אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כלתה שנה וקללותיה...


תאריך פרסום קודם: 
2004

כמו בכל שנה, גם הפעם סיפקו לנו 12 החודשים האחרונים אי אילו דוגמאות מייצגות לתופעות, שלא נשמח לקחת איתנו לשנה הבאה עלינו לטובה. אל הברכה "תחול שנה וברכותיה" אנחנו יכולות ויכולים להתייחס כ"מילה ריקה", או כמילה סמלית שמשאירה שביב של תקווה לעולם טוב יותר. אבל עימה או בלעדיה אני יודעת, שגם בשנה הבאה אוכל לפרט כאן "קללות" מייצגות, שהעבודה למיגורן סיזיפית לחלוטין.

התלבטתי: האם נצחיותן של קללות השנה שחלפה היא עילה להתעלם מהם, בסוג של קבלת הדין, או סיבה טובה לכתוב עליהן?

בחרתי לבקש לשנה החדשה משהו ממילות השיר "פזמון ליקינטון" מהעננים: "עוד טיפה ועוד טיפונת לגנים, שיפרח היקינטון בגננו הקטון".

אולי, עוד דיבור קטן על הבעיות, תגרום לכמה מאיתנו לומר: "עד כאן".  

אולי עוד יפרח כאן פעם היקינטון.  

כלכלה ומוסר:

------------

את ההדרן לשנה שחלפה נתן השר פורז, ראשית בשאיפתו לגזול את קנס הפיגורים המגיע למעוכבי השכר ברשויות, ואחריה באמירה השקרית, ש"אין אנשים רעבים בישראל". זהו אקורד הממשיך להדהד באוזן הלאומית, ואשר מבטא מדיניות כלכלית ניאו ליבראלית, מושחתת, המחברת בין הון לשלטון על חשבון (לפחות) 75% מאיתנו, נטולי הון ומורחקי שלטון.

הנה תרגיל קטן בדמיון מודרך:

פורז יושב עם חבריו הנהנתנים במסעדה, אוכל בשקיקה את מה שמגישים לו מלצרים חרישיים במדים מגוהצים, מנקה בצקצוק שפתיים קולני את שאריות מעדני הגורמה מבין השיניים, משליך את הקיסם בתנועה רחבה, קם, תוקע גרפס ריחני וקולני ומשאיר לנו לנקות את השיירים ושלם את החשבון.

פורז מייצג בזאת נאמנה את המפלגה שהוא שייך לה, את ידידיו ביבי-שטרית-שרון ואת 20 המשפחות שמנהלות את המדינה, שאילו הועברו דמי מעֲשר בלבד מהחובות ששמטו להם המדינה והבנקים והועברו לטובת מעוכבי השכר ברשויות, היו 20 אלף משפחות יוצאות אל מחוץ למעגל המצוקה שכפתה עליהם המדינה, בעוברה על החוק.  

בעוד פורז מראה לנו שלמד פרק חשוב מההיסטוריה העכורה של "מכחישי שואות" למיניהם והוא מיישם אותו, כתלמיד טוב של בית רבן, בהכחשה נמרצת של השואה הכלכלית כאן - מצטלם אויבו המובס, פריצקי, כשהוא ממלא אריזות מזון לרעבים באחד מסניפי עמותת "פתחון לב". הסצנה המעניינת הזו מביאה למחשבה: מי באמת היה הרשע בכל סיפור פריצקי-פורז, ומי התם?  ואולי אנחנו הם אילו שלא ידענו לשאול? והגיע הזמן שנשאל שאלות נוקבות יותר את נבחרי הציבור שלנו.

למשל: הייתכן, שזה שמוכן להכחיש שואה כלכלית ולעיתים רעב, שהם מנת חלקם של למעלה ממיליון איש, אישה וילדים במדינת ישראל, ובאותו הבל פה גוזל את כבשת הרש של עובדי הרשויות, הוא באמת התם בסיפור הזה?  או שמתקיימת חלוקת תפקידים "נזילה" וגמישה בין התם, הרשע וזה שאינו יודע לשאול? חכם, בעניין הזה, לא מצאתי. חוכמה נמדדת גם בערכים של ראייה כוללת, ראייה ארוכת טווח ובסיס ערכי מוגדר יותר.  

את תגובתו של השר פורז אפילו לא ניסתי להשיג. כדי לא לפגוע בנפשו העדינה למראה הרעבים בתור למזון לארוחת החג, הוא נסע (לפי הפרסומים) עם משפחתו לחו"ל.  

חברה ומוסר:

-----------

ויקי קנפו התפשטה. היא לא לבד: לפניה היו אינספור התפשטויות של מחאה, מז'אן דארק האגדית ועד למאות פעילי אנטי-גלובליזציה ואיכות סביבה שממלאים בשנים האחרונות שטחי ענק בהתפשטות מחאה המונית. תמונותיהם מפוזרות חינם, אגב, ברשת.

ברגע הראשון היה לי קשה "לעכל" את הבשורה. התגובה האמוציונאלית הראשונית, האינפנטילית משהו,  היא של התקוממות. טקסטים בסגנון "היא מביישת אותנו", "היא מוזילה את המאבק", נשמעים בכל מקום. הגדילה לעשות אחת, ורד ברכה-שטיינברג, מהאמהות החד הוריות שהתקבצו במאהל סביב ויקי לפני שנה, שהתלבשה יפה, התמסרה למאפרת הטלוויזיה ושטחה את משנתה הבעייתית (כ-under statement) בפני אברי גלעד ולינוי בר גפן, בתכנית הבוקר של ערוץ 10.  ורד החד-הורית-אך-דו-שמית, זו שנאבקת מאבק "אוטנטי" של חד הוריות אולם לא מוותרת על השם שאחרי המקף, בבחינת נהנית מכל העולמות, סיפרה למראיינים המשתוקקים למוצא פיה, שויקי יודעת לצעוק ולא לבקש, זו הבעיה שלה. ויקי לא מייצגת את המאבק, היו "סכסוכים" (מילה יפה למחרחרות הריב והמדון) שויקי לא השכילה לפתור, את החד הוריות היא ייצגה רק בימים הראשונים ואחר כך ייצגה את האינטרסים של הקרן החדשה לישראל ושתי"ל. הגדילה הדו-שמית לעשות וסיימה באקורד פטרוני מזעזע: "לויקי יש פוטנציאל להנהיג מאבק, אבל....".

השיחה המצולמת עם ורד ברכה-שטיינברג "סידרה" לי את עמדתי באשר להתפשטותה של ויקי. נכון, ויקי טעתה בזמנו כשנמנעה לבדוק כל יום מחדש את דרכן של הקרנות שמימנו את המאבק על מנת להשפיע על דרכן המשותפת עם הנאבקות, אולם היא גם גילתה אחריות לעתידו של המאבק חסר הסיכוי הזה. כנראה שויקי כבר "שכחה", את מה שהדו-שמית עוד לא התחילה להבין:

אין מאבק בלי כסף, אין כסף בלי קרנות סיוע, אם אין קרנות סיוע אין מאבק. מעגל האימה.

ככל שויקי – שבעצם היותה מי שהיא, מייצגת כה רבות מאיתנו - חיה רחוק יותר מהמפגש היומיומי עם כסף, כך גובר ייאושה וממסך את המשמעויות הפוליטיות של הכסף.

עבור צפייה בעירום הטראגי של ויקי, משלמים 39 שקלים. ההתרסה והמחאה בוטלו מעצם היותן כלי להזרמת הון ל...בעלי ההון. אין לי ספק שגם אם קבלה סכום כסף כלשהו, היא שוב "יוצאת פריירית": היא תרוויח מכך, בכסף ובשירות יחצ"ני למאבקה, הרבה פחות מבעלי האתר. היא רצתה מחאה נואשת ומשפיעה, וקבלה משת"פיות פשוטה עם השיטה שדורסת אותה.

אצל ויקי, זה קרה מייאוש ומתום. אצל הדו-שמיות שעוררו את המדון ההרסני במחנה החד הוריות בירושלים, זה נבע מחמדנות פשוטה. ברכה-שטיינברג הועלתה לעולת הבידור הטלוויזיוני וויקי לעולת השימוש הציני של בעלי ההון בייאוש, בעוני ובהעדר התקווה כדי למלא יותר את כיסיהם המלאים.

ויקי עוררה ומעוררת בי אמפטיה. אפילו כשמנצלים אותה ומתמרנים אותה, היא אינה מאבדת מהאמינות שלה.  היא מנוצלת באופן כל כך שקוף, שמציב אותה כתמונת מראה החדה ביותר להתנהלות הסדר השלטוני מול נתיניו ונתינותיו.  

אגב – הסרט והתמונות כבר מסתובבים ברחבי האינטרנט – חינם!

חפשו אותם, הורדה של הסרט והתמונות ללא תשלום היא התשובה הנכונה לאילו שגובים תשלום עבור מחאתה של קנפו, כדי להתעשר עוד קצת מהמצוקה הנשית והחברתית בישראל.  

שלטון ומוסר - המקומי והלאומי חד הם:

-----------------------------------

שורת חברי הכנסת, השרים, ראש הממשלה ואישי הציבור הצועדים לחדרי החקירות של המשטרה, עלתה השנה על כל דמיון. אחת משומרות הסף החשובות ביותר במדינה בה יש מגמה גוברת של חיבור הון לשלטון, צמצום מספר בעלי ההון על חשבון הרחבת המעמדות נטולי ההון, הגברת הקיטוב והגברת המיסוך לגבי ההתנהלות השלטונית, היא התנועה לאיכות השלטון בראשות עוה"ד אליעד שרגא. רשימת ההישגים של התנועה ארוכה ובלעדיה הייתה הידרדרותנו לשיטה שלטונית-חברתית כלכלית כמו אילו המקובלות ברפובליקות בננות, מהירה יותר.  

הם סכר כמעט יחיד בדרכו של השיטפון.  

רק מה, הכוח והקרבה להון ולשלטון, מרעים עם האדם כשהם נמשכים יותר מדי. עיתון הארץ דיווח לנו ביוני האחרון: "עו"ד אליעד שרגא, ראש התנועה לאיכות השלטון, העניק ייעוץ משפטי למועצה האזורית רמת הנגב. לאחרונה זכה להיות אחד המעטים שקיבלו אישור להקים חווה בשטחה כמתיישב בודד".  

לא עקבתי אחרי התגלגלות הידיעה, שהגיעה גם לשאר העיתונים ולרשתות הטלוויזיה, ואין לי מושג ירוק אם היא שקעה בנבכי הארכיון מפני ידיעות חמות ממנה, אם היה בה דבר או לא. אני רק רוצה לומר, שהידיעה הזו אינה לבד.  

בעירי רעננה יש סגן ראש עיר, אחד - עוזי כהן שמו, שפורסם לגביו שגנן העירייה טיפח את ערוגות הפרחים ליד ביתו והוא עצמו הרחיב את הבית אולם נמנע מהרחבת תשלומי הארנונה, שלא לדבר על מינוי אחיו ומקורביו למינויים פוליטיים מיותרים אך מתוגמלים היטב. יש (לפחות) אחד כמוהו בכל עיר, כפי שעולה ממצב הרשויות. היכן שיש מי שעושה לביתו על חשבון הציבור, נשאר פחות כסף לעשות למען הציבור. רעננה היא דוגמה יפה לשיטה, שכבר הביאה לחורבן במקומות אחרים. 

מי שרדף עד חורמה את עוזי כהן, בנימוקים של טוהר מידות וניקיון כפיים, הוא חבר המועצה מר חיים ברוידא, שמצייר את עצמו כאביר איכות השלטון בעיר, אולם זה לא מנע ממנו להשכיר את דירתה של אימו הקשישה לחנות קוסמטיקה, בבניין מגורים ובניגוד לחוק, מן הסתם בעבור ההפרש הכספי שבין השכרה למגורים לבין השכרה לעסקים. למען הגילוי הנאות – אני דיירת בבניין, אולם הפיתול הזה באמות המוסר של נבחר ציבור אינו חדש לי ועניינו של ברוידא נופל לידי לא פחות ולא יותר מאשר כדוגמה נוספת למעגל לחיצת ורחיצת הידיים ההדדית במסדרונות הכוח הישראלי.  

העירייה, זו שברוידא רודף עד נשימתו האחרונה באובססיה מרשימה, ענתה לפנייתי בזמנו: "שכר הדירה המשולם לאימא של ברוידא משמש תשלום לבית האבות שבו היא שוכנת. לכן נוהגים לפי מידת הרחמים". לשאלתי, בתגובה, אם גם אני יכולה לפתוח חנות קמעונאית בדירתי על מנת לשלם את דמי הטיפול באבי חולה האלצהיימר, ולבקש על פי תקדים ברוידא מן העירייה שתנהג בי במידת הרחמים, לא נעניתי עד היום. לא שקטתי – הדירה תשוב לשימושה המקורי, למגורים, לפני תום שנת 2004.   

המקומונים בשרון לא הרימו את הכפפה ולא פרסמו דבר וחצי דבר בעניין ברוידא - האם משום היותו של הצדיק ראש תא הכתבים של ידיעות אחרונות לשעבר?

לבסוף, פרסם (כמה לא מפתיע) המקומון "זמן תל אביב" (מעריב) את הידיעה. אחד ממקורביו של ברוידא אמר לי, בעקבותיה: "תתפרסם התנצלות והכתבת תפוטר". התפרסמה התנצלות על פרט שגוי אחד ותגובה בת שלושה טורים של ברוידא, 90% ממנה אינו נוגע בידיעה, אלא (שוב) בכרטיס הנוכחות של ראש העיר בישיבות המועצה.

ברוידא למד מקודמיו, כמו גם ממותקפיו, שמגנים עליו על מנת שימשיך להתקיף אותם ולמלא את התפקיד הנדרש של "מתקיף החצר": בתגובה לטענות כלפיו, הוא טוען כלפי מישהו אחר.   

אין לי מושג אם הכתבת אכן פוטרה.

אז תאמרו לי: זה לא מזכיר לכם את פורז-פריצקי, קנפו- ברכה שטיינברג, אליעד שרגא המתיישב ועוד רבים אחרים שפורצים יומיום מן המסך הקטן לתודעה העייפה שלנו?  לי כן. הכול דומה, הכול נגזר מאותה שיטה.  יש עוד הרבה דוגמאות באמתחתי, מקומיות וארציות, אישיות וכלליות - אבל נראה לי שהעיקרון הובהר.  

כלתה שנה וקיללותיה.  לא התרשמתי שעשינו בה מאמץ ממשי לניקוי האורוות ולפיתוח מידת שקיפות ראויה, שלא תאפשר להון ולשלטון לביים לנו את החיים כאילו אנחנו ניצבים במשחק תפקידים ידוע מראש, עם שחקנים בעלי תפקידים אשר אין בינם לבין המציאות הסמויה (זו הקובעת את איכות חיינו) דבר וחצי דבר. 

מה שנותר לי לאחל לנו לשנה החדשה, הוא שנשכיל לפתח ראייה חודרת, ביקורתית, צינית ומפוקחת יותר. שנאמין רק למה שבדקנו היטב ומצאנו שאין בו כיסים נסתרים ו"שלט אלחוטי" להפעלת דעת הקהל. אני מאחלת לנו שנפנים, שאנו הקהל בהצגה אחת גדולה. אפשר ליהנות, אפשר להעביר ביקורת, אפשר לבקש בחזרה את מחיר הכרטיס, אפשר לזרוק עגבניות רקובות לכיוון הבמה.  

שנה טובה. 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חנה בית הלחמי