אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אוננות על פי זיגמונד פרויד


אוננות, אוננות, אוננות, אותם החטאים הקטנים שלנו ברגעים האינטימיים – האם צריך לדבר על אוננות? האם מותר? צריך אולי לא, אבל בהחלט מותר, מותר כל עוד העיסוק בנושא המביך הזה הוא אקדמי גרידא. אבל, האם אפשר להפוך דיון על אוננות לדיון אקדמי משכיל? מה כבר אפשר לכתוב על אוננות? בואו ונראה מה היה לד"ר זיגמונד פרויד להעיר ולהאיר בנדון, בכרך 12 מתוך 24 כרכיו בחיבור קצר מ-1912 שנקרא 'תרומה לדיון על אוננות' Contribution to a Discussion on Masturbation .  

בטרם נרד לעובי הקורה, מעט היסטוריוגרפיה. דיון רשמי על האוננות נערך בקרב האגודה לפסיכו-אנליזה של וינה במהלך ערבי נובמבר של 1911, שהיוו את הרקע לחיבור הנוכחי של 1912. עם זאת, אין זו הפעם הראשונה בה עוסק פרויד בנושא. כבר בכרך 7, המכיל שלושה חיבורים על מיניות, עוסק פרויד בתופעת האוננות בגיל צעיר. בכרך 10 מ 1909 הוא מזכיר את האוננות ומקשר אותה למקרים של היסטריה ופחד סירוס. 'תרומה לדיון על אוננות', מ- 1912, הוא סיכום דבריו של פרויד בכנס מנובמבר בשנה שקדמה. אציג את דבריו כמאמר, כשאני מסכם את הרעיונות המרכזיים המעסיקים את הפסיכו-אנליסט בסוגיה הנלמדת. כמו כן, ארשה לעצמי לגזור חומר נוסף מעבודות אחרות של פרויד המופיעות בכרכים שונים. בכל פעם שאעשה זאת אטרח לציין את המקור.  

פרויד פותח את דבריו בהצגת הנקודות אודותיהן קיימת תמימות דעים בקרב המומחים באי הכנס: 

א)    אקט האוננות מלווה בפנטזיות שונות

ב)    אוננות טומנת בחובה רגשי אשם

ג)    אין בנמצא יכולת לקביעת סטנדרטים איכותיים להערכת הנזק שנגרם מאוננות

המאונן הגדול דאלי

'המאונן הגדול מאת סלבדור דאלי 1929

 פרויד מציג גם את הנקודות השנויות במחלוקת: 

א)  מידת ההשפעה הגופנית באוננות

ב)  מידת הנזק באוננות

ג)  מקור תחושת האשמה המלווה את האוננות (תחושת חוסר סיפוק כללית, תנאים חברתיים או מצב רוחו של המאונן בעת ביצוע האקט)

ד)  שכיחותה של תופעת האוננות בקרב ילדים

ה) הקשר בין אוננות לנוירוזה - (neurosis)

לאחר העלאת הנקודות הללו, מתפנה פרויד בצניעות להציג את תרומתו. הוא מחלק את תופעת האוננות לשלושה, בהתאם לגיל הסובייקט. הגיל הראשון הוא גיל הילדות המוקדמת, בו האוננות היא אקט של סיפוק עצמי ארוטי. השלב הבא מגיע בילדות המאוחרת יותר. אוננות בגיל זה מתאפיינת כדפוס התנהגות המהווה המשך לתקופת הגיל הקודמת והינו מופע אזורים ארוטיים הקיימים זה מכבר בנפש המאונן. קבוצת הגיל האחרונה היא גיל הבגרות, בו האוננות היא המשך ישיר לגיל הילדות או לחלופין תופעה חדשה, הנובעת מהבגרות המינית ולפיכך מופרדת מגיל החביון המיני בילדות. 

הטרמינולוגיה הרפואית, לדעתו של פרויד, התעלמה מהחלוקה של האוננות לקבוצות גיל והתייחסה לתופעה באופן אחיד וכללי. דיפרנציאציה של האוננות על פי תקופות חייו של המאונן מוצדקת יותר מכיוון שזו מספקת הסבר טוב יותר לתופעה.  

בשלב הבא מציג פרויד מספר הסתייגויות לטענות שהועלו בכנס. ארשה לעצמי לברור ולבחור את הרלוונטיות ביותר לנושא. אחת מההסתייגות המעניינות יותר מלמדת על ראיית העולם הפרוידיאנית בכל הנוגע למקומו של הטבע בחיים החברתיים האנושיים. פרויד מתנגד לטענותיו של אחד מעמיתיו, לפיהן איבר המין הנשי בגיל הילדות אינו בנוי לתחושות ארוטיות. סגירות איבר המין והעדר פין אינם מעידים על אי יכולת ליהנות מגירוי עצמי, אלא רק על אי בשלות למגע מיני עם בני המין השני. פרויד מזהיר אותנו מרתימת הטבע לתכלית אנושית מסוימת (או על פי שפינוזה, התכליתיות היא מקלט הבורות), דהיינו, האמונה לפיה הטבע לכאורה בכוונת מכוון הכשיר את גוף הנקבה למניעת גירוי מיני בגיל הילדות. לתהליכים טבעיים מטרות שונות ומגוונות ואל לנו לכבול אותו לתלוס מוגדר: 

If we are to speak of Nature in human terms, we shall have to say that she appears to us to be what, in the case of man, we should call inconsistent. … The use of teleology as a heuristic hypothesis has its dubious side: in any particular instance one can never tell whether one has hit upon a ‘harmony’ or a ‘disharmony’

כדי להדגיש נקודה זאת, משתמש פרויד בדימוי כשלעצמו הוא בעל סממנים פאליים (אולי בכוונה כדי להתאים את עצמו לנושא הנידון): כשאנו תוקעים מסמר בקיר חדר מגורים, אין אנו יכולים לדעת בבטחה אם נתקל בקיר גבס או לבנים.  

נחזור לענייננו. פרויד טוען שיש ליצור תשתית שתפריד בין מה שהוא מכנה נוירוזות ממשיות (actual neurosis) ונוירוזות נפשיות (פסיכו-נוירוזות – psychoneuroses). על מנת לרדת לעומק ההבדל בין שני סוגים אלה, רצוי לפנות להרצאה מספר 24 ב 'הקדמה כללית ל פסיכו- אנליזה' - General Introduction to Pscoanalysis. הסוג הראשון של נוירוזות – נוירוזות ממשיות – מתייחס לכל אותן הפרעות גופניות שאנו סובלים מהם מידי יום ביומו, כגון כאב ראש או עצירות. נוירוזות נפשיות הן הפרעות מנטליות שמקורן בליבידו. עם זאת, פרויד מתנגד לדיכוטומיה מוחלטת בין גירויים נפשיים לפיסיים. האחרונים מתפקדים כקטליזטורים הנבחרים באופן פרטני על ידי אלמנטים נפשיים או, ליתר דיוק, מתורגמים לממד הנפשי. במילים אחרות, גרעין הסימפטומים הפסיכו-נוירוטיים נוצר, למשל, כתוצאה מתגובה סומאטית–מינית. כפי שאין אנו חסינים מפני התקפות כאבי ראש או עצירות, כך אין אנו חסינים מפני נוירוזות נפשיות. כל אחד מאתנו, בהיותו חלק מחברה מתורבתת (ולא רק בחברה מתורבתת – ב'טוטם וטאבו' Totem and taboo, פרויד חושף בקרב שבטים פראיים שורה של נוירוזות הקשורות באיסורים שונים), מכיל הדחקות מסוימות הנוגעות לדחפים בעל אופי סטייתי – בכל אחד מאתנו מסתתרת ארוטיות אנאלית, הומוסקסואליות וכו'. המבדיל בין אדם נוירוטי נורמלי לאדם נוירוטי לא נורמלי הוא לא קיומם או אי קיומם של דחפים והדחקות, אלא המידה בה אותם דחפים והדחקות הופכים פתוגניים (מעוררי מחלות) והמכניזם הנפשי שהופך אותם לכאלו. 

אוננות מקורה בסוג של נוירוזה נפשית. אנו ממקמים את הנוירוזה על קו העימות שבין דחפיו המיניים של האדם ונטיות אגו אחרות. לדחפים המיניים עצמם יש אפקט פתוגני בהיותם אינסטינקטים המעוררים את התנגדות האגו. ניתן, כמובן, לטעון כי אם מקור הנוירוזה היא בעימות בין הדחפים לאגו, ניתן לבטל את האגו ולתת דרור לאותם הדחפים.

פרויד משיב על טענה אפשרית זו, כי אם נתייחס לדחפים עצמם כפתוגניים, אזי אקט האוננות עצמו יהיה פתוגני ללא כל קשר לאגו. ברור אך חשוב לציין - לא כל דחף מיני הוא סטייה ולא כל תשוקה היא מחלה. ישנם מקרים בהם מדובר בתופעת אוננות שאינה בריאה, ופרויד פורט אותם בפנינו: 

1)    פציעה פיסית הנובעת מאוננות יתר שניזונה מדחפים לא בריאים בהיותם בלתי ניתנים לסיפוק.

2)   נזק הנוצר כתוצאה מהיוצרות תבנית נפשית קבועה, לפיה אין צורך בכל שינוי בעולם החיצוני לסובייקט על מנת לספק דחף. הייתי מגדיר זאת כ'הסתגרות' או 'סוליפסיזם' מיני.

3)    קיבעון אובייקטים מיניים אינפנטיליים.

 התופעה האחרונה היא בעלת עניין רב לפסיכו-אנליסט, היות והפסיכו-אנליזה שואפת לחדור לגיל הילדות המוקדם מבעד לחביון המיני, ולאתר שם את המקורות להדחקות שונות. אוננות היא הגשמת פנטזיות, וככך היא חוליה המקשרת בין העולם הארוטי הדמיוני לעולם המציאות. כשמקורו של אותו עולם הוא בקיבעון אינפנטילי, נוצרת האפשרות לנוירוזה - הדחקות מתמודדות עם האגו, ומובעות כלפי חוץ באופנים שונים.

לדוגמא, ב'תיאור פסיכואנליזה' Outline of Psychoanalysis(פרק 7), מתאר פרויד תסמינים של התסביך האדיפאלי. כשהבן הזכר מגיע לשלב הפאלי (גיל שנתיים-שלוש), הופך איבר מינו לדגל בו הוא מנופף כלפי אמו על מנת לפתות אותה בגבריות שזה עתה התוודע אליה. במוקדם או במאוחר, האם תאסור על בנה משחקים אלו באיבר מינו. לאיסורים אלו אין השפעה על העולל, ולכן נאלצת האם להשתמש באמצעים קיצוניים. האב נכנס לתמונה כמי שיסרס את הילד במידה ולא יחדל מהרגליו המגונים. חרדת הסירוס יש די בה כדי להמם את גבריותו של הילד ולמנוע ממנו אוננות. אולם האם, המודחקת כמושא פעילותו המינית, ממשיכה להוות כר לפנטזיות שילוו את הילד גם לאורך גיל הבגרות.

 מקרה נוסף של קיבעון ילדות מוזכר בכרך 23 בחיבור הנקרא 'התבקעות האגו בזמן תהליך ההגנה' "Splitting of the Ego in the Process of Defence". בחיבור זה מתאר פרויד קיבעון אוננות בצורה של פטיש (fetish). הוא מספר על מקרה של פציינט שבהיותו בין שלוש (השלב הפאלי) פותה על ידי ילדה גדולה ממנו, ובמשך תקופה מסוימת עסקו השניים במשחקים מיניים. לאחר זמן מה נפסקו המשחקים אך הילד המשיך לאונן כשלנגד עיניו גופה של הילדה כמושא לתשוקה מינית. יום אחד "תפסה אותו" המטפלת שלו ואיימה עליו כי אם לא יחדל תדווח לאביו, שיחתוך את איבר מינו. האיום בסירוס לא היה מקבל משמעות מיוחדת אצל ילד אחר, אך מכיוון שילד זה חזה באיבר מין משולל פין אצל אותה הילדה, עימה שיחק את משחקיו, הפכה חרדת הסירוס לממשית ומאיימת. הילד הפסיק לשחק באיבר מינו, אך מצא לו תחליף באיבר גוף אחר. כך יכול היה להמשיך ב"אוננות בטוחה" מבלי לסכן את איבר מינו. הפטיש שהוא פיתח, כמובן, ליווה אותו בבגרותו.

 לסיכום

 האם נוכל להעריך מתי האוננות היא אקט שלילי הטומן בחובו זרעים פתוגניים?

האם ניתן לקבוע סטנדרטיים איכותיים לפיהם נוכל לשפוט את נזקי אותו אקט מיני של משחק עצמי?

פרויד טוען כי הסטנדרטים האמיתיים טמונים בסיפור חייו של כל פרט ופרט. אולם, מתודה זו, של 'אקס פוסט פקטו' ex post facto לפיה אנו מייחסים נטייה כזו או אחרת לאדם לאחר שחקרנו את אישיותו, לא תוביל אותנו לשום מקום. אין באפשרותנו לחזות מראש את המחלה ולהציע רפואה מונעת. בכך אנו משולים למלך הסקוטי ברומנים של ויקטור הוגו, שעל מנת לזהות באם אישה היא מכשפה היה מבשל אותה קודם לכן בקערת מרק ולאחר מכן טועם את המרקחת. פרויד לא מספק לנו פתרון ישים לבעיה, ב'תרומה לדיון על אוננות' , ומסתפק בקביעה לפיה – 

The subject of masturbation is quite inexhaustible

תגובות

אוננות

למי שמכיר את חייו הוא בעצמו היה בעל דמיונות ואחוז נפשית בלהט אחרי זה...
אתם מאוננים וחושבים זה יביא לכם תועלת כל שהיא ? מעמד חברתי שיחרור לחצים ???
תדעו ש.....
עושים עליכם קופה
מערכת הבריאות וגם הפסיכולוגים
הם מייצרים עוד ועוד חולים ע"י זה ומוכרים אח"כ למי שהפריזץ... תרופו’ת וגמילה...
תקשיבו לנשמה שלכם שצועקת.....
לא אומר לכם מה היא צועקת אבל אם תקשיבו תשמעו !
www.breslevmeir.com/אוננות

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קג'טי נגהי