אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בלי לקחים


תהליך מדיני עם אויב מר הוא תהליך קשה כשאול לכל מדינה. הוא כרוך בוויתור על חלומות ועל נכסים בפועל ובשינוי מעמיק בתפיסת הזהות הלאומית של כל מדינה וחברה. כל תהליך כזה, בכל מקום בעולם, מלווה גם באופוזיציה קשה מבית ומהווה מבחן קשה למשטר בכל מדינה. שלשה ראשי מדינות במזה"ת שילמו בחייהם על ניסיון להוביל את עמם בדרך המדינית: המלך עבדאללה הראשון בירדן ביולי 1951, אנואר סאדאת נשיא מצרים באוקטובר 1981 ויצחק רבין, ראש ממשלת ישראל בנובמבר 1995. 

תהליך שלום אינו תהליך של ניצול הזדמנויות בכל כיוון מכל הבא ליד. כדי שתהליך שלום יצליח, אפילו בצורה חלקית, הוא צריך להכתיב את סדר היום המדיני והציבורי, מרוכז בעיקר, ממוקד במטרה כשכל הכוחות והמשאבים הפוליטיים והכלכליים האפשריים בחברה מופנים להשגתו.

אין ספק ששאלת יחסינו עם הפלשתינים היא הבעיה העיקרית של ישראל ואבן הנגף המרכזית, אם כי לא היחידה, למערכת יחסים גלויה ותקינה עם שאר העולם הערבי שסביבנו. אבל בכל פעם שיש איזו תזוזה , גם חד צדדית, במערכת היחסים בינינו לפלשתינים צץ המסלול הסורי כצל למסלול הפלשתני.

כמה מסלולים מדיניים מקבילים יכולה ממשלה, כל ממשלה בעולם, כל שכן ממשלה בישראל, לנהל במקביל ולקוות להישאר על כנה, יציבה מספיק, חזקה דיה להביא את המסלולים לכלל סיום סביר, לכלל הצלחה אפילו חלקית.  ראשי ממשלות ישראל בעבר - רבין ז"ל וברק - האמינו שביכולתם לתמרן את הסורים אל מול הפלשתינים ולסחוט וויתורים מאלה וגם מאלה. בפועל עשו הפלשתינים והסורים ככל יכולתם להכשיל מדינה את רעותה. מבית שילבה האפוזיציה למהלך הסורי ידיים עם ההתנגדות למהלך הפלשתיני עד כדי ערעור הממשלה ואבדן התמיכה הפוליטית והיציבות הנדרשת להצלחת כל תהליך שכזה.

  למעשה הלקח הראשי מתקופת ממשלותיהם של יצחק רבין ז"ל ואהוד ברק הוא שהליכה בשני מסלולים במקביל, הסורי והפלשתיני, הם מעל לכוח הנפשי של החברה בישראל והכוח הפוליטי שהם מסוגלים לגייס. כך סייעו שניהם לא רק לכישלון התהליך מול הפלשתינים, שהוא ללא ספק החשוב יותר, אלא לאבדן הסיכוי להצליח, אפילו חלקית, במסלול הסורי.

עינינו רואות יום - יום כיצד יוזמה מוגבלת ומצומצמת של התנתקות חד צדדית מעזה מערערת את ממשלת  שרון שיציבותה הייתה מובטחת עד סוף כהונתה.  כיצד השמאל מהסס כמשענת קנה רצוץ, שקוע במאבקיו הפנימיים,  עד שלא ברור כלל האם הממשלה תשרוד  ותביא את תוכניתה לכלל ביצוע או שניגרר כולנו לעוד מערכת בחירות טרם זמנה. הנה יש בינינו המציעים ברצינות לממשלה לעמוס על גבה עוד נטל מסובך וקשה פי כמה - מו"מ עם סוריה . כאילו יש לממשלת ישראל, המעורערת זה מכבר בגלל תהליך כואב אחד, את היציבות והיכולת לקיים עוד תהליך במקביל וגם לשרוד את שניהם בשלום. נראה שלאף ממשלה בעולם אין יכולת שכזו.

השאלה האם בשאר אסאד רציני או לא, האם פניו למו"מ עם ישראל או למו"מ עם ארה"ב או שמא רק להכשלת הנסיגה החד צדדית של ישראל מעזה, פשוט אינה רלבנטית.  השאלה היחידה הרלבנטית היא האם תהליך ההתנתקות החד צדדית הוא מספיק חשוב כדי להעמיד מאחוריו את כל הכוח, העוצמה והתמיכה הנדרשים או שברצוננו להפיל את הממשלה ויחד איתה את הסיכוי להצליח באיזו יוזמה מדינית שהיא.

כל העטים על רמזי הסורים, הרואים סיכויי שלום מעבר לפינה, כנראה מתעלמים לחלוטין מחובת ההתמקדות בעיקר שהוא תהליך ההתנתקות מעזה וההתכנסות למדינה יהודית דמוקרטית. אדישים למגבלות הכוח הדמוקרטי בישראל כמו בכל מדינה אחרת. על זה כבר נאמר שהדרך לגיהנום זרועה בכוונות טובות.                     להפגנה מול הראי.           

מהלך ההתנתקות החד צדדית מעזה הוא אחד המהלכים הגורליים של ישראל להבטחת עתידה כמדינה יהודית דמוקרטית. היוזמה מתנהלת באחד המצבים הבין לאומיים הנוחים ביותר לישראל, אבל, מסתבר, שבאחד המצבים המסובכים והקשים בפוליטיקה הישראלית.  באופן טבעי ולגיטימי מתנגד הימין ברובו ליוזמה ובשורה של מהלכים מוצלחים מצמצם את בסיס התמיכה של ראש הממשלה אריק שרון. כך מתכרסמת הלגיטימיות הדמוקרטית של המהלך כולו ושלו, אריק שרון, כראש ממשלת הימין.

באופן טבעי היה צריך המרכז והשמאל המתון, החרד לעתידה של מדינת ישראל היהודית דמוקרטית, להתגייס לתמיכה רבתי בלתי מעורערת בראש הממשלה ובדרכו כדי לחזקו בישראל פנימה וכלפי הקהילייה הבין לאומית.  אבל גוש השמאל אינו מיקשה אחת ומחנות בו הרבה. 

ישנה קבוצת 'רק לא שרון' . אלו שחינכו את עצמם להאמין שאריק שרון מייצג את כל מה שפסול בעיניהם. שאם הוא כבר אומר דבר מה אסור בשום פנים להאמין לדבריו אפילו לא במידה ששמורה אצלם ליאסר ערפאת. אפשר להבין את הקושי של יולי תמיר או איתן כבל להתייצב פתאום מאחורי אדם שכזה. גם כברת הדרך והקשיים שנטל על עצמו ראש הממשלה עד כה בקידום תוכניתו אין בהם כדי לשכנע אותם . הם מוכנים רק  'לתמוך מבחוץ ' בכנסת . אלא שללא ממשלה מתאימה לנושא לא יהיה במה לתמוך בכנסת. הם קבעו לעצמם עדיפות ברורה , תהליך מדיני כן , עם אריק , רצוי שלא. 

ישנה קבוצת ' זה לא מספיק ' . אלו שתמיד חלמו לקיים בינינו לפלשתינים כאן במזרח התיכון האלים את היחסים שבין הולנד לבלגיה באירופה השלווה. אלו שהתנגדו ליציאה החד צדדית מלבנון, כדוגמת יוסי שריד, כי אינה בהסכמה עם הסורים שהנה, עוד קצת, חותמים על שלום עולמים אתנו. מבחינתם כל מעשה שאינו חתום בחותמת השלום הנצחי הוא שיבוש החזון המשיחי ומוטב לו שלא יבוא לעולם. או ג'נבה או כלום.

ישנה גם קבוצת ' אנחנו לא פראיירים' . אלו שבמקרה נמצאים בשמאל. כל משבר פוליטי, וודאי חולשתו של ראש ממשלה, היא הזדמנות לשדרוג מעמדם האישי. תמיד ימצאו סיבות למהומה ומשבר.  ' אם הממשלה אישרה את התקציב אין על מה לדבר ' כטענתו הכה אופיינית של בנימין בן אליעזר. הרי כל ילד קשה קריאה בגן יודע שמאישור מסגרת התקציב עד אישור התקציב בכנסת הוא עובר, כל שנה, מתיחות פנים ושינויים עד שאמו הורתו, משרד האוצר, מתקשה להכיר את הילד.  הרי אלו אותם ששיננו לנו שתקציבי ההתנחלויות, הוצאות הביטחון והקיפאון המדיני הם סיבת קשייה הכלכליים והחברתיים של ישראל ושהתהליך המדיני הוא המנוף הכלכלי והחברתי האמיתי. אותם אנשים ממש משננים לנו כעת שבלי פתרון בעיות החברה והמצוקה קודם כל אין מה לדבר על תהליך מדיני. כעת , בהפוך על הפוך הכלכלה היא המנוף לתהליך המדיני.

לכן , בפעם הבאה כאשר יתכנס השמאל לטקס רב המשתתפים בכיכר רבין בתל אביב באיזה מוצאי שבת, בלי דתיים, לפני הנאומים של פרס או יוסי ביילין, לפני שמאשימים את הימין, לפני אביב גפן או זמר אחר, לפני השירה בציבור והנרות צריך לתלות ראי ענק על בניין העירייה בתל אביב כדי שכולם, אבל ממש כולם, יראו טוב טוב נגד מי בעצם ההפגנה צריכה להיות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דני רשף