אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נגיעה אחת רכה(?)


תאריך פרסום קודם: 
2003

אני לא אומרת "לא" למסג'ים, במיוחד לאלה שניתנים בחינם.

מה כבר יכול להיות רע ברביצה פסיבית על מיטת טיפולים נעימה, בחדר אפלולי, כשברקע מוסיקה חרישית ואדי השמנים והקטורת מדגדגים לי באף, חשבתי לי בלבי עת הוזמנתי בבוקר שישי כחול  למסג' תאילנדי מסורתי.

האיש שהיה שם לפניי יצא מחדר הטיפולים כשחיוך ענקי מרוח לו מאוזן עד אוזן. "גן עדן", הוא פלט לעברי, "גן עדן ממש". רף הציפיות זינק לי לשמיים. "איזה כיף"  לחששתי בשקט, מרגישה את שרירי הדואבים נמסים כגושי חמאה באוגוסט תחת ידיים רכות - מלטפות.

הייתי צריכה להבין שזה לא ממש ככה כבר כשהתבקשתי להביא איתי "בגדים נוחים".  אולי שיהיה נח להתפשט, חשבתי לעצמי, מסרבת להתבלבל מהעובדות.  גם החדר לא עשה עלי את הרושם הרגיל. לא מוסיקה ולא קטורת רק מזרון גדול שהונח על הרצפה בהק לו באור קרני השמש הצהובות. "על הגב" הורה מטפלי המסור ובשעה הבאה, אני חייבת להודות, לא לגמרי הבנתי מה קורה שם. שיעור הקרטה הפסיבי  שהתחולל על גופי הותיר אותי פעורת פה ונושפת, כשרק גניחות רפות שאינן משתמעות לשתי פנים מיצטווחות ממנו בקצב אחת לדקה. 

במקום הטיפול הרגיל, זה המפנק, המרגיע הפכתי בלית ברירה חומר ביד היוצר. משך שישים דקות הוא מתח אותי וסיבב ופיתל  ועיקם ולש וכתש והביא אותי לשיאים שמעולם לא ידעתי . אף פעם לא ידעתי לאן יכולות להגיע לי כפות הרגליים ועד כמה גמישים המפרקים, לא העליתי בדעתי כמה עמיד הוא עמוד השדרה, וכמה עמוק ניתן לגעת בשרירי השוקיים.

לא זה לא היה נעים. עוד אני שוכבת על המזרון, מפקירה עצמי לחלוטין בידיו (מתוך החשש שהתנגדות ולו הקלה ביותר תעלה לי בחדר המיון הקרוב) שקלתי האם כך  מרגישים מטולטלי השב"כ , או שמא מופעלת עלי טכניקה שמקורותיה היישר מגלגל האינקוויזיציה. נכון, כח הסבל שלי לא- משהו. נמלה חצי מתה, אם להודות על האמת, מסוגלת  לספוג הרבה הרבה יותר. אמנם הייתי בצבא ועשיתי אחריו את כל הטרקים , אך כל  חתך פיצפון  עושה לי  אוקיינוס של בכי, אל תשאלו מה קורה כשאני דופקת את הבוהן במדרגה.

אז נכון, לא קיבלתי הרגע את הכנפיים מהשייטת- זו סיבה להתעלל ?  ועוד לקרוא לזה מסג'???

"כאב זה חלק מהטיפול" אמר האיש בבגדים הלבנים כשהעזתי לצייץ  מעמקי המזרון, ואני הבנתי שכדאי פשוט לנשוך שפתיים, ולהתפלל לאלוהים שתכף זה ייגמר. NEVER-EVER הבטחתי לעצמי, NEVER EVER AGAIN

"תודה" שמעתי  אחרי נצח את קולו הגברי  והבנתי שמותר לי לקום מהמזרון. בעודי חוככת בדעתי איך בדיוק עושים את זה הרגשתי , איך נגדיר , משהו לגמרי אחר. דם שונה זרם לי פתאום בעורקים, כמויות מרץ היסטריות שטפו לי את המרידיאנים והכניסו רוח אחרת אל תוך חיי.

"הרבה אנרגיה תהייה לך היום" אמר לי המפתל הגמיש כשקרטעתי החוצה, ומה-זה  צדק. כמו השפן  של אנרג'ייזר התרוצצתי כל היום מרגישה קלילות בלתי מוסברת עוטפת את אבריי, כאילו ענן קטן נושא אותי לכל עבר. באופן מפתיע שום דבר לא כאב, כל נקודות הסבל הקטנטנות, היום- יומיות, חלפו לבלי שוב . בסוף אותו יום חשבתי שאולי שווה לי מידי פעם לשים  נפשי בכפי, ולהגיע בהתנדבות אל אותו מזרון עינויים מיוחד.

אף פעם לא היה לי עמוד שידרה. תשאלו את זה מהתאילנדי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר