אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על תלאותיו של שם האב: עיון ביקורתי בתיאוריה של לאקאן (חלק ב)


התמונה של אבשלום אליצור
תאריך פרסום קודם: 
2003
ז'אק לאקאן (13 באפריל 1901 - 9 בספטמבר 1981)
ז'אק לאקאן (13 באפריל 1901 - 9 בספטמבר 1981)

לחלק הראשון של המאמר 


א. מהאמלט עד השואה: רידוד התופעה התרבותית 

שני יישומים לפסיכואנליזה: הקליני והתרבותי. הראשון מטפל בנפש היחיד ובמצוקותיה, והשני חודר לכל מדעי החברה והרוח: ההיסטוריה, האמנות, הדת והתרבות כולה. אם הפסיכואנליזה הלקאניאנית אינה מצליחה כתיאוריה קלינית, ניתן עדיין לצפות שתהיה פורייה בניתוחיה הספרותיים, התרבותיים וההיסטוריים, שהרי עיקר פרסומה בא מעבודות מסוג זה. אבל ממבט קרוב יותר, גם כאן מתקבלת תמונה מאכזבת.

נפתח ביצירה שגם פרויד וגם לקאן ניתחו, "האמלט." פרויד העיר עליו בכמה משפטים ב"פשר החלומות" (‏42). להאמלט, אמר פרויד, היה (איך לא) תסביך אדיפוס; הוא סבל מהקונפליקט השכיח של אהבה-שנאה לאביו. בא הדוד והרג את האב ונשא לאשה את האם, ובכך הגשים את המשאלה הלא-מודעת של הבן, ומכאן היסוסיו של הבן והייסורים שהוא מייסר את עצמו עד לרצח ולהתאבדות. עובדה, אומר פרויד, "האמלט" נכתב זמן לא רב אחרי מות אביו של שייקספיר. ועוד עובדה מעניינת: לשייקספיר היה בן שנפטר בנערותו ושמו האמנֶט. בשנים הבאות הוסיף פרויד הערה משונה לניתוחו זה: אחרי שקרא מחקר שהתיימר להוכיח כי לא שייקספיר כתב את מחזותיו, השתכנע גם הוא, פרויד, בטענה זו.

מה יכולים אנו לומר על טענות אלה? הרבה דברים, אבל העיקר הוא שהן ישירות ומובנות, שניתן להתווכח אתן ולבחון אותן. כך, בנוגע להערות הביוגרפיות על שייקספיר, מחברים שאחרי פרויד העירו כי לולא נפטר האמנֶט שייקספיר ב-1596 בגיל אחת-עשרה, הרי שבעת כתיבת "האמלט" (סביבות 1600, שהיא גם שנת מותו של ג'ון שייקספיר, האב), היה הנער מגיע לגיל עשרים וארבע, בערך כגילו של הנסיך במחזה. עוד מעניינת העובדה ש"הלילה השנים-עשר," שנכתב בין 1599 ו-1600, עניינו נערה שאחיה התאום טובע (רמז לתאומי שייקספיר האמנֶט וג'ודית') והיא משיבה אותו לחיים. מצד שני, חוקרי הספרות תמימי דעים כי התיאוריה לפיה גנב שייקספיר את מחזותיו ממחבר אחר היא חסרת-שחר – בדיוק מה שהיינו מצפים לאור ההקבלות המפתיעות לעיל בין חייו הפרטיים של שייקספיר לבין יצירתו. במילים אחרות, יכולים אנו להאשים את פרויד שלא בטח די בהקבלות שהוא עצמו מצא בין חיי שייקספיר לבין יצירותיו. בגלל חוסר עקביות זו תעה פרויד אחרי תזה אחת מופרכת, אבל חידושיו האחרים בהבנת "האמלט" ראויים לבחינה לגופם.

מה אומר, לעומת זאת, לקאן על "האמלט"? אודה ואבוש: אין לי צל של מושג. שבעה שיעורים יש לניתוחו של לקאן, והם מתפרסמים בגליונות 4-8 של "פסיכואנליזה," קראתי אותם פעמים אחדות, ובסופו של דבר, כל מה שאני יכול לומר עליהם הוא מה שאמר וייצמן אחרי שאיינשטיין ניסה להסביר לו את תורת היחסות: "הבנתי שהוא מבין אותה." אבל מה שאני רוצה להראות כאן הוא שאין הכרח להבין את הניתוח של לקאן ל"האמלט" כדי לדעת שמשהו מאוד בסיסי לקוי בו. וזאת משום שהשאלה שאנו שואלים על "האמלט" היא פשוטה מאוד – אותה שאלה שפרויד הציב: מה יש ביצירה הזאת שמרגש כמעט כל אדם, מעבר לגבולות שפה, תרבות ותקופה? תשובתו של פרויד היא כי היצירה מצליחה לעשות את זה בכך שהיא מקצינה ומעצימה דברים שכל אחד מאתנו מרגיש כלפי האבא הפרטי שלו. הטענה הזאת – בין אם נכונה ובין אם לא – היא מובנת, תגובה ישירה לשאלה הפשוטה שהוצבה קודם לכן. ניתוחו של לקאן, לעומת זאת, לא רק שאינו מצליח להראות זיקה לשאלה הזאת, אלא שעכשיו אנחנו שמים לב שאין לנו בכלל מושג מה השאלה הנדונה שם – אם בכלל יש שם כזאת. אולי צריכים אנו להתייחס ביתר יראת כבוד לחידוד הרווח בין בחורי ישיבה על המשוגע הרץ ברחוב וצועק: "יש לי תירוץ! למי יש קושיה?"

 נדמה לי שאני יודע מה אתם אומרים עכשיו בלבכם: זה שאתה, אבשלום, לא מבין את הניתוח המפורט הזה (דחילק, שבעה פרקים!), לא אומר שהוא לא חשוב. נלך למרצה אחר שכן מבין אותו וממנו נחכים. יוזמה כזאת ראויה לכל שבח, ואם תלמדו ממרצה אחר משהו חדש, אנא חזרו וספרו גם לי. אבל לפני שתלכו, בואו נשאל יחד שאלה פשוטה: מה, בעצם, אנחנו מצפים לקבל מניתוח פסיכואנליטי ליצירה ספרותית או אמנותית? אני מכיר שלוש תובנות אפשריות, הקשורות זו בזו באופן טבעי:

א. הניתוח יכול להסביר לנו מדוע היצירה משפיעה עלינו בצורה כל כך חזקה. לצד הרובד הגלוי שלה – העלילה, הדמויות והתיאורים שאנו מודעים להשפעתם עלינו, יש בה גם רובד סמוי, שעושה לנו עמוק בלב כל מיני דברים שאנחנו עצמנו איננו מודעים להם. הדוגמא מכתבי פרויד היא הפשר המשותף שהוא מציע ל"המלך אדיפוס," "האמלט" ו"האחים קרמאזוב" (‏50). בשלוש יצירות אלה, אומר פרויד, אנחנו מתפעלים מהעלילה המורכבת, מנפתולי הגורל וכד', אבל בלא-מודע שלנו אנחנו מתרגשים כל כך בגלל משהו שאיננו מודעים לו: כל אחד מאתנו רצה פעם בלא-מודע לשכב עם ההורה בן המין השני ולהרוג את ההורה בן אותו המין.

ב. הניתוח יכול לגלות לנו משהו על הלא-מודע של היוצר, שלצד הדברים שהכניס ליצירה שלו בכוונה, גם יצק בה תכנים מהלא-מודע שלו. דוגמא לכך היא ניתוחו של פרויד לציורי ליאונארדו דא וינצ'י (‏46). ליאונארדו, אומר פרויד, הסגיר בציוריו את זכרונותיו הלא-מודעים על טראומת הנטישה שעבר בינקותו, את סלידתו מנשים שבאה כתוצאה מכך, את הקיבעון לנערים וכד'. קל לראות איך היבט זה של הניתוח מתקשר להיבט הקודם: בכך שהאמן מצליח לתת ביטוי ללא-מודע של עצמו, הוא מצליח להשפיע גם עלינו, כיוון שהמצוקות הבסיסיות הן אוניברסאליות. בצורה דומה משתלבים שני ההיבטים בניתוחו של פרויד (‏47) לפסל "משה" של מיכלאנג'לו: פרויד טוען שהפסל מצליח לרגש אותנו כל כך מפני שהדמות נותנת לנו את ההרגשה שמשה התמלא בתחילה חמת-רצח על העברים החוטאים, אבל אחר-כך נרגע וסלח להם, ומשום כך גורם לנו הפסל לחוש כילדים נזופים שההורה שלהם סלח להם. כאן מוסיף פרויד הערה על יחסיו הקשים של מיכלאנג'לו עם אביו, ועל העובדה שהפסל נעשה במצוות האפיפיור יוליוס השני שגם אתו היו לאמן יחסים סוערים. לבסוף, כיוון שפרויד מספר בצורה אישית מאוד עד כמה השפיע עליו הפסל, ואפילו תוהה בסוף המאמר שמא כל הניתוח שלו היה השלכה על הפסל מהרהורי לבו, עולה מאליה בזיכרוננו העובדה שפרויד ראה את הפסל בעיצומה של תקופת המשבר עם יונג, שפרויד עצמו המשילו לא-אחת ליהושוע, שיביא את הפסיכואנליזה לארץ המובטחת של הפסיכיאטרייה בעוד הוא פרויד, רק יראה אותה מרחוק. במילים אחרות, ניתן לראות איך מיכלאנג'לו הוציא מהלא-מודע שלו משהו שהדהד כל כך חזק בלא-מודע של פרויד.

 

ג. הניתוח יכול להראות שהאמן, למרות שלא למד פסיכולוגיה, מתאר מצבים פסיכולוגיים מורכבים בנאמנות קלינית. כך, הנובלה של ינסן מתארת ארכיאולוג צעיר שנתפס לאובססיה בקשר לפסל רומאי קטן של אשה ויוצא בעקבות שיגיונותיו למסע לרומא. ראו, אומר פרויד (‏45), איך תהליך ההתהוות של הנוירוזה מתואר כאן בצורה כל כך מציאותית, כמו גם ההתאהבות באשה אמיתית, שגם חושפת את מקור ההפרעה הנפשית וגם מראה את הדרך להבראתה. שוב, היבט זה של הניתוח מתקשר באופן טבעי לשני הקודמים: יכולת האינטרוספקציה של האמן, שהתחדדה כתוצאה מרגישות-יתר שלו עצמו עקב ניסיון חיים מיוחד, מעמידה אותו במקום דומה לזה של הפסיכואנליטיקאי.

הפסיכואנליזה שאחרי פרויד העשירה שלושה ממדים אלה בתכנים חדשים. הפסיכולוגיה של האני הרחיבה את ההסתכלות אל מנגנוני ההסתגלות השונים של האמן, כגון ה"נסיגה בשירות האני" – מעין השתגעות מבוקרת המאפשרת לאדם בוגר להתחבר אל חלקים ילדותיים ואפילו חולניים של עצמו תוך שליטה מלאה בתהליך. תורת יחסי האובייקט חקרה את היצירה לאור יחסי התינוק אל אמו, וכאן המקום להזכיר את התובנה הגאונית ביותר של מלאני קליין, דהיינו קיומן של שתי עמדות מתחלפות – הסכיזואידית והדכאונית – כלפי המציאות. הפסיכולוגיה של ה"עצמי" המשיכה וחקרה את היצירה לאור הנרקיסיזם הינקותי, שלטענת קוהוט, חלק ממנו צריך להשתמר באדם הבריא. סקירה טובה על מגוון מגמות אלה תמצאו אצל גלדמן (‏20), וכן יישומים מבריקים אצל נוי (‏35) וסטור (‏36) (‏37).

נשוב עכשיו ללקאן. האם צריך להבין את הניתוח הלקאניאני לאשורו כדי לדעת אם הוא נותן לנו אחת משלושת התובנות שהוזכרו לעיל? אנחנו כבר מבחינים כי להיבט השני אין זכר בדיונים אלה. לקאן גורס בפירוש: "לא לערב פרטים ביוגרפיים חוץ טקסטואליים – התשובה מסומנת בטקסט" (‏15, ע, 44f). ואמנם, לפי הגישה השלטת כיום ברוב המחלקות האוניברסיטאיות לספרות, חיטוט בחייו הפרטיים של האמן הוא פסול ואינו נותן דבר מלבד סיפוק יצר הרכילות של הקורא. איני מתכונן להתווכח עם דעה זו, רק לומר כי ההימנעות מעיסוק בחייו האישיים של היוצר פירושו שהניתוח אינו – ואינו יכול להיות – פסיכואנליטי. 

בואו נעבור לעוד ניתוח ספרותי מפורסם של לקאן, העוסק בסיפור "המכתב הגנוב" של אדגר אלן פו. ראשית, ברצוני להעיר כי מכל כתבי פו, "המכתב הגנוב" הוא אחד הפחות אופייניים לכתיבתו, מין תרגיל בלשי נחמד שאין בו זכר לתהומות האימה, הייאוש והכאב העולים כמעט מכל אחת מיצירותיו האחרות של אותו סופר גאוני. זו אמנם הערה צדדית, אבל עצם בחירת סיפור זה דווקא אומרת גם היא משהו על גישתו של לקאן.

מה, אם כן, עיקר הסיפור על פי לקאן? זוהי לדבריו אלגוריה על השפעתו של המסמן, שכן המכתב הוא "מסמן טהור," "מסמנם של המסמנים." שיטתו של לקאן היא במפורש טקסטואלית ובלתי-ביוגרפית (‏70). "לקאן מסב את תשומת לבנו לתבניתם של המסמנים, מתוך זניחה מסוימת של המסומנים" (‏19, ע' 125). גלגוליו של אותו מכתב, שנראה כאילו נגנב והמתגלה לבסוף במקום הכי פחות צפוי, הן לדברי לקאן אלגוריה על מקומו של הידע בטיפול הפסיכואנליטי: המטופל חושב שהוא נמצא אצל המטפל אבל לבסוף מגלה שהוא היה כל הזמן אצלו.

השוו זאת עתה לניתוחו החודר והמרגש של גלדמן (‏19) – המכבד מאוד את לקאן ומבקר אותו רק בעקיפין – לאותה יצירה: גלדמן מסב את תשומת לבנו לעובדה שהסיפור הזה הוא השלישי בטרילוגיה, כשבסיפור הראשון גורילה זכר הורג אם ובתה, ובשני נאנסת ונרצחת אשה הגרה עם אמה. בשלישי, הוא המכתב הגנוב, נמצאת המלכה בסכנת סחיטה עקב מעשה ניאוף. עכשיו, כשהסיפור נמצא בתוך הקשרו הספרותי הרחב, מתרחבת החקירה הפסיכואנליטית כמאליה אל מישור החיים עצמם:

מדוע מתקיפה הטרילוגיה של פו את הקשר של אם ובת ואף מגוננת עליו – לא נוכל אלא לשער. אבל בטרם נתחיל להרהר בעניין, אי אפשר שלא להיזכר כי פו עצמו חי עם אם ובת – את הבת לקח לו לאשה בהיותה בת שלוש עשרה ואמה ניהלה את משק ביתם של הזוג (‏19, ע' 131).

וכשאנו שומעים שאמו של פו מתה כשהיה בן שלוש, מתבקש הקשר בין עובדה זו לשפע הגופות בסיפורי האימה שלו: "הקשרים עם אשה-אם נעשו לו אולי מלכודת מוות של משאלות גולמיות ליחס ורגשות מכאיבים של זעם, אימה ואשמה" (שם).

אמרו בעצמכם: איזה משני הניתוחים, זה המפורסם כל כך של בעל האסכולה וזה הכמעט לא מוכר של פסיכולוג-משורר ישראלי, ראוי יותר לתואר "פסיכואנליטי"?

שאלת היחס בין הטקסט הנתון לבין המציאות אליה הוא מכוון בולטת עוד יותר ב"טוטם וטאבו" (‏48). זוהי אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר של פרויד: יומרנית, שרלטנית, מבריקה, טורדת מנוחה – פרויד במיטבו ובמירעו. הוא מעולם לא יצא אל מחוץ לגבולות אירופה, מלבד כמה שבועות בארה"ב, והאנשים שהכיר וחקר היו כולם בני תרבות המערב. ולמרות זאת, על סמך קריאה בספריהם של אנתרופולוגים אחרים (שהעיקרי שבהם, פרייזר, היה אף הוא "אנתרופולוג כורסא" שלא טרח לצאת מביתו), הגיע פרויד למסקנה שהאדם הקדמון נהג מדי פעם להרוג את אביו ולאכול את בשרו, ושזיכרון המעשים הללו עבר באופן תורשתי מדור לדור. אנתרופולוגים ביטלו טענות אלה, ובדין. מצד שני, באותו ספר עצמו משאיר אותנו פרויד פעורי-פה כשהוא מראה איך לשתי תופעות שונות לכאורה – הפוביה של הנוירוטי והטאבו של הפרא – יש מאפיין משותף: בשתיהן מבצבצת מאחרי האיסור דווקא תשוקה לא-מודעת, שהאיסור מהווה הגנה מפניה. כך המנהגים המוזרים ביחס למת, כך ביחס הדו-ערכי אל החותנת, וכך בפחד הנורא מפני גילוי העריות: בכולם מתגלה הנוירוטי המצוי דומה ליליד החי בתרבות שונה ורחוקה. כהנה וכהנה אפשר למצוא בספר הזה, לחובה ולזכות, עד שבא מילר ומכריז בפסקנות: "ל'טוטם וטאבו' אין ערך אנתרופולוגי. העניין שב'טוטם וטאבו' הוא שפרויד מתקרב לדיון בפונקציה של האב בהתנסות האנליטית בעזרת המיתוס" (‏34, ע' 13). אם כן, פרויד רואה תסביך אדיפוס בכל אשר יפנה, ולקאן מדביק פונקציות, שרשרות מסמנים וסובייקטים שסועים לכל מה שזז. ובכל-זאת, אני מעדיף את ההיפותזות הפריכות, החינניות והקצת משוגעות של הבורגני מרחוב ברגגאסה על פני הקביעות החרטומיות של כל הפוסט-מודרניסטים מפאריז.

את הציטוט הבא מלקאן אני מביא בזהירות ומבקש מראש למנוע כל אי-הבנה. ככל שהייתי היתולי פה-ושם בדוגמאות הקודמות, אני מתייחס אל הקטע הזה בכל הרצינות והכבוד. הוא דן בשואה, ואין לי ספק שלקאן, כרופא והומניסט שהיה נשוי ליהודייה ושקרא לבתו יהודית, התייחס אל נושא זה במלוא החלחלה שיכול לחוש כלפיו בן-תרבות. את דבריו הבאים מציג המביא-לדפוס העברי כך: "ב'הצעה של ה-9 באוקטובר' לקאן מעלה לראשונה את נושא ה-passe, העדות… והשואה" (הנקודות המקור). ברור שכולנו, ללא קשר למה שנאמר עד כה, נעשים עתה קשובים, מתוך עמדה אוהדת, להתייחסותו הראשונה של לקאן לשואה. רשות הדיבור ללקאן:

לפני שאציע לכם צורה מסוימת, ברצוני לציין כי בהתאם לטופולוגיה של מישור ההטלה, המעגל הפנימי אשר אנו משרטטים כפער של הפסיכואנליזה בהכלה (intension), נקשר באופק עצמו של הפסיכואנליזה בהרחבה.

הייתי רוצה למקד אופק זה בשלוש נקודות היעלמות פרספקטיביות, הבולטות, כי כל אחת מהן שייכת לאחד הרישומים אשר ההתנגשות בהטרוטרופיה מכוננת את ההתנסות שלנו

עובדה הלא-טבעית השלישית, ממשית, יותר מדי ממשית, די ממשית עד כדי שהממשי יהיה תמים יותר מהלשון, כאשר מקדמים אותו, זה זה מה שניתן לומר הודות למונח: מחנה ריכוז, עליו נראה לנו שההוגים שלנו, בתעייה בין ההומניזם לבין האימה, לא התמקדו דיים.

נסכם ונאמר שמה שראינו מופיע, לחרדתנו, מייצג את תגובת המקדימים ביחס למה שיתפתח כתוצאה של הארגון מחדש של ההתקבצויות החברתיות על ידי המדע, ובעיקר של האוניברסליזציה אשר המדע מכניס בהן.

עתידנו בשווקים משותפים ימצא את האיזון על ידי ההרחבה, שנעשית על פעם קשה יותר, זו של התהליכים של בידול (‏58, ע' 63).

קראתי את הקטע הזה שוב ושוב, תהיתי אם להאשים את המתרגם העברי בהשמטה שבסוף הפסקה השנייה, אולי שם היה טמון משהו שהיה חיוני להבנת הדברים, חזרתי ובהיתי במונח היחיד המעיד כי מדובר כאן בשואה ובשתי המילים "אימה" ו"לחרדתנו" שרמזו על טיב הנושא, ולבסוף הרמתי ידיים מול "המדע" ו"השווקים המשותפים." מה, לכל הרוחות, אמר פה לקאן על הנושא הזה? בכתב-העת לקאניאני אחר, "פולמוס," מצאתי עוד מאמר בעברית על השואה: כאן יש שני תיאורים הנוגעים בהתאבדות, אחד של משוררת ישראלית שחתכה את ורידיה ואחד של צעירה בגטו לודג' שנאבקה בדחף לקפוץ לנהר. פשוט, אנושי, אמיתי. אבל זה מאמר לקאניאני, ומה שבא אחר כך הוא דברי לקאן "הכל נובע מן המבנה של המסמן. מבנה זה מכונן על מה שקראתי קודם הפונקציה של החתך… היחס של הסובייקט לאחר נולד כל כולו מתהליך של פער, אחרת כל דבר יכול היה להיות שם." אחר כך באים דבריהם של ז'יז'ק ולקאניאנים אחרים, וכך הלאה וכך הלאה עד למסקנה המסיימת:

לקאן, בעקבות פרויד, חילץ את האובייקט a כשארית מן הממשי, כ"אוד מוצל מאש," ואת ההתענגות חילץ מבעלותה של הפרוורסיה. במקום האות J (שהייתה גם סימן ההתענגות של הנאצים, רשומה על חזהו של כל יהודי) המציא את האות הנותרת לכל סובייקט כסימן הזדהות עם הסימפטום שלו, ועל הבדל זה ניסיתי לכתוב משהו (‏21, ע' 51).

מה טמון באותו אובייקט a שחילץ לקאן ובאות שהמציא במקום האות J? הסבר לאכזריותם של הגרמנים? תשובה לשאלה איך יכולים בני-אנוש לבצע זוועות כאלה? משהו שכל הפסיכוהיסטוריונים הקודמים שעסקו בשואה – בראון (‏59), וייט (‏76), ביכובסקי (‏62) ואחרים – לא הצליחו לגלות בלי להשתמש בנוסחאות?

ב. ואולי די בלוגיקה?

אני יכול להקדים ולשער את תשובתו של הלקאניאני: מה שאתה רואה כניכור מהחוויה, מהרגש, נובע מהעובדה שהתיאוריה שלנו חושפת את מה שביסוד החוויה ולפיכך היא אומרת עליה דברים חשובים יותר מאשר ההתייחסות הישירה אליה. ניתן להשוות זאת לתיאור המנגנון הנוירופיזיולוגי האחראי לדיבור, שגם אם האדם המדבר עצמו אינו מבין אותו, הריהו בעל ערך עצום להבנת הדיבור. או ניתן לחשוב על ניתוח לשוני למשפט, שגם אם מי שאמר את המשפט לא יזהה בניתוח הלשוני את מה שאמר הוא עצמו, הרי הניתוח חיוני להבנת אותה שפה ולהבנת השפות בכלל. בשני המקרים יש צורך בלימוד הדיסציפלינה העושה ניתוחים כאלה. ואם כן – ימשיך הלקאניאני ויאמר – באיזו זכות אתה מלגלג על התיאוריה מבלי להבין אותה? למה אינך מוכן לקבל את העובדה שתורת לקאן מצריכה לימוד ותרגול כמו כל מיומנות מתקדמת?

זוהי שאלה אפיסטמולוגית חשובה. כשאני מתלונן כי איני מבין אף משפט מטקסט לקאניאני, יכולה הטענה לפעול דווקא בכיוון ההפוך: חסידו של לקאן יערער, לכאורה בצדק, על זכותי לבקר את הטקסטים. ברצוני, אם כן, להראות כי העובדה שאדם אינו מבין את הטקסט הלקאניאני מעידה על חולשתו האינהרנטית של הטקסט ולא על קשי-הבנתו של הקורא

להמחשת הדברים הבה נשוב אל נושא השואה, שבפרק הקודם שמענו את לקאן מתיימר לומר לנו משהו חדש לגביו. מהי השואה? בתמציתיות: פרשה של אכזריות נוראה מצד בני-אנוש ושל הסבל הנורא של קורבנותיהם. אפשר להוסיף עוד הרבה על התשובה הזאת, אך כל המתעלם מהצד הבסיסי הזה של השואה פשוט אינו מדבר על השואה. אם כן, האם תעלה על הדעת איזו תיאוריה שתסביר את האכזריות או את הסבל רק במונחים לוגיים שאינם לקוחים מעולם החוויה, ושאינם מובנים לכל מי שיש לו חוויה?

ראו, יש מקרים שדי לשאול שאלה מסוימת בצורה נכונה כדי להבין שסוג מסוים של תשובות לא יצלח, לעולם, ובעיקרון, לענות עליה – גם אם איננו מבינים את התשובות עצמן. אני יודע שזה נשמע מוזר בעיניכם. הרבה שנים של לימודים בבית-הספר ובאוניברסיטה הרגילו אתכם לחשוב שבכל פעם שמישהו אומר דבר בלתי מובן, כדאי להיזהר ולא להתנגד, כי, מי יודע, אולי בדברים שלא הבינותם יש בכל זאת משהו חכם? זה לא תמיד נבון. כדי להמחיש את כוונתי אקח אתכם אל לייבניץ, שהציג לפני כשלוש-מאות שנה ניסוח חריף במיוחד של החידה העתיקה הקשורה ליחסים בין גוף לנפש. תארו לעצמכם, אמר לייבניץ, שמוח האדם גדול בהרבה מגודלו הקיים, נאמר, כגודל טחנת רוח, ואני נכנס אל תוך המוח הזה ורואה את כל גלגלי השיניים בתוכו בפעולתם בזמן שבעל המוח הזה עצוב. למרות שאני רואה את כל מנגנוני מוחו בשלמותם, ובעצם יודע על מוחו של בעל המוח הזה יותר מאשר הוא עצמו, ויודע יותר ממנו מה קורה במוחו כאשר הוא עצוב, ובכל זאת, עם כל ידיעותיי אלה, שהן, לכאורה, כל מה שאפשר לדעת על אותו מוח, לעולם לא אדע רק על סמך ידיעה זו מה פשר הדבר להיות עצוב. את העצב הזה אני מכיר רק מחווייתי הבלתי-אמצעית, כלומר, רק אם עצמי יודע עצב מהו.

אנחנו יכולים כמובן ללגלג על לייבניץ הפרימיטיבי, שהמנגנון הכי מסובך שהכיר היה טחנת רוח ושחשב שבמוח שלנו יש גלגלי שיניים ולא נוירונים, אקסונים ודנדריטים עם הנוירוטרנסמיטרים העוברים ביניהם. אבל בכך נפספס את התובנה העיקרית. מה שלייבניץ הוכיח במשל שלו הוא ששום תיאור פיסיקלי של המוח, לא חשוב עד כמה יהיה מפורט ומדויק, אפילו אם יאפשר לנו לנבא מה יעשה בעל המוח בעוד רגע, לא יאמר לנו מאומה על החוויה שעובר אותו אדם –  הצבע האדום, ריח הקינמון או אושר האהבה. שום הסבר לחוויות אלה, גם אם הוא נסמך בפרטי-פרטים על המנגנונים המוחיים הקשורים אליהם, לא יעזור לנו אם איננו מכירים מהתנסותנו העצמית את חוויית הצבע האדום, ריח הקינמון ואושר האהבה. שימו לב שההוכחה הזאת היא כללית, והיא פוטרת אותנו מהצורך להיכנס לפרטי המודלים המדעיים החדשים – וכאלה יש רבים – המתיימרים לפתור את בעיית הגוף והנפש (‏9). במילים אחרות, אין שום צורך להתמצא בנוירופיסיולוגיה, בפיסיקת החלקיקים או בתורת הקוונטים כדי להבין שההסברים האלה פשוט לא יכולים לענות על השאלה.

באופן דומה, כשאנו רוצים להבין תופעה הקשורה ברגשות אנושיים, ומקבלים הסבר שאין בו זכר לשום רגש, אולי ההסבר הוא טוב, אבל לא לתופעה שאותה אנו מנסים להבין. באים, אם כן, הלקאניאנים האלה, מתייחסים לחוויות החזקות והאוניברסאליות ביותר של סבל, אכזריות, אימה, אהבה ותקווה, אבל מתיימרים להסביר אותם באמצעות משפטים נטולי מובן ומשוואות מוזרות – והם קוראים לדברים האלה הסברים פסיכואנליטיים? נכון, הפסיכואנליזה מתארת תהליכים מסובכים. אבל הן נקודת המוצא של התהליכים האלה והן תוצאתם הסופית הם דברים שכולנו מכירים באופן בלתי-אמצעי: רגש, מחשבה, זיכרון ומשאלה. הם הופכים לפעמים ללא-מודעים, מתערבבים אלה עם אלה, מתעוותים ללא הכר ויוצרים כל מיני תופעות משונות, ועדיין, בבסיסו של כל הסבר פסיכואנליטי מצויים העונג, התשוקה, הכעס, הפחד, הצער – בקיצור, מה שכל ילד מכיר. תיאוריה פסיכולוגית, שמדברת בשפה לא מובנת ואינה מצליחה לתרגם בסופו של דבר את טענותיה אל החוויות הבלתי-אמצעיות האלה, היא פשוט תיאוריה לא מוצלחת. ועל כן, כשלקאן מתיימר להסביר טוב יותר מהפסיכואנליזה הרגילה את הדיכאון והסכיזופרניה, את הסאדיזם והמזוכיזם, את אכזריות הנאצים ואת סבל היהודים – אין צורך להבין מה הוא אומר כדי לדעת, א-פריורית, שאלו יומרות ללא כיסוי.

ג. היכן האמפתיה?

הפסיכואנליזה, אחזור ואומר, הורתה ולידתה בחוויה הבלתי-אמצעית. תיאוריה פסיכואנליטית, הן זו העוסקת בנפש האדם היחיד והן זו המבארת את יצירות האמנות והחברה, אם אינה מתחברת באופן עמוק לחוויה, פשוט אינה פסיכואנליזה.

איני מדבר עדיין על מושג האמפאתיה, שאדון בו בהמשך. אזכיר קודם כי למרות שפרויד עצמו שם את הדגש על ההבנה הצורנית של התופעה הנפשית מבלי להדגיש את האמפאתיה, הרי ההבנה שהשיג הייתה זמינה מיד למטופל, בלי כל צורך ללמדו טכניקה חדשה. כשפרויד מפרש לאיש-הזאבים את חלומו (‏54), כשהוא מנתח לחברו-למסע את שכחת-המילה שלו (‏43), או – הבה ניקח את הדוגמה הכי לא מוצלחת – כשדורה קמה ועוזבת אותו אחרי שנמאס לה מפירושיו נטולי ההתחשבות (‏53) – הרי בין אם הם מסכימים עם הפירוש ובין אם לא, הפירוש עצמו אינו מציב בפניהם דרישות-קדם לסיום קורס בלוגיקה. אני בוחר בדוגמא החביבה עליי בשיעוריי על החלום, אותו חלום בו חולם פרויד עצמו (‏42) שלבנו הבכור, ששירת באותה עת בצבא במלחמת-העולם הראשונה, אירע אסון. ראינו איך פרויד נאבק בחלום זה ימים רבים עד שהוא מגיע למסקנה כי הוא, למרות היותו אב אוהב ומסור, יש לו משאלה לא-מודעת שבנו ייהרג במלחמה. אני זוכר כמה הזדעזעתם מהפשר הזה, איך ניסיתם לפחות להגביל אותו כך שיתפוס רק לגבי פרויד עצמו ולא לקבלו כתופעה אוניברסאלית. הרשו לי גם להזכיר את הפרטים החדשים שהבאתי מחיי פרויד השופכים אור חדש על החלום הזה ועל חולמו (‏11). בלי קשר לנכונותו של פשר החלום הזה, הבנתנו מה רוצה פרויד היא מיידית, "זורמת," אינה תובעת שום אונס של השכל הישר. כן, היא מרגיזה, מפחידה, דוחה, אולי אפילו לא נכונה, אבל אין בה שום דבר עמום או מעורפל.

ואם פשר החלום כך, הרי בפשר הפסיכוזה על אחת כמה וכמה. הבה נחזור למקרה של שרבר, חולה הפרנויה שהציג בפנינו מסכת כה מוזרה של דמיונות שוא (‏74). בא פרויד, הציע את הנחות-היסוד שלו בדבר הלא-מודע ומנגנוני ההגנה, ועולמו השסוע של אותו שופט אומלל הלך והתבהר לעינינו כמסכת עקבית של רעיונות שבאו לסייע לאדם להציל את מה שניתן היה להציל מעולמו המתפורר (‏68). בויכוח נוקב שהיה לי עם פסיכואנליטיקאי נודע בנוגע לפרשת-מקרה זו (‏10) סקרתי את הספרות הפסיכואנליטית שאחרי פרויד שחזרה ונדרשה לנושא. איזו אודיסיאה! בזה אחר זה הופיעו אנליטיקאים נוספים שחשפו מסמכים חדשים, העלו תובנות חדשות, דחו חלק מהשערותיו הראשונות של פרויד ואיששו את האחרות. האם הנושא מורכב? בוודאי. מחייב לימוד ומאמץ? בהחלט. אבל סתום או מוזר? בשום אופן!

ההתרחקות של לקאן מפרויד בולטת גם בכל הקשור לתופעת ההעברה. המטופל מפתח רגשות חזקים – חיוביים ושליליים – כלפי המטפל, וזאת מבלי שהאחרון עשה בפועל משהו המצדיק רגשות אלה. פרויד הסביר תופעה זאת כחזרה על מערכת יחסים קדומה יותר, בדרך-כלל עם אחד ההורים, וסבר שיש לנקוט בעמדה של ראי, כלומר רק לשקף למטופל את מה שקורה בתוכו כדי לסייע לו לעבור שלב זה. כיום ידוע כי פרויד עצמו לא קיים הוראה זו בטיפוליו והיה אמפאתי ומעורב מאוד, באופן הקרוב הרבה יותר לפסיכואנליזה המודרנית. הפסיכואנליזה הלקאניאנית, לעומת זאת, התאפיינה מצד אחד בהדגשת תפקיד ה"ראי" ומצד שני בהיעלמות הדרגתית של פירושי ההעברה וההתנגדות (‏4). הגדרתו של לקאן בסמינר השמיני את ההעברה, מודה אטינגר (‏5), קשה להבנה למי שאינו אמון על מסורת הפילוסופיה, ולקאן מסתמך יותר על אפלטון וניטשה מאשר על פרויד. לקאן, לדברי מילר, "ממקם בבסיס ההעברה פונקציה חדשה שלא הייתה קיימת אצל פרויד, הפונקציה של 'הסובייקט שמייחסים לו ידע'" (‏34, ע' 95). הדגשת מרכיב ה"ידע" בהעברה, שעיקרה יחסי אהבה ו/או שנאה המתעוררים כלפי המטפל, ממחישה את התמקדותה של הגישה הלקאניאנית במרכיב האינטלקטואלי של הטיפול על חשבון המרכיב הרגשי. 

ואם הדוגמאות הישנות מפרויד מראות כמה התרחק הפירוש הלקאניאני מהפסיכואנליזה הקלאסית, על אחת כמה וכמה נכון הדבר לגבי התרחקותו מהפסיכואנליזה המודרנית. כבר בפירושיו של פרויד רואים אנו אמפאתיה גדולה אל האנשים אותם הוא מפרש. גם אם היכולת לחוש באופן בלתי-אמצעי את מה שעובר המטופל לא נתפסה אצל פרויד כבשר מבשרה של ההתייחסות האנליטית, הרי היא הייתה שם בכל פירוש מפירושיו. באו ממשיכיו ונתנו לאמפאתיה לצורותיה מעמד הרבה יותר מרכזי. אם המטפל חש רגשות עזים במהלך הטיפול, אין הכוונה תמיד להעברה נגדית, שיש לנתח אותה ולהסירה לבל תהיה מכשול. אדרבא, ייתכן שהמטפל חש תחושות אלה משום שהמטופל עצמו אינו מסוגל לחוש אותם כיאות. ואם לקבל את טיעונו הקיצוני יותר של בּוֹלַס (‏12), ייתכן שהמטופל ממש "מפקיד" באופן לא-מודע את חוויותיו הקשות בנפש המטפל שלו, שירגיש אותם במקומו כפי שהאם אמורה לעשות לילדה הקטן.

הנה למשל, קייסמנט (‏56) והמקרה של הגברת ב'. ראו איך חוויה איומה מגיל אחד-עשר חודשים רודפת את האשה הזאת, ללא יכולת להיכנס לתודעה. ואז בא החלום ההוא, וכשהיא מספרת אותו (באיחור של יומיים) היא צורחת מכאבים, וקייסמנט עצמו מוצף רגשות קשים מנשוא כאילו הוא עצמו התינוקת הנכווית מהמים הרותחים. ראו איך מתמלאת המטופלת שנאה כלפיו כאילו קייסמנט עצמו הוא האם הצעירה שהניחה לבתה להיכוות כך, ושהייתה מסבה את עיניה הצידה כל עת שהרופא היה מחליף לה את התחבושות. כמובן, מחובתנו לזמן לדיון הזה את גם אליזבט לופטוס, חוקרת מסורה ואחראית המרבה להופיע בבתי משפט ולהעיד כי "זיכרון לא-מודע" מעולם לא הוכח מדעית (‏71). אבל בהנחה שקייסמנט כן עשה משהו משמעותי למטופלת שלו, הרי שהצלחתו נובעת מכך שהוא היה מסוגל להיכוות, פשוטו כמשמעו, יחד אתה באותה חוויית ינקות קשה. שום "אחר גדול," עם או בלי א' רבתי, וכמובן שום S|  או A/ לא היו משיגים שום דבר מסוג זה בלא שותפות-רגש פשוטה.

או קחו את אוגדן (‏2) הניצב מול סכיזופרן עיוור שאינו מתרחץ. ריח רע, מספר אוגדן, נודף מהאיש הזה. תאמרו: אלא מה? האם אין זה טריוויאלי שאדם המזניח את ניקיון גופו – מצב שכיח אצל אנשים פסיכוטיים – מעלה סרחון? אבל אוגדן, כפסיכואנליטיקאי, הולך כאן במסורת הרפואה ההיפוקראטית, זו האומרת: בכל מצב מחלה הבה נתרגל לראות לא רק את הפירוק של הרמות הגבוהות יותר אלא גם את המאמץ של הטבע לארגן מחדש את מה שנשאר. זה עיקרון חשוב וכדאי שתכירו אותו: כשמסתכלים על המחלה "מלמעלה," מנקודת הראות של המצב הבריא שנפגם, אנחנו רואים רק את התוצאות של הרס התפקוד הגבוה. אבל כשמסתכלים על המצב "מלמטה" (ואת זה קשה להדיוט לעשות), אנחנו משתאים לראות עד כמה הסימפטומים, שלעין הרגילה נתפסים רק כסימני הרס והתפוררות, יש להם תכלית. הם מבטאים מאמץ גדול להתארגן ברמת תפקוד נמוכה יותר (‏55). אם לחזור אל העיוור החולה הזה, הוא אינו יכול לראות את בני האדם, אבל בריח גופו הוא מנסה לתקשר אתם ברמה בסיסית יותר. שוב, זכותכם לבטל ואפילו ללעוג להסבר הזה ולהסתפק בהסבר הסיבתי, המסביר יפה את הצחנה בכך שהאיש פשוט לא מתרחץ. מה שאני רוצה לומר כאן הוא שהטענה מובנת, מנוסחת בלשון בני אדם. אני מדגיש את זה כי לקאניאנים רבים יקפצו כאן ויאמרו (בצדק) שפירושים כאלה עולים תדיר גם בפראקטיקה שלהם עם פסיכוטיים,  שהרי לדבריהם "הסימפטום הוא ביסודו של דבר מסר המופנה לאחר" (‏34, ע' 111). ועל כך תשובתי: יפה, אבל אם אפשר לפרש את הסימפטום בלשון בני-אדם, למה לי מסמניכם ומסומניכם?

ד. יומרות לוגיות

אמרתי שלא אעסוק בשפת הסימנים של תורת לקאן, אבל יש מקום לומר משהו על הלבוש המתמטי בו היא מתעטפת. הרשו לי להפנותכם אל "הבל אופנתי" (‏75), ספרם משובב-הנפש של שני פיסיקאים נודעים, אלאן סוקאל וז'אק ברימו. סוקאל התפרסם בזכות התעלול החמוד שעשה נגד הפוסט-מודרניזם: הוא שלח מאמר לכתב-עת פוסט-מודרניסטי חשוב ובו הציע "הרמנויטיקה טרנספורמטיבית של הגרוויטציה הקוונטית." העורכים הנפעמים מיהרו לפרסם את המאמר – וסוקאל מיהר לשלוח מאמר נוסף ובו הודיע שהמאמר הראשון היה לא יותר מאשר גיבוב הבלים. הפעם (למה?!) דחו העורכים את המאמר, שפורסם במקום אחר. נחלים של דיו פוסט-מודרניסטית נשפכו על הפרשה הזאת בניסיון להראות שהיא לא מלמדת שום דבר. ובאמת, על פי הפוסט-מודרניסטים, שום דבר לא מלמד שום דבר אלא על פי הפירוש שבחרנו. אבל אם הסיפור הזה כן מלמד משהו, הרי זה שהפוסט-מודרניזם ותורת לקאן מסוגלים לבלוע כל קשקוש[1].

ב"הבל אופנתי" חובר, כאמור, סוקאל לעמיתו ברימו, ובספרם מככבים כמה מגיבורי הפוסט-מודרניזם: לקאן, דלז, גואטרי, קריסטבה, ליוטאר, איריגרי ואחרים. כיוון שלקאן יעץ לכל המסכנים שהתייגעו ולא הצליחו להבינו שילמדו מתמטיקה, הלכו שני האנשים הטובים הללו ולמדו ביסודיות את כתביו המתמטיים. ברימו (שאגב ציטט גם אותי באחד ממאמריו) אף הקפיד לצטט את לקאן בצרפתית בטענה ששטויות קשות לתרגום. הם גילו כי לקאן בלבל לחלוטין בין מספרים דמיוניים ואירציונאליים, ובמשוואות ה"אלגבריות" שלו אפילו קו השבר הוא נטול מובן. בקיצור, לקאן עשה לביטויים המתמטיים בדיוק מה שמילר הודה לעיל (ע' 8) לגבי המילים הרגילות בשפה, דהיינו, הדביק להם משמעויות חדשות ככל שהתחשק לו. מכל היגיעה הזאת מסקנתם של סוקאל וברימו היא די מדכאת:

ללא ספק, יש ללקאן מושג מעורפל על המתמטיקה בה הוא משתמש (אך לא הרבה יותר מזה). לא ממנו ילמד סטודנט מהו מספר טבעי או חבורה קומפקטית. אבל אמירותיו, כשניתן להבינן, אינן תמיד שגויות. מצד שני הוא מצטיין (אם ניתן להשתמש במילה זו) בסוג השני של שימוש לרעה שמנינו בהקדמה: האנלוגיות שלו בין פסיכואנליזה ומתמטיקה הן השרירותיות ביותר שאפשר לדמיין, ואין הוא מביא להן שום הצדקה אמפירית או מושגית (לא כאן ולא בשום מקום אחר בעבודותיו). לבסוף, אשר להתרברבות בלמדנות שטחית ומניפולציות של משפטים חסרי מובן, הטקסטים לעיל מדברים בעד עצמם (‏75, ע' 36).

הנה, למשל, מה אמר לקאן על השורש הריבועי של מינוס אחד. כידוע, מספר זה מציב בעיה מפני שהחזקה של כל מספר יכולה לכאורה להיות רק חיובית. מהו שורש ריבועי זה לדברי לקאן? אנלוגיה ל...אבר הזכרות! ואם הפאלוס זוכה לביטויים מתמטיים, במה נגרע זכות מקבילו הנשי? ואכן, לוס איריגארי, לה מקדישים סוקאל וברימו פרק נוסף, הצהירה שהפיסיקה תיארה תחילה את המכניקה של המוצקים ורק אחר כך את תנועת הנוזלים כי הפניס הוא קשיח וחודרני ואילו הפות היא רכה ונוזלית, והפיסיקאים הזכרים השוביניסטים הללו נרתעו מפני הנשיות הנוזלית. אין צורך במומחיות מדעית כדי להבין שתנועת נוזל מסובכת לאין ערוך מתנועת גוף מוצק, ולפיכך שמשוואות סטוקס-נאווייר ידועות לשמצה בסיבוכיותן לעומת משוואות ניוטון. אבל למה לטרוח בקטנות כגון אלה כשאפשר להכניס משמעות אירוטית לכל נושא? "כאן הכל פין ופות, פין ופות" כתב בתדהמה גלויה ס. יזהר על אחד הטקסטים הפוסט-מודרניים/לקאניאניים הללו, ולנו לא נותר אלא להצטרף לדבריו של חכם נודע מהמשנה ( 9, ע' של"ח2), ר' יוסי הגלילי, שהקשיב לדרשה של חברו ר' מאיר והעיר לו: "מאיר, פתפותי ביצים יש כאן!"

ה. בית מלא זבחי ריב

תוצר-לואי בלתי-נמנע של כל גישה פונדמנטליסטית הוא שהטענה לבעלות בלעדית על האמת, שהייתה אמורה ללכד את המחזיקים בה, דווקא מסיתה אותם זה נגד זה, כאילו נוקמת האמת (אני מודה: אני מאמין שיש דבר כזה) את נקמתה באלה שמינו את עצמם לשומריה.

במובן מסוים, נוהגם של הלקאניאנים לכנות עצמם פרוידיאנים אינו נטול-היגיון לחלוטין. הלא לקאן "מכיר בפרויד כאוטוריטה יחידה בתחום הפסיכואנליזה וממעט בערכן של התפתחויות מאוחרות" (‏4, ע' 90). במילים אחרות, פסיכולוגיית האני של אנה פרויד ותלמידיה, תורת יחסי האובייקט של מלאני קליין וחסידיה, המפעל המחקרי הענק של באולבי, הסינתזה של ויניקוט ופסיכולוגיית העצמי של קוהוט וממשיכיו (שאיש, אגב, לא העלה מעולם על דעתו לכנות מי מהם "פרויד האנגלי" או "פרויד האמריקני") – לכל הנדבכים היפהפיים הללו של הפסיכואנליזה המודרנית אין מקום ב"חזרה אל פרויד."[2] עכשיו, מי שקרא את פרויד, את "הרצאות המבוא לפסיכואנליזה" (‏49) הקולחות, את "הפסיכופתולוגיה של חיי היום-יום" (‏43) שחינניות של נובלה שרויה עליו, או את "פשר החלומות" הסוחף בכנותו (‏42), נדמה לו שהוא יודע למה לצפות כשלקאן מזמין אותו לשוב לכתבים אלה. האומנם?

מכאן שהלא-מודע, כלומר, ההתעקשות אשר מבעד לה מתגלה האיווי, או אפילו גם החזרה של מה שנתבע ממנו האין זה מה שאמר פרויד בעצם הרגע בו הוא גילה אותו? (‏28, ע' 14).

התשובה, לעניות דעתי, היא, בפשטות, לא. וכך כשהוא אומר בהמשך:

אין זו דעתי האישית. כל פיזיקאי יודע אל-נכון שאין האנרגיה דבר אחר, אלא ערך מספרי (chiffer) של נתון קבוע (‏28, ע' 27).

בבקשה אל תכריחו אותי לחזור אל סוקאל וברימו. נניח לפיסיקה ונשאל לגבי הרלוואנטיות של הדברים לפסיכואנליזה. מה היה קורה, למשל, לו היה לקאן נתפס מלכתחילה דווקא לתורת יונג ומכתיר את מסכת מונחיו כ"חזרה אל יונג"? לי נראה ששילוב כזה היה נראה הרבה יותר טבעי ומתקבל על הדעת. אחרי הכל, אמונתו של יונג בדבר מבני-עומק אוניברסאליים הקיימים בלא-מודע, כגון הארכיטיפים הקולקטיביים, היא בסיס הרבה יותר מתאים לניסוחים הלקאניאניים מאשר תורת היצרים של פרויד. השידוך הזה היה מתגלה כמבורך גם ללקאן, גם לתורת יונג ובעיקר לפסיכואנליזה.

כאשר הוגה נעשה באחרית ימיו בלתי-מובן אפילו לתלמידיו הקרובים, אין זה בהכרח מעיד שכל מפעלו היה לקוי. בתולדות הפסיכואנליזה ראינו אפילו מטפלים ותאורטיקאים דגולים שסבלו מהפרעות נפשיות קשות, כמו פרנצי או מסעוד חאן, ובכל זאת לא גרע הדבר מחשיבות תרומותיהם הקודמות. למרות זאת, יש משהו משמעותי בעובדה שבסוף ימיו נעשה לקאן בלתי-מובן אפילו למרבית תלמידיו. הוא יעץ להם ללמוד מתמטיקה כדי להמשיך ולעקוב אחריו, ולאור העובדה שהפגישות הטיפוליות שלו התקצרו בשנותיו האחרונות לדקה או אפילו לאפס (ר' להלן), רווחה ההשערה ש"שיקול דעתו אולי נפגם עקב מצבו" (‏6, ע' 49). ואנייה (‏24, ע' 88) רומז דבר דומה. לא הייתי מתעכב על כך לולא העובדה שהמורשת שהותיר לקאן נשארה מפולגת ומסוכסכת לבלי האמן. לא פחות משבע-עשרה קבוצות יריבות קיימות כיום בפאריז, שחלקן נוסדו ע"י לקאן עצמו שחזר ופרש עם קבוצות חדשות, והן חלוקות זו על זו בנוגע למורשת מייסדן. "מקובל על אנליטיקאים, חברי הקבוצות השונות בפאריז, שהם אומנם אינם מבינים את לקאן, אבל האחרים, בני הקבוצות האחרות, באמת אינם מבינים אותו… (‏6, ע' 49). קונגרסים בצרפת נעשו "אלימים ביותר" (‏6, ע' 49). על פי עדותה של לוי-ולנסי (‏26) הגיעו ויכוחים בין אנליטיקאים בצרפת לידי חילופי מהלומות (מה שהביא אותה להעיר: "אם איננו יכולים להיות טובים יותר מסתם בני-אדם, הבה לפחות לא נהיה גרועים יותר"). מכות בכינוסים פסיכואנליטיים! וזה באסכולה המתיימרת לרמת הדיוק של הלוגיקה והמתמטיקה!

מוסר ההשכל לכל הרוצים להשתלם בתורה זו הוא אם כן פשוט: שיקלו היטב אם כדאי להשקיע בלימוד שיח השואב את דובריו למערבולות כאלה של ריב ומדון. האם תמו הנושאים החשובים בפסיכואנליזה?

ו. פראקטיקה מופקרת

ועדיין איני יכול להניח לטענתו של לקאן כי הוא פרוידיאני ותו-לא. שקריותה של האמירה הזאת ניכרת, בראש ובראשונה, בנוהלי הטיפול הביזאריים שהנהיג לקאן, שמהם נובעת השחתת השיח הפסיכואנליטי גם במישור הלא-קליני.

אם מטרת הטיפול הוא "לעשות את המטופל לפסיכואנליטיקאי," כפי ששמענו לעיל, מכאן קצרה הדרך לביטול הליך ההכשרה הפסיכואנליטית, אותו תהליך ארוך ומייגע האמור לקיים את צו הרופאים העתיק Primum non nocere (ראשית לא להזיק). אליבא דלקאן, "פסיכואנליטיקאי מרשה את עצמו בעצמו" (‏39, ע' 11) ו"הפסיכואנליטיקאי אינו מוסמך אלא על ידי עצמו" (‏24, ע' 92). בדין מודה ריבניצקי (‏57) כי ללקאן הייתה אומנם כוונה טובה לשחרר את האנאליזה הלימודית, שמחויב בה כל אנליטיקאי, מהתמסדות וממתן כוח משחית בידי המדריכים, אבל בסופו של דבר גרם נזק להכשרה המקצועית. וכך מלאה פאריז עד היום בשרלטנים שלא עברו שום הכשרה רצינית אבל הם נותנים "טיפולים" לכל דורש. די להיזכר בטרגדיות שפקדו את הדור הראשון של תלמידי פרויד – מעשי הרצח, הניצול המיני, ההתאבדויות וההתמוטטויות הפסיכוטיות של פון הוג-הלמוט, טאוסק, זילברר, שטקל, פרינק ורייך – כדי לדעת עד כמה מסכנת קלות-דעת כזאת את שלום המטופלים והמטפלים כאחד.

ומה לא נכתב כבר על הנוהג הפסול והמקומם של הלקאניאנים לסיים את הפגישה האנליטית לא בתום חמישים הדקות המסורתיות אלא ברגע שבו מחליט המטפל לסיים אותה, ולו גם אחרי דקות ספורות? זה נחוץ, הם אומרים, כדי ליצור את ה"הדגש," כלומר, להשאיר את המטופל עם המחשבה שעלתה באותו רגע. על פי רוב היה השינוי של משך הפגישה האנליטית לכיוון הקיצור (‏4) – דבר המעורר שאלה אתית בהתחשב בכך שהתשלום נשאר דווקא קבוע! בפועל, היו מקרים שלקאן העניק "טיפול" בעודו מסתפר, עושה פדיקור או מודד חליפה, גבה 110 לירות סטרלינג ל"פגישה" של פחות מדקה על מפתן משרדו, או שסתם פתח את הדלת, לקח מהמטופל את הכסף וסגר את הדלת בפניו – כך ממש מספרות רודינסקו (‏73) ואטינגר (‏6), ומבוכתן-שלהן ניכרת בעליל מהתנהגותו של המורה. האיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי הסיר את הכרתו מהחברה הצרפתית לפסיכואנליזה על רקע הנוהלים המוזרים הללו, וכשביקשו הצרפתים לשוב ולהתקבל אליו דרש האיגוד שלקאן, שהתעקש להמשיך בנוהל השעה נטולת האורך הקבוע, לא ישמש כמדריך. פילוגים ופילוגי-פילוגים נוצרו כתוצאה מהסכסוך הזה, בעוד לקאן ותלמידיו, במקום ללכת לדרכם, מתעקשים להמשיך ולהיקרא פסיכואנליטיקאים.

השכלתנות העקרה של האנליזה הלקאניאנית בולטת בדבריו של מילר על ה-Passe, לאמור, המעבר, שהוא ההליך המציין את סוף האנליזה. המדובר ב"מסירת עדות" מצד המטופל לפני "מושבעים" (שהם עצמם נמצאים בשלב זה באנליזה!) על הטיפול שעבר, והם מעבירים את התרשמותם ל"קרטל" (‏32). זאת, לדברי מילר, "כדי שיעריכו אם שמחה זו היא אמיתית או שקרית" (‏32, ע' 18). יש משהו מאוד מאיים בהליך הזה, שבו אמור אדם לפרוש בפני זרים את המסע שעבר עם מטפלו אל נבכי נפשו האינטימיים ביותר. ראוי לציין בהקשר זה את הנהוג כיום במכונים הפסיכואנליטיים הרשמיים. בעבר, כשאנליטיקאי לעתיד היה עובר, כנדרש, אנליזה, היה האנליטיקאי שלו מדווח למכון הפסיכואנליטי על מה שמצא במהלך האנליזה. הנוהג הזה עורר, בצדק, התקוממות וחשש מפני סכנת האינדוקטרינציה הנובעת ממנו, ולכן ביטלו מכונים רבים, בהם המכון הישראלי, את נוהל הדיווח והותירו רק את האישור על קיום האנליזה. מילר, לעומת זאת, אינו מוטרד משאלות אלה, להפך: בפרק הקרוי, לא פחות, "האלה פסיכואנליזה והאלה אסכולה," הוא אינו מסתיר שמדובר בתהליך אינדוקטרינציה עם מאפיינים פולחניים גלויים:

העובר אינו תמיד בא על מנת לומר שהאלה הגשימה את משאלתו. לעתים הוא בא לומר את ההפך, שהאלה לא הגשימה במאומה את איוויו, שהאלה דחתה את תביעותיו, ושמה שהוא ציפה לו מהאנליזה נותר ללא מימוש. אך אם הוא עושה את ה"פאס", משמע שהוא אולי מכיר בכך שהוא למד שמשאלתו היא משאלה של לא כלום, או שהאלה שיכלה להגשימו אינה קיימת. העובר הוא זה שמשוכנע, באמת, שהוא לא יקבל יותר דבר מן האלה, ושמכאן ואילך אין לו למה לצפות ממנה. והוא מבקש מאלה אחרת, האלה של האסכולה, שתגשים את משאלתו להשתייך לאנליטיקאים של האסכולה (‏32, ע' 18).

ככל שמילר גלוי-לב בתיאור טקס הקבלה אל השבט, יש בידינו גם עדות אישית המשלימה את דבריו, והיא די עגומה. הנה מה מספר ז'יז'ק על ה"אנליזה" שעבר אצל מילר. באותה עת היה ז'יז'ק גם תלמיד וגם עמית-מחקר של מילר, כלומר, היה קשור אתו בקשרי היכרות שכל אנליטיקאי אחר היה נמנע מהם בתקופת הטיפול, אבל מילר, כמו לקאניאנים רבים, לא הקפיד על כללים אלה (כאן ראוי להזכיר כי ז'יז'ק, הסובל מהפרעת חרדה, חטף את התקף החרדה הראשון שלו בלילה שאחרי אחד מתעלוליו של מילר, שנעשה באותו שטח הפקר אתי בין הטיפול והעבודה האקדמית). מילר, על פי הנוהג הלקאניאני של הקיטוע, נהג לסיים את הפגישה ברגע שהרגיש שנאמר משהו חשוב, בערך כעבור עשר דקות. בנוסף, היה אומר לז'יז'ק משהו כמו "בוא שוב מחר ב-4:55" וז'יז'ק ידע שהמועד הזה המדויק-כביכול הוא חסר-משמעות כי בבואו בשעה היעודה היה מוצא עוד כתריסר מטופלים ממתינים גם הם ליד הדלת.[3] הרעיון, כך נימק המטפל הדגול, היה שהמטופל לא יספיק לחשוב מראש על מה שיאמר בשעה הבאה אלא ידבר באופן ספונטאני. מול שיטת החקירה הזאת פיתח ז'יז'ק דרכי הישרדות משלו: הוא בדה מלבו חלומות והמציא סימפטומים שלא היו ולא נבראו, ובלבד שמילר לא יצליח לגלות עליו משהו לא צפוי. בכל אסכולה טיפולית או פילוסופית אחרת, וידוי כזה היה מתקבל בתדהמה. לשקר באנליזה? להסתיר את האמת בשעת אותה פעולה שעצם הגדרתה היא חשיפת צפונות הנפש? האם שמענו מישהו מתפאר איך רימה את האופטומטריסט בכך שלמד קודם בעל-פה את האותיות והמספרים שעל לוח בדיקת הראייה? לא שמעתי שום לקאניאני מסתייג מהמעשה המוזר הזה. כנראה שההשלמה עם תעלולי פסיכואנליטיקאי שאינו מקפיד על כבוד מטופלו גוררת את התופעה המשלימה, מטופל שאינו ישר עם המטפל ועם עצמו.

ז. תרבות שיח קלוקלת

אם הקשר בין מטפל ומטופל נפגם על ידי הנהלים הלקאניאניים, לא ייפלא שפגמים אלה מופיעים גם בשיח של התיאוריה עם אלה הלומדים אותה. ברצוני להסב את תשומת לבכם להערה המופיעה בסוף התרגום למאמרו של לקאן: "קטע זה מתפרסם באישורו של ז'אק אלאן מילר, שניתן לברכה אטינגר-ליכטנברג, ובאישורה של הוצאת Seuil, פאריז. תודת המתרגמת נתונה לז'.א. מילר, אשר בידיו מופקדות כל הזכויות על עבודותיו של ז'אק לאקאן" (‏27, ע' 56). הערה דומה מופיעה בתחילת כל אחד מסדרת מאמריה של אטינגר. גם על הספר שיצא לאור בעקבות ביקורו של מילר בארץ (‏31) מופיעה ההערה "הטקסט אושר ע"י ז'. א. מילר" וכמוה תמצאו על כתבים לקאניאניים רבים. הנוהל התמים-לכאורה הזה צריך להדהים כל קורא המכיר ולו מעט את הפסיכואנליזה. האם שמענו עד היום שציטוט מתוך כתביו של איזה פסיכואנליטיקאי – פרויד, אברהם, קליין, פיירברן, גאנטריפ, קרנברג, מי לא – יהיה מותנה ברשותו של מישהו – במקרה הזה חתנו של הפסיכואנליטיקאי? איני מדבר על תמלוגים, אלא על רשות התלויה, לא פחות, בהשתייכותו האידיאולוגית של המצטט. עד כמה מכוער המונופול של הפרופסור מילר על כתבי חותנו ניתן לראות מההקדמה של עמנואל ברמן לספר "פרויד ודורה":

בתכנית המקורית של הקובץ הנוכחי נכלל מאמרו של ז'אק לקאן. פנינו לבעל הזכויות על עזבונו הספרותי, ז'אק אלן מילר, אך נענינו בשלילה. בירור בעזרתה של פסיכולוגית לקאניאנית ישראלית הניב את ההנמקה הבאה: מניסיונם של הלקאניאנים עדיף שעבודות של לקאן יופיעו בנפרד, ולא תוך ערבוב עם עבודותיהם של פסיכואנליטיקאים בעלי גישות אחרות, שעלול לבלבל את הקורא (‏53, ע' 17).

עד מהרה נחלץ לקאניאני ישראלי להגנת "ממלא המקום." לאחר שציטט (איך לא) את פרויד (בפסקה שאין לה שום קשר עם האיסור לערבב כתבים מאוריינטציות שונות), הוא מגיע למסקנה: "אי אפשר לו לפסיכואנליטיקאי הלקאניאני, לשים את לקאן בסדרה אחת עם עוד הוגים, בבחינת: אפשר ככה ואפשר גם ככה…" (‏14, ע' 62). ובעברית פשוטה: או שתקראו רק את לקאן או שלא תקראו אותו כלל.

ביראת הכבוד של הלקאניאנים בארץ למילר (וזו, אגב, תופעה מקומית. רבים בצרפת טוענים שהוא דווקא מסלף את לקאן, ר' [‏8]) מופיעים כל סממני ההערצה של חסידים לרבי שלהם, שכל מעשה שלו הוא בעיניהם אירוע היסטורי. הספר על המפגש של מילר עם הלקאניאנים בישראל פותח במוטו מדברי מילר, "אני חייב להודות שהם התעקשו מאוד…" ואז ממשיכה העורכת: "והכוונה לאיווי, איווי הכרוך באקט, שאפשר קיום מפגש זה, שהוא המשך של אותו איווי, השזור ביסודה של התנועה הפרוידיאנית בישראל" (‏31, ע' 1). עם כל הכבוד, לי נדמה שמילר בא לישראל פשוט כי הזמינו אותו, ולפי מה שהוא אומר נראה שמעריציו הישראליים ממש התחננו שיבוא. אבל המילה "פשוט" אינה קיימת אצל הלקאניאנים, שכל מעשה בחייהם שזור באיוויים והתענגויות, ולכן אדם אינו יכול סתם לבוא לישראל מבלי איזה איווי הרה-גורל. זה מזכיר לי את המעשה במשרתה של רוזנת שהתפרץ פעם אל חדר גבירתו והודיע שבעלה קפץ מהגג. אמרה לו הגברת: ראשית, לא נכנסים בלי לדפוק בדלת. שנית, אין לומר "האדון קפץ מהגג" אלא "הוד מעלתו רב-החסד הואיל ברוב טובו לקפוץ מהגג." ושלישית, אין צורך לצעוק – ראיתי אותו עובר ליד החלון.

ח. מה לכל זה ולפסיכואנליזה?

מה, אם כן, היה לנו? תורה שכתביה הם נוף סוריאליסטי של גיבובי מילים שרק חוקי התחביר סובלים אותם, וגם זה רק לפעמים; שאפילו קורא סבלן שכבר התמודד בהצלחה עם ספרי היידגר, כתבי זן ושירי הייקו, מוצא עצמו מביט בתמלילי ה"סמינרים" שלה כתרנגול בבני-אדם; שעם כל ספר חדש המבטיח סוף-סוף להסביר אותה בשפה פשוטה מתחיל הקורא לחשוש שמא לקה בדיסלקסיה חשוכת-מרפא; תורה שמייסדה מעולם לא הובן כראוי אפילו על ידי מרבית תלמידיו, ושגם התלמידים מכריזים עד היום זה על זה כמי שאינו מבין אותה; תורה המרוממת את דברי פרויד המוקדם כאילו היו שתי הלוחות בארון בהופכה את מורשתו לנוקשה כאות חקוקה באבן, ומתעלמת אפילו מניסוחיו שלו בשנים שאחר כך; תורה המסמיכה מטפלים בעלי הכשרה מפוקפקת ששומר נפשו ירחק מהם; שניתוחיה ליצירות הספרות והאמנות מוסיפים מבוכה על אי-הבנה ואינם מעניקים כל קירבה ליוצר וליצירתו; המרחיקה אותנו מהחוויה האנושית באמצעות כתב-סימנים פסאודו-מתמטי; ההופכת כל נושא בן היא דנה, ויהיה זה הקרוב, המוחשי והכאוב ביותר, לסתום ומוזר; תורה שהקצינה את כל מה שהיה חד-צדדי, פלגני, כיתתי ושרירותי בפסיכואנליזה, שקיבעה נוהלי אינדוקטרינציה והתעלמות מביקורת, אותם נהלים שאלה שהפסיכואנליזה יקרה להם מנסים עד היום להתנער מהם. קריקטורה.

תופעה ידועה היא מתחום הכלכלה שמקצועות שונים "מייצרים עבודה" לעצמם. כך מנגנונים ביורוקרטיים המנפיקים עוד ועוד טפסים ומשרות לפקידים, כך תרבות הצריכה הדוחפת אנשים לקנות דברים שאינם להם צורך בהם, וכך עורכי-דין המלבים ללא הרף ריב ומדון בין לקוחותיהם. במובן הזה, תורת לקאן היא הצלחה גדולה. לקאן מצריך פרשנים ופרשני-פרשנים בכל דור, ונדמה שאפילו ממשיכיו המודרניים מתחרים כיום ביניהם מי ידבר בלשון יותר מתחכמת, עקיפה ומנופחת, והלומדים אותה מפנימים אופני שיח קלוקלים ומרבים את אי-ההבנה. בשום פנים איני אומר שכל תורת לקאן כולה היא כזאת. פה ושם הצלחתי ביגיעה רבה לקלוט בה רעיונות מקוריים ומעניינים, אבל עד שניתן יהיה להעריך את הטוב שבלקאן באופן אובייקטיבי, יואילו נא חסידיו לקבל עליהם את נטל ההוכחה, להשתמש בשפה ולא רק לדבר עליה, ולנסות סוף-סוף לתקשר אתנו בלשון בני-אדם.

אבל השערורייה המבישה ביותר הקשורה בתורת לקאן היא המושגים שבהם מכתירים המחזיקים בה את מפעלם. שמענו איך הסמינר של לקאן וכל בתי-הספר וכתבי-העת הנוהים אחריו מכנים עצמם עד היום, בהיתממות בלתי-נלאית, "פרוידיאניים" ו"פסיכואנליטיים" מבלי להזכיר במילה את הפלג הבעייתי אליו הם משתייכים. נכון, במובן מסוים אכן ראויים הם להיקרא "פרוידיאניים" כך סתם. לאור דחייתם הכמעט גורפת של כל מה שהתפתח בפסיכואנליזה אחרי פרויד, כולל דברי פרויד המאוחר עצמו, הרי אפילו לתובנות המרשימות ביותר בפסיכואנליזה אין מקום במסע-בזמן הפטישיסטי הזה, המנסה להקפיא את הפסיכואנליזה במצב בו הייתה לפני מאה שנה בתוספת השינויים המוזרים שהכניס לה זה המתקרא ברצינות תהומית "פרויד הצרפתי." אבל עכשיו נסו בבקשה לדמיין את פרויד שומע כי כל תורתו נעשית תלויה בטענה בלשנית מפוקפקת, כי בשם השיטה שהוא אביה קיבלו מטופלים אנליזה של חמש דקות, שפירוש ההתנגדות וההעברה אינו נחשב עוד לאבן-היסוד של הטיפול, שפסיכואנליטיקאי הוא כל מי שמכתיר את עצמו לכזה, וכיוצא באלה אמירות שהיו מנוגדות מכל וכל להשקפת-עולמו הטיפולית ולשליחותו ההיסטורית. כיצד היה מגיב על חידושים אלה ניתן רק לנחש. לדעתי היה רואה בהם פרישה-רבתי מהפסיכואנליזה ממש כמו אסכולותיהם של אדלר ויונג. אבל בעוד כל הפורשים ההם הכריזו בגלוי על פרישתם והגנו עליה באומץ וביושר, ולפעמים בצדק, הרי שנינתו המפורסמת של לקאן "תלמידיי לקאניאנים, אני פרוידיאני" היא אחת התרמיות האינטלקטואליות החמורות ביותר של המאה העשרים, גניבת "שם האב" כפשוטו ממש.

"לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד." טענות קשות יש לי לא אל המלמדים את תורת לקאן אלא אליכם הסטודנטים, המדקלמים לא-אחת את מה ששמעתם בשיעורים אחרים מבלי שמץ של ביקורת, כצרכני-אופנה צייתניים, כאילו השאלה הפשוטה שימיה כימות הדעת "סליחה, לא הבנתי, אתה מוכן לחזור על זה שוב?" שבלעדיה לא ייתכן שום בית-ספר ראוי לשמו, היא טאבו בקורסים מעין אלה. וכך נראה שההתנגדות לבשורתה האמיתית של הפסיכואנליזה הצליחה להתמקם בתוך הפסיכואנליזה עצמה, מצועפת בסימני-חרטומים ובשלל מטאפורות היוצרות ריחוק שכלתני ממה שהוא לחם-חוקה של תורה זו: החוויה האנושית. ובהיעדר ילד שישמיע את ההערה הגואלת על ערוותו של האדון הצועד בהדר-מלכות בראש הפמליה, נראים כך כולנו: מעמידים פני חכמים בעוד על גופנו רק מלל מייגע של לא-כלום. 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אבשלום אליצור