אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על תלאותיו של שם האב: עיון ביקורתי בתיאוריה של לאקאן


התמונה של אבשלום אליצור
תאריך פרסום קודם: 
2003
ז'אק לאקאן (בצרפתית: Jacques Lacan;‏ 13 באפריל 1901 - 9 בספטמבר 1981)

חלק א'

הרצאה בקולוקוויום של המגמה הבין-תחומית ללימודי פרשנות ותרבות, אוניברסיטת בר-אילן, 2003.

דיוננו זה יתחיל, כנהוג, בהערה על שם מרכזי ועל אות שאינה כתובה. אבל אחר כך, שלא כנהוג, יפנה הדיון אל הסכנות שבסגידה לטקסט ובעריצותה של המילה. נדמה לי שסטודנטים כמותכם, שחונכו על חשיבות המילה הכתובה, שוכחים לפעמים שאת הכתוב יש לא רק לכבד אלא גם לחשוד בו, שמילים יכולות לא רק להורות אלא גם להתעות.

שמו של ז'אק לקאן, כמרבית השמות הצרפתיים, מצריך הגייה מיוחדת. הדרך הטובה ביותר למי שאינו מורגל בכך היא לומר "לקאנג" בלי הגיית ה-ג, כך שה-נ נשמעת מאונפפת מעט. לכל המבקש ליטול חלק בדיון על תורת לקאן, צורת דיבור נאותה היא כלי חיוני. ההיזקקות למילה צרפתית כלשהי במהלך השיחה, שאחריה תבוא המילה המקבילה בעברית אבל בארשת-פנים של אי-נוחות המבהירה לשומע שהתרגום אינו מצליח להעביר כראוי את הניואנסים שבמקור, תקנה לדובר את ה-parlance, כלומר, הלשון (התרגום, כמובן, אינו מצליח להעביר כראוי את הניואנסים שבמקור) הראויה ללקאניאני.[1] כך יוכל לראות עצמו כמי שראוי היה להשתתף במעמד ההיסטורי ברומא, שם נשא בעל השם לעיל את דבריו בפני קהל משתאה:

ואשר לכותב שיח זה, גם אם אין כוחו שקול נוכח המשימה של הדיבור על הדיבור, היה הוא סבור שנושע על ידי איזו שותפות-סיוע סמויה הטבועה במקום זה עצמו.

הוא בעצם נזכר שהרבה לפני שהתגלתה כאן תפארת המושב הגבוה בעולם, יחס אוּלוּ גֶל, ב"לילות אתונה" שלו, למקום שנודע כ-"Mons Vaticanus" את האטימולוגיה של vagir, המורה על המלמולים הראשונים של הדיבור.

וגם אם לא יהיה שיחו יותר מאשר מלמול-תינוקות, ינצל לפחות אכסניה זו כדי לשפץ בחסותה את היסודות שהדיסציפלינה שלו נוטלת מן השפה.

 

יתרה מזאת, שיפוץ זה שואב משמעות כה רבה מן ההיסטוריה, שאין בדעת הכותב להינתק מן הסגנון המסורתי שממקם את "הדיווח" (le “rapport”) בין המקבץ לסינתזה, אך ורק על מנת לעצבו בסגנון אירוני שיעמיד במבחן את יסודותיה של דיסציפלינה זו (‏27, ע' 54).

הסיבה שאני מדבר היום על לקאן היא שהפסיכואנליזה קרובה ללבי. אני מאמין, בפשטות, שהפסיכואנליזה היא דבר טוב. היא, ושיטות הטיפול שהושפעו ממנה, מיטיבות להקל על אומללותם של בני אדם ולרפא מחלות נפש. היא, ושיטות פרשנות שנוצרו ממפגשיה עם האנתרופולוגיה, ההיסטוריה, הספרות והאמנות, קירבו להבנתנו לא רק את החולני והמוזר אלא גם את היפה, הנשגב והגאוני. לא פחות חיונית הפסיכואנליזה לעתידו של עולמנו. כי בהבנת הגורמים להרסנות האנושית טמונה התקווה היחידה שנפסיק להרוג אלה את אלה, להשחית את הטבע הסובב אותנו ולהשמיד בסופו של דבר את עצמנו. נכון, גם לא מעט טעויות ופגמים השתרשו בפסיכואנליזה, אבל התפתחותה מתאפיינת במאמץ מתמיד להתגבר על מגרעותיה אלה ולהגיע, כמו כל תיאוריה מדעית, קרוב ככל האפשר אל האמת (‏23).

כזאת היא יומרתו של המפעל שראשיתו בפרויד והמשכו בתלמידיו ויריביו, שלעתים הסתמכו עליו ולעתים חלקו עליו. כך נוצרו בפסיכואנליזה לא מעט אסכולות, ולעומתן אסכולות מתנגדות מחוץ לה, וכמובן אסכולות רבות הנמצאות איפה שהוא באמצע, וכל אחת קרויה בשם נבדל: אדלר, יונג, קליין, ויניקוט, קוהוט ואחרים ייסדו את הזרמים הידועים כאדלריאני, יונגיאני, קלייניאני וכיוצא בהם. והנה, מבין אסכולות אלה יש אחת המתבלטת בהרגל מוזר: תלמידי לקאן הם, אבל הם ממש לא אוהבים כשמכנים אותם לקאניאניים. הם, על פי הכרזתם, רק פרוידיאניים והאסכולה שלהם היא הפסיכואנליזה עצמה. לקאן היה אומר: "תלמידיי הם לקאניאניים, אני עצמי פרוידיאני." פרפראזה על פרפראזה יש כאן: מרקס הצהיר כי הוא עצמו אינו מרקסיסט ופרויד אחריו טען שאינו פרוידיאני. בא עכשיו לקאן ומחקה אותם, אבל עם תוספת מוזרה: אולי פרויד לא פרוידיאני, אבל אני כן. וכך, לקאן נקרא השכם והערב "פרויד הצרפתי," את עבודתו כינה "חזרה אל פרויד" ובתי-הספר הלקאניאניים נקראים Ecole” “,Freudienne "השדה הפרוידיאני" "האסכולה לפסיכואנליזה" (הס מלומר לקאניאנית) או, כאן בארץ, "המקום הפרוידיאני" ו"התנועה הפרוידיאנית בישראל." יש אפילו כתב-עת לקאניאני בעברית ושמו – נחשו? – כן, "פסיכואנליזה"!

שום אדם שעתיד הפסיכואנליזה חשוב לו אינו פטור מלהתייחס אל תורה המכריזה כי אין פסיכואנליזה זולת דברי פרויד ולקאן הוא שליחו הנאמן.

א. הסתכלות ראשונה בקנקן

הדבר הראשון התובע התייחסות בתורת לקאן הוא, כמובן, סגנון כתביה. דומני שאני יכול לבטא את מה שחשבו רבים מכם לשמע הקטע שהקראתי לכם קודם מנאומו של לקאן: "רגע, לא הייתי בריכוז מספיק. המרצה הזה מדבר מהר מדי. אני מקווה שהוא ייתן הפניה לנוסח הכתוב." הירגעו. ראשית, תקבלו כאן טקסטים והפניות כאוות נפשכם. ושנית, לעולם אל תאשימו את הריכוז שלכם כשאתם קוראים את לקאן. הנה, נקרא עתה, יחד ולאט, עוד נאום שלו: 

...זה שמתכנה פסיכואנליטיקאי רוצה להיות ה"חרא," אבל לא תמיד אותו חרא. זה ניתן לפרשנות, בתנאי שהוא יתפוס שההוויה של החרא, היא באמת מה שהוא רוצה, מרגע שהוא נהיה איש-הקש של הסובייקט-האמור-לדעת.

החשוב, אם כן, אינו חרא זה או ההוא, אך אין זה גם לא-משנה-איזה. החשוב הוא שהוא תופס שהחרא הזה איננו שלו – לא יותר מאשר הוא של העץ שאותו הוא מכסה, בארץ ברוכת ציפורים. כלומר, יותר מן הזהב, החרא הוא שעושה את פרו.

הציפור של ונוס חרבנית. האמת מגיעה אלינו על כנפי היונה, את זה כבר קלטנו. אין זו סיבה עבור האנליטיקאי לראות את עצמו כפסל של המרשל ניי (Ney). לא, אומר העץ. הוא אומר לא כדי להיות פחות קשיח. כדי לגלות לציפור שהוא נשאר קצת יותר סובייקט התחשיב המואנש של האידיאה של אלוהות היצירה (‏4, ע' 85).

ברכה אטינגר-ליכטנברג, המביאה קטע זה כמוטו לסדרת מאמריה "מבוא לעיון בכתבי ז'אק לקאן ושאלת 'מיהו אנליטיקאי,'"  פותחת כך: 

הקורא הניגש אל הכתבים והסמינרים של ז'. לקאן מצפה מראש לערפול, לעמימות, לחוסר הגדרה ואף לאי-הבנה. אפשרויות הפירוש למשנתו של לקאן הן מרובות, הטקסט קשה לעתים קרובות לפיענוח, והוא בנוי באופן מורכב: ממשפטים הנובעים מהקשר אחד ומרמזים על הקשר אחר; ממשפטים המתחברים הן לאירועים מציאותיים והן ל"אירועים" מתחום התיאוריה שלו; ממשפטים המביעים תמיהה על עצם אמירתם עוד בטרם הסתיימו וממשפטים מוסגרים או חידתיים; ממשפטים המתייחסים לאירועי לשון הכתיבה כמו לכתבים של סופרים ופילוסופים נודעים ואף מקטעים עמומים ואידיוסינקרטיים המבטלים לעתים הבנה חלקית שהושגה קודם לכן (‏4, ע' 85).

במילים אחרות, אם, אחרי קריאה מאומצת, חשבתם שעלה בידכם לפענח משפט כלשהו, הנה המשפטים הבאים יבהירו לכם שלא הבינותם כלום. ומה המטרה של צורת הכתיבה הזאת? "תיאוריה המבקשת לקדם את מעמדה של הפסיכואנליזה כמדע" (‏4, ע' 86).

תאמרו, הערפול היה רק בעיה סגנונית של לקאן עצמו ולא של התיאוריה. רשות הדיבור אפוא לפרשנו הרשמי (וחתנו) של לקאן, ז'אק-אלן מילר:

כך נפתחות הדלתות למה שאנו יכולים לכנות, "הקליניקה הנשית." ללא כל יומרה של מיצוי, אפשר כבר לדבר על הקליניקה הנשית באופן ישיר מההמשגה של המינוס. בפרק זה של הקליניקה הנשית אנו יכולים לדבר על המקום שתופס חוש אי הצדק, נושא העשוי למלא פגישות אנליטיות. היינו יכולים לדבר על פנטסמה בסיסית של אי צדק. יכולנו אולי לומר – זה עשוי היה להיות משעשע – שיש להתחקות אחר עצם המקור של מושג הצדק בתלונה הנשית. יכולנו גם לדבר על ההרחבה, התדירות, הקביעות הרגילה של תחושת חוסר ערך, שאף היא קשורה למה שיכולנו למקם, באופן קצת גס, בתוך המרכאות של רגש הנחיתות. הקליניקה של העכבה, למשל, יש לה ביטויים שונים בקליניקה הנשית ובזו הגברית. לא מדובר בה רק בעכבה כלפי הידע או הלימוד, אלא לעתים קרובות יש ביסודה "אין זכות" לידע. ה"אין לה" עובר סובלימציה ל"אין לה זכות," כלומר אי לגיטימיות שלא פוגשים כמוה בקליניקה של הגברים (‏32, ע' 11-12).

ואם מילר, המפרש את לקאן, מצליח כל כך לפזר את הערפל, לא ייפלא שדהאן, במאמר בעברית המגיב על מאמרו של מילר, עושה קפיצת מדרגה ממש:

עלינו לזכור שהסקסואציה היא מה שאפשר להתחיל לדבר עליו רק החל מן התגלית של ההתענגות האחרת. עד אז אפשר היה לדבר רק על הסקסואליות. סקסואליות אשר אמנם הגיעה עד הנקודה של הגדרת האחר על פי התענגותו, כלומר זה אשר מתענג הוא תמיד או אחר או האחר, אך שלא יכולה הייתה להגדיר את האחר על פי התענגותו, שכן על פי התענוגות מגיעים תמיד לזהה. כלומר, הסקסואליות אינה מבחינה בין איש לבין אישה כי אם בעזרת מה שמכונה "המגדר." הסקסואליות היא מה שנשען על ההבחנות הדמיוניות בין איש לבין אישה. ונעשו לא מעט ניסיונות לבנות הבחנות מעין אלה כמו ההבחנה שפרויד עצמו מכיר בה כדמיונית בין הפסיבית לבין האקטיבית (‏22, ע' 20).

ושמא תאמרו כי הערפול הוא בעיה של הכתבים הקליניים, ואינו מאפיין את יישומי החשיבה הלקאניאנית לתחומי התרבות והרוח? הנה לקאניאני מודרני, רהוט ומפורסם, סלאבוי ז'יז'ק, המדבר לא על המתרחש בד' אמות חדר הטיפול אלא על הדברים שברומו של עולמנו המיוסר: החברה והכלכלה, הקולוניאליזם והעוינות בין התרבויות:

אין ספק, לקאן סיפק שפע פרנסה לאינספור מסבירים, הזקוקים גם הם למסבירים משלהם וכך הלאה, ולא אתפלא אם עד סוף הרצאה זו תשמעו גם אותי פולט משפטים שיצריכו פרשן מיוחד. במחשבה שנייה, עליי להודות שדבריי אלה הם התפארות גרידא. אין לי שום מושג איך לבטא סימנים כמו S|◊Φ(a) האמור להיות "פנטזמה גברית," או A/(φ) הלא הוא "האיווי הנשי." למרות שנזקקתי לא-אחת למשוואות בעבודתי כפיסיקאי, מעולם לא נתקלתי בסימניםS|  או A/ (ועכשיו, כשאני מעלה הרצאה זו על הכתב, אני צריך גם להיאבק בתוכנת ה"וורד" החדשה שלי כדי לאלצה לייצר סימנים אלה). לא נתעסק, אם כן, בכתב הסמלים של תורה זו, ונשמח אם נצליח להבין משהו ממה שהיא אומרת בלשון בני-אדם.

ובעוד יש לקאניאנים המודים שניסוחי האסכולה שלהם נשמעים מוזרים, לקאן טוען כי הוא עצמו "מחבר צלול כבדולח" (‏33, ע' 18). מילר מחרה-מכריז כי תורת פרויד היא "בלגאן" בעוד שלקאן עושה, לא פחות, סדר בבלגאן הזה (‏34, ע' 12). פיצ'וטקה, בתורו, מעיד על כתביו של מילר: "חתירה בלתי נלאית לרישום המבנה הלוגי הטמון בעובדות השיח ולניסוחן הבהיר, ומתוך העדפה ברורה של הוכחה מדייקת של טיעונים על פני ניחוש אינטואיטיבי" (‏31, ע' 6). ובן-משה, שתרגם את "טלוויזיה" של לקאן ומילר, מתפייט על גב הספר:

יפה לקאן לעברית ויפה העברית ללקאן. מן הניסיון למדתי כי כל תרגום הוא רק פירוש והד קול של היצירה. "המנוסח בבהירות – הגוי כיאות" כלשונו של לקאן. ואם אמנם תורגם "ראיון" זה בבהירות – אין המפורש נצרך לפירוש (‏27).

מאנשים העוסקים כל כך הרבה בבלשנות הייתי מצפה למעט יותר כבוד להגדרה המילונית של "בהיר."

כמובן, אדם הטוען נגד תיאוריה שהיא אינה מובנת, ייתכן שהוא מוכיח רק את בורותו שלו ולא את חולשת התיאוריה. לשאלה זו אשוב בהמשך בפרוטרוט (פרק ‏ח). בשלב זה אסתפק בדבריו של נועם חומסקי על העובדה שגם הוא אינו מבין את לקאן ודומיו:

כיוון שאיש לא הצליח להראות לי מה אני מחטיא, אנו נשארים עם האפשרות השנייה: אני פשוט לא מסוגל להבין. אני מוכן בהחלט להניח שזה אולי נכון, אם כי חוששני שאצטרך להיות חשדן מסיבות הנראות לי טובות. יש הרבה דברים שאיני מבין – למשל, הויכוחים האחרונים בשאלה האם יש לנייטרינו מסה או הדרך בה הוכח (כנראה) לאחרונה המשפט האחרון של פרמא. אבל מ-50 שנה במשחק הזה למדתי שני דברים: 1) אני יכול לשאול חברים העובדים בתחומים אלה להסביר לי ברמה שאוכל להבין, והם יכולים לעשות את זה, ללא קושי מיוחד; 2) אם ארצה, אוכל להמשיך וללמוד עוד, כך שאוכל להבין. והנה, דרידה, לקאן, ליוטאר, קריסטבה, ודומיהם – אפילו פוקו, שהכרתי וחיבבתי ושהיה קצת שונה מהאחרים – כותבים דברים שאיני מבין, אבל (1) ו-(2) אינם מתקיימים: אף אדם האומר שהוא מבין [את דבריהם] אינו יכול להסבירם לי ואין לי שום מושג איך להמשיך ולהתגבר על כישלונותיי. זה משאיר שתי אפשרויות: א) התפתחות חדשה כלשהי הושגה בחיים האינטלקטואליים, אולי באמצעות מוטציה גנטית פתאומית, שיצרה מין "תיאוריה" שהיא מעבר לתורת הקוונטים, הטופולוגיה וכד'; או ב) טוב, לא אקרא לילד בשמו (‏63).[2]

בואו אם כן נשוב אל משפטי הפתיחה של אטינגר: "הקורא הניגש אל הכתבים והסמינרים של ז'. לקאן מצפה מראש לערפול, לעמימות, לחוסר הגדרה ואף לאי-הבנה (‏4, ע' 85)." ובכן, הקורא הזה, אם עוד יש בו מעט חשיבה ביקורתית, צריך לקפוץ ממקומו כבר בשלב זה ולשאול: למה, לעזאזל, אני צריך לצפות שפסיכואנליטיקאי יהיה בלתי-מובן? אולי עליי גם לצפות שמדריך-תיירים ילך דרך קבע לאיבוד? שמורה לזמרה יתגלה כחרש-אילם? הרי פסיכואנליזה, מעצם הגדרתה, באה להבהיר. עמום הוא החלום, מעורפלת היא הדלוזיה הפסיכוטית, סתום הוא מעשה-הכשל, חידתית היא יצירת האמנות – הפסיכואנליזה אמורה לפרש לנו אותם. אבל אם גם הפסיכואנליטיקאי בלתי-מובן, במה יועיל לנו כאן? הלוואי והייתי מצויד בביטוי צרפתי נאות לאוזניכם הפרנקופיליות, אבל כל שמצליח אני לדלות מהשכלתי בהקשר זה הוא האמרה העממית "גִ'יבּנַא אל אַגרַע יְוַּנֵסנַא, כָּשַף גַרַעתוֹ וְּחַוַּפנַא." הבאנו את הקרח כי ישעשענו, גילה קרחתו והפחידנו.

ב. מה בכל זאת יש בו?

אבל מה, מעבר לכל בעיות הניסוח, אמר לקאן? כבר בשלב זה אנו נתקלים בבעיה: כמעט כל טקסט על לקאן בעברית ובאנגלית פותח בהתנצלות על כך שקיימים מעט תרגומים של לקאן לשפות אלה. התנצלות נוספת השכיחה בטקסטים הלקאניאניים היא שלקאן עצמו אמנם סתום אבל מפרשיו עשו את רעיונותיו ברורים יותר. לפיכך לא אצטט ישירות את לקאן אלא את מפרשיו המוסמכים. הציטוטים יהיו ארוכים כי, אודה ואבוש: עדיין, אחרי כל מאמציי, איני בטוח שהבנתי קטעים אלה כראוי.

טענתו הבסיסית של לקאן אומרת: "הלא-מודע מובנה כשפה." בהמשך נוטל לקאן טענה יפה של דה סוסיר (de Saussure) מתחום הבלשנות. על פי טענה זו, השפה משמרת בין מושגיה את היחס הקיים במציאות בין העצמים שאליהם מתייחסים מושגים אלה. כך, הבחירה במילה tie באנגלית לציון הפועל "קשר" היא שרירותית ואינה מחויבת מבחינה לוגית, שהרי שפות אחרות משתמשות בהצלחה במילים אחרות. שרירותית באותה מידה היא הקידומת האנגלית un, הבאה לבטא שלילה. אולם משנקבעו מילים אלה, הרי היחס בין "לקשור" to tie, לבין "להתיר" to untie, כבר משקף באופן לוגי את הקשר הפיזי בין שתי הפעולות ההפוכות.

בא לקאן וממשיך: גם הלא-מודע הוא שפה, וזאת מפני שהלא-מודע מתהווה כתוצאה מפגישת השפה עם התשוקה (‏70). השפה, על פי לקאן, אינה יכולה להעביר כיאות את התשוקה, וכתוצאה מהכשל הזה של השפה נוצר הלא-מודע. לדברי מילר:

הוא צירף את שמו לשמו של זיגמונד פרויד, והחיבור הזה הולך ומתחזק. לקאן לא שם לו למטרה להמציא מחדש את הפסיכואנליזה. להפך. הוא הציג את ראשית הוראתו תחת הכותרת "השיבה לפרויד." הוא רק שאל את עצמו באילו תנאים הפסיכואנליזה אפשרית. זוהי שאלה בעלת חשיבות מכרעת. מה הייתה תשובתו? הוא ענה: הפסיכואנליזה אפשרית אך ורק אם הלא-מודע מובנה כשפה. מה שמכונה "משנתו של לקאן" הוא פיתוח מלא של ההנחה הזאת (‏34, ע' 11).

חיי הנפש על פי לקאן מתנהלים בשלושה מישורים או "משלבים": הדמיוני, הסמלי והממשי:

הדמיוני הוא המשלב של כל היחסים הנרקמים עם הזולת האספקלרי, הדואלי. הסמלי הוא הממד הסמלי של השפה, הפועל כמקום שלישי ביחס לדואליות שבין מקום הסובייקט למקום הזולת במשלב הדמיוני. הממשי הוא גרעין ההתענגות בחיים הנפשיים, הנשאר מחוץ לכל מובן ומעבר לסירוס ( ע' 16).

לקאן מדגיש את תפקידה של השפה בהתעצבות הסובייקט:

הטיעון הנחשב לטיעונו המכריע של לקאן הוא, שהלא-מודע נוצר לא רק מההתנסות הפרטית המקרית של הסובייקט, אלא ממפגשה של השפה – שהיא מערכת מובנית – עם התשוקה; השפה מגדירה את מושאי התשוקה ואת המותר והאסור בביטוייה. כך המודע והלא-מודע נוכחים תמיד יחדיו (ביחס לא סימטרי) בשיח הכללי והפרטי. משתמע מכאן שהתבנית הסמויה, הלא-מודעת, קובעת את ההמשגות המודעות, וכן שהדיבור והכתיבה תמיד רוויים בתשוקה סמויה.

הטיעון המכריע מתייחס לרגע ההתפתחותי המכריע – להפרדה הראשונית של הילד מאמו, העושה את שניהם לישויות נבדלות. בפרידה זו שני שלבים: "שלב המראָה" והמעבר אל "הסמלי" (החניכה אל הלשון). ב"שלב המראָה" מתוארת התהוות זהותו הנפרדת של הילד כאירוע נרקיסי של הזדהות-מתוך-תשוקה עם דימויו במבטה של האם ו/או עם צורת גופה של האם (‏20, ע' 79-80).

"שלב הראי" מופיע זמן-מה אחרי גיל ששה חודשים, כשהתינוק מזדהה עם דמותו שלו. כיוון שדמות זו מופיעה לתינוק כאחדות שלמה במרחב, שלב זה מציין את רכישת האחדות המרחבית של התינוק. תחילה מגיב התינוק לגילוי זה בשמחה, בגלותו דרך הדמות כי הוא שלם, אבל מאוחר יותר מתחלפת שמחה זו בחרדה כאשר הוא חש בפער שבין אחדות הדמות בראי לפיצול הקיים עדיין בנפשו פנימה. פער זה מלווה את האדם כל ימיו (‏70).  

וכך, השפה היא לא רק ראי המציאות אלא גם מעצבת אותה, והיא לא רק אמצעי התקשורת למערכת היחסים הנרקמת בין התינוק, אמו ואביו, אלא קובעת יחסים אלה: 

בעבור לקאן השפה (בנבדל מהדיבור). אינה ביטוי של תכנים שהיו קיימים קודם ללא מילה, אלא היא ראשונית ביצירת התוכן, המשמעות והסובייקט האנושי. התינוק נולד לתוך שדה השפה ונמצא שם, מהרגע הראשון. לדעת לקאן, ללא שפה לא קיים כלום, המציאות נבנית מהשפה ואת האדם מכנה לקאן "parlêtre", "ההוויה המדברת." לקאן רואה בשפה את המקום שמַבנה את המערך הנפשי, בעצם היא תנאי לקיומו על ידי הזדהות בשלב הראי (ראו בהמשך ...). זה קורה בשלב השלישי של "שלב הראי" ומציין את הכניסה לתוך הסדר הסמלי. כיצור חסר וחסר אונים התינוק תלוי לחלוטין בכך שהאם (primary care taker) מתאווה אליו, רוצה משהו ממנו ורוצה אותו. הוא תלוי באיווי של האחר בהיותו נתפס כממלא את החסר של האם. את החסר הבסיסי והמהותי של האם לקאן מכנה פאלוס. הפאלוס הוא בעצם הפין החסר של האם, אותו "האין איבר" שהילדים מייחסים לה תחילה. לו לאם באמת היה פין לא היה בה חסר, היא הייתה שלמה. לאב, לעומת זאת, לא מייחסים שלמות מלכתחילה. בכך הפאלוס מסמן את החסר של עצם הקיום האנושי וגם מסמן את הניסיון הבלתי נלאה והסיזיפי להתגבר על חסר זה (‏57, ע' 226).

המילה היא "מסמן" והדבר שאליו היא מתייחסת הוא ה"מסומן," אולם הקשר ביניהם, על פי לקאן, הוא הרבה יותר דרמטי מכפי שחשבנו:

ובאשר לשפה? לדעת לקאן יש לשפה תפקיד מאניש, אך לאור העובדה שהיא מסמלת (symbolize), היא בעלת ממד ממית. המילה היא בבחינת רציחתו של הדבר – שומה על הדבר להיעלם כדי שהמילה תתקיים. מרגע שניתן לדבר שם, הוא איננו (‏24, ע' 25).

מעצם העובדה שמדברים על משהו, הוא מתחיל להתקיים ברמה של השפה אך הוא נעלם ברמה של המציאות, של הדבר עצמו. לאחר מכן אם אנחנו נתקלים באותו דבר במציאות, הוא לעולם לא יהיה דומה למה שדיברנו או קראנו עליו. השפה במובן זה מוחקת את הדבר, או כמו שאמר לקאן בעקבות היידגר: "המילה היא המוות של הדבר." אנו מדברים על מה שלא קיים מעצם העובדה שאנו מדברים עליו, מייצגים אותו בייצוגים שונים, מתארים אותו בשמות תואר שונים. מבחינה זו של מחיקת הדבר על ידי המילה, קשור הממד הסמלי לחֶסֶר, והדבר מיוצג על ידי החסר שלו. זהו אופן ההתייחסות שמכונה על ידי פרויד – הסירוס (‏18, ע' 13)

למכלול הטענות הלקאניאניות נוסף גם פירוש מחדש של ההיסטוריה של הפסיכואנליזה: לפרויד היה מסר רדיקאלי וחתרני שממשיכיו עמעמו והחלישו, עד שבא לקאן והחזיר לתיאוריה את אופייה המהפכני. "מנקודת מבטו של לקאן," אומרת גולן (‏18, ע' 11), "כל עבודתו של פרויד דוללה ואולפה על ידי הדור השני שבא אחרי פרויד, ולכן הפכה נוחה לעיכול ולהתקבלות בחברה, כלומר, ניטל עוקצן של התגליות הגדולות והמהפכניות שלו." ולקאן, שנון כרגיל, הגדיר את האיגודים הפסיכואנליטיים המקצועיים כאיגודים של "תמיכה הדדית נגד הלא-מודע" (‏34, ע' 109).

ג. הערות מקדמיות

עד כאן עיקרי תורת לקאן. מה ניתן לומר עליה?

ראשית, אני חייב להודות שיש בה טענות שפשוט איני יודע איך להתייחס אליהן. האם העצם נעלם אחרי שקראתי לו בשם? מימיי לא נתקלתי בתופעה כזאת, וכמובן שהתשובה הלקאניאנית לכך תהיה שהמדובר רק במטפורה עמוקה מאוד שלא הבנתי. לא אחר מאשר מילר מודה כי "כשקוראים את לקאן, לעולם אין לדעת בביטחון אם צריך להבין מילה מסוימת שהוא משתמש בה במובנה הרגיל, היומיומי, או בדרך אחרת" (‏34, ע, 14). ההודאה הזאת באה דף אחד בלבד אחרי הכרזתו הפסקנית כי כתבי פרויד הם "בלגאן" בעוד לקאן עשה בהם סדר.[3] תורת לקאן, אם כן, היא תורה העושה שימוש נרחב במטאפורות עזות-הבעה, וכאן, אם להשתמש בעוד מטאפורה, קבור אחד הכלבים: תיאוריה פסיכואנליטית המשתמשת במטאפורות מניבה טקסטים בעלי עוצמה פיוטית וכוח שכנוע לאנשים רבים, אבל בכך פוחתת יכולתה לעשות מטאפורות אחרות למובנות.

שנית, עד כמה שלא הבנתי את הטענה בדבר היעלמות העצם, בדבר אחד אני בטוח: אין כאן שום חזרה אל פרויד, כי פרויד לא אמר מעולם שום דבר שיכול להיות דומה אפילו דמיון קלוש לטענה זאת. באותה מידה ניתן היה לטעון טענה זו תחת הכותרת "חזרה אל ויטגנשטיין" או (ביתר צדק) "חזרה אל שופנהאואר." כמו כן, אין שום קשר בין פרויד לבין הטענה שהלא-מודע מתהווה מפגישת השפה עם התשוקה, שכן ההדחקה ושאר מנגנוני ההגנה אמורים על פי פרויד להרחיק מהתודעה כל תוכן המאיים על ה"אני," כגון תוכן מיני או תוקפני, ללא כל קשר לשפה. ייתכן, כמובן, שלקאן צודק ופרויד טועה, אבל התעקשותו של לקאן להסתתר מאחרי פרויד היא נטולת יסוד. הקישור המלאכותי הזה נעשה חמור במיוחד – עד כדי כזב גלוי – כשלקאן ממש שם את טענותיו המוזרות בפי פרויד. איך הייתם מפרשים את הטענה הבאה שמצטט ואנייה (‏24) מלקאן?

היפותזת הלא-מודע [פרויד מדגיש זאת], אינה יכולה להתקיים אלא אם נניח את קיומו של שם ה-אב. להניח את קיומו של שם ה-אב, זה אלוהים. כך שהפסיכואנליזה, על מנת שתצליח, מוכיחה שנוכל להסתדר ללא שם ה-אב בתנאי שנדע להשתמש בו (ע' 88).

המילים "פרויד מדגיש זאת" שוואנייה שם בסוגריים מרובעים מציינות, למיטב הבנתי, קיצור דברים שאמר לקאן עצמו בקטע המצוטט. בהנחה שוואנייה אינו מסלף את דברי מורו, יש כאן משהו מוזר: על פי הציטוט הזה, פרויד עצמו הדגיש שההנחה בדבר קיומו של הלא-מודע נכונה רק אם מניחים את קיומו של "שם ה-אב." אז שיהיה ברור: בכל כתבי פרויד לא מופיע שום דבר הדומה אפילו באופן קלוש לטענה הזאת. אשר לשרבובו של אלוהים לקטע הזה – כאן אני מרים ידיים. זו לא טענה אתיאיסטית, ולא טענה תיאיסטית, ולא טענה פסיכואנליטית – זו פשוט אמירה לקאניאנית טיפוסית: החלטית, נחרצת – ונטולת-מובן.

לישית, המלכוד שאליו מכניס לקאן את הפסיכואנליזה הוא ברור: הפסיכואנליזה תהיה אפשרית, היא תהיה מדע, היא תהיה "לא בלגאן," רק אם נקבל את טענת לקאן שהלא-מודע מובנה כשפה. כך הופכת תורה שלמה לבת-ערובה תיאורטית שתקום ותיפול על טענה שאת ההוכחה לה טרם ראינו. גרוע מזה: הקשירה הלוגית של הפסיכואנליזה למשנה פילוסופית מסוימת – במקרה זה: האידיאליזם – פוגעת באוניברסאליות שלה, שאותה ניסה פרויד  (‏51) לבצר בהצהרה שהפסיכואנליזה מתיישבת באותה מידה עם כל השקפת-עולם פילוסופית. האם באמת לא קיימת מציאות ללא שפה, כפי שטוען לקאן (‏57, ע' 226)? השאלה בהחלט מעניינת ודורות של פילוסופים מתחבטים בה, אבל אין שום סיבה בעולם להתנות את נכונות הפסיכואנליזה בתשובה חיובית לה. וכך, כשלקאן דורש מתלמידיו ללמוד את הגל, היידגר ודומיהם כתנאי להבנת תורתו, הוא רק מחליש את הפסיכואנליזה, שכן כל מי שחושב שהוגים אלה דיברו דברי הבל (בערך מחצית הפילוסופים) יפסול באותה מידה את הפסיכואנליזה.

לכן, לטענה שהפסיכואנליזה אפשרית רק אם הלא-מודע מובנה כשפה, התשובה היא בפשטות: לא נכון. הפסיכואנליזה, הבה נזכור, היא אוסף רבגוני של טענות לגבי נפש האדם שהמשותף להן הוא לעתים רק העובדה שאדם אחד הגה אותן, ולכן יש לבדוק כל אחת בפני עצמה. הפסיכואנליזה, על כן, אפשרית אם המחקר האמפירי מאשש את הטענה שקיים בכלל לא-מודע (‏3), אם התצפיות בילדים יאשרו את השערותיו של פרויד על המיניות הילדותית (‏65), אם הטיפול הפסיכואנליטי מרפא אנשים מהפרעותיהם הנפשיות, ואם אכן נכונים הממצאים האחרונים שפסיכותרפיה מחוללת במוח שינויים שניתן לראותם בהדמיה מוחית (‏60).[4] בלי קשר לכל אלה, הטענה שהלא-מודע מובנה כשפה צריכה להיבחן לגופה, ללא כל חשש לנכונות הפסיכואנליזה אם טענה זו תתגלה כמוטעית.

כמו כן, לא הצלחתי עדיין לראות כיצד מחזיר לקאן לפסיכואנליזה את הממד המהפכני שלדבריו אבד לה. זה מהפכני לומר לבני-אדם שהמיניות והתוקפנות ממלאות תפקיד מכריע בחיי הנפש שלהם, שילדים הם יצורים מיניים, שתשוקותיהם המיניות הראשונות היו סביב גילוי-עריות, שיש להם משאלות מוות כלפי האנשים האהובים עליהם ושהדו-מיניות טבועה בהם מלידה. כל מרצה לפסיכואנליזה מכיר את תגובות ההתקוממות המתעוררות בקהל השומע דברים אלה. מה יכול להיות יותר מהפכני מזה? על דעתי עולה הטענה הקשה של מאסון (‏72), שפרויד עצמו נבהל מהשערתו המוקדמת בדבר ההתעללות המינית בילדים כגורם להיסטריה והעדיף את ההשערה שהמדובר היה במשאלה של הילד עצמו. נכונה או לא, זו טענה מטרידה ומרגיזה מאוד, ולכן גם היא מהפכנית. אבל מה יכול להיות בטענה של לקאן, לפיה הלא-מודע מובנה כשפה, שיכול להרגיז את החברה, הממסד והדת? נראה שלקאן מערבב כאן סכסוך אחר שהיה לו עם הממסד הפסיכואנליטי בדבר ההכשרה של פסיכואנליטיקאים (ראו פרק ‏יב להלן). זה, עם כל הכבוד, עניין פרוצדורלי, לא מהפכני.

אשר לטענות האחרות, כגון שלב המראה, הריהן מובנות יותר וניתן להתייחס אליהן בחיוב או בשלילה, אבל גם לגביהן רשאי אני לטעון טענה פשוטה: אין שום סיבה שאנשים המדברים על תיאוריה זו יהיו מעורפלים, דו-משמעיים או חידתיים. הנושאים עליהם מדבר לקאן אינם מסובכים יותר מהנושאים בהם עוסקים האקזיסטנציאליזם, הלוגיקה סימבולית, הבלשנות המשווה או האלגברה הליניארית. בכל התחומים האלה, מי שטרח ולמד את משמעותם של מושגי היסוד זכאי לצפות לכך שיבין את הנאמר. כמובן, הדבר שונה בתחומי-דעת מיסטיים. שם, מילים רבות משמשות כמאנטרות, כלומר, שהגייתן החוזרת ונשנית יוצרת אפקט מעין-היפנוטי המאחד את כל חברי הכת באווירה מיוחדת, כמו בין חסידי חב"ד או "הארי קרישנה." ללא ספק, התיאוריה של לקאן מתיימרת להשתייך לקבוצה הראשונה. היא נסמכת על הבלשנות ועל הפסיכואנליזה,[5] שתי דיסציפלינות שכתביהן ניתנים להבנה. כיוון שכך, כיוון שמדובר בתיאוריה הפונה אל השכל הישר וטוענת למעמד של תורה מדעית, אתייחס מעתה לביזאריות של הסגנון הלקאניאני כאידיוסינקרזה אישית של המייסד שאין להסכים בשום פנים לחיקויה מצד ממשיכיו.

לבסוף, ממה ששמענו עד כה נראה שאנחנו יודעים למה היינו מצפים מתיאוריה כזאת – פשוט, מה שהיינו מצפים מכל תיאוריה המכנה עצמה מדעית: לעמוד לביקורת ההיגיון המדעי. כך, למשל, האם ההסבר הלקאניאני עולה בקנה אחד עם תצפיות בהתפתחות הילד? האם יש הפרעות נפשיות שלגביהן התגלה הטיפול הלקאניאני עדיף על טיפולים אחרים? האם, מבחינה לוגית, ההסבר הלקאניאני חסכני יותר בהנחות יסוד? האם ניתן לחשוב, ברוח הביקורת של פופר, על מקרה המפריך טענה לקאניאנית זו או אחרת?

ד. התפוגגות המציאות

מאומה מכל אלה לא קרה בתורת לקאן. מסכת הטיעונים שביסוד התיאוריה היא שרשרת של טענות הנאמרות בטון פסקני והחלטי, ללא כל מאמץ לעצור ולנמק, והמגדל ההולך ונבנה על טענות היסוד הולך ונעשה יותר ויותר שרירותי, תמוה, ובעיקר מנותק מהמציאות.

באמרי "מנותק מהמציאות" אני מניח, כמובן, הנחה שהיא כמעט טריוויאלית על פי השכל הישר, דהיינו, שכל תיאוריה מתייחסת למשהו ש"נמצא שם" בעולם באופן אובייקטיבי, כך שתיאוריה טובה מתארת את המציאות בצורה טובה יותר מאחרות. אני יודע, צריך להיזהר כשאומרים דברים כאלה בסביבתו של פילוסוף פוזיטיביסטי או פוסט-מודרניסט, אבל הפוזיטיביזם עבר זמנו מזה שנים רבות, ולמרבה המזל, גם השטויות של הפוסט-מודרניזם נמאסו כבר על מרבית האנשים החושבים. כשאנו בוחנים תיאוריה, אנחנו שואלים, בפשטות, עד כמה היא מלמדת אותנו על מה שהיא מדברת עליו.

הפסיכואנליזה תמיד שמרה על מחויבות להנחה שהיא מתארת דברים אובייקטיביים. פרויד (‏49) אמר: יש דבר כזה שנקרא לא-מודע, ובבוא היום גם נדע למקם אותו באנטומיה של המוח (והוא צדק: אזורים מסוימים בהמיספרה הימנית של קליפת המוח ושני גרעיני האמיגדלה במערכת הגובלתית הם דוגמאות מובהקות לאזורים במוח בהם מתרחשת פעילות נפשית מורכבת מאוד ועם זאת לא-מודעת). לקאן, לעומת זאת, הוא סטרוקטורליסט, כלומר, חוקר את היחסים בין התופעות מבלי לומר דבר על התופעות עצמן. וכשמדובר בלא-מודע: הוא חוקר את המבנה של הלא-מודע, כלומר את היחסים בין חלקיו, ומתעלם מזיקתם למשהו מציאותי. העניין הוא שההתעלמות הזאת יכולה להיות התעלמות מתודית – גישה האומרת "בואו נעסוק ביחסים בין הסמלים ונתעלם בינתיים מהדברים האחרים כדי שלא יפריעו לנו בשלב זה" – או התעלמות עקרונית, בנוסח "בואו נעסוק רק ביחסים בין הסמלים בלי להתעניין אף פעם במה שעומד מאחרי הסמלים." ברור שהגישה השנייה תהפוך בשלב מסוים לעקרה. דוגמא טובה לכך היא הבלשנות. יכול אדם לעסוק רק ביחסים בין המילים עצמן בלי להתעניין או אף בלי לדעת דבר על הדברים המציאותיים שהמילים הללו מייצגות. בדרך זו יגלה ללא ספק קשרים מעניינים בין מילים, כגון בין "שיחק" ו"צחק," "כסיל" ו"סכל," ואפילו זיקות פרדוקסליות כמו בין "קירבה" ו"קרָב" או "נֶשֶק" ו"נשיקה." אבל שום התעמקות בחוקי השפה בלבד לא תביא אותו להבנת הקירבה בין "חמור" ו"סוס" כפי שתביא ההסתכלות הפשוטה בשתי בהמות אלה במציאות, ושום התעמקות במקורות המילה "בקבוק" לא תשווה להקשבה לקול המים הנשפכים מבקבוק, שהוא כנראה מקור האונומטופיאה.

אצל לקאן, כאמור, הופכת ההתעלמות מהמציאות שאליה מתייחסים ה"מסמנים" כמעט לעיקרון. "מכיוון שאנחנו יצורים מדברים," אומרת גולן (‏18, ע' 14), "לא קיימות עובדות (אפילו לא עובדות ביולוגיות) אלא רק על פי המשמעות העולה מהן. העובדות הביולוגיות קיימות רק בהתאם למשמעות אשר ניתנה להן בהיסטוריה של הסובייקט." הטענה של  נועם חומסקי שלקאן אינו שפוי באה על רקע זה. חומסקי, כזכור, גילה כי חרף הרבגוניות העצומה של השפות האנושיות, יש לכולן מבנה משותף ומכאן הסיק מסקנה החורגת מתחום חקר הלשון עצמה: יש במוח, טען, חלקים מולדים המאפשרים להשתמש בשפה. כשהרצה לקאן ב-MIT (מכון מסצ'וסטס לטכנולוגיה, האוניברסיטה של חומסקי), שאל אותו חומסקי באמצעות מה הוא חושב. לקאן – שידע היטב עם מי הוא מדבר – ענה כך: ראיתי מספיק תרשימי EEG בימי חיי (רמז להכשרתו כפסיכיאטר ונוירולוג) כדי לדעת שאני לא חושב באמצעות המוח שלי אלא באמצעות... הרגל שלי. חומסקי התרתח, מה שעשה, מן הסתם, ללקאן את היום (‏73).

בעצם, נדמה לי שהפנייה אל מה שמחוץ ל"טקסט" היא אפילו מאפיין מהותי של הפסיכואנליזה. קחו שתיים מיצירותיו הגאוניות ביותר של פרויד, פשר החלומות (‏42) ופשר הבדיחות (‏69). ללא ספק, טקסט החלום וטקסט הבדיחה מזמינים המון ניתוחים סטרוקטורליסטיים שיתמקדו בטקסטים בלבד, וימצאו דברים מעניינים מבלי להתעניין בשום דבר מחוץ להם. אבל פרויד עושה בדיוק ההפך: עד כמה שמבנהו הפנימי של טקסט החלום מעניין – ההקבלות, הניגודים, הסמיכויות ושאר הזיקות בין חלקיו – בסופו של דבר מה שמגלה לנו את פשר החלום על פי פרויד הוא האסוציאציות החופשיות, הלוקחות אותנו הרחק מחוץ לחלום, אל היום הקודם ואל כל סיפור חייו של החולם. הוא הדבר, ובמשנה תוקף, בבדיחה: כאן ההקפדה על המבנה היא חמורה הרבה יותר מאשר בחלום ובה תלויה הצלחת הבדיחה. אבל גם כאן, הבדיחה מצחיקה לא רק בגלל המבנה המיוחד שלה – זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק – אלא בעיקר בגלל מה שרמוז בה ונמצא מחוץ לטקסט הגלוי: מין, תוקפנות, משהו מהחיים עצמם. ניתן להדגים זאת גם במחדל גדול של פרויד, זה הקשור בניתוחו למקרה של שרבר (‏68): פרויד הגביל עצמו לניתוח ספר זיכרונותיו של ד"ר שרבר, מבלי להתייחס למקורות אחרים, ועשה בניתוחו מה שעשה. באו פסיכואנליטיקאים אחריו (‏10) ובדקו מסמכים נוספים והנה התגלו הקבלות מדהימות בין ספרי הרפואה המטורפים שכתב ד"ר שרבר האב, ובהם המלצות להתעלל בתינוקות וילדים, לבין הזיות הטירוף שפקדו את הבן בבגרותו – כארבעים שנה אחרי מעשי האב. בקיצור – פרויד פספס משהו חשוב כי הוא לא היה מספיק פרויד. בכל המקרים הללו, המקור החוץ-טקסטואלי חיוני להבנת הטקסט, מה שמותיר את הגישה הלקאניאנית כנטע זר בנוף הפסיכואנליטי.

הוא הדין באמירתו המפורסמת של לקאן, לפיה הלא-מודע מתהווה במהלך השיח בין המטופל  והפסיכואנליטיקאי. "לקאן מתעקש להדגיש: הלא-מודע הוא פרוידיאני, ובזה הוא רוצה לומר שלא צריך להשליך אחורה, אל ההיסטוריה, את הלא-מודע שפרויד גילה בעזרת המנגנון שלו, כדי לחשוב אחר כך שהוא היה שם מאז ומעולם" (‏34, ע' 85-86). משתמע מכאן שאין צורך להניח את קיומו של הלא-מודע כמשהו הקיים במציאות, שהיה קיים לפני המפגש הטיפולי או לפני שבא פרויד, אלא שהלא-מודע מתהווה במהלך הטיפול. זו אמירה לא רק מופרכת אלא גם מסוכנת. אדם שעבר התעללות בילדותו ואינו זוכר אותה שומר, למיטב הבנתי, את הטראומה בזיכרונו הלא-מודע. הזיכרון הזה או שהוא שם או שהוא לא שם, והוא תלוי בשאלה אם הייתה או לא הייתה התעללות. אסור בשום פנים להתחמק מהשאלה הזאת. אינספור מטפלים בעלי כוונות טובות ופחות טובות נכשלו בה, אם משום שנטו אוטומטית לפרש כל זיכרון עמום כמשאלה בלבד ולא חשפו את הטראומה הממשית, ואם משום שעשו ההפך ונחפזו לאבחן טראומה מציאותית במקום שבו אמנם הייתה רק פנטאזיה. דרך ייסורים ארוכה עברה הפסיכואנליזה עד שלמדה להזהיר מטפלים לחקור כל מקרה לגופו במשנה זהירות ורגישות. בא לקאן ומשמיע אמירה כל כך ערבה לאוזניים פוסט-מודרניסטיות: אנחנו לא חושפים את מה שקרה באמת אלא כותבים עוד טקסט. ובלשון ממשיכיו הפוסט-מודרניים בפסיכותרפיה: המטופל בא אלינו עם נראטיב מסוים, ואנו מציעים לו נראטיב אחר מתוך כמה חלופות אפשריות. מי שאומר דברים כאלה יורה לעצמו ברגל פעמיים. פעם באופן מדעי, כשהוא מנתק את עצמו מהתהליכים האמיתיים המתחוללים בנפש המטופל (בלי קשר לשאלה אם הוא בטיפול או לא), ופעם באופן מוסרי, כשהוא נוקט ב"ראש קטן" בשאלה שהשלכותיה החוקיות והאתיות הן חמורות כל כך.

להלן אראה איך ההתמקדות בסטרוקטורה עצמה, על חשבון השאלה מה הסטרוקטורה אומרת על מה שמחוץ לה, גורמת לשרשרת של סילופים: בהתייחסות אל המטופל, במישור השיח בין בני אדם ובמישור הבנת התרבות כולה.

ה. להיכן נעלם הסבל?

גם אם נסכין לתחביר המשונה של הכתבים הלקאניאניים ולמשפטים הבלתי-מפוענחים, עדיין יבלוט לעינינו משהו מטריד, ליתר דיוק: יבלוט בחסרונו. כוונתי לדלותו של ממד הסבל בניסוחיה של תורת לקאן. המונח "סכיזואידי" משמש בפסיכיאטרייה לציין אדם שמתוך הקושי להתמודד עם קשיים רגשיים הוא נסוג לתחום השכלתני, לעולם הבטוח של הטיעונים הלוגיים שאינם נוגעים בכאב. איני טוען כאן טענת ad hominem לגבי לקאן, שעל חייו הפרטיים איני יודע הרבה,[6] אבל אני עומד על דעתי שסכיזואידיות כזאת מאפיינת את תורתו לכל אורכה. "ההיסטרית היא תיאורטיקאית מופלאה," אמר לקאן (‏30, ע' 80), והגדרה זו כבר רומזת על מה שצפוי לאותה מטופלת עוד בטרם עברה את מפתן המטפל הלקאניאני: שפע ניסוחים לוגיים, אבל מעט מאוד אמפתיה.

במילים אחרות, אני מוטרד מהמבניות המוקפדת של התיאוריה. העובדה שהיא כל כך בנויה לתלפיות מבחינה לוגית, מה שעושה אותה מן הסתם מושכת כל כך בעיני חסידיה לעומת ה"בלגאן" שהם מייחסים לפרויד, עלולה להיות דווקא חולשתה הגדולה. הנה למשל תיאור צורותיה השונות של הנוירוזה: 

ההיסטרי הִנו הפרדיגמה של הנוירוטי; מצד אחד הוא רוצה להאמין בכל רוחו במושלמות האחר, הוא מחפש באנליטיקאי את האדון, את זה שיודע, אבל מצד שני הוא יוכיח שוב ושוב שהמלך עירום. הוא עירום מכֵיוון שהידע שיש לו אינו יכול לגעת באמת החידתית שההיסטרי מנסה להיות. הוא רוצה להאמין שלגבר יש פאלוס, אבל יגלה שבסך הכל יש לו פין, אבר לַבּילי וחסר, שלא ניתן לסמוך עליו.

ההיסטרית  מעלה בעיקר את השאלה מהי אישה, מאחר שהמסמל של ההבדל בלא-מודע הִנו הפאלוס והיא מפקפקת בצדק בקיומו כדבר ולא כמסמן בלבד.

אצל האובססיבי קיימת אותה דינמיקה בסיסית, אולם הוא מאמין בידע, באחר אבסטרקטי אתו הוא מזדהה והוא פונה פחות לאחר קונקרטי, כלומר הוא נוטה לזיקה נרקיסיסטית חזקה יותר. ... שאלתו הבסיסית של האובססיבי תהיה שאלת הקיום: האם אני חי או מת? (‏57, ע' 230-231).

ההיסטרי, האובססיבי... התיאורים המדוקדקים האלה של מה שאמור להתרחש בלא-מודע של מטופל רק על פי האבחנה שניתנה לו משאירים די מעט מקום לחקירה ולתהייה נוספת. מתקבל הרושם שמטופלים אלה מוטרדים משאלות פילוסופיות ולוגיות מעניינות ולא מבעיות רגשיות. ההיצמדות של הלקאניאנים לסכמות הפרוידיאניות המסורתיות גרמה להם אפילו להכחיש את עצם קיומה של התסמונת הפסיכיאטרית החשובה "הפרעת אישיות," שגילויה העשיר כל כך את הפסיכואנליזה המודרנית. וכך, אדם הסובל מהפרעת אישיות יאובחן ע"י מטפל לקאניאני כנוירוטי, פסיכוטי או פרוורטי. האם העובדה שהתווית הקלינית החדשה התגלתה רק אחרי פרויד די בה כדי להכריז עליה כלא-קיימת?

ומה, לדעת לקאן, מטרת הטיפול הפסיכואנליטי? התשובה: לעשות את המטופל לפסיכואנליטיקאי. ללא ספק, לקאניאנים יהפכו ויהפכו באמירה פסקנית זו וימצאו בה חכמה עמוקה יותר, אבל חובתנו להתנגד לאמירה כזאת אפילו אם היא רק מטפורית: אדם ההולך לאנליזה אינו אמור לרצות להיות פסיכואנליטיקאי יותר ממה שזה הזקוק לסתימת שורש רוצה להיות רופא שיניים. הוא הולך לטיפול כי הוא סובל, כי רע לו, כי מהלך חייו השתבש. ואיכשהו, נראה שממד הסבל כמעט הולך לאיבוד בין כל פלפולי השיח הלקאניאני.

תהיה מטרת האנליזה הלקאניאנית אשר תהיה, מה ישמע המטופל באנליזה שלו? ללא ספק, כשיגיע לדבר על הוריו יצטרך להתוודע אל תסביך אדיפוס. שוב, השאלה אם תסביך אדיפוס בכלל קיים חורגת ממטרתו של הדיון שלנו. הנקודה היא שהשם "פסיכואנליזה" מחייב, ותסביך אדיפוס, אפילו בפסיכואנליזה המודרנית המתחקה אחרי שלבים ינקותיים מוקדמים יותר, הוא חלק מהותי מהתיאוריה. אז הנה, על פי לקאן, מה אמר לנו פרויד על תסביך אדיפוס:

פרויד מגלה לנו שהודות לשם האב (ש' ו-א' רבתי) לא נשאר האדם קשור לשירות המיני של האם, שהאגרסיה נגד האב (ב-א' רבתי) היא בעיקרון החוק (ב-ח' רבתי) ושהחוק הוא בשירות התשוקה שהוא מייסד ע"י האיסור על גילוי עריות התשוקה היא תשוקה של תשוקה, תשוקתו של האחר-הגדול הכפוף לחוק (ב-ח' רבתי) (‏7, ע' 45).

היואיל מישהו, בשם אלוהים (ש' ו-א' רבתי), להסביר לי מה לכל אלה ולפרויד, שאין מי שיתבע את עלבונו (ב-ע' רבתי) מאותו "פרויד צרפתי"? זכותו של לקאן לתת הסבר משלו לדינאמיקה המשפחתית, אבל לייחס דברים אלה ללא-הרף לפרויד – זו פשוט הונאה. איני מתכוון להתווכח עם פרטי ההסבר המחוכם על "שם האב," אלא רק להעיר כמה הרבה יותר נוח, נינוח ונטול אי-נעימויות הוא הדיון במשאלה לזכות בשם האב מאשר הדיון בקנאה באבר-המין שלו. במקום העלבון הצורב שהנחית עלינו פרויד בדיבוריו על משאלת רצח-האב וגילוי העריות, ושבעטיו אנחנו שונאים אותו בכל דור מחדש, מוליך אותנו ה"פסיכואנליטיקאי" הלקאניאני אל דיון לשוני חביב. כבר היינו בסרט הזה, כשיונג פירש את תסביך אדיפוס כסמל גרידא למאוויים רוחניים עמוקים: המשאלה להרוג את האב היא סמל למשאלה להרוג את האב הפנימי, גילוי העריות עם האם מסמל את הבלתי-מושג וכך הלאה. בשני המקרים, הניסוח החדש לתסביך אדיפוס נותן הרבה – מלבד מה שהוא לב-לבה של הפסיכואנליזה: המבוכה, הסלידה, הבושה, האשמה – בקיצור, כל מה שצריך אדם לעבור דרכו כדי לחיות בשלום עם עצמו.

אבל מה כאשר הסבל הוא לא רק תוצאתו של החולי הנפשי אלא מטרתו? מה לגבי אלה שנהנים לגרום סבל לזולתם, או שנהנים שמישהו מענה אותם? למרבה העניין, לקאן התייחס לסאדיזם במאמרו "קאנט עם סאד" מ-1962. הכותרת כבר רומזת על הכיוון: התשוקה להתאכזר אל אדם אחר – המגיעה במקרים הפליליים לאונס, לחבלות ולעינויים עד מוות – תידון יחד עם תורת המוסר של גדול הפילוסופים:

כיצד קורה, אם כן, שלקאן מניח זה עם זה, את פילוסוף המוסר האוניברסלי, את הפילוסוף של הציווי הבלתי-מותנה, יחד עם זה אשר העניק את שמו לתיאור אחד מפניה של הפרוורסיה? כיצד זה ששניים אלו הופכים שווים זה לזה כ"מדריכים לפעולה"? ככותבים של אתיקה? מה שלקאן מראה לנו הוא שאת שני המקרים הללו, שבמבט ראשון נדמים כהפוכים זה לזה, ניתן להחשיב בהחלט כמקרה אחד. מה שהופכם למקרה אחד הוא הפרדוקס של העל-אני. על פי פרדוקס זה, ככל שנלך בתום לב אחר הציוויים של העל-אני, ככל שנוותר על התענגותנו מתוך ציות, ככל שנהיה יותר קאנטיאניים, כך גם נהיה אשמים יותר; ככל שנציית כך גם ילך ויגבר הלחץ שיפעיל עלינו העל-אני. על-אני זה מצטייר כסובייקט מגונה של האמירה, אשר מוצא מסתור מאחורי ההיגד של החוק המוסרי הכופה עלינו את הוויתור על ההתענגות. זהו סובייקט השומר לעצמו התענגות גנובה (‏16, ע' 178).

ואם המרקיז הצרפתי החביב מועלה לדרגת פילוסוף מוסר, למה יקופח משלימו הגרמני, הרוזן מזוך? את העבודה הזאת נטלו על עצמם ז'יל דלז ופליקס גואטרי, פילוסוף ופסיכואנליטיקאי, ההולכים בעקבות לקאן, אם גם חולקים עליו. בניתוחו לספרו של מזוך, חולק דלז על פרויד שראה בסדיזם ובמזוכיזם שתי פנים של אותה סטייה. בעיניו, אין קשר ממשי בין השניים, כלומר המזוכיסט אינו סדיסט חבוי, אלא מדובר במצב נבדל (אני מניח שיהיה מי שיטען כי אין קשר בין מאניה ודיכאון, בין אנורקסיה ובולימיה. מישהו פה מפספס, לדעתי, תובנה פסיכודינמית עמוקה, אבל זה חורג מענייננו). וכמו דה-סאד, מתגלה גם מזוך כהוגה נסתר, שמלבד לגרום לגברות להצליף בו עד זוב דם, לאלצו לנבוח, להאכילו מזון כלבים ולהשתין עליו, יש לו מסר פילוסופי עמוק:

האידיאה, שהחוק אינו יכול להיות מבוסס על הטוב, אלא להישען על צורתו, המשמשת נקודת מוצא לגיבור הסאדיסטי, מביאה אותו להמציא אופן חדש לטיפוס מהחוק לעיקרון העליון; אבל עיקרון זה הוא יסוד א-צורני [informel] מטבע ראשוני ההורס חוקים. כשהתגלית המודרנית האחרת, שהחוק מזין את האשמה של מי שמציית לו, משמשת לו כנקודת מוצא, ממציא הגיבור המזוכיסטי אופן חדש לירידה מהחוקים לעבר התוצאות: הוא "הופך" את האשמה, בהפכו את העונש לתנאי המאפשר את התענוג האסור. המזוכיסט, אם כן, אינו מהפך את החוק פחות מן הסאדיסט, אלא עושה זאת באופן אחר. ראינו כיצד שני אופנים אלה מתנהלים באופן אידיאולוגי: הכל מתרחש כאילו התוכן האדיפלי החמקמק עובר תמיד טרנספורמציה כפולה – כאילו שהיחסים המשלימים בין אם-אב התערערו פעמיים ובחוסר סימטריה. במקרה של הסאדיזם, זהו האב המוצב מעל החוק, עיקרון נעלה המתייחס לאם כאל קורבן מובהק. במקרה של המזוכיסט, החוק מיועד לאם, המסלקת את האב מהספירה הסמלית (‏16, ע' 52).

הכל יש כאן – לוגיקה מקורית, פילוסופיה, פואטיקה – רק לא שאלת-הילד הפשוטה והמעניינת ביותר: מה גורם לאנשים לערבב אהבה עם התאכזרות? בבקשה, אל תתחילו להתפלסף לי כאן על כך שאהבה וכאב קשורים זה לזה. כאן מדובר באנשים המתאווים לגרום סבל גופני ונפשי איום – עד כדי פציעות וסכנת חיים – לאדם שהם אוהבים, או שהוא יכה, ישפיל ויבזה אותם. אם יש ממש בפסיכואנליזה, משהו רע מאוד קרה בחייהם המוקדמים של אנשים אלה, ודברים רעים יקרו בכל מערכות היחסים שלהם. המדובר לא רק בהנאה מינית מהצלפות, תליות, דקירות ועשיית צרכים על בן/בת זוגו או מצדו; הכאב וההשפלה מלווים כל היבט בחיי האהבה של אנשים אלה, ביחסיהם האישיים הקרובים ובמשאם-ומתנם עם בני אדם. אני יודע, זה מאוד לא תקין פוליטית כיום לבטא עמדה ערכית כלפי מצבים כאלה.[7] אבל פסיכואנליזה תקינה-פוליטית כמוה כאבקת-אפייה לראש נגוע כינים: היא לא פוגעת באף אחד וגם לא עוזרת לאף אחד. הנימה הלא-שיפוטית במכוון בכתבים הלקאניאניים אין לה ולא כלום עם הניטראליות הפסיכואנליטית. מה שכל כך מתסכל בניתוח הלקאניאני הוא שהשאלות הטבעיות ביותר המתעוררות מאליהן למראה חזיונות אלה – למה? איך זה קורה? האם אפשר לרפא את זה? – פשוט מנועות מלהישאל.

ו. "איני יודע" הזמנה או סוף פסוק?

הניסיון להתווכח עם אמירה לקאניאנית נותן לאדם לפעמים את התחושה של ויכוח עם משורר או סטיריקן. לאנשים כאלה אין טעם לומר שהם טועים – פשוט כי אינם מתיימרים לומר את האמת האובייקטיבית. אבל כשפסיכולוג משמיע ניסוחים פיוטיים ושנונים כאלה, ובה בעת טוען שדבריו הם מדע, התוצאה היא משחק כפול המאפשר לו ליהנות משני העולמות. זה לא מה שפרויד עשה, וזה מה שהלקאניאנים עושים בלי סוף.  כדי להסביר למה אני מתכוון הבה נשוב לרגע אל פרויד, לא "חזרה אל פרויד" כסיסמת הלקאניאנים אלא דווקא למקומות בכתבי פרויד בהם תעה, טעה והטעה.

הדוגמא הראשונה נוגעת ליצר המוות. כשפרויד מדבר על רעיון זה, יכולים אנו לשמוע אותו מתווכח, מתעקש, מתלבט, מודה – בימיו האחרונים ממש (‏76) – שהרעיון נדחה על ידי מרבית תלמידיו, ומרחיק עדותו עד לעולם החי והדומם בניסיון לבססו. הרעיון עצמו, זו דעת הרוב כיום, מופרך, אבל שרשרת ההנמקות שלו (לעתים שרלטנית, לעתים מבריקה) היא גלויה, שקופה ופתוחה לביקורת בכל שלב. כך, לא פלא שאפילו אנליטיקאים אורתודוקסיים הקשו מדוע נזקק פרויד ליצר המוות כדי להסביר את "כפיית החזרה" הנוירוטית בעוד המנגנון הפשוט יותר – יצר מודחק המגיע לסיפוק חלקי בלבד ולכן אנוס לשוב ולנסות להגיע על סיפוקו – מסביר אותן תופעות בצורה לא פחות משכנעת (ראו את ניתוחו המעולה של גלדמן [‏19]). וכך, לא פלא שלורנץ, חוקר התנהגות בעלי-החיים, הראה כי התוקפנות, כיצר החיוני להישרדות, היא העומדת ביסוד מעשי ההרס האנושיים אחרי שהשתבשה מסיבות שניתן לחקרן (‏29). בקיצור, ניתן להפריך את טענתו של פרויד מכיוונים רבים. אבל מי יכול להפריך את דברי לקאן, שיצר המוות הוא "הנטייה הבסיסית של הסימבולי ליצור חזרה כפייתית" (‏15)?

או קחו, לדוגמא, את דבריו של מילר על האישה. מילר, כלקאן, מתיימר להסתמך על פרויד כשהוא מגדיר את האישה כ"מסומנת בחסר, שהסירוס שלה התקיים בפועל." עתה, בואו ונזכור מה באמת אמר פרויד על הנשים, בשפה פשוטה ומובנת לכל אדם (‏52): שהן מקנאות בגברים על איבר זכרותם, שהן מדמיינות שהיה להן אבר כזה וסירסו אותן, ומכאן שאישה החווה אורגזמה בדגדגן היא אישה שלא ויתרה עדיין על איבר הזכרות וצריך לעזור לה להגיע לאורגזמה וגינאלית. עד כאן פרויד. מה אומרת על כך הפסיכואנליזה המודרנית? במילה אחת: "שטויות." ממשיכיו (בעיקר ממשיכותיו) של פרויד שבו והפריכו את דבריו בנושא מיניות האישה. ככלל, אי-אפשר לדמיין כיום פסיכואנליזה ללא מידה הגונה של Freud bashing, אם להשתמש במונח האמריקני החינני שהשתגר בנושא זה. החשוב הוא שאת פרויד אפשר לתקוף, לתפוס במילה – ולכן גם לתפוס בשגיאה; לומר לו "ראה, הנה ילדה שאין לה שום קנאה בבולבול של הילד, והנה המחקרים הסקסולוגיים המראים שהאורגזמה הקליטוראלית היא דבר נפלא ובהחלט נורמלי" – במילים אחרות, את פרויד ניתן להפריך. אבל איזה אדם שפוי ינסה להפריך משהו כמו "הפיתרון מהצד של ההיות אינו בסתימת החור, אלא במטבוליזציה שלו, בדיאלקטיזציה שלו, בלהיות החור, כלומר לייצר הוויה עם הלא כלום" (‏33, ע' 12)?

ומכיוון שהדיבורים האלה מתוארים ללא הרף כ"חזרה אל פרויד," אולי ניתן לרגע את רשות הדיבור לו עצמו. המדובר בהודאתו המפורסמת: "השאלה הגדולה שטרם נענתה, ושלא הצלחתי לענות עליה חרף שלושים שנות מחקר בנפש האשה, היא: מה רוצה אשה?" ובכן, מה אומר לנו פרויד כשהוא מודה שאינו יודע משהו? אם לדעתי אתם שואלים, נראה לי שהוא מתכוון בדיוק למה שאמר: המסכן פשוט לא יודע! הניחו לו, כי הוא לא יודע מה רוצות נשים, לא בגרמנית, לא בצרפתית ולא בשום שפת אנוש אחרת. אבל כשמדברים לקאניאנית, המשפט "פרויד לא יודע" פשוט לא קיים:

בעולם התיאוריה הפסיכואנליטית בצרפת הובנו סימני השאלה שפרויד הציב מאוחר יותר כתיאור דיאלקטי של מצב אקזיסטנציאלי: האשה מתאפיינת כאן לתמיד ע"י מצב השאלה עצמו, ע"י סימן-השאלה עצמו. פרויד על פי זה ציווה עלינו להשאיר את מושג האשה באופן תמידי כחידה ללא פתרון, כדבר שלא ניתן להבינו (‏7, ע' 50).

וכשלקאן הופך את ה-ignoramus (איננו יודעים) של פרויד ל-ignorabimus (לא נדע), הנה התוצאה:

יש לה לאשה אורגזמה, לה, לאשה שאינה קיימת ושאינה מסמנת כלום. יש לה אורגזמה אך היא אינה יודעת עליה דבר, פרט לזה שהיא מרגישה אותה – את זה היא יודעת (‏7, ע' 51).

ושמא, מדאמז א מסייה, אותה "אשה" שעשיתם ממנה "סימן השאלה עצמו," ש"הפניס החסר" שלה לבש בדיוניכם משמעות קונקרטית אפילו יותר מהארנק שלה, יצאה מתחת ידכם קצת… נו, איך לומר… קוקסינל?

לחלק השני של המאמר

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אבשלום אליצור