אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חולקים כבוד אחרון


תאריך פרסום קודם: 
2004

שמאלניותי הבלתי מוטלת בספק עמדה בשבוע האחרון במבחן קשה. פתאום הבנתי מדוע קוראים לנו אחינו הימניים "עוכרי ישראל", "סכין בגב האומה" או סתם "מסריחים יפי נפש". אילו לא הייתי בצד השני לגמרי יתכן שהייתי מאמצת לליבי כמה מאותם ביטויים ממש.

עראפאת מת.

את הנשמה הוא הוציא לסוהא, ליורשיו וגם לנו, עד שזה קרה.

שבועיים ימים הטרידה את כולנו השאלה  "חי או מת"  ואז, כדרך כל בשר, ביצע תוכנית התנתקות חד צדדית  ונדם. השאלה אם עשה זאת באופן טבעי או בזכות המתג שירד, לגמרי לא רלוונטית.

המלך מת. גם שמאלנית אדוקה כמוני חשה הקלה. שמחה? לא.

"בנפול אויביך" אמרו חזלינו "אל תשמח" ואני, בחיי החילוניים, מקפידה מאוד למלא אחר ההוראה הספציפית.

האיש המאיים הזה, המאכזב הזה, עבר מן העולם ואני לא שמחתי לרגע, רק תחושת נינוחות  פשטה באיברי מתוך הידיעה הפנימית כי מדובר ברגע של מיפנה אמיתי, כי הפתרון  מעולם לא ניראה אפשרי כל כך.

בטלביזיה ניראו מאות חוגגים. בגוש קטיף פתחו שמפנייה, כל הפייגלינים הסבירו שככה זה כשמת עוכר ישראל. "איכס" נשפתי בסלידה אל מול הצהלות וזיפזפתי רק כדי לראות את אותן צהלות בערוץ אחר.

עברו יום-יומיים, זמן הלוויה. גם זה לא עבר בקלות: קהיר-רמאללה-ירושלים..קבר קבוע או נייד... האם יגיעו ראשי ממשלות ונשיאים או דרגים נמוכים יותר...

עשרות שאלות התרוצצו באוויר רק דבר אחד היה ברור לגמרי: קבוצה, קטנה אמנם אך קולנית של אנשי שמאל מובהקים שכרה בכספה אוטובוסים ועומדת להגיע ללוויה באשר זו תהייה, במטרה "לחלוק לאיש כבוד אחרון".

כשראיתי את הידיעה לראשונה שפשפתי את עיניי הטרוטות מתוך הנחה שכשאפקח אותן  תתפוגג זו כפתית שלג ראשון בירושלים.

דווקא לא. אורי אבנרי וחבריו מ"גוש שלום" היו נחושים מאוד בדעתם להגיע במו גופם למוקטעה הרוגשת , תוך התעלמות מכל  האזהרות ובעיקר, לטעמי, מקול ההגיון.

כבוד אחרון רצו היהודונים לחלוק לו, כבוד אחרון.. ואני תהיתי עד לאן תגיע השנאה העצמית?

שכחו חברינו מהשמאל שכבוד צריך להרוויח , שבשביל כבוד, כמו שאמר קזבלן, צריך לעבוד.

נכון, היו שנים בהם עשה המנהיג הכי מכוער בעולם רושם כאילו הוא עובד קשה למען השלום, אפילו החבר'ה מנורבגיה התרשמו.

 אנחנו, ישראלים למודי קרב, חיבקנו אותו בחום, כמה רצינו שזה יצליח. מזרח תיכון חדש זרח מעל כולנו ובדיוק כשם שזרח, פקע פתע תוקפו.

הדעות בעניין האשם חלוקות. יש הטוענים כי אנחנו במו ידינו הארוגנטיות קלקלנו את העתיד, יש שיטענו בתוקף כי מדובר באדם שפשוט לא רצה שלום.

(יותר מפעם אחת שמעתי את הטיעון האומר כי הקונפליקט הוא זה השולט בדי.אן.איי העראפאתי או במילים אחרות: האיש יכול לדבר על חיי שיתוף ואחווה, אבל לא באמת מסוגל לעשות.)

כך או כך, בגללו או בגללנו, התפוצצה אותה מערכת יחסים שבירה שרק החלה להירקם.  איתה החלו להתפוצץ שוב אוטובוסים ברחובות. המתחבק הכרוני עם השערות על הפנים הוכיח חזור והוכח שהכי טוב הוא יודע לעשות טרור.

אה. עוד דבר הוא עושה במומחיות שאין שנייה לה : גונב מהאומללים הנמצאים תחת חסותו.

אנחנו, שליבנו נכמר בכל פעם שנשמעו עדויות על רעב אמיתי במחנות הפליטים, ששמחנו כי במקום נמצאים ארגוני עזרה בינ"ל שהשקיטו קצת את מצפוננו המיוסר, שכעסנו כאשר הפריעו המחסומים לכל מי שבסך הכל חיפש עבודה כדי להאכיל את ילדיו – גילינו, לזוועתנו, שמי שאחראי על הרעב הגדול הוא לא פחות ולא יותר, מאשר הראיס.

הוא ולא אף אחד אחר מחזיק בידיו (או בראשו כמו שאומרות השמועות) מליארדי דולרים בהם עושים הכל מלבד להאכיל, לבנות בתים, ללמד ולפתח גברים ונשים, זקנים וטף  ברשות הפלסטינית

אז תגידו לי, על מה הכבוד? כיצד  בדיוק הרוויח עראפאת את הכבוד האחרון שהתעקשו אנשי השמאל לחלוק לו?

נכון, הוא האיש שהעלה יותר מכל אדם אחר את הבעיה הפלסטינית אל סדר היום הבי"ל.  הוא גם עשה, כאמור, כמה סימנים בדרך לפתרונה.

 עם זאת איך אפשר לשכוח  כי  אותו אדם בדיוק, שהעלה את הבעיה אל "ראש שמחתנו"  גם דאג לשמרה בקפדנות תוך שהוא טורח ומשאיר אחריו שבילים ארוכים של דם ואש, זעקות כאב ובכי, ערים חרבות ותמרות עשן.

כבוד אחרון הם חלקו לו, כאילו היו אחרוני הפלסטינאים המתאבלים על מות מנהיגם הבלתי מעורער.

אני הבטתי בתמונות: חברי ה"גוש" צועדים אחרי בלוריתו הלבנה של אורי אבנרי והתביישתי.

לא יהיה חלקי עמם .  


על המוות / ספר הטאו מאת לאו צ'ה

 

כל הבאים בשער העולם

מתחילים את דרכם אל המוות

שליש מתים ממחלות

ואין ברירה

שליש נוסף מתים

בגלל שהתאמצו להיות בריאים

יתר על המידה

אלה שלא עושים מאמץ מיוחד

יאריכו יותר ימים

מאלה החפצים

בחיים נצחיים

מי

שלא

מתעסק

עם

המוות

המות

לא

מתעסק

איתו

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר