אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אני שמאלני(ת)


תאריך פרסום קודם: 
2004

גילוי הלב (והגילוי הנאות) גורמים לי לספר לכם כי מאז ומתמיד ניתן היה למצוא אותי בצד השמאלי של המפה, שמאלה ועוד קצת. חבר טוב ושמאלני מצוין אמר לי פעם שלידי הוא מרגיש כמו מתנחל. נו שויין.

פעם בארבע שנים (או שלוש, או שנתיים או, מי בעצם סופר?) אלך בצעד קל אל הקלפי, אקלל  ואזרוק לתוכו שוב את הפתק של מרצ, ולמען הרחבת הדעת והרגשת הצודקות אקרא בשקיקה  את "הארץ", מעוז השמאל האליטיסטי, המתנשא.

 שני חברים טובים-טובים שלי הם  ימניים, בוחרי ביבי. שלא תגידו שאין פה פתיחות. אם רק הייתי יכולה הייתי מתחתנת עם יוסי ביילין, יונה צחורה וגבר שבגברים. למרות שמאלניותי המתפרצת לא תמצאו אותי בין פעילי תעיוש, מחלקת בשבתות אוכל ליושבי המערות בדרום הר חברון. גם בין המחסומים לא תמצאוני, פוקחת עין תורנית על חיילי צבא הגנה(?) לישראל.

אולי אני זקנה מידי, אולי אני  עייפה מידי, או אין לי זמן מידי. אולי אני מגייסת כל תירוץ שעובר בסביבה כדי לחיות בשלום עם החוסר שבמעשה . "למה את לא עושה שום דבר?" אני מלקה את עצמי מידי פעם כשתחושת המשת"פיות עולה לי עד כאן, "די כבר עם הפסיביות". אלא שתמיד, רגע לפני העלייה על הבריקדות, קורה משהו שמשאיר אותי , עדיין כעוסה ומתוסכלת, על כיסאי הנח שמול מסך המחשב.

כמו שמאלנית טובה קשה לי עם המיגרונים והאיתמרים, וכל אדם שמוכן לשפוך דם עבור חתיכת אדמה מסולעת, עושה אותי חולה . מאידך אין סיכוי לגרור אותי לפעילות צמתים מינימלית, לבושה בשחור מסוגנן וחטוב  .

כמו שמאלנית טובה מתרחב לבי אל מול כל קבוצה מסרבת, אם לא הייתי מתביישת הייתי תולה את תמונותיהם בחדר הילדים. עם זאת  בני שלי הפרטי, הקט, ישתוקק בעוד ככה וככה, לעלות כמו רוב בני גילו, על רובה מקוצר  ומדים. אני , איך נקרא לזה, שמאלנית מסוכסכת. עמדתי  הברורה  מסתכמת בשיחות סלון עמוקות מתוך כורסאות עמוקות עוד יותר.לאחרונה, שמתי לב, הפסקתי לעשות אפילו את זה.

ברגעי משבר אני מוכנה לתרום לכל מי שרק מוכן לקחת את כל  סימני השאלה, את כל  המורכבות, את כל הסתירות. ברגעים האלה אני מתה  להיות איזו  ימנית מלאת להט, מקפידה לשמור בגופי על "ההתיישבות". כזו  פוחדת מהיריות אך מאמינה בצדקת הדרך, מחזקת בתנועת יד עדינה את השביס המדוגם, והולכת לעשות  עוד שבת  בנצרים. ברגעי משבר גם אני רוצה להיות נערת גבעות קלת רגליים עם עולם של שחור ולבן, של רעים וטובים של מי שצריך לחיות,  ומי שצריך למות. ברגעי משבר אני מתפללת שתגיע כבר היונה הזקנה, מחזיקה בפיה עלה של זית מעץ שאי אפשר לכרות, שתגאל, ותושיע,  אותי, ואותנו, ואת כל העמים היושבים בציון.

ובבנין הארץ, אחרי שנים של הריסתה, ננוחם. 


 ".......שלחו לי צו וסרבתי להתגייס לצבא.

התנגדות מטעמי מצפון?

זה מה שרציתי אבל הם לא הכירו בבקשה שלי. אתה הרי מכיר את הסיפור. אם אתה שייך לדת שמטיפה לפציפיזם ומתנגדת לכל מלחמה באשר היא, יש סיכוי שהם יקשיבו לך. אבל אני לא קווייקר  וגם לא אדונטיסט שומר שבת, ולמען האמת אני לא מתנגד לכל מלחמה באשר היא, רק למלחמה ההיא, ולרוע המזל, זאת הייתה המלחמה שבה הם דרשו ממני להשתתף.

אבל למה ללכת לכלא? היו אפשרויות אחרות. קנדה, שבדיה, אפילו צרפת. אלפי אנשים נסעו לארצות האלה. למה? כי אני עקשן גדול. לא רציתי לברוח. הרגשתי שמוטלת עלי האחריות לקום ולהגיד להם מה אני חושב. לא יכולתי לעשות זאת בלי לסכן את עצמי.

אז הם הקשיבו להצהרתך הנאצלת, ואחר כך זרקו אותך לכלא בכל זאת.

כמובן. אבל זה היה כדאי." (מתוך ליוויתן, מאת פול אוסטר

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר