משחקני הקבוצה. במציאות: למארווין ווד לא היה שום עוזר. לא שיכור ולא פיכח.

·         בסרט: המאמן דייל הוא אדם גלוי-לב, לעתים אף תוקפני. במציאות: המאמן ווד היה אדם רך ונוח לבריות.

·         בסרט: היקורי היא הסינדרלה האולטימטיבית, קבוצה אנדרדוגית שבאה משומקום. במציאות: תיכון מילאן היגע לחצי-הגמר של אליפות התיכוניים באינדיאנה כבר בשנה שקדמה לעונת האליפות. רוב שחקני המפתח של הקבוצה שבו ושיחקו בה גם בעונת האליפות. הרקורד של הקבוצה עד הגעתה לגמר היה תשעה-עשר נצחונות מול שני הפסדים. לא בדיוק קבוצה אנונימית ובלתי-מוכרת.

·         בסרט: המאמן נורמן דייל מנהל רומן על אש קטנה עם המורה מיירה פלינר (ברברה הרשי). במציאות: המאמן מארווין ווד היה נשוי פלוס שני ילדים. ולא, לא היה לו רומן עם שום מורה. 

·          בסרט: המאמן דייל עוסק באימון בלבד. הוא לובש חליפה ועניבה. במציאות: המאמן ווד לבש בגדי אימון פשוטים ואף נהג להצטרף אל התרגילים שביצעו שחקני הקבוצה.

·          בסרט: ג'ימי צ'יטווד, כוכב הקבוצה, אינו משחק כמעט חצי עונה. הסיבה: אבלו העמוק על מות המאמן הקודם, שאליו היה קשור במיוחד. במציאות: הכוכב האמיתי, בובי פלאמפ, שיחק כל העונה.

 בובי פלאמפ (בתמונה), אגדת כדורסל. הסל האחרון שלו הוכתר באינדיאנה בתואר "הזריקה שנשמעה בכל המדינה".

·           בסרט: מספר תלמידי תיכון מילאן, 161, הוא כה קטן, עד שלא ניתן להרכיב מהם קבוצה שיש בה יותר משישה שחקנים. במציאות: מספר תלמידי תיכון מילאן הוא אמנם 161, אבל 58 מתוך 73 הבנים שלמדו בו נבחנו לסגל הקבוצה. ועוד משהו: ההרכב של אותה עונה כלל עשרה שחקנים, ולא שישה.

·          בסרט: מנהל הקבוצה (כלומר, זה שאחראי על הכנת הציוד למשחקים וכדומה), "אולי", עולה מהספסל במשחק חצי-הגמר וקולע שתי זריקות עונשין שהופכות את המשחק על פיו ומביאות ניצחון להיקורי. במציאות: מנהלה של מילאן, אוליבר ג'ונס, נשאר כל אותה עונה על הקווים ולא קלע שום סל, לא רגיל ולא הירואי.

·          בסרט: הבמאי לא הצליח להביא מספיק צופים על מנת למלא את אולם אוניברסיטת באטלר, שם צולמה סצינת הגמר. למעשה, אנשי ההפקה יצאו לצוד כמעט כל עובר אורח כדי לפתותו לשבת ביציע ולתפקד כקהל האוהדים הדוחף את השחקנים המתרוצצים על המגרש. במציאות: המגרש היה מפוצץ באוהדי כדורסל. עד כדי כך היה רב הביקוש, שמחירי הכרטיסים זינקו לחמישים דולר האחד. בשנות החמישים זה היה הרבה מאוד כסף.

·           בסרט: 18 שניות לסיום משחק הגמר. הכדור אצל היקורי. המאמן הקשוח דייל נוטל פסק זמן. הוא מורה לכוכב הקבוצה, ג'ימי צ'יטווד, להסב אליו את תשומת ליבם של שחקני הקבוצה היריבה, תיכון סאות' בנד, שעה שהכדור יועבר אל שחקן אחר, שיקלע את סל הניצחון. השחקן שעליו מוטל התפקיד הגורלי מהסס, וג'ימי נוטל על עצמו את המשימה ומצהיר בביטחון: "אני אעשה את זה". במציאות: המאמן ווד הורה לפלאמפ לקחת את הזריקה האחרונה. לו, ולא לשום שחקן אחר. פלאמפ עצמו העיד מאוחר יותר שמעולם לא אמר את המשפט "אני אעשה את זה".

·          בסרט: היקורי מנצחת בגמר מותח ומסעיר בתוצאה 42-40. במציאות: מילאן ניצחה במשחק בתוצאה 32-30. במהלך הרבע האחרון, כשמילאן הובילה בתוצאה 28-26, הורה ווד לשחקניו למשוך זמן. פלאמפ הממושמע החזיק בכדור פרק זמן מדהים של ארבע דקות ושלוש עשרה שניות, לפני שהואיל בטובו לזרוק לסל (ולהחטיא). פלאמפ היה גם זה שהחזיק בכדור כשהשעון תיקתק מדקה ושמונה עשרה שניות לסיום ועד שמונה עשרה שניות לסיום בלבד, וכך הקטין עד כמעט למינימום את פרק הזמן שעמד לרשות סאות' בנד כדי להשוות.

קבוצת מילאן 1954 האגדית

עכשיו, אחרי שלמדנו את כל אלה, נוכל לתאר לעצמנו עד כמה האטרקטיביות של מילאן המקורית פחותה מזו של היקורי ההוליוודית. מאמן צעיר, נשוי, רך-דיבור (כלומר, לא כריזמטי), אחד שמסתדר כמעט עם כולם, שהכוכב הגדול שלו הוא ביישן ולא-קפריזי, בלי עוזר מאמן אלכוהוליסט, שבעבודה קשה הצליחה לטפס אל צמרת הכדורסל התיכוניסטי באינדיאנה עוד שנה קודם לכן. אולי גם הסיפור המקורי עשוי מהחומר שממנו עושים חלומות, אבל כנראה שיש בו בכל זאת כמה מאפיינים בנאליים שמישהו בהוליווד היה חייב לשרש.

(מה שמזכיר במשהו את סיפורו של הכדורסלן דורון שפר. לאחר שהפך לכוכב במכללת קונטיקט, נכתבו תלי-תלים של פרשנויות על המקור ליכולתו של כדורסלן שבא, אאוט אוף דה בלו, מארץ שאינה מצטיינת בספורט דווקא. אחד הדברים שיוחסו לו היה שירותו הצבאי, אלמנט שאינו שכיח בקריירה של כוכב מכללות ממוצע. מאחר והכתבים המקומיים לא יכלו לספק כל הסבר אחר לקור-הרוח שלו וליכולתו לקבל החלטות נכונות במצבי לחץ ובמגבלות זמן, הם הזכירו את שפר כמי שארב למסתננים, הסתער על מחבלים, כבש יעדים ושיחרר חטופים. בקיצור, מעין גירסה משולבת של ג'ון רמבו ודרק פיט. גם כאן, ההסבר של שחקן שצמח בנסיבות "רגילות" לא יכול היה לתת רקע מספיק ליכולת המשכנעת. הפתרון: "לעטוף" את העובדות במעטה של דימויים, שקשה מאוד להפריד בין מבוססי-העובדות שבהם לבין המומצאים). 

במילאן עצמה, אגב, האגדה חיה ונושמת גם כיום. עד כמה שינה המשחק ההיסטורי ההוא את חייה של העיירה הקטנה (שמונה, אגב, 1,816 תושבים - פחות ממספר תלמידי תיכון סאות' בנד שעליו גברה נבחרת הכדורסל של תיכון מילאן באותו גמר היסטורי), אפשר ללמוד מביקור חטוף בה או מצריכת מתי מעט מן החומר שפורסם על האירוע ההוא בחמישים השנים האחרונות. מכל מקום, גם הצצה באתר שמציין את החגיגות ההולכות ומתקרבות לציון 150 שנה להיווסדה, לא מותירה מקום לספק באשר לאירוע המרכזי בתולדותיה.

מאמרים נוספים מאת אורי קציר:

מזל טוב, הארי פוטר

דוקטור טראנס

מילכוד ארבעים

אולימפיאדת המזרח התיכון

הביטול של דרום קרוליינה

דדווד: זהב בגבעות השחורות

תקרית לילית במחנה עתלית

הפיתון הצוחק

קלינט איסטווד: ברונקו בירד

שובו של הבאפלו

פרקים בהיסטוריה מורבידית

קינגס רואו

בלי סלים דאסטי

מושבה לא נושבה

בת מונטסומה: בלדה להתנגשות בין תרבויות

המכשפה מאגם הקיכלים

השנים השחורות של קוני פרנסיס

המקרה המדהים של סטלה וולש

ז'ן זורס: "להחדיר למוחו את מנת העופרת הדרושה"

המעשה הנואש של לואיס גרינפילד

הגיבורים שלי נעלמים

פואטיקה של מסכנות

"ראוי שתבדחו אותי בקומדיה..."

פרוייקט השמות ב'

משוק עבדים לתפילת ערבית

האלוף הנשכח

הצהרת מאריי

מתנחלים באי האהבה

מי את חיה זיידנברג

האיש שלא היה

חסמבה אמריקנית, תוצרת ישראל

פיראטים של מאלטה הקטנה

טבח יפו

הקונסול יצא מדעתו

ראשו של מלחין

דרכים שנפרדו

גאספאר

פרוייקט השמות

סנסציית מואב

אליטיזם כמודל

ברדלס בכרמל

חופשי, לא מתבודד

מיסוד עכשיו

מגלים את אמריקה