אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ילדים זקוקים להורים שמסתכלים למעלה


תאריך פרסום קודם: 
2003

ומה יש למעלה?

ומה יש למטה?

למטה יש אדמה. היא משפיעה עלינו רוב טוב, מזינה ותומכת בנו, אבל היא גם מושכת למטה, משפיעה עלינו כובד. לא מתוך רצון להרע, אלא מכיוון שזה מה שהיא. ובתור מה שהיא היא יכולה להוות אתגר וגירוי לחיים המבקשים להזדקף ולהתכוון למעלה, אבל באין כוח, היא יכולה לסחוף אותנו אל תוך מעגליה, להטביע אותנו בביצת הבינוניות, להשקיע אותנו בהרגל, להשכיח מאתנו כל דבר מלבד דרישותיה היומיומיות הכובלות אותנו תדיר אל תוך השטח עד כי אין יוצא ואין בא.

אפשר להגיד שאין זו האדמה שמושכת אותנו כך למטה אלא משהו אחר שמקורו באדם, אולי עצלות טבעית ואולי יותר מכך הפחד הקושר אותנו לאלפי מנגנוני ביטחון המבטיחים שלא תיוותר אנרגיה לשום דבר מלבד למלאכת הישרדות אפרורית. אף אחד לא ירים כאן את ראשו. ומי שהעיז נרמס עד מהרה על ידי מכבש הבינוניות. כן, אפשר להגיד שאת כל זה לא האדמה הממשית משפיעה עלינו, אלא קרקע נפשנו שלנו. ייתכן. אבל לצורך מה שאני רוצה לומר, אין זה משנה, כך או כך נדמה שהשמיים נדרשים לנו.

הם זוכרים, השמיים, את מה שמעבר להמולת הרגע הזה. ברגעים קשים הם יכולים להזכיר לנו שלא הכל הוא אדמה זו, שיש לאן לשאוף מעבר. שאף על פי שקשה עכשיו, זה עובר, ואף על פי שמה שנראה עכשיו הוא אפור וחסר כל תכלית, יש גם תכליות אחרות שאפשר לשאת אליהן את מבטינו ולהתחזק. השמש הזו שנמצאת בשמיים יכולה להזקיף את ראשנו, להזכיר לנו שלא הכל נוצר בממדי אנוש, שיש לנו את הכוח לא רק לרדת אלא גם לעלות. 

לפעמים השמיים מזכירים לנו זאת בדמותם של אנשים גיבורים שהראו לאנושות שיש דבר מה נאצל יותר מתאוות בצע, עצום יותר מן הפחד, אופטימי יותר מן הדיכאון. לפעמים הם מזכירים לנו זאת בעזרת מילים מסוימות, משפטים מסוימים, תיאורים מסוימים שברגעי מפתח מעוררים אותנו לחיים ומאפשרים לנו את הצעד הבא שנדמה שאחרת אין כל סיבה לעשות אותו.

נדמה שכדי שהשמיים יוכלו לשאת את שאיפתנו להתעלות הם צריכים להיות יציבים. ואכן, מי לא מכיר את דמות הגיבור שאלף פעמים נפל ואלף פעמים קם, שבעקשנות רוחו, בדבקותו באמונתו, חזר והראה את אי-הפשרה. אולי אפילו פגשנו כעין גיבור כזה בדמות הורה או מנהיג או סתם אדם שנראה שההלוך ושוב של נסיבות חייו לא גררו אותו אחריהם אלא הוא התייצב בפניהן והמשיך ללכת בקו ישר עד שהמציאות נכנעה והלכה אחריו. וגם כשלא הלכה אחריו היה בכך טעם, הוא אולי אבד לעולם, אבל לא אבד לעצמו. 

האם לא לשם כך אנו זקוקים להורים שמסתכלים למעלה?

לצורך אותו ביטחון, אותה כריזמה, אותה עוצמה, המאפשרת לנו בשעה שהכאב מציף אותנו מכל עבר לזכור שיש גם דבר מה אחר מעבר לו? לפעמים אני מדמה שסטירה זו של אבי שהרעידה את מערבולת כאבי הכובש והזכירה לי משמעותו של ערך אפשרה לי גם לראות שאני אדם ושלא הכול אבוד. ובכוח אותה עיקשות שהצטללה מתוך הסטירה, מכוח אותו הבזק של אור שטלטל אותי באחת, יכולתי לשאוב איזו עמידה של כבוד. זה לא היה רק "אל תהייה ילד מפונק" אלא גם הוראה ותקווה: הם יכולים לעשות לך הכל, אבל לא לכבוש את רוחך.

האא, הרי לכם גאווה, הרי לכך זקיפות קומה.

אמנם במחיר קשיות מסוימת,

ולפעמים במחיר הליכה לאיבוד מסוג אחר מזו שמציעה לנו האדמה.

אבל אולי אין ברירה אחרת בעולם שכולו מלא אויבים.

האם לא לשם כך אנו זקוקים להורים שיסתכלו לשמיים, כדי שבעקבנו אחרי מוטת מבטם נוכל לחזות באופק שעליו הם מסתכלים ולשאוף אגב כך הלאה מכאן, תמיד הלאה מכאן?

האם זה לא מה שעושה אותנו אנושיים? אותם שמיים שמזכירים לנו שאין לנו זכות ליפול ברוחנו, שהרי לעולם איננו לבד, אלא תמיד נושאים את בשורתה של אמת שעלינו להעביר הלאה? לא רק למען עצמנו אנו חיים, אלא למען אותן נשגבויות שאנו נושאים באמתחתנו, שהורינו נשאו לפנינו והוריהם גם הם.

כן, כמה יפה.

אבל ייתכן שהשמיים אינם נושאים כל יציבות, אלא רק אווריריות עלומה.

ואם אנו זקוקים, כילדים, שהורינו יסתכלו למעלה, אין זה כדי למצוא שם עוגן שעליו נוכל להטיל את צלצלי תקוותנו ולמשוך עצמנו מחוץ לביצת הרגע הזה, אלא דווקא אהבה שאין מה לאחוז בה אלא רק להתמסר לה. אולי מה שאנו זקוקים לו אינו ערך נשגב אלא סוג של נראות, מישהו שמסתכל עלינו בחמלה. ומה שהשמיים מכילים בתוכם אינו הזיכרון האנושי, אלא דווקא התבוננות של חסד, שמקורה נובט גם בלבנו אנו. אולי מה שמושך את עיני הורינו אינו הלמעלה החד-משמעי והחד-כיווני, אלא דווקא האינסוף שהולך כל כך רחוק עד שהוא חוזר אלינו מכל הכיוונים ומאיר הישר בלבנו.

לא נקודת מטרה הם השמיים, אלא האמון בטוב וההכרה בעוצמתנו. וכשהורינו מסתכלים למעלה, והם עושים זאת למען עצמם, כביכול בלא לדעת שאנו מסתכלים עליהם, הם עושים זאת לא כדי שהשמיים יסמנו להם כיוון, אלא כדי לזכור שיש מי שרואה אותנו בעין טובה.

על כך כתב טאגור: 

 אלה אשר יאהבוני על פני האדמה ינסו כולם בכל כוחם להחזיק אותי תחת מחסה ידם, אך לא כן אהבתך אתה: גדולה היא מאהבתם – ואתה נותן אותי להיות חופשי על פי רוחי.

כי לא אשכח אותם, לכן לא יעמוד בם לבם לנטוש אותי לבדי – ואתה הנה יום על יום יחלוף ופניך לא יראו. גם כי לא אקרא אותך בתפילותיי ולא אשים מקום לך בלבי, אהבתך אותי תארוב תמיד אל אהבתי.   (טאגור)

הנה הוא הביטחון שזקוקים לו הילדים: אהבתך אותי תארוב תמיד אל אהבתי.

וכדוגמת הוריהם הם יכולים לפיכך לשאת תפילה: 

 תן לי כוח לנשא את רוחי מעל תעתועי יום ויום.

ותן לי כוח להסגיר אל חפצך אל כל כוחי באהבה.

כי אולי אומץ הלב האמיתי אינו האומץ להתייצב בפני האויבים הממלאים את העולם מכל עבר אלא המוכנות לגלות שאין אויבים כלל.

ומכיוון שכך, כל תלאותינו בעולם הזה אינם הדבר שאנו צריכים להתגבר עליו בכוח שדרתנו הזקופה, אלא בשורה שממנה אנחנו צריכים לאסוף את חומר הגלם להתעלותנו. מכיוון שלהבת חיינו, כשהיא נראית על ידי השמיים, יש לה הכוח להמס כל דבר ולהפכו לשירת נפשנו.


כל הנוקשה וכל הנעקש בחיי יתערב בי והיה לזמרה אחת ערבה, אז יפרוש שיר תהילתי את כנפיו כציפור עליזה המעופפת על פני ים.

ידעתי כי שירי היה לך לרצון. ידעתי כי רק בזאת אבוא לפניך: בהיותי משורר.

  (כל שירי טאגור לקוחים מגיטני'אלי בתרגום דוד פרישמן) 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לסרי