אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כהנים ונביאים או רק הליכוד יכול


התמונה של נח שמיר
תאריך פרסום קודם: 
2003
מחבר: 
נח שמיר

במאמרו "כהן ונביא, מתאר אחד העם את משוואת הכוחות הפוליטיים/ אידיאולוגיים בתיאור הפיסיקאלי של "מקבילית הכוחות". ה"נביאים" (ה"נביא" המקורי הוא משה) הם המנהיגים האידאולוגיים שלהם דרך ברורה וחדה, והם מתוארים כווקטור בעל כיוון מוגדר. כשיש שני וקטורים כאלה, לפחות, נוצרת מקבילית כוחות והגוף עליו פועלים הכוחות ינוע בכיוון האלכסון של המקבילית, כלומר בכיוון הכוח השקול. ה"כהנים" (והמקור הוא אהרון, אחי משה) הם המנהיגים הפרגמטיים שתפקידם ההיסטורי הוא להוביל את העם בכיוון הכוח השקול, כיוון הפשרה ולייצב את המצב לבל יתנודד בין הקטבים השונים. 

מאז קום המדינה היתה מפא"י, המפלגה השלטת, מפלגת כהנים. בן גוריון, המנהיג המייסד, התחיל אמנם את דרכו כנביא, אבל במשך השנים הפך לפרגמטי יותר ויותר והוביל את העם והמדינה בדרך הפשרה ובאמנות האפשרי (בניגוד גמור למקבילו הפלסתינאי, ערפאת, שנשאר נביא עד יומו האחרון). הנביאים היו מימין ומשמאל. מצד אחד מנחם בגין, נביא ארץ ישראל השלמה ומצד שני הסוציאליסטים והקומוניסטים. האמירה של בן גוריון "בלי חירות ומק"י" בטאה את רצון הכהן להוביל את העם והמדינה בדרך הכוח השקול ללא הפרעת מקבילית הכוחות המושכת לכיוונים שונים. מחליפיו של בן גוריון היו כולם כהנים. משה שרת ו-לוי אשכול היו אנשים אפורים ופרגמטיים שנטו להוביל את ישראל בדרך האמצע והפשרה. גם גולדה, למרות קשיחותה וחוסר גמישותה לא הובילה קו רעיוני ברור, היאה לנביא. יצחק רבין ו-אהוד ברק היו תערובת של כהן ונביא. שניהם (הראשון לא מעט בהשפעתו של פרס) הובילו קו ברור של שינוי המצב. שמעון פרס, אחד המנהיגים הפרגמטיים הגדולים שקמו לנו, ביצועיסט מזהיר וכהן בכל רמ"ח אבריו בעברו הרחוק, הולך ונתפס יותר ויותר כנביא. התבטאויותיו על "מזרח תיכון חדש" וחתירתו הבלתי נלאית (שלפעמים נראית מנותקת מהמצב האקטואלי) לשלום בכל מחיר, גרמו לו להראות בציבור כנביא ולא ככהן, איש מעשה. 

תנועת החירות היתה בבירור תנועה אידיאולוגית בלתי מתפשרת ומנהיגה, מנחם בגין, נביא מובהק. הקמת הליכוד על שלביו השונים החלה לסמן את הדרך במעבר ממפלגת נביאים למפלגת כוהנים. הליברלים שהצטרפו לחירות ויצרו את מח"ל היו בבירור כהנים. אריק שרון, מקים הליכוד היה מפא"יניק שלא השתלב בממסד הקיים. עדיין, נותן הטון היה מנחם בגין, אבל זרעי הטרנספורמציה כבר נזרעו. 

מנהיג חזק שהולכים אחריו 

מפלגה או מדינה מונהגת  על ידי העומד בראשה. זה יכול להיות מנהיג המוביל את העם והמדינה בדרך הקונצנזוס ואז הולכים אחריו בצורה טבעית או כזה שהוא דמות חזקה וכריזמטית באופן אישי ואז רבים הולכים אחריו מתוך אמונה באישיותו גם כשהוא שוחה כנגד הזרם.

בעניין המנהיגות האישית יש הבדל מסורתי בין הליכוד והעבודה, בעיקר בגלל ההבדל בציבור המצביעים מבחינה סוציו-אקונומית ובגלל מסורת פולחן האישיות בתנועת החירות מ-ז'בוטינסקי דרך מנחם בגין. מנחם בגין היה דמות כל כך דומיננטית שפולחן האישיות של מנהיג חירות החזיק מעמד אחריו אפילו אצל יצחק שמיר, דמות של אנטי מנהיג – כבד פה שלא תואר לו ולא הדר. מי שהצליח לנפץ את דמות המנהיג שהולכים אחריו בעיניים עצומות בימין היה דוקא נתניהו, אדם מוכשר וכריזמטי (וגם נביא בגרעינו הקשה) שבגלל אופיו ההרסני והתנהגותו הסכסכנית העלה את אהוד ברק – התקוה למנהיג חזק ונערץ מהצד השני, שגם הוא כשל. מלבד מקרה ברק, מצביעי העבודה בדור האחרון הם ספקנים שנותנים את קולם לדרך ולא לאיש. 

אריק שרון הוא שוב מנהיג חזק שחלק מהאנשים הולכים אחריו באש ובמים. לכמה עוד מנהיגים שרו במשך שנים שירים כמו "אריק מלך ישראל". בניגוד לפרס (או מצנע במהדורה מקוצרת) שנתפס עכשיו כנביא (ולכן אינו נחשב מציאותי מספיק), הוא נתפס ככהן שהולך בדרך הפשרה הפרגמטית. רבים שלא חלמו קודם ללכת בדרך שהוא מוביל הולכים עכשיו אחריו, בגלל שהוא שרון ובגלל שהליכוד (לפחות בחלקו) מוביל בדרך הזו. אחרת, איך אפשר להסביר שכיוון (אפילו ממותן יותר) שהוביל מצנע בבחירות האחרונות וקיבל 20 מנדטים, מקבל עכשיו את תמיכתו של רוב הציבור (לפחות לפי הסקרים). 

"רק הליכוד יכול" 

אם יש סיסמה שאנשי השמאל שונאים (ואני בתוכם) היא "רק הליכוד יכול". מי רוצה להיות אימפוטנט ולראות את הצד היריב מגשים את חזונו שלו. השלטים הגדולים לפני הבחירות האישיות האחרונות (שרון/ברק) "רק שרון יביא שלום ובטחון" עוררו בי גיחוך בזמנו. מסתבר שכנראה זה נכון. כדי ללכת בכיוון השלום במציאות המסוכסכת והמסובכת שלנו צריך כנראה שהמנהיג יהיה כהן שילך בדרך שהתוו נביאים לפניו וכן שיהיה חזק וכריזמטי מספיק כדי למשוך אחריו מספיק אנשים גם כשהוא הולך בדרך המנוגדת לדרכה המסורתית של מפלגתו. את הסחורה הזו אין מפלגת העבודה או השמאל בכללותו מסוגלים לספק. כנראה שבאמת רק הליכוד יכול (כמו שהיה בהחזרת סיני והשלום עם מצריים). נגזר על מנהיגי העבודה לראות בעיניים כלות כיצד מנהיג הליכוד מגשים את משנתם (ושלא יספרו לי פוליטיקאים שרק גופו של עניין בראש מעייניהם ולא הקרדיט האישי) ואת חזון נביאיהם. 

האם הליכוד רוצה? 

כותרת גדולה בעיתון של היום זועקת בציטטה של שרון: "בשלו התנאים לפריצת דרך היסטורית עם הפלסתינאים". האם באמת פעמי השלום קרבים?  אני מאד מסופק. עדיין נראה לי (והלואי שאתבדה) שכל תכליתה של תכנית ההינתקות היא נסיגה טקטית וייצוב קוים טובים חד צדדית לישראל, שיהיו רחוקים מקווי פשרה סופית אפשרית עם הפלסתינאים.  הליכוד ושרון מנהיגו עדיין אינם בשלים לפשרה היסטורית נוסח מפת הדרכים המלאה, מתווה קלינטון או הסכם ז'נבה, כולם וריאציות שונות של אותו פתרון לבעייתם של שני העמים היושבים בארץ ישראל. בהנחה שרק הליכוד יכול, נצטרך לחכות עוד זמן רב ואולי, להוותינו, עוד סיבוב אחד לפחות של אלימות, עד שיבשילו התנאים לפשרה ושלום. נתניהו, בהנחה שיהיה יורשו של שרון, לא יביא את השלום. הוא נביא (של הימין) בעור של כהן. נצטרך לחכות לדור המנהיגים הבא, ממנו אולי יצמח המושיע. ומה נותר לשמאל לעשות בינתיים? להצמיח את נביאיו, שיאזנו במשוואת הכוחות את נביאי הימין המשיחיים ולתת כתף לאותו כהן מהליכוד שיצעד בסוף הדרך שאת תחילתה מתווה שרון בימים אילו.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נח שמיר