אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המכבים הצהובים


התמונה של אלי אשד
תאריך פרסום קודם: 
2004

 

"הצהוב שוטף את היבשת!"

( השדרן זוהיר בהלול בערוץ 1 לאחר זכיית מכבי ת"א בגביע אירופה מאי 2001 ) 

כתבה זו רואה אור בסמיכות לחג החנוכה, חג המכבים, וזה זמן טוב לעסוק ב"מכבים" המפורסמים ביותר של זמננו, הלא הם אנשי קבוצת "מכבי תל אביב".

מזה שנים רבות  אנחנו  עדים לניצחונות מזהירים וסוחפים של מכבי תל אביב, "הקבוצה של המדינה", על קבוצות זרות. בעונה האחרונה היא זכתה באליפות אירופה בניצחון שלא היה כמוהו בכל הנוגע להפרש הנקודות לטובתה ושוב מזכירה לכולנו, גם למי שמעדיפים לשכוח,  שמכבי היא הרבה יותר מקבוצה, היא סמל לאומי, והיא נותרה כזו למרות כל הניסיונות לנתץ  את הסמל. כל המדינות זקוקות לסמלים לאומיים של אומץ, גבורה והצלחה שישמשו גורם מאחד עבור קבוצות האוכלוסייה השונות. ישראל אינה יוצאת דופן בכך - יש לה שורה של מיתוסים לאומיים כגון אלה. וניתן לטעון שאחד המיתוסים האלה ואולי המרכזי בשטח הספורט הוא קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב. 

המדינה של הקבוצה

מכבי תל אביב היא תופעה יוצאת דופן בכדורסל העולמי ואולי גם בספורט העולמי: זו קבוצה שהפכה לנציגה הייצוגית של מדינה הרבה יותר מן הנבחרת של אותה מדינה. במשך תקופה ארוכה טושטשה העובדה שמכבי תל אביב היא, בסופו של דבר, רק קבוצת כדורסל אחת מני רבות (אם כי מספרן הצטמצם מאוד בשנים האחרונות) ובשנים האחרונות קבוצה בבעלות פרטית שהפכה לסמל מדינת ישראל, וליתר דיוק לסמל מדינת ישראל הזקופה והמנצחת. נשיא המדינה מגיע דרך קבע לאימוני הקבוצה כדי ללחוץ את ידי השחקנים כדבר שהוא מובן מאליו וכך גם שרת החינוך. בטקס הדלקת המשואות האחרון ביום העצמאות היו ארבעה ממדליקי המשואות נציגי מכבי תל אביב. אנשי רשות השידור משתבחים ברייטינג של כמעט חמישים אחוזים בעת הקרנת משחקי הקבוצה ונקבע זה מכבר כי אלה חשובים למורל הלאומי. מי שהעז במשך תקופה אורכה להעיר שאולי מכבי אינה זהה עם מדינת ישראל ולשמוח לאידה כשהפסידה נחשב ל"עוכר ישראל". אוהדי מכבי, כידוע, נהגו לשיר את "שונא אותך הפועל, אוהב אותך ישראל", דהינו מדינת ישראל ומכבי תל אביב בכדורסל חד הם, מה שאי אפשר לאמר על  קבוצת הפועל תל אביב. יש אף מי שמכנים את ישראל כ"המדינה של הקבוצה". 

ואכן יש להודות:  קבוצת מכבי תל אביב היגיעה להישגים חסרי תקדים בשטח הכדורסל הישראלי והספורט הישראלי בכלל ובראש ובראשונה בהישגיה הבינלאומיים, הכוללים מספר זכיות באליפות אירופה. הקבוצה הפכה למעין "איקון" ישראלי של ממש, יותר מכל קבוצת ספורט אחרת .

ואכן יש לציין שמכבי תל אביב זוכה בכמות שיאים שכמוה אין לאף קבוצה אחרת בישראל ואולי גם בעולם. משחקי הליגה בכדורסל בישראל החלו בשנת 1954 ומכבי תל אביב הייתה האלופה הראשונה. מאז שולט המועדון בכדורסל הישראלי והקבוצה זכתה 43 פעמים באליפות הליגה, ובכללן 23 שנים רצופות, בין 1970-1992, קרוב לוודאי שיא עולמי. כמו כן זכתה הקבוצה 34 פעמים בגביע המדינה.

כל זאת בגבולות מדינת ישראל, אולם הנתונים שעליהם גאוותה האמיתית של הקבוצה ועליהם מונחת תביעתה לתואר "הקבוצה של המדינה" הם נתוני משחקי החוץ שלה: מכבי תל אביב הייתה הקבוצה הישראלית הראשונה שלקחה חלק במשחקי גביע אירופה לאלופות ב - 1958. מאז שיחקה הקבוצה 554 משחקים בגביעי אירופה ורשמה ארבע זכיות בגביע האלופות (1977, 1981, 2001, 2004), הישג שאין כמותו לאף קבוצת ספורט ישראלית אחרת. הקבוצה שיחקה בעוד שישה משחקי גמר לאלופות וכן בגמר גביע אירופה למחזיקות גביע ב - 1967. מכבי השתתפה ארבע פעמים במשחקי הגביע הבין יבשתי וזכתה בו פעם אחת ב - 1980. ב - 1994 וב - 2004 ארגן מועדון הכדורסל מכבי תל אביב את הפיינל פור האירופי בהיכל ומכבי, כידוע לכל ישראלי שמכבד את עצמו, זכתה שם בניצחון מרשים ביותר  שדומה כי חיזק שוב את תביעתה הקבועה מאז שנות השבעים לתואר "הקבוצה של המדינה".

די אם נשווה זאת להישגיו הדלים של תחום הכדורגל הישראלי, שזוכה ליתר הצלחה ופופולאריות בציבור הישראלי מאז ומתמיד וגם למשאבים רבים יותר – אף קבוצת כדורגל לא הצליחה אף להתקרב להישגיה של מכבי תל אביב בכדורסל מעולם. וקשה לאמר, בלשון המעטה, שרבות מהן הביאו כבוד רב לדגל הישראלי בשנים האחרונות...

 גיבורי הספורט של ישראל

אני נכס לאומי, עשיתי היסטוריה. אני דמות נערצת. גידי גוב נישק לי את הרגלים.

(כדורסלן מכבי תל אביב מיקי ברקוביץ מסכם את הקריירה שלו - "ידיעות אחרונות", יוני 1997)

במידה רבה ניתן לטעון כי סביב "מכבי תל אביב" נוצר מעין מיתוס שמקורו עוד בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, אז נעשו בה מאמצים נחושים לפתח את מקצועות הספורט השונים ולהראות לעולם שהישראלים מצטיינים בספורט כפי שהם מצטיינים בכל דבר אחר. כתוצאה נוצרות בספרות הפופולארית יצירות ספרותיות שונות שלמעשה יצרו מעין מיתוס של הספורטאים הישראליים המושלמים, המיצגים בדמותם ובמעשיהם את האידיאולוגיה של הציונות והצבריות.

המאמצים התמקדו בכיוונים שונים. בין השאר ניתן לראות אותם בספרי ילדים ונוער שונים שהופיעו בעברית ובסדרות שונות.

אחת הסדרות הידועות ביותר הייתה סידרת "הספורטאים הצעירים" המפורסמת של המחבר "אבנר כרמלי" (שמו הבדוי של שרגא גפני) שתיארה את עלילותיהם המרתקות של שני נערים "צברים" שהופכים להיות הכדורגלנים הטובים ביותר בעולם ומוליכים את נבחרת ישראל לאליפות העולם בטוקיו למרות מזימות שונות הנרקמות כנגדם לאורך הסדרה בידי 

אויביהם ובראשם המצרים, שעשו הכול כדי לסלקם מהמגרש, בין אם על ידי שכירת שירותיהם בכספים מרובים או על ידי חיסולם באמצעים אלימים, אך לשווא. הספורטאים הצעירים תמיד גברו על האויבים השונים והביאו לבסוף לישראל את אליפות העולם באולימפיאדת טוקיו. הסדרה הותירה רושם בל ימחה על אלפי צעירים שקראו אותה ורבים מהם בחרו במקצועות הספורט והכדורגל בהשראתה. בספרים אלה יצר הסופר שרגא גפני את מיתוס הצברים הישראלים יפי הבלורית, הבלתי מנוצחים בשטח הספורט ומחוצה לו. ההקרבה שהקריבו למען בני קבוצתם מתוארת כמקבילה לזאת של חייל ישראלי למען יחידתו ולמען עמו בשדה הקרב. בספרים אלה נוצר למעשה מיתוס "הספורטאים הצעירים המושלמים" שהם גם פטריוטים מושלמים ונלחמים בשדה הספורט לא למען עצמם וגם לא כל כך לשם הניצחון כשלעצמו (וודאי לא לשם ההישג האישי) כמו למען הבאת תהילה לעמם ולמדינתם. וכך היה גם בסדרה מקבילה שעסקה בעלילות ספורטאי ישראלי גיבור בשם רפי צור, הזוכה למען ישראל בתחרויות בכל סוגי הספורט למרות מזימות שטניות של גנגסטרים, ערבים וניאו-נאצים שונים לעצור בעדו ובעד מדינת ישראל המנצחת. 

הדגש כאן הוא על הפטריוטיות של הספורטאי הגיבור שאינו נאבק לנצח למען עצמו אלא למען מדינתו (המיוצגת באמצעות המנון "התקווה"). כך הוא גם בסדרת "הספורטאים הצעירים", בה נאבקים הגיבורים ללא לאות בסוכנים מצריים ובמנהלי קבוצות כדורגל מרושעים מהגוש המזרחי שמנסים לפתות את הגיבורים לבגוד במדינתם ולעבור לשחק בקבוצתם, כנגד נבחרת ישראל. בסדרת "הספורטאים הצעירים" נראית פעולה זו כמעט כבגידה במדינה והגיבור שעושה זאת (החלוץ המרכזי אלון) עושה זאת רק מחוסר ברירה מוחלט - עליו לממן טיפולים יקרים באביו החולה. אולם מעשהו מוצג עדיין כבגידה בלתי נסלחת. לבסוף הוא "חוזר בתשובה" ואל נבחרת ישראל. 

שוב אנו מוצאים כאן את מיתוס הספורטאי הישראלי, הצבר המושלם, שהוא לוחם דגול בצבא ומיצג את הישראליות בהתגלמותה העילאית. הוא מתמודד במופעי הספורט השונים לא למען עצמו אלא למען המדינה ונלחם ביריבים עצומים וחזקים שונים שאותם מניע לא רק יצר התחרות הספורטיבית אלא גם שנאה פרטנית למדינת ישראל וליהודים.

לספורטאים הישראלים שמחוץ לדפי הספרות היו, למרבית הצער, רק הצלחות מועטות ביחס לענפי הספורט השונים. מעניין לציין שבמציאות המקבילה, בשנת 1963, בעת אולימפיאדת טוקיו, הפסידה נבחרת ישראל האמיתית בכדורגל, בהשתתפות שניים משחקניה המוצלחים ביותר בכל הזמנים, מוטל'ה שפיגלר ויצחק ויסוקר, במשחקים המוקדמים כשהובסו בידי נבחרת ווייטנאם בתוצאה 2:0.

אלה הן, כמובן, רק יצירות ספרות פופולארית יפה, אך ניתן לטעון שהייתה להן השפעה מסוימת על התפתחות ה"מיתוס" של קבוצת מכבי תל אביב בכדורסל.

וכך, יצירות שונות של ספרות פופולארית לנוער יצרו מעין "מיתוס" של הספורטאי הישראלי הבלתי מנוצח, הגובר על אויבי המדינה וזוכה באליפות העולם בעבור ארצו ומדינתו.

במציאות, לא היו הישגי הספורט הישראלי מזהירים כל כך, עד שהופיעה בשנות השבעים קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב וזכתה באליפות אירופה.

כפי שמגדיר זאת ספר העוסק בתולדות הקבוצה : "הספורט הישראלי הוא דל בהישגים, וכזה היה גם בעבר, בקנה מידה אולימפי או עולמי. ואולם במסכת אכזבות הספורט בולטת בכל זאת קרן אור באפלה – הלא היא קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב. על ברכיה גדלנו, ושמות שחקניה המפוארים נישאו על שפתיים בגאווה ובאהבה. כבר לפני שנים הפכה מכבי ת"א להיות הקבוצה של המדינה וכל ניצחון שלה הוא כמעט בעיני הכול ,ניצחון ישראל".

נימה זו, המזהה את מכבי פחות כקבוצת ואגודת ספורט פרטנית ויותר כשייכת לכלל מדינת ישראל, היא אופיינית מאוד לתיאורי הקבוצה בשנות השבעים ובמידה רבה מאוד ניתן לראות אותם כהמשך טבעי וישיר של תיאורי הגיבורים הפטריוטיים בסדרות "רפי צור" ו"הספורטאים הצעירים" של אבנר כרמלי. 

המכבים של תל אביב

קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב נוסדה בתל אביב ב-1932. כבר מראשיתה כללה שחקנים ילידי ויוצאי ארה"ב שלעתיד יהוו נדבך מרכזי בה.

גם בשנים שלפני קום המדינה הרבתה קבוצת מכבי תל אביב לקיים משחקים בחו"ל וזכתה לניצחונות במצרים ובלבנון. וכך היה במשך שנים רבות לאחר קום המדינה, כשבמכבי הופיעו כמה משחקני הכדורסל המפורסמים ביותר של התקופה, דוגמת יהושע רוזין. 

ועם זאת, במשך שנים רבות נחשבו הכדורסל ועימו קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב משניים בספורט הישראלי. מכבי תל אביב בהחלט לא נחשבה ל"קבוצה של המדינה" עד לשנות השבעים. תחום הספורט הפופולארי יותר היה הכדורגל, אם כי גם זה לא זכה בהישגים מזהירים במיוחד עבור מדינת ישראל. וכך, כאשר נוצרו מיתוסים דמיוניים סביב ספורטאים ישראלים כמו בסדרת הספרים של אבנר כרמלי, היה זה סביב כדורגלנים ולא סביב כדורסלנים, שנחשבו לספורטאי שוליים ובוודאי לא לכאלה שיוכלו לזכות בהישגים מזהירים עבור מדינת ישראל.

השינוי החל לחול במכבי כאשר נבחר למנהלה ב-1970  עורך דין בשם שמעון מזרחי, אוהד שרוף של מכבי מנעוריו.

פרס ישראל קטן עליו.

הוא ישר צריך ללכת לשטוקהולם. קחו את הבן אדם הזה ותעשו ממנו פסל .לפנאן תיתנו את פרס ישראל. 

(מאמן מכבי תל אביב פיני גרשון מכריז על מועמדותו של יו"ר מכבי תל אביב, שמעון מזרחי, לפרס נובל לספורט - "העיר" מרץ 2000)

שמעון מזרחי ניהל את הקבוצה באופן יוצא דופן. הוא הבין לפני כולם ויותר טוב מכולם מאז שכסף חייב לשמש מרכיב מרכזי ביצירת הזהות המכבית החדשה. והוא החל במסעי רכש לקניית שחקנים זרים שיצרו פער הולך וגודל בין מכבי ובין יריבותיה בספורט הישראלי, פער שהתגלה מאז כבלתי ניתן לגישור להוציא מקרה בודד או שניים. במקביל, חלק לא פחות חשוב מהאסטרטגיה שלו להפיכתה של מכבי לקבוצה של המדינה היה למצוא בעל חסות קבוע, יציב, מזוהה ונצחי שמכבי תהיה מזוהה איתו והוא יהיה מזוהה עם מכבי לעד. חברה גדולה, יציבה וממלכתית כמעט כפי שהפכה מכבי להיות, "עלית", שהפכה להיות מזוהה לחלוטין עם "מכבי תל אביב".

הזיהוי בין מכבי תל אביב ועלית היה רווחי מאוד לשני הצדדים. סמלי כדורסל של מכבי הופיעו מעתה בכל מקום - על חטיפים של "פסק זמן", על "מסטיק עלית" ועל כל דבר אכיל אחר שניתן להעלות על הדעת.

השלב החשוב ביותר באסטרטגיה של מזרחי היה ליצור קשר אמיץ עם התקשורת. לפני כולם הוא הבין את חשיבות התקשורת. אם אתה לא משודר בטלוויזיה, העולם החדש האמיץ, אתה כמעט ואינך קיים. וכך הוא יצר ברית הנמשכת עד עצם  היום הזה עם מחלקת הספורט של הערוץ הראשון. מלבד כל אלה החל מבקר באופן קבוע במשחקי מכבי משה דיין, הצבר העילאי ובביקוריו נהג תמיד ללחוץ את ידי השחקנים. הוא זכה לכינוי "ידיד המחלקה" וביקוריו הקבועים במשחקי מכבי העניקו גם הם מעין אסמכתא כמעט ממלכתית למכבי תל אביב.

כיום, כמו בעשרות השנים האחרונות, מזרחי נחשב לא רק לאדם החשוב ביותר בכדורסל הישראלי, כמובן מאליו, אלא גם לאחד החזקים ביותר בכדורסל האירופי. השמועות גורסות כי הוא יכול לקדם או לחסל את הקריירה של שופטי כדורסל, מה שמסביר בעיני המלעיזים את ההתערבות לטובתה של מכבי מצד שופטים שונים, בכל פעם שזו נקלעה לאיום אמיתי מצד קבוצה ישראלית. ייתכן שיש כאן אמת ויתכן שיש כאן רק דמוניזציה, אבל קשה מאוד למצוא בספורט הישראלי אנשים נוספים שלהם נעשית דמוניזציה מסוג זה, מה שאומר משהו.

וכאשר כל האלמנטים האלה נמצאו, הייתה הדרך להפוך את מכבי ל"קבוצה של המדינה" קצרה מאד. כל מה שצריך היה לעשות היה רק להשיג ניצחון אחד גדול מחוץ לגבולות המדינה. להראות שמכבי אינה מייצגת רק מועדון אחד בתל אביב אלא את עם ישראל כולו, במאבקו כנגד הצרים עליו. 

הקבוצה של המדינה

אנחנו במפה ונישאר על המפה, לא רק בספורט אלא בכול.

(טל ברודי ,קפטן מכבי תל אביב, לאחר הנצחון על צסקא מוסקווה - ערוץ 1, 1977)

השינוי הגדול במעמדם של המכבים מעוד קבוצת כדורסל ל"הקבוצה של המדינה"  חל ב-17 בפברואר 1977, כאשר מכבי נאבקה וניצחה את אלופת ברית המועצות, קבוצת הכדורגל של הצבא האדום - "צאסקה" עם שחקניה הענקיים. כאן החלו מושמעים בכלי התקשורת המונחים שיכנסו ללקסיקון, המזהים את קבוצת הכדורסל מכבי עם המדינה לחלוטין. מונחים כמו "דוד כנגד גולית", שהתכוונו למאבק כנגד שחקניה הענקיים של צסקה, דוגמת טקצ'נקו. המוטיב של "דווידים כנגד גולייתים" היה בכלל בולט מאוד, בעיקר בתיאור המאבק נגד צסקא, שם סימל הן את קומתם הענקית של שחקניה ובראשם טקצ'נקו (שהתקשורת הישראלית כיום אוהבת להשתפך על מצבו העלוב ברוסיה בימינו, במעין שמחה לאיד משונה  על נפילתו של המן-גוליית זה), כמו גם על עוצמתה האדירה של בריה"מ לעומת ישראל. הייתה זו כמובן השלכה של המוטיב החוזר בתקשורת הפטריוטית והמגויסת, תיאור מאבקה של ישראל בערבים הרבים מספור ומוטיב "העולם כולו נגדנו".

 "רבותי הם עשו את זה!!!" זעק השדרן אלכס גילעדי לאחר ניצחונה של מכבי על צסקא, משל היה מדובר במשימה לאומית ממדרגה ראשונה, השקולה ל-מבצע אנטבה.

מכתבות אותה התקופה וכן מן התקשורת המשודרת ניתן היה להבין שניצחון מכבי על צסקא שקול לניצחון מדינת ישראל על מעצמת ברית המועצות הענקית. תחושה מקבילה לרושם שאפשר לקבל מסדרת "הספורטאים הצעירים", שם המאבק בין ישראל ויריבותיה הערביות ובנות הגוש המזרחי מועבר למגרש הספורט, שם כל האמצעים כשרים כנגד הישראלים.

השינוי ביחס כלפי מכבי  הגיע לשיאו באפריל 1977, כאשר מכבי הביסה באליפות אירופה את מובילג'ארג'י וארזה האיטלקית בבלגרד, בירת יוגוסלביה (זירת כמה מהניצחונות הידועים של "הספורטאים הצעירים" בספריו של אבנר כרמלי). בעת שידור המשחק בטלוויזיה וברדיו בישראל התפטר ראש ממשלת ישראל יצחק רבין מתפקידו, אולם הוא השעה את הודעת ההתפטרות עד לסיום המשחק, ללמדנו שגם הוא הבין היטב מה חשוב יותר. 

בסיום המשחק הכריז כוכב הקבוצה, טל ברודי, את ההכרזה המצוטטת ביותר של עולם הספורט הישראלי - "אנחנו על המפה". מדבריו ניתן היה להבין כי כל ישראל נמצאת כעת על המפה. כביכול, מכבי אינה רק עוד מועדון ספורט אלא שליח ונציג של כלל המדינה במאבקה העיקש כנגד אויביה הקמים עליה לכלותה, על מגרש הספורט ומחוצה לו. 

בזמן המשחקים של "מכבי" נדמה היה שהתנועה ברחובות עצרה לחלוטין. הטלוויזיה הישראלית שידרה אפילו כתבה ב"יומן", בה הצליח הכתב לאתר, לאחר מאמצים מרובים, שני קשישים תמהוניים ברחובות תל אביב היוצאים לסרט דווקא בערב בו משחקת מכבי.

אכן אנשים מוזרים...

כשחזרה מכבי לתל אביב קידמו את פניה בפארק הירקון כשישים אלף איש אוהדים נלהבים, קהל חסר תקדים לקבוצת ספורט כל שהיא. מכאן ואילך ניתן לאמר כי מסביב למכבי נוצר מיתוס "הקבוצה של המדינה", המייצגת את המדינה, מיתוס שכמוהו לא היה בתולדותינם של ספורטאי עבר אחרים. "האלופה הנצחית  שלנו", כינה אותה כתב ספורט אחד.

שבועון "העולם הזה"  ניסה לנתח ב-1977 את התפרצויות השמחה לרגל ניצחונה של מכבי והציע כי אין מבחינה מהותית כל הבדל בין התפרצות הרגשות הכללית בעקבות מבצע צה"ל באנטבה, למשל, לבין זה שלאחר זכייתה של מכבי תל אביב. ניצחון זה החניף לאגו המשותף של אומה שלמה, טיפח את גאוותה וסיפק את היצר האנושי השואף להכרה כללית בהישגים ובהצטיינות. עם זאת, "העולם הזה" הזהיר שלא לייחס לניצחון זה משמעויות כלליות יותר ולא לנסות לייחס לו משמעויות החורגות מתחום הספורט, כגון דרישות שנשמעו מצד אוהדים שונים, לתת לטל ברודי את ראשות הממשלה. אך מבין כל הכתבות שמצאתי, הייתה התייחסות שקולה והגיונית זו כמעט בודדה. התגובה בשאר הכתבות הייתה שמחה מתפרצת ומתלהמת שניסתה למצוא משמעויות שמעבר לספורט, שחרגו הרבה מעבר לקבוצה עצמה ולניצחונה.

מאותה עת ואילך, בכתבות שונות מאותה התקופה, נהגו הכתבים להניח דגש על ייצוגיות השחקנים, המיצגים היטב את כלל הציבור הישראלי וערכיו בצורה מושלמת, דבר שאיש לא העלה על דעתו לעשות עד אז. 

לדוגמא:בדיקת חוברות כתב העת לכדורגל, "פנדל", שראה אור מידי שבוע תחת ניצוחו של המו"ל אורי שלגי באותה התקופה, מגלה כי אם עד שנת 1977 הקצה כתב העת מקום שולי לכדורסל והתמקד בכדורגל, הרי שהחל מ-1977 כדורסל הפך נושא מרכזי בדפיו, לא פחות מהכדורגל, ומכבי תל אביב זכתה בו למעמד מיוחד שכמוהו לא ניתן לקבוצות הכדורגל שכיכבו בו. תוך זמן קצר החל המו"ל מפרסם מגזין שהתמקד אך ורק בכדורסל, ומכבי כמובן כיכבה בו, ובגדול.

ב-"פנדל" החל להופיע באותה התקופה סיפור בהמשכים בשם "אשפי הסלים" מאת "אבנר כרמלי", מחבר סדרת "הספורטאים הצעירים" ,בו כיכבה הפעם קבוצה הזוכה בכבוד רב  עבור המדינה והעם באליפות אירופה. בבירור הייתה זו מכבי תל אביב תחת שם אחר. כמו בסדרת הספורטאים הצעירים שלו, נאלצה קבוצת הכדורסל להיאבק לא רק ביריבים שעל מגרש הספורט אלא גם במזימות רצחניות של מחבלים פלסטינאים המנסים לפגוע דרכם במדינה. ייתכן וזהו השלב הסופי בהפיכת קבוצת מכבי למיתוס, כאשר כפילים ספרותיים אלה של שחקני הקבוצה הפכו למעשה ליורשיהם המציאותיים כביכול  של  "הספורטאים הצעירים" הדמיוניים. 

הרושם היה כי שחקני הקבוצה הפכו להיות מורמים מעם ומייצגים כעת את כלל המדינה, לא רק את קבוצת מכבי תל אביב. במאמר של משה לרר בשם "הגביע הוא שלנו" נאמר במפורש כי טל ברודי שיחק לא רק בעבור קבוצתו אלא בעבור עם ישראל כולו. במאמר שהופיע בידיעות אחרונות בשם "המהירה בקבוצות היבשת" הוצמדו במסגרת תיאור עיתונאי יבש של הקבוצה תארים שונים שהשוו למעשה בינה ובין מדינת ישראל. אנשיה הם נמוכים ביחס לאויביהם כפי שאנשי מדינת ישראל הם מעטים ביחס לאויביהם, אך הינם מהירים וזריזים בניגוד לאויביהם (זו הייתה המילה בה השתמשו בכתבה – "אויביהם", ולא "יריביהם") הגבוהים, המגושמים והאיטיים.

מעניין האופן בו הוצגו במאמרים השונים כמה מכוכבי הכדורסל של מכבי.

בתיאורים השונים של טל ברודי, קברניט הקבוצה, הודגשה עובדת היותו עולה חדש בישראל, אדם שהגיע להגשים את האידיאלים הציוניים, אם כי יכול היה לחיות חיים נוחים בארה"ב. גם קומתו, הנמוכה יחסית לשחקן כדורסל, והניגוד בינה ובין מספר הסלים הרבים שקלע, קיבלה דגש בבחינת "דוד כנגד גוליית" כשהושלכה על מאבקו עם השחקנים הענקיים של הקבוצות היריבות. מן הצד השני, הכתבות השונות שמו דגש על יכולת עבודת הצוות של ברודי וציינו כי לו רצה, היה צובר נקודות רבות יותר מכפי שצבר. אך הוא העדיף למסור כדורים רבים לחבריו ויצר עבורם מצבי קליעה נוחים. כפי שציינה אחת הכתבות - "יש בו השילוב המופלא של כוכב ושחקן קבוצתי כאחד". בכך היה גם מסר שמעבר לספורט, על הצורך בהיות האדם חלק מן הקבוצה, כמעין המשך לערכים הסוציאליסטיים של תנועת העבודה.

להערצה דומה זכה מיקי ברקוביץ', שזכה לתואר "גדול שחקני הכדורסל בישראל בכל הזמנים". מאמרים בני התקופה קבעו כי מיקי גורם לכל ילד לרצות להיות כמוהו. והמסר היה כי ברקוביץ', כמו שחקני מכבי האחרים, הפך למיתוס חי, לדוגמא ולמופת שעל הנוער ללכת בעקבותיה, בדומה ליוני נתניהו, הלוחם מאנטבה.

תארים דומים הורעפו גם על השחקנים האחרים של מכבי ובכללם השחקן הזר הבולט, אולסי פרי, אשר אם כי היה אפרו-אמריקני, נחשב במאמרים שונים "אחד משלנו", ישראלי של כבוד. המאמרים ב"פנדל" של שנת 1978 שמו דגש רב על החלטתו של פרי להתגייר ועל לימודי התנ"ך המרוכזים שלו. המאמרים שמו דגש רב מאוד על היות פרי השחקן השני של מכבי שהחליט להתגייר, לאחר ג'ים בוטרייט. המסר היה ברור - שחקני מכבי, גם הזרים שבינם, אינם זרים כלל וכלל אלא מהווים חלק מהותי מן העם הישראלי ומ"הקבוצה של המדינה". זאת בניגוד לשחקנים זרים בקבוצות הכדורגל וקבוצות הכדורסל האחרות, שמעולם לא זכו למעמד דומה, שכן היה ברור שהם שחקנים שכירים לפרק זמן מוגבל ולא מעבר לכך.

אולי בשל האדרה זו אפשר להסביר את יחסה המיוחד של התקשורת לאולסי פרי בדצמבר 1982, כאשר כתבי הספורט הקפידו מאוד לטייח את העובדה כי פרי נעדר ממשחק חשוב נגד ריאל מדריד מכיוון שהיה תחת השפעת סמים. בעיתונים הוסבר כי פרי "חלה בשפעת". הייתה זו למעשה שיאה של תופעה (שיש עיתונאים הטוענים בתוקף כי היא קיימת עד עצם היום הזה) של "כתבי חצר" של מכבי, שפרסמו רק את הידיעות שהנהלת מכבי רצתה לפרסם. רק כעבור מספר שנים, כאשר נכלא אולסי פרי בעוון סחר בסמים, התגלתה האמת בתקשורת באשר אותו המשחק.  

נו באדי פאק וויט מכבי אין דה יד.

(ארל ויליאמס, ערוץ 1, 1981)

מעמד זה של מכבי כ-"קבוצה של ישראל " נשמר במשך שנים רבות, אך מטבע הדברים הלך ונשחק לאורך השנים, במיוחד עקב כישלונותיה החוזרים והנשנים של מכבי באליפויות אירופה (אם כי הקבוצה זכתה בגביע אירופה פעם נוספת). בישראל, לעומת זאת, היא זכתה בגביע המדינה פעם אחר פעם אחר פעם והייתה בלתי מנוצחת כמעט באולם הבית שלה, יד אליהו.

אבל לאורך השנים נדמה כי הן בכלי התקשורת והן בקהל הרחב נוצרה כבר עייפות ורצון לראות מישהו אחר זוכה פעם בגביע. וכך, כמו מיתוסים רבים אחרים, גם המיתוס של מכבי כמייצגת כלל המדינה והאומה נפגם.

נוצר גם הרושם כי מכבי היא קבוצה כוחנית במיוחד, רושם שהתבטא בדמותו של המנהל הנצחי שלה, שמעון מזרחי, שככל הנראה מחזיק בשיא העולמי  של כל הזמנים בניהול רצוף של קבוצת ספורט (35 שנים ועדיין ממשיך). שיא שאין לו אח ורע במדינות אחרות ומן הראוי להכניסו לספר השיאים של גינס. אבל בעצם נצחיותו ומידת השפעתו בספורט הישראלי גם התעוררה כנגדו איבה שרק הולכת וגוברת עם השנים.

יותר ויותר כתבים ואוהדים של קבוצות אחרות האשימו את מכבי ואת מזרחי כנציגה כי האחרונים משתמשים באמצעים פסולים כגון לחץ על שופטים, התגרויות מכוונות, דיווחים כוזבים לתקשורת ושימוש מושכל ב"כתבי החצר" שאינם מעיזים לכתוב דבר שאינו לרצונו  של מזרחי. כל זאת על מנת לשמור על הגמוניה נצחית ובלתי משתנה בכדורסל הישראלי. במשך השנים האשימו את המכבי כי זו עשתה שימוש לרעה בכוחה, כשחילקה לשופטים כרטיסים למשחקי גביע אירופה ובכך שכנעה אותם למעשה לתת לקבוצה טובות הנאה שונות.  מעמדה של מכבי כקבוצת כלל מדינת ישראל נפגע מאוד, לראשונה ב-1991, כאשר מכבי שיחקה במשחק שהתנגש עם יום הזיכרון לחללי מדינת ישראל. מכבי התקשתה לנמק מדוע הופעתה במשחק דווקא ביום זה היא צעד לגיטימי, אבל ניסתה לעשות זאת בתירוצים שונים ומשונים.  אך הפעם התירוצים לא עזרו. הרעיון שקבוצה שטיפחה את זיהויה עם המדינה תתעלם דווקא מיום זה צרם מאוד לחלקים נרחבים מנציגי התקשורת. מכבי, אגב, הפסידה במשחק זה לברצלונה ב-34 נקודות, אבל חציו השני של המשחק לא הוקרן בטלוויזיה הישראלית. מכאן ואילך שוב לא נחשבה מכבי לשליחה לאומית, וביקורת כלפיה שוב לא נחשבה לחבלה בחוסן הלאומי כפי שהיה קודם לכן. מכבי נראתה פחות ופחות כלוחמת למען ישראל וכנגד הגויים ויותר ככלי לצבירת כוח, כסף והשפעה עבור מר שמעון מזרחי ועמיתיו.  

כשאתה זוכה עם מכבי בתואר, אתה מרגיש שירדה לך אבן מהלב. כשאתה זוכה בירושלים, יש שמחה.

(כדורסלן הפועל ירושלים מוטי דניאל, "שם המשחק" 1998)

בעיתונות החלו מתפרסמים מאמרים תחת השמות "למה אני שונא את מכבי" ודומים להם, פרי עטם של כתבים כגון ארי שמאי, שפירטו ונימקו את שנאתם לקבוצה הלאומית ואת תקוותיהם כי זו תוחלף בקבוצות אחרות, כגון יריבתה המובסת תמיד, הפועל תל אביב.

לאחר שנים רבות של דשדוש במקום, החלה מכבי חוזרת לעצמה לאחר שהחל לאמן אותה המאמן פיני גרשון, שנודע כמי שתקף בעבר את הקבוצה בכל הזדמנות אפשרית. הוא היה הראשון שהצליח להביא לנפילתה על ידי הבסתה בידי קבוצתו, מהגליל העליון.

במהלך מפתיע מינו אותו מנהלי הקבוצה למאמן הקבוצה, והוא אכן הצליח במשימתו. גרשון הביא את הקבוצה לאליפות אירופה של שנת 2000, נגד הקבוצה היוונית פאנאתינאיקוס, אך הפעם כשלה הקבוצה כנגד היריבה. גם בשל משחקו של שחקן מכבי הישראלי, עודד קטש, בשורות הקבוצה היריבה, במהלך שמזכיר מאוד את עלילת ספריו הישנים של אבנר כרמלי . אלא ששם זכתה הקבוצה הישראלית בכל זאת. כמו בספריו של כרמלי, גם במציאות נחשב השחקן הישראלי קטש כמעט בוגד בעיני חוגים מסוימים.  

"ניצחנו את היוונים – זה חשבון היסטורי."

( יוסף לפיד מתרגש, ערוץ 2, מאי 2001)

"מאות אלפי נשמות תלושות זעקו כעדרי המונים, צעקו בשמו של גוי כושי שהביא להם ניצחון...שערי היכלי הספורט היו שערי הגיהינום לרבבות נשמות בישראל."

(הרב ישראל אייכלר מזדעזע ,"המחנה החרדי", מאי 2001)  

להצלחה גדולה יותר זכתה מכבי באפריל 2001, כאשר זכתה באליפות אירופה, גם הפעם כנגד פאנאתינאיקוס. בשנת 2001 מכבי שוב לא נראתה כמייצגת אמינה של החברה הישראלית וערכיה, כפי שציינו עיתונאים לא מעטים, אלא יותר כאוסף של שחקנים שכירים. והעובדה שהשחקן הישראלי קטש ששיחק בשורותיה לא היסס לשחק כנגדה פגעה עוד יותר בתדמית שחקני מכבי כנציגים הפטריוטיים של ישראל.

"הראינו היום לעולם אומה מאוחדת."
(טל ברודי , ידיעות אחרונות, מאי 2001) 

אך הפעם אין לאמר כי הייתה זו "הקבוצה של המדינה" שזכתה באליפות, כפי שהיה ב-1977, אלא קבוצת "מכבי תל אביב". דהיינו, קבוצה שייצגה בעיקר את עצמה ולא את המדינה כולה. קשה מאוד  לראות כיום במכבי תל אביב קבוצה "ישראלית" עם  כל השחקנים הזרים שבה, שהם בגדר רוב מוחלט, ולכן אי אפשר יותר לראות בה נציגה אותנטית של החברה הישראלית וערכיה, כפי שהייתה הקבוצה ב-.1977.

העיתונאי מאיר שניצר כתב כי "מכבי תל אביב הינה קופת החולים הרשמית של המדינה הציונית, השרויה בעיצומה של מחלה לא פשוטה ,משכך כאבים על סף שיכרון החושים". בהתייחסו להודעתו של המאמן פיני גרשון ש"ניצחנו במלחמה הזאת וננצח גם במלחמות האחרות!", הודעה שהייתה בהחלט במסורת ההתלהמות של 1977 העיר העיתונאי בזלזול- "עוד רפול".  

נראה היה שמכבי חזרה לעצמה, בניצחון על יוון בהפרש עצום ב-2004, אבל עכשיו שוב לא נראה כי מכבי מייצגת את כלל המדינה או אפילו חלק גדול מאוהדי הספורט שבכה. כיום, כידוע, רוב שחקני מכבי אינם ישראליים כלל, וכך הדבר מזה שנים רבות.

זה משקף את הגלובליזציה מן הצד האחד ואולי גם את תופעת העובדים הזרים בישראל מן הצד השני. ופיו הגדול של המאמן, פיני גרשון, המפיק "פנינים" מסוגים שונים, מהם גזעניים מהם מכוונים להשפיל את היריבות, כמו הפועל ירושלים, ודווקא ברגעי הניצחון של קבוצתו, הראו כפי שציין אחד העיתונאים ש"הוא אינו יודע להפסיד וגם אינו יודע לנצח".

גם דבר זה פגע קשות ואולי אנושות בתדמיתה של מכבי כ"קבוצה שמייצגת את כולם".

שונאי מכבי

להלן ראיון עם עיתונאי הספורט ניר קיפניס, אחד מ"שונאי מכבי" המוצהרים שפרסם כתבות נזעמות שונות על ההרס אותו גורמת, לדעתו, קבוצת מכבי לספורט הכדורסל בישראל ועל השנאה אותה רוחש עולם הספורט הישראלי ל"מכבי תל אביב", ראיון המסביר מדוע מכבי תל אביב בשום פנים ואופן אינה מייצגת אותו:


א.א. : למה אתה שונא את מכבי ?

קיפניס : אין לי דבר נגד האנשים במכבי, שאת רובם אני לא מכיר, אבל כמותג יש בהם משהו מאוד כוחני, כמעט מאיים ובסופו של דבר הרסני. תמיד מכבי צריכה להשלים את היכולת הטובה שלה במגרש באמצעות כל מיני תרגילים שהם אולי בתחום החוקי אבל בניגוד לכל כללי המוסר, כמו לרכוש את הספורטאים הכי טובים בארץ רק כדי שישבו על הספסל אצלם ולא אצל היריבות, וכך הם ביססו את מעמדם כקבוצה שאי אפשר להתחרות בה. אוהדי הפועל שונאים אותה ממש.

א.א. : מה אתה חושב על שמעון מזרחי, המנהל הנצחי שלהם ?

קיפניס : שמעון מזרחי הוא אדם שכל מי שלא אוהד מכבי לא מחבב כלל, ובינינו, גם הרבה מאוהדי מכבי לא מחבבים אותו. הוא תמיד חמוץ כלימון, הוא מקרין כוחניות ומייצג את הכוחניות של מכבי תל אביב. האחרים בקבוצה לא מייצרים אותה עוינות  כמוהו. גם בגלל שגם במצבים קשים ביותר שום שריר בפניו לא זז, וזה מעורר עוינות. הרושם הוא שאתה עומד מול מכונה אטומה ולא אנושית שמקדשת את כל האמצעים למען ניצחונה של מכבי.  

פיני גרשון הוא ללא ספק המאמן של המדינה. יש בו משהו שמייצג את הישראלי על צדדיו הרעים והטובים. אתה לא יכול להגיד את זה על מזרחי . יש בו  משהו שלא ישראלי לחלוטין, ביסודיות שלו ובשלמות שלו ... אבל גם בספורט העולמי יש מעט מאוד תופעות כמו שמעון מזרחי. הוותיקות שלו והמעורבות שלו היא פנומנלית. אני לא מכיר תופעה כזאת.

א.א . : איך אתה רואה את האוהדים של מכבי ?

קיפניס : יש משהו לא יצירתי בקהל של מכבי תל אביב, בניגוד לאוהדים מקבוצות אחרות. אתה לא מוצא למשל שהם מייצרים שירים משלהם, כמו אוהדי קבוצות אחרות. ידעת שהשיר המפורסם של מכבי תל אביב ("מכבי שלנו בסתיו ובאביב") בכלל נוצר על קבוצת הכדורגל? אוהדי מכבי אינם מסוגלים לדברים יצירתיים משלהם. אוהדי מכבי לא מהססים לצאת כמה דקות לפני הניצחון או התבוסה, כאילו זה לא עד כדי כך חשוב, כאילו זה רק חלק מהמעמד, מין מועדון חברתי שאתה מתחבר אליו רק כשהוא משרת את המטרות שלך,אבל הם לא יהיו שם אם תיקלע למצב חלש. יש למכבי מעט מאוד אוהדים שרופים אמיתיים,שיתנו עבור הקבוצה הזאת את הנשמה. הכל שם בסופו של דבר זה עסק מסחרי יעיל. ברגע שהעסק יפסיק לדפוק כולם ינטשו אותם.

 מיק ארנון, קצין העיתונות של מכבי, מגיב בביטול על דברים אלה :

 אלה שטויות, יש הרבה שירים שנכתבו על מכבי בידי האוהדים ורק עכשיו קיבלנו עוד שני שירים כאלה. האוהדים שלנו הם דווקא מאוד יצירתיים וכל הזמן יש  להם רעיונות חדשים ומקוריים איך לקשט את האולם של מכבי, תראה למשל את אתר האינטרנט שלהם. תראה, יש הרבה אנשים שמדברים על מכבי, שהיא כוחנית והיא הרסה את הליגה, אלה שטויות. התפקיד של מכבי הוא לנצח והיא מנצחת. והכדורסל הישראלי נמצא במצב טוב מאוד.

דיויד פדרמן, מבעלי הקבוצה, מחזק את דבריו של ארנון בתוקף :


השליטה במכבי תל אביב זה בשבילי פלזו'ר ולא עסקים. אני התחלתי עם מכבי עוד מסוף שנות ה40, כשאבי שיחק, ובתור ילד הייתי נוסע עם הקבוצה. התחלתי להיות יותר מעורב עם הקבוצה רק  משנות ה-80, אבל אני אוהד ולא רק בעלים. יש שטוענים שקניתי את עלית, ששייכת כיום לי, רק בגלל שהיא הייתה קשורה למכבי.

א.א. : וזה נכון ?

פדרמן : לא, זה דווקא לא נכון.

תגובת שמעון מזרחי, מנהל מכבי תל אביב : 

 

אני עושה למען הכדורסל בישראל ואמשיך לעשות למען הכדורסל בישראל, ואני מקווה שגם קבוצות אחרות ידעו להביא את הקבוצות שלהן לאותה רמה, ולא להוריד את מכבי לרמה שלהן. כל זמן שכוחי שבידי ואני מתפקד כפי שאני מתפקד אני מקווה שאוכל להמשיך לפעול למען הכדורסל בישראל

מכבי היא כיום עסק פרטי, בניגוד לעבר. עד 1995 היא הייתה עמותה, ואז התברר כי יש לה גירעון עסקי עצום, כמו לרוב קבוצות הספורט בארץ, והיא עברה שינויים קיצוניים והפכה לעסק שבמניותיו מחזיקים מספר גופים :

שליש מן המניות מוחזקות בידי רענן כץ ממיאמי, שחקן כדורסל לשעבר שירד מהארץ והפך מיליונר, שליש בידי פדרמו ושליש בידי קבוצת מנהלים שכוללת את האיש החזק בקבוצה, שמעון  מזרחי. מכבי, אמר לי איש הקשור בקבוצה, מצליחה כפי ששום קבוצה ישראלית אחרת לא מצליחה וגם לא תצליח מאחר שהיא מותג, ולא רק ישראלי. היא מותג כלל עולמי. אף אחד בחו"ל  לא שמע על שאר הקבוצות, על הפועל תל אביב וכל השאר. אף אחד לא יודע מי הם. אבל על מכבי תל אביב שמעו כולם ויודעים כולם, גם באירופה ואפילו בארה"ב.

יחד עם זאת, מכבי ממשיכה להפסיד בשנים האחרונות. אפילו השנה היא הפסידה, בגלל הפיינל פור, כמה מיליונים. אבל אלו לא חובות כבדים. המצב שלה הוא עדיין יותר טוב בגלל בעלי המניות שלה וכך נראה שיהיה בעתיד הקרוב לפחות, כל עוד שמעון מזרחי ימשיך לנהל אותה. מה יהיה אחרי שמזרחי יפרוש לבסוף ? אף אחד לא רוצה לחשוב על זה. או לפחות לא זכיתי לתשובה ברורה :   

אדם הקשור למכבי אמר לי : "שמעון מזרחי מחזיק את כל ענף הכדורסל בישראל על כתפיו, הוא גדול מהחיים, גדול מהמדינה, וברגע שהוא ילך כל ענף הכדורסל עלול להתמוטט".

 אחרים, לעומת זאת, מייחלים לאותו יום, בו מזרחי שוב לא יהיה בתמונה :  

ד"ר חיים קאופמן ממכון וינגייט חקר את תולדות הספורט בישראל, והוא קובע: 


כדורסל היה מאז ומתמיד מקצוע פופולארי מהכדורגל, וכך זה גם היום. הליגה, כולל מכבי, היא לא מעניינת. היא במצב של התדרדרות. בפועל ליגת הכדורסל איבדה כל עניין. אני עצמי איבדתי כל עניין בכדורסל.

יש ערים שלמות שבהן הכדורסל כמעט נעלם. בילדותי היו מגוון קבוצות, כיום בכל אזור חיפה והצפון אין כמעט קבוצות כדורסל ולהן מעט מאוד צופים.

מכבי הרסה את הכול. יש  ליגה שידוע מראש מי האלופה בה במשך 30 שנה וכתוצאה  העניין בה נהרס.  מכבי לקחה את המונופול והשאירה למתחרים את הפירורים. הם לקחו לעצמם כל שחקן טוב מקבוצות מתחרות כדי שלא  ישחק נגדם.  אבל כך הם מחסלים את עצמם בישראל.

היום בכל תחום יש 2-3 קבוצות על. הבעיה של הכדורסל הישראלי היא שיש בו רק קבוצת על אחת...נוצר מצב שקבוצה אחת יצרה זיהוי מוחלט בינה ובין המדינה וזה במשך 30 שנה. כשהפועל התחרתה בה זו הייתה ליגה מעניינת יותר. וככל שהיה לה כסף מהמתחרות שלה והשקיעה אותו וכך עלתה יותר ויותר, שמעון מזרחי יצר מצב של כוח רב. כולם מפחדים ממנו וממכבי. הוא  גם הורס את תחום הכדורסל לטווח הארוך.

א.א. : איך הוא עושה זאת ?

קאופמן : אם אתה בונה נוער חזק בקבוצות אחרות, אנשי מכבי ירכשו את השחקנים הטובים. לא משנה איזה כוכב נוצר בקבוצה אחרת, הוא יקנה בידי מכבי ובסופו של דבר תישאר רק מכבי תל אביב כקבוצה חזקה ואף אחד לא יתעניין יותר במשחקים שלה, זה מה שקורה עכשיו.

אנשי התקשורת מפחדים ממזרחי. הם חוששים  שלא יקבלו כרטיסים חינם למשחקים אם יכתבו נגדו, ומצד שני אין להם יראת כבוד כלפיו, הוא מעורר הרבה עוינות בהתנשאות, בכוחניות ובעובדה שהוא מונופול. אבל הוא אינו אדם מושחת, רק יהיר וכוחני.  

הקבוצה היום, מקצועית, היא הרבה יותר טובה מבשנות השבעים. אבל האמת היא  שמבחינת היכולת ליצור הזדהות אין בה אנשים שיעוררו הזדהות כמו בשנות ה-70. יש שם שני ישראלים, טל בורנשטיין וגור שלף, וכל השאר זרים חוץ מהלפרין, ישראלי צעיר.

אין ביניהם מישהו שינתן לו פרס ישראל, כמו שנתנו פעם לטל ברודי.

אינני מבין את כל האוהדים האלה שנהנים כל פעם מניצחון נוסף של מכבי. זה כמו זונה שעושה את זה בפעם העשירית באותו לילה. זה מין אבל אין בזה הנאה.

יש היום עוינות גדולה למכבי ועוינות למונופולין שלה. כשמכבי משחקת בארץ אני תמיד נגדה. כשהיא משחקת בחו"ל אני תמיד בעדה. ואני מייצג הלכי רוח רווחים.

הדבר היחיד שנשאר להם זה אירופה. אילולא ההצלחות האירופיות לא הייתה למכבי זכות קיום היום.

דומה שאם המיתוס של מכבי תל אביב עדיין קיים הרי זה רק בתחום הספרות היפה. הסופר הצעיר אלכס אפשטיין פרסם ספר בשם "הגיבורים הצהובים" (2000), בו תיאר משחקה של מכבי בשנת 2000 כנגד פאנאתינאיקוס ואגב כך השווה את שחקני מכבי לגיבורי המיתולוגיה היוונית הקדומים.

אלכס אפשטיין :

בעיקרון יכולתי לכתוב את הספר על כל קבוצה, שכן הדמויות מייצגות כל קבוצת ספורט. אבל נכון שיותר קל לי ויותר נכון לי לכתוב על מכבי כמייצגת מיתוס. משנת 80 בערך ראיתי כמעט כל משחק שהיה באירופה. פרט לכך נוצרים רגעים מסוימים במציאות שהם מיתולוגיים, ובמשחקים מסוימים אלה הייתה דרמה אדירה שהתאימה לכתיבת הסיפור, כמו בסיפור המשחק בינם ובין הכוכב הגדול שלהם, קטש, וכך נוצרה נקודת אל חזור שאפשרה ליצור מיתולוגיה מאירוע אמיתי. דווקא בניצחון האחרון שלהם לא הייתה אותה דרמה שמאפשרת סיפור כמו זה שהיה במשחק ההוא.  אני לא מתייחס אליהם כסמלים של המדינה, יותר מעניין אותי שאני קשור אליהם ומעניין אותי המשחק. אפילו עכשיו, אפילו היום, עדיין יש  משהו בשחקנים של מכבי שמאפשר לך, אם תרצה, לקשר אותם לסיפורים מיתיים. איך שהוא, למרות הכול, למרות כל הזמן שחלף מימיהם הגדולים, השם הזה "מכבי תל אביב" עדיין מעורר בך קסם.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד