אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שלטון המכונות


תאריך פרסום קודם: 
2004
בתמונה: הוגו ויבינג מגלם את הסוכן סמית' בסרט
רק מהתבוננות בסביבה הקרובה שלי באחר צהריים ממוצע (שדומה לכל אחר צהריים אחר) הגעתי להבנה שהם צדקו שם, במטריקס. המכונות שולטות. הסוכן סמית הוא מלך השכונה. בתמונה: הוגו ויבינג מגלם את הסוכן סמית' בסרט

(וגם: החיים מורכבים מ – 65% פוליאסטר, 35% אקריליק, 100% סינטטי)

מהי האותנטיות? האם אפשר לצפות לטיפה ממנה בים החיקויים והזיופים שבו אנו טובלים?

למה בכלל צריך את האמיתי? האם אי אפשר להסתפק בשכפול?  

בכל מקום שבו אנו נמצאים, אנו מוקפים בשכפולים. היום לא מסתפקים בשכפול מפתחות או שיבוט כבשים. מייצרים שירים, בגדים, חלונות ראווה, רשתות מזון מהיר ואפילו דעות של אנשים על תרבות ועל החיים – בשיטת "גזור והדבק".  

רק מהתבוננות בסביבה הקרובה שלי באחר צהריים ממוצע (שדומה לכל אחר צהריים אחר) הגעתי להבנה שהם צדקו שם, במטריקס. המכונות שולטות. הסוכן סמית הוא מלך השכונה.    

ברגעים הבאים אתם עומדים להסתכל על המוסדות הבאים (שהם חלק אינטגרלי מקיומנו התרבותי): סטימצקי, ארומה, גלגל"צ, זארה, ערוץ 2 ועוד כמה.

אה, ואל תנסו לבלוע את "הגלולה האדומה". זו בסך הכל סוכריה בטעם פטל.   

שום הפתעות אין בסיפור 

אתמול ישבתי בארומה. רשת האספרסו ברים שאני מכנה המקדונלד'ס של הקפה.

ברקע נשמעה מוסיקת גלגל"צ אופטימית. מדי פעם מלצרית חיננית במדים קראה בטון נזפני בשמות המזמינים והללו מיהרו כילדים צייתנים ליטול את מנת הקורסון  שלהם. הכל סבבה.

לפתע נוגן שיר שמזמן לא שמעתי: "עבד של הזמן". מכירים? ריטה, בהיותה בתחילת דרכה, השקיעה את כל האנרגיה המדהימה שלה במילים: "עבד של הזמן, של השעון שמן הסתם... אותו המצאנו בעבר". 

שיר. אבל מי שרה? לא ריטה. לא ולא. וזה מזכיר לי, כך חשבתי בעודי קורעת שני שקיקי סוכר ובוזקת את תכולתם לתוך הקפוצ'ינו, מזכיר לי ששמעתי לפני כמה ימים באוטובוס עיבוד חדש לשירה של יהודית רביץ, "סוף לסיפור". זהו שיר מצמרר הנפתח במילים "שום הפתעות אין בסיפור, שוב הדמעות על האיפור..." ומספר על הדיכאון שמאחורי מסיכת השחקן.

בשני המקרים הזמרת היוצרת שחיברה את המילים נעדרה.  

מי שמילאה את מקומה היתה אחת מאותן בנות במכנסי ג'ינס נמוכי גיזרה שפותחות פה ענק ב"כוכב נולד". אני לא יודעת מי בדיוק שרה את "סוף לסיפור" ומי נכנסה לנעליה של ריטה ב"עבד של הזמן". לגבי אין שום הבדל. המפיקים  המוסיקליים לוקחים מקבץ נערות נחמדות בעלות קול ונותנים להן להגיש ממבחר יצירות הקלאסיקה של הפופ העברי. מה רע בזה? תשאלו. מותר לעשות אינטרפרטציה לכל שיר! אבל זה, אני מהרהרת לעצמי בעוד שוקולד נוזל לו מתוך הקורסון, זה כאשר יש פרשנות! כל פרשנות היא לגיטימית.

אפשר לקחת שירי יידיש ישנים ולנגן אותם בגירסת אלקטרו או לבחור שיר שמנמנם לו בגנזכי ההסטוריה ולהלביש עליו יציאת ראפ. 

הכל הולך. אבל תגידו משהו, תעשו משהו! לקחת את "עבד של הזמן" ולשיר אותו כמוסיקת רקע לאכילת סנדוויצ'ים, לצרוח את "סוף לסיפור" עם עומק ונוכחות של פרסומת לבורקס, זה פשוט... פשוט... נתקע לי השיר בגרון.  

הזמרות ב"כוכב נולד", מוכשרות ככל שיהיו, עוד לא השיגו את העומק והבשלות להעביר רגשות כמו אלה שמבטאת יהודית רביץ בשירה. הן בסך הכל ממלאות מקום, מעין "עובדות חברת כוח אדם" של שירה. מעבירות כרטיס, מתיישבות ליד עמדת הטלמרקטינג בשרות הלקוחות של מכונת הלהיטים ושרות למיקרופון הקטן עם האוזניה. הלקוח הוא המאזין או הצופה שקונה את המוצר ושולח מסרים סלולריים.

העיבודים המקוריים פינו את מקומם להפקה מוסיקלית בחימום מיקרוגל ונגנים שעובדים על טייס אוטומטי. השירים הומתקו באבקת "דיאט שיר" ועכשיו הם רק תחליפים דלי שומן.    

אני מסכימה עם מי שיטען, שבאמצעות התחרות נחשף הקהל הצעיר לשירים שנעלמו מהזיכרון הקולקטיבי או לפחות נארזו במאגר השקופיות של השרים בציבור.  

עכשיו, תאמרו, יוכל גם תיכוניסט בן 16 לזמזם את "עבד של הזמן" או לשלוח רינגטון מולחן ע"י מיטב היוצרים הישראלים של כל הזמנים. 

אך מה יקבל המאזין מהשיר? לא את המקור. גירסה חיוורת ומתחנחנת.

עור הברווז שעשוי לתקוף אותי עם שמיעת השיר "סוף לסיפור", מתחלף בצינה סטנדרטית (שאותה אפשר לייחס למיזוג האוויר של ארומה.) כמו שלמלפפונים אין טעם, גם לשירים אין טעם. והאפשרויות הן בלתי מוגבלות:

תרביצו סריה של עיבודים צעקניים וחד מימדיים גם לקורין אלאל, ארקדי דוכין, דפנה ארמוני... תהפכו את כל הרפרטואר לסופרסטאר. 

מה שמעביר אותי לנושא הבא.  

שוב חוזר הניגון 

מקורות יודעי דבר סיפרו לי שתחנת הרדיו הצבאית המספקת מידע לנהגים על פקקים ומפגעי דרכים, מופעלת על ידי אינטליגנציה מלאכותית. למי שמאזין בעל כורחו (כמו מלצריות בבתי קפה) מתברר שמעבר לעשרה שירים עבריים הדומים מאוד אחד לשני, אין בעצם מוסיקה ישראלית. 

לאחר מחקר התבררה לי העובדה המרעישה הבאה:

המחשב שבוחר את השירים הוא למעשה זה שמנהל את התחנה!

החיילים נמצאים שם רק לשם התפאורה, וגם כדי לקדם את עסקיהן של החומוסיות בסביבה.  בישיבת המערכת השבועית, שמתוכננת בהתאם לזמני האפיה של הבורקסים במאפיה הסמוכה, מושמעים כל השירים החדשים והמחשב הוא זה שמסנן ומזין אותם לתכניות השונות.

שוב, גם כאן נמצאים החיילים הצעירים למטרת פקידות בלבד: מישהו צריך לקבל את הדיסקים באשנב; לרשום אותם ולהעביר אותם לסריקת התוכנה שמאתרת להיטים על פי משתנים כמותיים (כמו: מקצב, כמות הדיסטורשנים בשיר, התאמת המצלול לקולה הלחשני של הקריינית). וגם, תפקיד נוסף שמוטל על החיילים הוא להעביר דאחקות. בכל זאת, ישיבת מערכת, לא? 

הפלייליסט שחורץ גורלות, הפלייליסט שכל משנה למנכ"ל בחברות התקליטים משתחווה לו מדי בוקר; הפלייליסט הוא פיקציה. 

עולם המכונות חדר לצה"ל.  

להלן שלושת החוקים של העריכה המוסיקלית, כפי שנוסחו ברב המכר: "אני, עורך מוסיקלי." 

  1. לא יפגע עורך מוסיקלי בקדושת הפלייליסט.
  2. במקרה של סתירה בין הפלייליסט לטעמו המוסיקלי של העורך, יבחר העורך המוסיקלי  בפלייליסט.
  3. במקרה שמתפתח אצל העורך המוסיקלי טעם אישי, עליו לדווח על תקלה. באם התקלה מופיעה שנית לאחר תכנות מחדש, על העורך המוסיקלי להשמיד את עצמו במהלך מבזק החצי.        

בהיותנו הצבא המתקדם והחדשני בעולם, למדנו לנהל מערכת מתפקדת ללא מגע יד אדם. לאחר שיושלם מבצע "בגלל המוסיקה", תונחל שיטת פיקוד זו גם לחילות הלוחמים.

הפסקת פרסומות 

אנחנו יוצאים להפסקת פרסומות קצרה. קחו לכם 7-8 דקות להתאוורר ושובו אלינו.

לכו לשרותים, תעשו שיחות בסלולרי ותקיפו את העולם עם פליקס הארנב מספרי הילדים. תאכלו בורקס. לא כמו זה שעושים ביפו, אבל דומה. (מוציאים מההקפאה, מחממים במיקרו ומגישים.) ובנתיים הנה תשדיר חסות:  

קנו את תאוריית הקונספירציה שלי! זו תאוריית הקונספירציה היחידה שמתאימה לכל מצב!

לא צריך להבין בפילוסופיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, תקשורת המונים או כלכלה! לא צריך להיות לוחם אנטי גלובליזציה! לא צריך לשרוף חזיות ליד מקדונלד'ס! לא צריך לעמוד כמו מסכנים בתוך כלוב של תרנגולות ליד דזינגוף סנטר! לא צריך לקרוא את "נו לוגו" של נעמי קליין! זה מאמר פשוט. כל מה שצריך לעשות כדי להאמין לי הוא להסתכל מסביב.  

רטרו

פעם לכל ילד היה סוודר אמיתי. סוודר אדום, חום, כחול או משובץ. סוודר שמכיל 100% צמר.

תוצרת אחת הדודות או הסבתות היצירתיות שאהבו אותנו. 

לכל ילד היה סוודר. לא הערכנו כראוי את מתת הסריגה. חשבנו שסוודרים זה פאסה. (לא ידענו מה זה פאסה.) האמנו שסוודרים הם לא Cool. סוודרים ואפודות דוקרניים ולא אופנתיים, נחשבו לפריט הלבוש האולטימטיבי של החננות. (לא ידענו מה זה חננות אבל היו לנו מילים אחרות.) 

עכשיו אנחנו מצטערים. מבקשים סליחה  מכל הדודות והסבתות. סליחה. אנחנו הולכים לחנויות יד שניה ומחפשים סוודרים. סוודרים זה רטרו. רטרו זה Cool. אין סוודרים 100% צמר בחנויות. אין ולא תמצאו. בכל פעם שניגשים למדפים במרדף אחר משהו שמריח מתוצרת כבשים אמיתית, מתאכזבים למראה התווית המבשרת את הרכב האריג: "65% פוליאסטר, 35% אקריליק".

משמעות: 100% סינטטי. סינטטי זה יפה, אבל לא מחמם. אין כמו סוודר טהור, שאפילו העש מבחין בטיבו ומנסה לכרסם בו. עש נורמלי ובעל מודעות לא יתקרב למדפים של רשתות ההלבשה ההמונית. 

לפעמים אני שומעת על מישהי שמנהלת חווה לגידול ירקות אורגניים ברשפון או בפרדס חנה וגם מוכרת ריבות ביתיות וסוודרים סרוגים מצמר. אני יכולה רק לחלום עליהם. היום, משהו ביתי הוא כל כך נחשק, כל כך יקר. 

בלילה סתמי 

בלילה סתמי ללא כוכבים, הלכתי ברחוב. ראיתי טלפון ציבורי מהזן הישן, עם חוגה ואסימונים. (כל טלפוני הביניים בעלי הלחצנים נעלמו זה מכבר – מישהו חושב כנראה שכולם מצויידים במכשירים הקטנים המזמזמים. גם אני מצויידת במכשיר כזה, אבל הוא לא פועל. כאשר מתחשק לי לפצוח במונולוג, שהיה מאז ומתמיד דרך טובה להבהיר וללבן בעיות מסוגים שונים  - אני פשוט מחברת את האוזנייה ומדברת אל עצמי. מאוד יעיל. ) לפתע הטלפון צלצל. מה יכולתי לעשות? עניתי. 


-"שלום, מדברת יפית מסטימצקי".

-"היי."

-"הגעתי למשפחת כהן?"

-"לא. זאת לא משפחת כהן. זה טלפון ציבורי ברחוב".

-"מה? עוד נשארו טלפונים ציבוריים?"

-"לא. זה האחרון. אבל לא נורא. נוכל לדבר בינתיים."

-"אני מעוניינת להציע לך את לוחות השנה המקסימים שלנו". 

-"את באמת מסטימצקי?" שאלתי. –"או שאת סתם עושה טלמרקטינג תמורת 22 שקל לשעה?"

-"אני באמת מסטימצקי", היא אמרה. –"אבל זה לא משנה את העובדה שאני מרוויחה 22 שקלים לשעה."

-"אם כך, אני אנצל את ההזדמנות. אני רוצה להעביר מסר לאדונים שלך".

-"אני מקשיבה".

-"הסיבה היחידה שאני לא אוכלת קרפ בכיכר דיזינגוף, היא שאני מפחדת להקיא אותו כשאני עוברת 

   ליד חלון הראווה שלכם".

-"מה רע בחלון הראווה שלנו? הוא מאוד מושקע!"

-"כן, אבל את יודעת כמה ספרים יוצאים לאור? את מתארת לעצמך את גודל המבחר? אפילו מוכרת

   הספרים הנאצלת ביותר ובעלת הכוונות הטובות לא תוכל לזכור את כולם. כל הספרים הטובים

   ייעלמו אם לא יקבלו חשיפה. ואיפה יש להם הזדמנות לחשיפה? בחלון הראווה. חבל שכל הספרים

   המקוריים והמתורגמים לא מקבלים ביטוי בחלונות הראווה שלכם. כל מה שרואים שם זה רק

   רם אורן. רק ספר אחד. אחד! זה ממש פשע תרבותי!"

-"אבל סליחה... יש לנו מעצב חלונות מקצועי..."

-"בדיוק! למה אתם צריכים לעצב חלונות בשיטה אחידה? תנו לכל מוכרת ומנהלת להחליט מה טוב

   בשביל הלקוחות שלה! תסמכו על הטעם של העובדים שלכם."  

-"גייסנו את מיטב המומחים לשיווק ואכן גילינו שעיצוב החלון בצורה הנוכחית עוזר למכירות.

   חוץ מזה שרם אורן לא נמצא בחלונות עכשיו. שמנו שם את החדש של שרי אריסון".  

-"מה ההבדל? הנקודה היא שאני הלקוחה האידיאלית שלכם. אולי הצלחתם לשכנע מישהו לקנות את רם אורן או שרי אריסון במתנה עם כל הפרסום האגרסיבי שלכם. אבל אותי איבדתם. אני אולי לא מיליונרית, אבל כשמגיע שבוע הספר או ה Happy Hour של המבצעים, אני ממהרת לתאגיד  הספרים הקרוב למקום מגוריי ורוכשת 8 ספרים. ויש עוד רבים כמוני, שיעדיפו ללכת לחנויות שנותנות כבוד  לפלורליזם התרבותי".

שתיקה השתררה על הקו. אולי בגלל המכשיר הישן. לבסוף יפית מסטימצקי גייסה את המילים.

-"את יודעת שיש לנו קלאסיקות נהדרות של פינגווין ב -15 שקלים".

-"בטח! זה הכסף היחיד שאתם מרוויחים ממני".

-"ויש לנו גם מוזלים..."

-"מוזלים? הרצחת וגם ירשת? אחרי  שהספרים לא נמכרו מהעדר חשיפה, אחרי שהדרדרו למדף

   ומשם הוחזרו להוצאה, ממש לפני שהם נקברים רשמית במחסנים, אתם מוכרים אותם כמוזלים.

   באמת תודה רבה".

 

עוד שתיקה מביכה השתררה. וממילא התחילה לנשוב רוח והשיחה התחילה לאבד מקסמה.

 

-"טוב, אני אעביר את זה הלאה", אמרה יפית. –"ומה עם לוח שנה מאוייר?"

 

השיחה התנתקה. צעיף שחור ואפל כיסה את הכוכבים. הטלפון צלצל שוב. עניתי.

 

 

-"זאת לא משפחת כהן!" אמרתי.

-"מדבר הסוכן סמית".

-"וואללה?"

-"וואללה".

-"עד שמצאתי טלפון! ולמה היה תפוס? בכל אופן רציתי לומר לך שכבר השלמנו את ההשתלטות על

   ציון. עכשיו אנחנו הופכים את הבורקסים ביפו לשימורי מאמא עוף ואת השווארמה האמיתית

   האחרונה ברמת גן לקציצות "על האש" קפואות. עכשיו מה איתך?"

-"אני מעדיפה להישאר במטריקס. לא בא לי להתלכלך בשמן מכונות וללבוש סוודרים מכוערים

   וקרועים. טוב לי פה עם האייס קפה של ארומה ועם הספרים מסטימצקי".

-"חבל", אמר הסוכן סמית. –"כי את נבחרת לעלות על הרכבת האחרונה שמובילה לעולם האמיתי".

-"וואללה?"

-"וואללה".

-"אז מה אני צריכה לעשות?"

-"להכנס לסניף זארה הקרוב, ללכת לתא המדידה ושם, מהצד האחר של הראי, תצאי למסדרון עם

   המון דלתות".

-"אין סיכוי".

-"למה?"

-"אם אני אכנס לזארה אני אקנה חצי מהחנות".

-"זה משתלם."

-"והכי גרוע זה שאחרי הלבישה הראשונה אני אראה עוד עשר בנות לבושות בדיוק אותו דבר!"

-"מתסכל אה?"

-"אהה".

 

התחיל להיות קר. הסוכן סמית ינק את כדור הפלאפל ה"אסלי" האחרון מהדוכן של מומי ביד אליהו.

דוכן הפלאפל נהפך לסניף של ארומה. עוד אחד. ולחשוב שפעם אהבתי את ארומה בגלל שהיה רק סניף אחד כזה בתל אביב. הייתי מגיעה לשם במיוחד. זה היה ביהודה הלוי פינת שד"ל.

הסוכן סמית חשב ארוכות.

לבסוף פיהק:

 

"טוב, אם את מרגישה ככה לגבי הבגדים של זארה, אני סיימתי את עבודתי. גם את הסוכנת סמית.

את וכל אותן בנות שלבושות בדיוק באותה חצאית. ככה העולם צריך להיות.

נראה לי שאני מקבל בונוס על העבודה שעשיתי פה."

-"אכן עבודה טובה".  

-"ועכשיו תסלחי לי, אני הולך להתחבר לערוץ 2. היום השידורים החוזרים מהגמר של כוכב נולד."

-"יאללה בי".

-"ביי. אה, ותזכרי".

-"מה?"

-"השינוי מתחיל בתוכנו".

-"השינוי מתחיל בתוכנו, הסוכן סמית".

וכך הושתל השבב גם בתוכי. הרחוב נצבע באפור, גשם התחיל לרדת.

-"גשם בספטמבר, זה חדש", חשבתי בעודי מזמזמת את השיר האחרון של מאיה בוסקילה.      

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שימרית רון