מאמריםדף הבית - מאמרים אחרונים    פורומים    רשימת כותבים   אודות אימגו   תרבות

 מיליטריזם בספרות ילדים:
"קטינא החייל" כמקרה מבחן

מאת: פדרמן שני


מבוא

 

אריה נבון קטינה הגדול בכובע החיילים. ב-1942 פרסמה גולדברג יחד עם המאייר אריה נבון סדרת קומיקס מיליטריסטית בשם "קטינא החייל". עבור נבון, שהיה מאייר פוליטי, לא מפתיעה הפנייה לנושאים מסוג זה. אך עבור גולדברג, שהתרחקה מנושאים אלו וקראה לכל המשוררים בתקופתה להימנע מכך, הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שעסקה באופן כה מובהק בנושא חיול ילדים.

בין השנים 1936-1954 פורסמו ב"דבר לילדים" סדרות איורים פרי מכחולו של אריה נבון, המלוות חרוזי "הבאי" פרי עטה של לאה גולדברג. השניים יצרו יחד את אחת מרצועות הקומיקס הראשונות שפורסמו בעברית. ספרות הילדים בשנות ה-30 וה-40 הושפעה מהאווירה המלחמתית ששררה בארץ, והייתה מיליטריסטית במהותה. אולם, לאה גולדברג, בשל אמונותיה הפציפיסטיות, לרוב לא לקחה חלק בסגנון זה. למרות זאת, ב-1942 פרסמה גולדברג יחד עם המאייר אריה נבון סדרת קומיקס מיליטריסטית בשם "קטינא החייל". עבור נבון, שהיה מאייר פוליטי, לא מפתיעה הפנייה לנושאים מסוג זה. אך עבור גולדברג, שהתרחקה מנושאים אלו וקראה לכל המשוררים בתקופתה להימנע מכך, הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שעסקה באופן כה מובהק בנושא חיול ילדים. עבודה זו תנסה לחקור את סדרת הקומיקס הזו, בהשוואה לסדרות אחרות שהוציאו נבון וגולדברג במשך שנות מלחמת העולם השנייה. 

פרק א – רקע היסטורי 

נושא המחקר של העבודה, הקומיקס "קטינא החייל", נכתב בשנת 1942. בין השנים 1939 ל-1945 התנהלה באירופה מלחמת העולם השנייה. בנוסף, בפרק זמן זה התרחשו אירועים היסטוריים רבים שהשפיעו בצורה ישירה ועקיפה על הכתיבה בכלל, ועל הכתיבה לילדים בפרט. בעבודה זו אסתמך על סקירתם ההיסטוריים של האירועים, כפי שהם מופיעים אצל יעל דר-קליין (2002).

בשנת 1939 פרסם המנדט הבריטי ששלט בארץ ישראל את "הספר הלבן" של מקדונלד, בו נקבעו מכסות הגירה נוקשות. ב-1940 פורסם חוק הקרקעות, ובו נקבעו חוקים מחמירים ביחס להתיישבות ולרכישת קרקעות בארץ. בתקופה זו היישוב בארץ היה עסוק בהתמודדות עם קשיים שהערימו עליהם הבריטים ובהפקת לקחים מן המרד הערבי הגדול שהתרחש בשנים 1936-1939. למרות התסכול הרב, המחאה של הציבור היהודי הייתה מאופקת. פרוץ מלחמת העולם השניה, בספטמבר 1939, שינתה את התמונה והפכה את הבריטים גם לבעלי ברית, כך שגיוס לצבא הבריטי נומק כגיוס למטרה לאומית.

עד תבוסת הצבא הגרמני בסטלינגראד ובאל-עלמיין ב-3 בנובמבר 1942, היה איום ממשי של כיבוש נאצי את הארץ, ולכן הוקמו באישור הבריטים באביב 1941 הפלמ"ח והגדנ"ע. ב-1942, כשחלפה סכנת הכיבוש, השיתוף בין הפלמ"ח לממשל הבריטי נפסק, והפלמ"ח הפך לארגון מחתרתי. שניות זו ביחס לבריטים נמשכה לאורך כל המלחמה; מצד אחד מנהיגי הישוב קראו להתגייסות לצבא הבריטי כדרך להילחם את מלחמתם של יהודי אירופה, וכדרך לרכוש הכשרה צבאית בסיסית לעתיד, אולם מצד שני ככל שהתרבו הידיעות על המתרחש באירופה, וכן התרבו מספר הפליטים שחפצו לברוח לפלסטין, כך גבר הזעם על הממשל הבריטי וחוקיו הנוקשים.

קטינה החייל נגד שומר נאצי. השמועות על השואה באירופה הלכו והתרבו, אך הישוב בארץ לא האמין ולא ידע על גודל הזוועה. מ-1941 הורגשה התאוששות כלכלית בארץ שהקהתה את הסולידריות עם מצוקת יהודי אירופה. למרות זאת, הידיעות על המתרחש באירופה גרמו לפעילות מחתרתית כנגד הבריטים, שבאה לידי ביטוי בהתגייסות ל-"הגנה" ובהברחת יהודים לארץ.

השמועות על השואה באירופה הלכו והתרבו, אך הישוב בארץ לא האמין ולא ידע על גודל הזוועה. מ-1941 הורגשה התאוששות כלכלית בארץ שהקהתה את הסולידריות עם מצוקת יהודי אירופה. למרות זאת, הידיעות על המתרחש באירופה גרמו לפעילות מחתרתית כנגד הבריטים, שבאה לידי ביטוי בהתגייסות ל-"הגנה" ובהברחת יהודים לארץ.

השינוי בתפיסת המתרחש באירופה ארע כחודש אחרי בלימת הצבא הגרמני במדבר המערבי, בנובמבר 1942, עם הסרת איום הכיבוש הגרמני. מנקודה זו ועד סוף המלחמה, במאי 1945, הלכו והתבררו ליישוב היהודי ממדי השואה. היישוב החל לעסוק בשאלת התגובה ל-"חורבן", ובשאלת אימוץ הניצולים.

במקביל, התגבר השיח המחתרתי האנטי-בריטי, עקב סירובם להעלות את מכסות ההגירה שנקבעו ב"ספר הלבן". אופי הדיון הציבורי על ידיעות ההשמדה התחלק לשני סוגים: 1. מלחמה באויב הנאצי במסגרת התגייסות לצבא הבריטי, 2. ארגון מעשי הצלה מחתרתיים כאלו ואחרים, וכן גילויי זעם פומביים כנגד המשטר הבריטי. ההסלמה בין הישוב היהודי לממשל הבריטי הגיעה לשיאה בפעילויות טרור של תנועות הפורשים (האצ"ל והלח"י) שהלכו והתחדדו עם תום המלחמה ב-1945.   

פרק ב – ספרות ילדים ומיליטריזם בשנות ה-30 וה-40 

בשנות השלושים הייתה בארץ דרישה לקשור בין הספרות לבין האידיאולוגיה הציונית וההתיישבותית, משום שהספרות נתפסה כמכשיר חברתי חשוב. עד סוף שנות השלושים ספרות המבוגרים המגויסת נחשבה לשולית ובאיכות נמוכה, אבל ספרות הילדים המגויסות נחשבה למרכזית ואיכותית. יצירת ספרות ילדים בארץ נתפסה כחלק מיצירת תרבות לאומית, ולכן הייתה קשורה קשר הדוק למוסדות חינוך ולמוסדות ציוניים. אופי הספרות נקבע במידה רבה מההתייחסות אליה ככלי ליצירת זהות לאומית, וכך גם סופרים מרכזיים וחשובים, שראו בכך מטרה לאומית, כתבו לילדים. (ארבל, טמירה. 1994).

כפי שמציגה יעל דר-קליין (2002), בשנות הארבעים המוקדמות הופיעו לראשונה בסיפורי ילדים, סיפורים המציגים עימותים צבאיים על הגנת המולדת. סיפורים אלו צמחו מתוך סכנת כיבוש ממשית, בצל צבאו של רומל. ניתן לחלק את ספרות הילדים של תקופה זו לשני סוגים של "סיפורים" מיליטריסטים: "סיפור המלחמה" שהציג מלחמה באויב הגרמני (גם על ידי חבירה לצבא הבריטי), ו-"סיפור המחתרת" שעסק בהתקוממות לאומית-מחתרתית מול הבריטים, ובהתגייסות סודית למלחמת עצמאות עתידית.

כבר בשנות השלושים הופיעו בספרות הילדים נרטיבים, אידיאולוגיים במהותם, של עימות. בנרטיבים אלה חל קיטוב שבו הפן החיובי היה הציונות על גילוייה השונים, והשלילי היה גילויים של גלותיות, עיור מושחת, דור ההורים הלא ילידי וכן סיפורים על אויבים. אויבים אלו לבשו צורות שונות, בין אם אלו צוררי יהודים מן העבר, בדווים או ערבים נחשלים. הספרות שצמחה כתגובה למרד הערבי שימשה בסיס לאקטיביזם לאומי, אקטיביזם שפרץ את גבולות האתוס הדפנסיבי ששלט עד תקופה זו. ספרות מגויסת זו נקראת ספרות מיליטריסטית.

אורי אליעזר (1995), מגדיר מיליטריזם כ-"תופעה תרבותית, המצביעה על קיומה, ולעיתים גם על השלטתה, של תפיסת מציאות לפיה המלחמה, או האלימות המאורגנת, היא פתרון נכון ונאות לבעיות פוליטיות ... המלחמה או הפתרון הצבאי הופכים למדיניות עצמה ... מיליטריזם מתקיים רק כאשר השימוש בכוח הצבאי נתפס כלגיטימי, כערך וכמעלה [ו]מוצג כנכון וכרצוי ... למעשה קשה לראות במיליטריזם גורם ישיר למלחמה אך אפשר לראותו כחלק מהמנגנונים ההופכים את המלחמה ואת הפתרון הצבאי לאפשריים, לסבירים ולרצויים ... מיליטריזם זוהי אידיאולוגיה." (אליעזר, אורי, 1995, 20-21). הוא מוסיף ואומר שמיליטריזם בארץ הוצג כ"דרך הנאותה, היעילה, ואולי גם היחידה לפתרון ה"בעיה הערבית" ... לאחר הקמתה של מדינת ישראל הפכה האידיאולוגיה הזו לגורם שעיצב את ישראל כאומה במדים, מדינה שאוכלוסייתה הרחבה שותפה לפרוייקט הקרוי צבא ומלחמה."  (שם, 19).

חיול טרום-צבאי בקרב בני הנוער, כלומר הצטרפות לגדנ"ע ופעילות פוליטית מחתרתית, החל בספרות הילדים בשנות הארבעים המוקדמות, כחלק מניסיון לעודד התגייסות לצבא הבריטי. חיול זה קיבל תפנית בתקופת המאבק ושימש להכנת הילדים והנוער לפעילות מחתרתית נגד הבריטים, ולאחר מכן נגד הערבים. חיול טרום-צבאי זה פנה אל כל בני הנוער, ללא קשר לשיוך פוליטי, וסימן אותם כבעלי יכולות צבאיות מיוחדות.

גיוס טרום-צבאי החל כבר בשנות המרד הערבי (1936-1939), וכלל את הקמת החג"מ – חינוך גופני מורחב – בו למדו הילדים תרגילי סדר, שהיו אמורים להכין אותם לגיוס לשורות ההגנה. הקמת הגדנ"ע ב-1941 שמה את החיול הטרום-צבאי במקום מרכזי אף יותר. הגדנ"ע, שהיה ארגון אליו התנקזו בני נוער מכל המפלגות, אפשר להם להשתתף בפעילות טרום-צבאית גם במסגרת בתי הספר. הפעילות בגדנ"ע כללה הכשרה קדם צבאית כמעט מלאה: שימוש בנשק, טיולים, מסעות וביקורים באתרי מורשת חשובים כגון תל-חי ומצדה.

מדרגה נוספת עלה הגיוס הטרום-צבאי כאשר נחתם "הסכם ההכשרות" בין תנועות הנוער המרכזיות לבין הפלמ"ח, ששילב את התנועות השונות במסגרת הצבאית. איחוד השורות הפוליטי התחזק ב-1942, עם הניסיון לשלוח את הנוער כולו לשנת "שירות לאומי" במשק (חלק מהנוער הופנה לנוטרות ולפלמ"ח). ההיענות שצבר רעיון זה הייתה גדולה, ולוותה במערכת הסברה ענפה, שלספרות היפה היה בה חלק חשוב. וכשבסוף 1942 ירד הפלמ"ח למחתרת, ירד למחתרת גם השיח המיליטריסטי בספרות הילדים (דר-קליין, יעל, 2002). 

בתחילה יועדו "סיפורי" המלחמה לקהל הילדים הקטנים והפעוטות. הם הציגו אבות מגויסים, וזאטוטים הרוצים להיות חיילים כשיגדלו. עם הזמן נוספו טקסטים אודות ילדים-חיילים שנלחמו באויב בעצמם, כלומר היה מעבר הדרגתי של הילדים מן העורף אל החזית. "סיפורי" המחתרת שהחלו להיכתב מ-1943 ואילך, הופנו בעיקר לילדים גדולים יותר. ה-"סיפור" עימת באופן עקיף את צעירי הארץ נגד השלטון הבריטי, ועסק בשלושה מוקדי התנגדות מחתרתיים: העפלה, התיישבות והתגייסות חשאית ל-"הגנה". "סיפורים" אלו הציגו באופן ישיר ועקיף כאחד את דיוקנו של החייל העברי הלוחם, האתוס הצבאי וסך תכונות החייל הטוב. עם סיום המלחמה נעלמה השניות ביחס אל הבריטים, ומאותו רגע ואילך הם סומנו באופן מובהק כ-"אויב", ו-"סיפור" המאבק המחתרתי הפך ל-"סיפור" המרכזי.

ספרות הילדים בתקופות הנדונות הייתה מגויסת לענייני השעה. גורם מרכזי למהירות התגובה שלה, היה מקומם החשוב של כתבי העת בתרבות הילד בתקופה זו, דבר שתרם לאקטואליות של הטקסטים (דר-קליין, יעל, 2002).

פרק ג – לאה גולדברג (1911-1970) 

לאה גולדברג. המניע המרכזי שלה לעסוק בפן האומנותי והאסתטי של הסיפור, הוא הניסיון להביא קוראים צעירים לכדי כך שיהיו קוראים מבוגרים בעלי טעם טוב. היא אומרת שטעמם של ילדים הוא שטחי, קל וסנטימנטאלי בבסיסו; אך, עם זאת הוא גמיש ולכן ניתן לחנכו, ולעצב אותו באופן הרצוי. הדרך לעשות זאת אינה להאמין בטעמו הטוב, אלא שימוש בדמיון הטבעי של הילד, ליצירת טקסטים טובים ומעניינים. טקסטים שיכוונו את הילד להיות מבוגר שצורך אומנות טובה.

לאה גולדברג הייתה אחת מהמשוררות המרכזיות של תקופה זו. כמו סופרים ומשוררים אחרים ראתה גם גולדברג חשיבות בכתיבה מעצבת לדור הצעיר. עם זאת, הנושאים בהם התמקדה גולדברג בכתיבתה לילדים היו אנטי-מלחמתיים, וזאת להבדיל מסופרים אחרים שהתגייסו לחינוך הנוער. גולדברג מעולם לא ניסחה כללים פואטיים מדויקים לכתיבה לילדים, אך עם השנים, מבין פרסומיה השונים בנושא, ומבין שורות שיריה (בעיקר אלו הארס-פואטיים), עולים הכללים שהנחו אותה בכתיבתה לילדים –ה-"אני מאמין" שלה.

על פי גולדברג לשירה הנכתבת לילדים שני תפקידים חשובים ומרכזיים: "אסתטי" ו-"הומאני": 

§         הערך האסתטי – האסתטיקה בשירה נקבעת על פי בחירת המילים וצירופן. בחירה זו היא שהופכת יצירה ליצירת אומנות. גולדברג שוללת דידקטיות לשם דידקטיות, וכותבת לילדים שירים וסיפורים שבהם היחס אל הילד הוא העיקר, ולא המסר שיש להעביר לו. היא בוחרת, "לא לדבר אל הילד במתיקות מופרזת; לא להדגיש את הצד הדידקטי בצורה מופרזת ...  לא להזניח את העלילה ולו גם הפשוטה ביותר; לדבר אל הילד ברצינות אך לא להפסיד את חוש-ההומור." היא מסיימת בדרישה הבאה: "ספרות הטובה לילדים חייבת להיות טובה גם למבוגרים" (גולדברג, לאה, 1977, 67).

על משפט אחרון זה כדאי להתעכב, כפי שמציעה לאה חובב בספרה "יסודות בשירת הילדים בראי יצירתה של לאה גולדברג". חובב מדגישה כי קביעה זו היא כללית מדי, ושגולדברג בעצמה סטתה ממנה לא פעם. גולדברג מודה שאוצר המילים המוגבל של הילד, שניסיונו הדל ושהנושאים שקרובים ללבו מחייבים את התייחסותו של הכותב; כלומר, שיש להתאים את הכתיבה "בתוכן ובסגנון" לעולמם והנאתם של ילדים. מעבר לכך, יכולת ההקשבה והריכוז של הילד מכתיבים גבול לאורכם של ספרים, ומחייבים חזרות רבות שאינן תואמות כתיבה למבוגרים. יכולתם של ילדים לתפוס יסודות רבים ומורכבים מוגבלת, וכך גם יכולתם להבין הפשטות ומטאפורות (מרכיבים שמסבים הנאה לקוראים מבוגרים).  גולדברג חשה בפער שבין קוראים מבוגרים לקוראים ילדים, ולכן, "את ניסוחה המוחלט יש אפוא להבין כך, שהיא העמידה דרישה לספרות ילדים טובה ואומנותית שתהנה אף את המבוגר" (חובב, לאה, 1986, 23).

מעבר לסגנון, התייחסה גולדברג גם לתכנים המובאים לילד. לגישתה, יש להגיש לילדים תכנים אמיתיים מן החיים, ואין צורך לגונן עליהם. לדבריה, למרות טענות הפדגוגים, שאסור לספר לילדים סיפורים מלהיבי דמיון, בעיקר אם מופיעים בהם גניבה, מוות או רצח, הרי שסופרים רוצים לספר לילדים על החיים עצמם בצורת "סיפור יפה". סיפור שיעורר עניין ויעודד את הרצון לקרוא. היא מתעניינת פחות במוסר ההשכל, ויותר באופן הגשת הסיפור, וההנאה שהוא מסב לקורא.  לדידה, "גם המעמיקים שבפדגוגים יודעים, כי שונה ראיית הילד מראייתנו אנו – וכל דבר המוגש לו, אם עשוי הוא בטעם, עלול לעורר רגשותיו הטובים דווקא." (ההדגשה במקור) ולכן, "המחלוקת בין הסופרים והפדגוגים לא תיפסק לעולם" (גולדברג, לאה, 1977, 104). 

המניע המרכזי שלה לעסוק בפן האומנותי והאסתטי של הסיפור, הוא הניסיון להביא קוראים צעירים לכדי כך שיהיו קוראים מבוגרים בעלי טעם טוב. היא אומרת שטעמם של ילדים הוא שטחי, קל וסנטימנטאלי בבסיסו; אך, עם זאת הוא גמיש ולכן ניתן לחנכו, ולעצב אותו באופן הרצוי. הדרך לעשות זאת אינה להאמין בטעמו הטוב, אלא שימוש בדמיון הטבעי של הילד, ליצירת טקסטים טובים ומעניינים. טקסטים שיכוונו את הילד להיות מבוגר שצורך אומנות טובה.

גולדברג, כמו משוררי ילדים אחרים, חשה שישנן נקודות השקה בין הילד לבין המשורר, כאילו המשורר הוא בעל נשמה של ילד. היא הזדהתה עם יכולת הדמיון ויכולת ההזרה של ילדים. היא טענה שעל המשורר לילדים להיות כן ולבחון את הדברים בצורה אמיתית. הנחת היסוד שלה הייתה שיצירת שירה נוגעת בנפש הילד בשל הקרבה בין נפש המשורר לנפש הילד. היא מביאה מקרה שלדעתי מבהיר את תחושתה זו: "עברנו ליד בית קברות... מה שם מעבר החומה? ... מה אתה רואה?... גן יפה – ענה הילד. אלו הן ההפתעות, שהילדים מפתיעים בהן את הפדגוגים. הפתעות שסופר ילדים מחונן יודע מראש." (ההדגשה שלי, ש.פ.) (שם, 104).

גולדברג לא נטתה להתיילד או להתחנף אל הילדים באופן הכתיבה או בתכנים. להפך. באחד ממאמריה היא אומרת, "הסופר אינו צועק מכל שורה ושורה: "אני ילד, אני חברכם" אלא מעז להגיד לקוראיו הקטנים – "אדם בוגר אני, הרואה אתכם, ילדים, כאנשים, אנשים קטנים, אך כל תכונות האדם בכם, אני מכבד אתכם ומספר לכם על עצמכם ברצינות גמורה"." (שם, 105). היא הושפעה מן הספרות הרוסית, ואף תרגמה ועיבדה יצירות ילדים רבות של סופרים ומשוררים סובייטים. במאמריה בולט יחס של הערצה לסופר הילדים הרוסי קורניי צ'וקובסקי, שכתב את 13 העיקרים למשוררי ילדים, כללים המנחים כתיבה טובה ונכונה לילדים (אביגל, משה, 1957). מתוך הכללים שלו, האמינה גולדברג באלו המתייחסים למוסיקליות בשירה כגון חריזה רצופה, ריתמוס, הקצב הטרוכאי וכו', באלו המתייחסים ליסוד המשחקיות בשירה, וכן לאלו שמייחסים חשיבות לאיכות השירה ולהיותה פרוזדור המוביל את הילדים אל עולם שירת המבוגרים.

משום שגולדברג שמה את הערך האסתטי כערך עליון בכתיבת שירה בכלל, ובכתיבת שירה לילדים בפרט, קשה לעיתים למקם את הגבול בין שירים שכתבה למבוגרים לבין שירים שכתבה לילדים. השירים לא בהכרח מדברים על עולם הילד, אלא עוסקים לרוב בדברים המשמעותיים לכל בני האדם. היא קבעה רף גבוה לשירת ילדים, וראתה עצמה מחויבת יותר לצד האסתטי, ופחות לצד החינוכי מאשר משוררים אחרים בתקופתה.  

      הערך ההומאני – גולדברג בחרה לעסוק בערכים אוניברסאליים והומאניים, הקובעים את חשיבותם היחסית של דברים בעולם. ערכים אלו כללו כללי התנהגות בחברה, ידידות, טבע ועוד. זו הייתה הדרך שלה להתייחס אל המרחב הציבורי. שימת הערך ההומאני כערך עליון אפשר לגולדברג לוותר על העיסוק בציונות, לאומיות ופוליטיקה יומיומית. היא התנגדה לשירים העוסקים באידיאולוגיה הציונית (אף שבפרוזה לילדים היא נגעה לעיתים בנושאים אלו כפי שניתן לראות ב"מלכת שבא הקטנה", "ניסים ונפלאות", ועוד), והאמינה שהמלחמה אינה הכרחית, ושאין לשים את הילדים בקו האש.

קטינא נלחם באויב עם ציור אריה.  בסקירה מדוקדקת של פרסומיה לילדים מהתקופה, אכן עולה כי גולדברג השתדלה להתרחק מכל תוכן מלחמתי. עם זאת, כפי שנראה בעבודה זו, ניתן לייחס לה גם כתיבה מיליטריסטית. כתיבה זו באה לידי ביטוי בקומיקס (עלילון) שהופיע בסוף עיתון "דבר לילדים" ושאויר על ידי אריה נבון: "קטינא החייל", וכן בספר הילדים "נשמור על ארצנו", שיישאר מחוץ לתחום עבודה זו.

היא דרשה וכתבה בעצמה שירים שעסקו בתחומי העניין של ילדים קטנים, שיכלו להעניק להם פורקן, הזדהות או הבנה של העולם. לדבריה, "... קריאתו של הילד הקטן זורעת בקרבו זרעים להבנת הספרות והעולם הנמצא מחוץ לספרים. הקריאה בספר מרחיבה את עולמו ולעיתים מאירה בבלי דעת את חייו שלו והיא מאשרת את קיום עולמו שלו. ואישור זה, בעיקר אותו מחפש הילד בספר" (גולדברג, לאה. 1977, 64).

התמקדותה של גולדברג בפן האסתטי של הכתיבה גם הוא חלק בלתי נפרד ממשנתה ההומאנית. כך אפשרה לעצמה להתמסר להומאניות, ולזנוח כמעט כל ניסיון להיות אקטואלית או פוליטית.

באחת התקופות הקשות ביותר של היישוב העברי, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, פרסמה גולדברג מאמר בעיתון "השומר הצעיר" בשם "על אותו נושא עצמו" (גולדברג, לאה. 1939). במאמר זה היא קובעת כי היא עצמה – לאה גולדברג – לא תכתוב שירי מלחמה, ולא תלך בדרך בה הלכו משוררים רבים באותה תקופה. היא האמינה שמלחמה איננה הפתרון ושאסור להלל ולשבח אותה. עוד היא מוסיפה ואומרת, שגופו של האדם החי טוב אלף מונים מזה של המת, אפילו הוא גיבור שבגיבורים. ושנשמתו של האדם החי, המסוגלת לחשוב, לאהוב ולשנוא, ערכה גבוה מכל החפצים הדוממים. בעיניה שדה שיבולים תמיד יפה יותר מן השממה שמותירים אחריהם הטנקים, גם אם מטרתם נעלה.

היא מכריזה, "אני מאמינה ... שאם יש ערך לחיי אדם הרי הוא ... בדברים הקיימים מיום היות האדם ... אני מאמינה כי נעים יותר לשמוע את השירה הטיפשית ביותר של גן ילדים מאשר את קולות התותחים ... ועוד מאמינה אני, כי לא יתכן שאין דרך למגר את הרשע בעולם, אלא על ידי טבח האדם ... ומכאן לי ההכרה העמוקה, שהמשורר הוא האיש, אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה, אלא הכרח". (ההדגשה במקור) (שם, 9). עוד היא מוסיפה שאפילו בימי מלחמה גבוה ערכה של האהבה מזה של הרצח, ותפקידו וחובתו של המשורר היא להזכיר לבני האדם את כל אלה. את כל הערכים הפשוטים אך הנצחיים ששווים יותר מכל האידיאולוגיות שבעולם.

על פי גולדברג, אם השירה תמשיך לאהוב את האדם, האדם יזכור שעליו להמשיך ולאהוב את הדברים הללו. היא מסיימת במילים, "כי אני, בספטמבר 1939, רואה אני חובה לעצמי לצאת אל הספרות בפסוק הפותח נניח במילים אלו: בבוקר אלול/ הים בארצנו שקוף וצונן" (שם, 10). חשיבתה היא פציפיסטית, חשיבה המתרחקת מן המיליטריזם שאופף את היישוב היהודי בארץ.  

בסקירה מדוקדקת של פרסומיה לילדים מהתקופה, אכן עולה כי גולדברג השתדלה להתרחק מכל תוכן מלחמתי. עם זאת, כפי שנראה בעבודה זו, ניתן לייחס לה גם כתיבה מיליטריסטית. כתיבה זו באה לידי ביטוי בקומיקס (עלילון) שהופיע בסוף עיתון "דבר לילדים" ושאויר על ידי אריה נבון: "קטינא החייל", וכן בספר הילדים "נשמור על ארצנו", שיישאר מחוץ לתחום עבודה זו.

סגנון הכתיבה של גולדברג ברצועות הקומיקס שכתבה לאיוריו של נבון מכונה "שירי הבאי". בשירים מסוג זה מושג אפקט שעשועי באמצעות ניפוץ המציאות היומיומית, שבירת כללי ההיגיון והבאת העולם לידי אבסורד. הנחת היסוד בז'אנר זה היא שהמציאות הגיונית בעיקרה ושהקורא יודע זאת. האפקט הבידורי נובע ומותנה בפער שנוצר בין ידע העולם לבין העולם שנברא בשיר, ולכן יובן רק על ידי ילדים המבינים את חוקי המציאות. השירים הללו הם מעין משחק מחשבתי בעזרתו לומד הילד על היחסים בין עצמים והשבירה של מערכת יחסים קבועה זו היא הגורמת לשעשוע. היפוך המצב מחזק את בטחונו העצמי של הילד ומפתח בו את חוש ההומור. החיבור בין סוג שירה זה לבין איורי הקומיקס של נבון ברור מאליו שכן איוריו של נבון, נושאיהם והפואנטות שלהם מכוונים את הכתיבה של גולדברג אל סגנון שירה זה (חובב, לאה. 1986). 

פרק ד – הקומיקס 

בסוף המאה ה- 19 החלו להופיע סיפורי הקומיקס כפי שאנו מכירים אותם כיום, תחילה באירופה ואחר כך בארצות הברית. הראשון, כנראה, שיצר סיפורים רבי דמיון ומורכבים המצויירים בקו פשוט היה רודולף טופפר, מורה להיסטוריה שחי במאה התשע-עשרה בגרמניה. הוא השתמש בהם כדי לסייע לתלמידיו בלימוד המקצוע. בסוף המאה, כבר הגיע הקומיקס למתכונתו הנוכחית פחות או יותר. קסמו של הקומיקס, והצלחתו בקרב הדור הצעיר, גרמו לצמיחת תעשייה שלמה של סיפורים מצויירים בגרמניה ובצרפת. וילהלם בוש היה מהידועים שבסופרי התקופה, עם סיפורי מקס ומוריץ. (ברושי, מיכל. 1988).

תפוצת הקומיקס גדלה במהירות, והגיעה לכמאה מיליון קוראים בארצות הברית. סדרות הקומיקס הראשונות היו היתוליות בעיקרן. עד מלחמת העולם השנייה הן התמקדו בנושאים בלשיים, בחיי משפחה, בתיאורים דמיוניים כלליים ובעיבודים של ספרות היסטורית וקלאסית. בשנות השלושים החלו להופיע גיבורי-על הרואיים, מעשי אלימות וסיפורי מדע בדיוני. בשנות החמישים קמה בארצות הברית תנועת מורים והורים שטענו כי רמתם הירודה של הסיפורים, מעשי הזוועה המוצגים בהם, והאיור הפשטני משחיתים את הנוער. הפתרון למשבר זה בא בדמות תקנון שתיקנו החברות העוסקות בעניין, ובו התחייבות שלא לפרסם סיפורים בהם הרשע משתלם, וכן להימנע מציורי זוועה או עירום. (שטרן, דינה. 1984).

קטינא החייל טס. בשנת 1936 החל לפרסם "דבר לילדים" סיפורי קומיקס מאת לאה גולדברג שאייר אריה נבון. לסיפורים אלו היה אופי פנטסטי והומוריסטי. המבקרים התלוננו על מעשי ההרפתקאות המוזרים והמשונים, אך הילדים קראו טורים אלו בשקיקה. ב-1940 יצא לאור כתב העת לילדים "דחליל" ובו הופיעה סדרת הקומיקס הרצינית הראשונה בעברית "מסעות גד ויוסי", אולם כתב העת נסגר לאחר מספר גיליונות מועט, והסדרה לא זכתה לסיום נאות. ב- 1948 הופיע מגזין הקומיקס העברי הראשון, "מיקי מעוז", שנסגר גם הוא לאחר הופעה של גיליונות אחדים. ב- 1950 עם הופעת "הארץ שלנו" נכנס הקומיקס לשלב חדש בחייו. בתקופה זו החלו להתפרסם סיפורי הרפתקאות ארוכים, רציניים, ריאליסטים ומיליטריסטיים, שביניהם גם כאלו שאייר אריה נבון.

בעולם הקומיקס, שהקשר בינו לבין עולמנו רופף, שוררת סכנה מתמדת, אין בו התחשבות במציאות גיאוגרפית והיסטורית, והוא משליט מעין תוהו-ובוהו על המציאות. גיבור הקומיקס הוא חסר אישיות, חסר אופי אינדיווידואלי ואינו מייצג טיפוסים אנושיים מובהקים. לרוב יהיה הגיבור חיובי - מופת ודוגמה חינוכית, ויהווה את מוקד המשיכה העיקרי, איתו יזדהה הקורא. הוא בעל מרץ, כוח פעולה, התמדה וחריפות. לרוב הוא אינו נתון לחולשות אנושיות, והוא פועל ללא חת, וללא ספקות לגבי דרכו ומטרותיו. הגיבור מתגבר על מכשולים, ומספק לקורא תחושה של פורקן במצבים שהוא עצמו אינו מסוגל להתמודד איתם.  "הצורך בגיבור כזה הוא ביטוי לחוסר ביטחון בסיסי, המלווה רבים מבין הילדים ובני הנוער בימינו" (שטרן, דינה. 1984, 50). עם השנים הגיבור בקומיקס הולך ומאבד את כוחו עד ליצירת גיבורים אנטי-גיבוריים, אנושיים ובעלי חולשות (קישקה, מישל. 1994).

האויב בקומיקס מייצג בדרך כלל את ההתנגדות לחוק ולסדר, תוך שאיפה לשלטון או לרכוש. המאבק מסתיים במפלתו של האויב, כשהגיבור גובר עליו בכוחו או במוחו. החברה בקומיקס היא חברה אנושית פסיבית חסרת ישע, וחסרת תקווה, המחכה לגיבור שיציל אותה מהרוע (שטרן, דינה. 1984).

שפת הקומיקס הינה שפה מיוחדת במינה. היא עשויה, למעשה, מחיבור בין שתי שפות: כתב ותמונה. על ידי שילוב בין שפות אלו ניתן ליצור מעין דרמה בתמונות. המעבר בין המסגרות בהן מתואר הסיפור מייצג מעבר בין התרחשויות בזמן ובמרחב. הדיאלוגים יופיעו בדרך כלל בתוך בלונים שיקבלו צורה לפי תחושותיו של הדובר. חשוב שהמסר בציור לא יהיה זהה למסר בכתב כדי לא ליצור חזרה מייגעת. בין הסיפור לאיור נוצרת מערכת יחסים עדינה של סתירה, חזרה, השלמה וחפיפה. בדרך כלל לא תהיה התמקדות בסיפור כולו אלא רק בפרטים החשובים. ייחודה של שפת הקומיקס הוא האפשרות לתאר בה מחשבות ורגשות מורכבים בעזרת סמלים פשוטים (כגון לב לאהבה וכיוב'). אך לא די בסמלים איקוניים, יש צורך בשליטה בטכניקות האיור הרלוונטיות בכדי להעביר בבהירות את המסר (פגי, נורית. 1995). קומיקס טוב מתאפיין לרוב ב"הפרדת רשויות" בין הכותב למצייר משום ששתי השפות חשובות באותה מידה ועל כן יש להעניק להם את אותה החשיבות. 

לקומיקס שני פורמטים: הסיפור והסטריפ. הסטריפ הוא סיפור קצר, לרוב קומי, בעל פואנטה. בסטריפ נוצר אפקט מצטבר של היכרות עם הגיבור והדינמיקות הפנימיות שלו דרך פרסום סדיר במגזינים. הוא נוטה לפשטנות ויזואלית המקלה על הקריאה. הסיפור יכול להיכתב על פני עמוד אחד או על עשרות רבות והוא מתחלק לז'אנרים המוכרים מהספרות והקולנוע (מתח, הרפתקאות, דרמה וכו'). הסיפור מצוייר באופן בארוקי, והוא קולנועי בתפיסתו (פינקוס, ירמי. 1995).

הקומיקס בימינו הוא אחד מתחומי הבידור החשובים, ועם זאת בישראל, הוא עדיין תופעה שולית. במשך מרבית שנות קיומו, הוא נדחק לעמודים האחוריים בשבועוני הילדים, ונחשב לצורת בידור המתאימה לילדים בלבד. מחברי סדרות הקומיקס היו במשך שנים רבות אנונימיים, וחתמו על יצירותיהם בשמם הפרטי בלבד. את היחס שקיבל סגנון כתיבה זה אפשר להסיק מן הציטוט הבא שהופיע באחד ממאמריה של גולדברג, "'אנו מבקשים להרחיב את עולמו של הילד' אומרת ליבימובה, 'ולפתח את דמיונו בדרכים שונות, אבל, כמובן לא בקומיקס' ... ואכן דברים המזכירים במשהו את "קומיקס" לא ראיתי שם" (גולדברג, לאה. 1977, 113).

סיפורי הקומיקס הראשונים בעברית, שהיו כנראה מתורגמים ממקורות זרים, הופיעו בתחילת המאה העשרים בעיתון הילדים החשוב ביותר של התקופה, "עולם קטן" שיצא בורשה. בארץ, סיפורי הקומיקס הראשונים הופיעו בשנת 1935 בעיתון הילדים "עיתוננו לקטנים". סדרת הקומיקס המקורית הראשונה הייתה "מיקי מהו ואליהו", היא נכתבה וצוירה על ידי עמנואל יפה, והייתה חיקוי ברור של סרטי וולט דיסני.  

בשנת 1936 החל לפרסם "דבר לילדים" סיפורי קומיקס מאת לאה גולדברג שאייר אריה נבון. לסיפורים אלו היה אופי פנטסטי והומוריסטי. המבקרים התלוננו על מעשי ההרפתקאות המוזרים והמשונים, אך הילדים קראו טורים אלו בשקיקה. ב-1940 יצא לאור כתב העת לילדים "דחליל" ובו הופיעה סדרת הקומיקס הרצינית הראשונה בעברית "מסעות גד ויוסי", אולם כתב העת נסגר לאחר מספר גיליונות מועט, והסדרה לא זכתה לסיום נאות. ב- 1948 הופיע מגזין הקומיקס העברי הראשון, "מיקי מעוז", שנסגר גם הוא לאחר הופעה של גיליונות אחדים. ב- 1950 עם הופעת "הארץ שלנו" נכנס הקומיקס לשלב חדש בחייו. בתקופה זו החלו להתפרסם סיפורי הרפתקאות ארוכים, רציניים, ריאליסטים ומיליטריסטיים, שביניהם גם כאלו שאייר אריה נבון.

"דבר לילדים" מיהר והכניס גם הוא סדרות קומיקס מסוג זה לעיתון. בסוף שנות החמישים נעשו סדרות הקומיקס מתוחכמות יותר, הן מבחינת התכנים והן מבחינת האיורים. כיום סדרות הקומיקס פונות בעיקר לקהל של בני נוער וצעירים. כמו הקומיקס בשאר העולם, הם השתחררו מכבליו החונקים של גיבור העל, ואל שורותיהם נכנסו גיבורים אנושיים יותר. במקביל התפתחה סצינת קומיקס מחתרתית, שאופיינה בהומור מקאברי פרוע, וביסודות ארוטיים (אשד, אלי. 2002). 

פרק ה – אריה נבון (1909-1996) 

 

אריה נבון. את לאה גולדברג פגש נבון כשחזר מפריס בשנת 1932 בבית הקפה "כסית". בבית קפה זה החלה השותפות ביניהם, שעיקרה היה הקריקטורות לילדים בעיתון "דבר לילדים". הקשר בין גולדברג ונבון היה גם בעל פן אישי, דבר שוודאי תרם להצלחתם ביצירה המשותפת שנים רבות כל כך. ביומנים שכתבה גולדברג עולה כי אהבה את נבון, והייתה מתוסכלת מהתעלמותו ממנה כאישה. "בטרמינולוגיה הפשוטה – אצלי חוסר סיפוק מיני. כל-כך פשוט ... אבל כל אדם חוץ מאריה מעורר בי בחילה אפילו מרחוק".

בשנים 1936-1954 פרסמו אריה נבון ולאה גולדברג כ-450 רצועות קומיקס ב-"דבר לילדים". נבון היה מצייר סדרות ציורים, וגולדברג "הייתה מתיישבת לשולחן, מציתה סיגריה, נוטלת עט ומעלה חרוזים לציורי[ם] במהירות גדולה מ-'טבעות העשן' … שהייתה מפריחה באוויר" (נבון, אריה. 1996, 85). רצועות הקומיקס הללו הפכו אותו למעשה ל-"אבי הקומיקס" העברי. לפניהן לא פורסמה אף רצועת קומיקס שהחזיקה אלפי קוראים קבועים במשך כשלושים שנה. וזאת, למרות מספר ניסיונות קודמים ליצירת קומיקס בעברית (ראי פרק ד').

תחומי העיסוק של נבון כאמן היו רבים ומגוונים. ברבים, הוא היה היוצר הראשון או מתווה הדרך לבאים אחריו. תחום היצירה העיקרי שלו היה קריקטורות, אותן פרסם שנים רבות בעיתוני התקופה. מלבד סדרות קומיקס, יצר את סרט האנימציה העברי הראשון, והתמחה גם בעצוב תפאורות.

ספרו האוטוביוגרפי, "בקו ובכתב" (1996), מתחקה אחר סיפור חייו. הוא נולד באוקראינה, הצעיר מבין חמישה אחים, ועלה לארץ בגיל 10. בין השנים 1928 ל-1930 הוא למד ציור בסטודיו של יצחק פרנקל בתל אביב, והמשיך את לימודיו בפריס עד 1932. למרות אהבתו לפריס לא הצליח לרשום בה: "עם כל אהבתי לפריז כמעט לא רשמתי שם ... הנוף בארצות אלה לא היה קרוב לי ... הרגשתי שאני מאבד את הקו שלי ... הקו שלי נולד, כנראה, בתל אביב, באור של הארץ" (נבון, אריה. 1996, 71) 

נבון היה ראשון הקריקטוריסטים המקצועיים בארץ. הקריקטורות הראשונות שלו פורסמו ב- 1928 בעיתון "דואר היום" שערך איתמר בן אב"י. ב-1933 התפרסם ספר הילדים הראשון שאייר נבון, "חכמת הבהמות" מאת אביגדור המאירי. לאחר חזרתו מפריז בין השנים 1933 ל-1964 צייר בקביעות קריקטורות לעיתון "דבר" (פרט לשנת 1934 בה היה שוב בפריס להשתלמות, ושלח לעיתון קריקטורות אחת לתקופה לפי בקשתו של ברל כצנלסון, העורך האגדי). הקריקטורות שלו זכו להצלחה רבה, וקוראים רבים היו מתחילים את קריאתם בעיתון בעיון בקריקטורה. מספרים אפילו שבעלי הקיוסקים היו תולים את הקריקטורה שלו בערב שלפני פרסומה בעיתון "דבר". אנשים מן הרחוב היו מתגודדים סביבה, דנים בה וצוחקים. הקריקטורות שלו ב"דבר" – שעסקו לרוב בענייני השעה – הרגיזו תכופות את הממשל הבריטי, ופעם אחת אף גרמה קריקטורה שלו לסגירת העיתון לעשרה ימים. כשהצנזורה הבריטית התגברה, החליט נבון לפרסם סדרת "איורים לתנ"ך" שהתייחסה לאירועי אקטואליה דרך סיפורים תנ"כיים, סיפורים אלו אפשרו לו להתחמק בהצלחה יחסית מצנזור. גם את אזרחי היישוב העברי הרגיזו הקריקטורות לעיתים, ולא פעם התקבלו במערכת העיתון פניות של קוראים המאיימים בהחרמתו.

סגנון הרישום של נבון הוא מודרני למרות ההיצע הדל של סגנון ציור זה בארץ בשנים הרלוונטיות. הקריקטורות שלו ב-"דבר" התאפיינו במינימליזם. באמצעות מספר מועט של קווים הוא הצליח לאפיין אנשים ודמויות. סגנון זה עזר לו לעצב את הדמויות המרכזיות של התקופה, לייצר אווירה, ולהעביר רעיונות ומצבים באופן מושלם. איוריו של נבון עמדו לרוב בקריטריונים שהוא עצמו הציב לקריקטורה הטובה: איזון בין הנושא, הרעיון-הברקה והביצוע האומנותי (שבא, שלמה. 1990). 

גדי בן סוסי - סרט מצוייר. ב-1934 אייר נבון את סרט האנימציה הראשון בארץ "גדי בן סוסי". את התסריט כתב אביגדור המאירי, והוא צולם בידי ברוך ויצחק אגדתי. הסרט היה בשחור לבן, אילם, וסוריאליסטי; אורכו כעשר דקות. ההפקה הייתה מסובכת ביותר והתגלתה ככישלון חרוץ כשירדה מהאקרנים לאחר שבוע אחד בלבד בקולנוע "עדן". שלא כמו בתחומים רבים בהם היה נבון חלוץ, בתחום זה איש לא 'הרים את הכפפה' במשך זמן רב, והעשייה לא נמשכה.

במשך שנות עבודתו ב-"דבר" פרסם נבון אלפי קריקטורות. מתוכן, רבות היו יכולות להתפרסם גם היום. "כשרונו הסאטירי השתלב עם כשרונו האומנותי, ושניהם היו לאחד בציור המלווה משפט קצר הפוגע במטרה, וכך קיים את הכלל של הקריקטורה האמיתית: שהיא באה במקום מאמר גדול ויש בה את כל מה שיש בו" (שבא, שלמה. 1987, 101). הרישומים שלו עסקו אומנם בפוליטיקה היומיומית, אך הוא עסק גם בתרבות ובתיאטרון הישראלי, ובמקביל אייר את העיתונים "עיתים" ו-"כתובים" של אברהם שלונסקי. 

ב-1934 אייר נבון את סרט האנימציה הראשון בארץ "גדי בן סוסי". את התסריט כתב אביגדור המאירי, והוא צולם בידי ברוך ויצחק אגדתי. הסרט היה בשחור לבן, אילם, וסוריאליסטי; אורכו כעשר דקות. ההפקה הייתה מסובכת ביותר והתגלתה ככישלון חרוץ כשירדה מהאקרנים לאחר שבוע אחד בלבד בקולנוע "עדן". שלא כמו בתחומים רבים בהם היה נבון חלוץ, בתחום זה איש לא 'הרים את הכפפה' במשך זמן רב, והעשייה לא נמשכה.

באמצע שנות השישים זנח נבון את הקריקטורות לטובת התמקדות בתפאורות לתיאטרון. את התפאורה הראשונה שלו יצר נבון להצגה "הוא הלך בשדות" ב-1948. במרוצת השנים צייר כ-150 תפאורות להצגות, וזכה בפרסים רבים בתחום. נבון אייר כחמישים ספרי ילדים. המפורסם ביניהם "עלילות מיקי מהו", אויר על פי חרוזים שכתב שלונסקי; הפרק האחרון של ספר זה, "רב גמליאל", נולד דווקא בכיוון ההפוך: ראשיתו בסיפור בציורים שהגיש נבון, והמשכו בכתיבת החרוזים של שלונסקי. בנוסף, עבד נבון גם עם נתן אלתרמן על "האפרוח העשירי", לו תרם את איוריו.

את לאה גולדברג פגש נבון כשחזר מפריס בשנת 1932 בבית הקפה "כסית". בבית קפה זה החלה השותפות ביניהם, שעיקרה היה הקריקטורות לילדים בעיתון "דבר לילדים". הקשר בין גולדברג ונבון היה גם בעל פן אישי, דבר שוודאי תרם להצלחתם ביצירה המשותפת שנים רבות כל כך. נבון מספר על גולדברג: "לאה לא הייתה אישה יפה, ונורא נלחמה בזה ... היא לבשה חליפות, הייתה מתפדרת, צבעה את שפתיה, הלכה זקופה, עם טבעות עשן מסביבה. הייתה בה איזו גנדרנות"  (נגב, אילת. 2003). ביומנים שכתבה גולדברג עולה כי אהבה את נבון, והייתה מתוסכלת מהתעלמותו ממנה כאישה. "בטרמינולוגיה הפשוטה – אצלי חוסר סיפוק מיני. כל-כך פשוט ... אבל כל אדם חוץ מאריה מעורר בי בחילה אפילו מרחוק". שמיעתה הלקויה, שבגללה נזקקה למכשיר שמיעה כבר בגיל 40, הביכה אותה. היא חשה מכוערת, זקנה ומנותקת מן הסביבה (נגב, אילת. 2003). 

פרק ו' –סיפורי הקומיקס של נבון וגולדברג  

כפי שמספר אלי אשד (2004) במאמרו "קו נבון: על אמן הקריקטורות והקומיקס העברי הראשון", בשנים הרלוונטיות התפרסמו בעמוד האחרון של "דבר לילדים" רצועות קומיקס קבועות שאייר אריה נבון, ושרוב החרוזים בהם שייכים ללאה גולדברג. למעשה, חיברה גולדברג יותר מ-450  "שירי הבאי" שהצטרפו לאיוריו של נבון (מספר כפול משיריה "הרציניים" לילדים). בתוך מאות יצירותיהם המשותפות, היו גם סיפורי הרפתקה בהמשכים (בעיקר בתחילת עבודתם יחד), אך היו גם סיפורים שעמדו בפני עצמם, בהם רק הגיבור נשאר קבוע.  

לאה גולדברג מאת אריה נבון. גולדברג ונבון יצרו קומיקס מסוג סטריפ, סיפור קצר הנוטה לפשטנות ויזואלית, לרוב קומי ובעל פואנטה. הרצף בסיפורים כאלה מתקיים מפרסום סדיר שיוצר אפקט של היכרות מצטברת עם הגיבור, ועם הדינמיקות הפנימיות שלו.

את היצירות הללו אפשר לחלק לשני סוגים: בראשון, יצרו גולדברג ונבון רצועות קומיקס בהם היא חיברה חרוזים לאיוריו. נבון יצר את הסיפורים וגולדברג הוסיפה עליהם את חריזתה. לעיתים חריזתה הכרחית להבנת האיור, ולעיתים רק מוסיפה עליו; בשני, חיברה גולדברג שיר מחורז ועליו הוסיף נבון איור. במקרים אלו, האיור אינו הכרחי, והוא תוספת בלבד. בעבודה זו אתמקד בסוג הראשון.  

גולדברג ונבון יצרו קומיקס מסוג סטריפ, סיפור קצר הנוטה לפשטנות ויזואלית, לרוב קומי ובעל פואנטה. הרצף בסיפורים כאלה מתקיים מפרסום סדיר שיוצר אפקט של היכרות מצטברת עם הגיבור, ועם הדינמיקות הפנימיות שלו.

את רוב רצועות הקומיקס, שלא כמו השירים אליהם הצטרף איור (כגון, "מר גוזמאי הבדאי" או "הביבר העליז"), צייר נבון בטרם כתבה להם גולדברג חרוזים. האיור של נבון לרצועות הקומיקס הללו הוא מודרני. בקו פשוט ונקי תאר נבון סיטואציות משעשעות בעלות פואנטה. לרוב לא נתחמו האיורים במסגרות, אלא נעו בחופשיות לרוחב הדף והיוו רקע זה לזה. עם זאת, היו כמובן איורים שנתחמו במסגרות, כמקובל בז'אנר. כמקובל בקומיקס מסוג סטריפ נבון לא התעכב על פרטים, ויצר איורים בהם מופיע כמעט רק העיקר. לעיתים החיבור בין הטקסט לתמונה היה הכרחי (לא ניתן יהיה להבין את האחד בלא משנהו) ולעיתים הם עומדים בפני עצמם. לעיתים הוסיפה גולדברג אינטרפטציה אישית לאיור, העבירה ביקורת או כיוונה את הקורא לפרשנות מסוימת. היא תיארה, הסבירה, העריכה, הוכיחה ופנתה אל הקוראים כדי לשתף אותם בהערכותיה.

העלילות מוגשות בהומור, דבר המרכך במידה רבה את כל המתואר. הקומיקס מלמד על היחסים הנכונים בעולם ועל חוקיו הבסיסיים והחברתיים. במקביל, באמצעות הומור וצחוק, הוא מעניק פורקן לתחושות קשות שילדים חווים, מהשוליות ביותר (פחד ממים) ועד העמוקות (אימת המלחמה). בנוסף, הוא עוזר להם להתמודד עם מקומם בעולם בכלל, ובעולם המבוגרים בפרט. השירים והאיורים משחררים את הקורא הצעיר מן המתחים בהם הוא שרוי עקב היותו קטן. הפתרונות האבסורדים מצחיקים את הקורא שמכיר את מגבלות המציאות, אך ביניהם מסתתר מסר חבוי שלעיתים לא קיים פתרון, ורק בעזרת הדמיון אפשר להיחלץ מסיטואציות לא נעימות (חובב, לאה. 1986).

הגיבור של גולדברג ונבון הוא לרוב ילד המייצג מספר מגוון של תכונות: פעלתנות, סקרנות, חקירה על דרך ניסיון, ראייה מקורית ומצחיקה, השלמה עם התוצאה ללא מחאה ומעבר מהיר מפעילות לפעילות. הגיבור מסתכל על העולם מנקודת ראות ילדית, תמימה, אגוצנטרית, ראשונית, כנה; ראייה חד ממדית ופשטנית המגלה על דרך הניסוי והתהייה. (אנג'ל-מלכין, שרה. 1985). האבסורד בשירה נובע מראיית הילד את עצמו כגיבור שהפתרונות שלו לאירועים הסובבים אותו נוצרים מתוך אי הבנה. גיבור זה ניחן גם בהמצאות מתוחכמות, היוצרות פתרונות בלתי הגיוניים או הגיוניים למחצה (חובב, לאה. 1986).

למרות שבתקופה זו כבר היו ניצנים לגיבור ההרואי בעולם (סופרמן 'נולד' ב-1938), גיבוריהם של גולדברג ונבון היו ילדים, חיות שהושוו לילדים או מבוגרים מוזרים (כגון, "מר גוזמאי הבדאי" ומר עזיז מ-"הביבר העליז"). דמויות שוליים שלא היו מתקבלות בעולם המבוגרים. כל אלו היוו את הבסיס ליצירת הזדהות של הקורא עם הגיבור חסר האונים, אך במקביל, יצרו הרחקה ממנו. הקוראים הבינו את ממד חוסר ההגיון, האבסורדי והמגוחך שבסיטואציות ונהנו לצחוק ממנו.

מעט אויבים יש לגיבור של גולדברג ונבון. האויבת הגדולה ביותר, היא המציאות עצמה, עליה יש להתגבר או שאותה יש לפענח. עם זאת, ישנן מספר רצועות קומיקס בהן מוזכר אויב באופן ישיר או עקיף. ברצועות הקומיקס בהן הוא מוזכר באופן עקיף הוא חסר צורה או ממשות, הוא משתמע מהטקסט, או מוזכר רק בשם הכללי "אויב"[1]. בקומיקס בו הוא מוזכר באופן ישיר הוא מאופיין בטיפשות רבה, פחדנות, אוזלת יד ומסומן על ידי צלבי קרס[2].

גם ההתייחסות לחברה ברצועות הקומיקס של נבון וגולדברג היא מינורית במהותה. אם היא מוזכרת, היא פסיבית ולא משפיעה על התרחשות העניינים. בחלק אחר של המקרים היא חסרת אונים ומחכה להצלתה על ידי הגיבור[3]

מרבית רצועות הקומיקס שפורסמו בעיתון "דבר" מתיישבות עם משנתה של גולדברג בנוגע לספרות ילדים. הן עוסקות בערכים אוניברסליים והומאניים, וקובעות בהומור פרופורציות נכונות לעולם. בנוסף, הן מהוות פורקן למתחים פנימיים שיכולים להיווצר אצל ילדים קטנים. רצועות אלו אינן עוסקות במרחב הציבורי האקטואלי או הציוני, ומתמקדות אך ורק בנושאים כלליים הקרובים ללבו של הילד. התייחסות ציבורית אפשר למצוא רק בציון העיר תל-אביב המשמשת רקע לחלק מהאפיזודות:

·         "אלעזר המפוזר" – כרך ז', תרצ"ט, (יולי עד ספטמבר, 1939). הסיפור מספר על מעלליו של ילד קטן שאינו יודע את חוקי העולם הבסיסיים, ובוחן את הדברים בראייה ראשונית שגורמת לו לפעול באופן שגוי מעיקרו: לקפוץ מהים אל היבשה (חוברת 12), להיתלות בארון במקום מעיל (חוברת 14), להסתובב במקום המאוורר (חוברת 17), ועוד. הפתרונות שלו למצבים בהם הוא נתקל הם מגוחכים והומוריסטיים.

·         "סיפורי חיות שונים" – כרך ט', ת"ש, (מאי עד ספטמבר, 1940). בסיפורים אלו הגיבור הוא הילד והחיות משמשות אותו באופן משעשע: הקנגורו הופך להיות כלי תחבורה (חוברות 1,2) הג'ירף הופך למעלית (חוברת 5), זנבות של סוסים המתנופפים כדי לגרש זבובים הופכים למקפצה (חוברת 15), סנאי משמש לדֹב כזנב כדי לגרש זבובים (חוברת 17), וכיוב'. אלו הם סיפורים פנטסטיים שלא יכולים להתקיים במציאות. הם מצחיקים ונותנים הנאה ופורקן לדמיונם הרב של ילדים.

·         כמה מסיפורי "אורי מורי" – כרך י', תש"א, (מאוקטובר 1940 עד אפריל 1941). הגיבור אורי מורי משחק עם העולם ועם חובותיו, הוא מחבר גלגליות לרגלי חמור ונעזר במכונית כדי לנסוע מהר (חוברת 2); חולב פרה על גג הבית הישר לתוך הסיר (חוברת 6); הוא לוקח את העדר למספרה כדי לעשות גז (חוברת 10); שם תקליט לצאן כשנמאס לו לחלל (חוברת 12); יוצר מסוס אמיתי סוס נדנדה (חוברת13); יוצר גשר ממגפיים מעל בוץ טובעני (חוברת 18), ועוד. שוב, אנו נתקלים בסיפורים פנטסטיים המעמידים בעיה ולה פתרון יצירתי ומשעשע.

·         "קטינא הגדול"  – כרך יב', תש"ב, (מסוף 1941 ועד מרץ 1942). קטינא הוא ילד קטן ששואף להיות גדול. הוא לובש בגדים של גדולים (שמסתבכים וגורמים לו ליפול וכיוב') (חוברת 4); קורא עיתונים במקום לשחק (עם חור קטן כדי שיוכל להציץ במשחקים) (חוברת 24); מתעקש ללבוש נעליים, כובעים, משקפיים גדולים ממידתו כדי לחוש גדול (חוברות 5, 7, 9, 10, 11, 14, 15, 22); להסתפר בתספורת עם קרחת כדי להידמות למבוגרים (חוברת17), ועוד. סיפורים אלו מדגימים נאמנה את ניסיונם של גולדברג ונבון לתת מקום לתחושות הילדים הקטנים שרוצים להיות גדולים. קטינא מוצג כילד רציני הממציא המצאות ותחבולות כדי להיות גדול לרגע. הפתרונות שלו הומוריסטיים ומעלים חיוך, ובו בזמן גם מרשימים.

·         "דן העצלן" ו-"דן שהיה עצלן" – כרך יד' תש"ד (מאוקטובר 1943 ועד אוגוסט 1944). דן הוא ילד שמוכן לעשות הכל כדי לא לעשות כלום, אך ללא הצלחה. הוא זורק את השעון המעורר מהחלון (חוברת 3), שורף את החולצות בגיהוץ (חוברת 25), מתקלח בבגדיו (חוברת 3) ועוד. בסופו של דבר מבין דן שלהיות עצלן לא משתלם, והופך ל-"דן שהיה עצלן". כעת, הוא שוב מתאמץ יתר על המידה, ושוב נוחל כשלונות. הוא מחדד עיפרון עד שנעלם (חוברת 39), מעמיס על עצמו שקים עד שנופל (חוברת 33), וכיוב'. שוב בהומור, בעדינות ובאיור פשוט מעבירים נבון וגולדברג את חוסר האונים של הקטנים. לא משנה באיזו דרך בוחר דן, הוא נדון לכישלון.

·         "הביבר העליז" – כרך יד', תש"ד, (1944-1945)  ו-"מר גוזמאי הבדאי" – כרך טז', תש"ו, (1945-1946): סיפורים אלו מספרים על מבוגרים מוזרים, משעשעים ומצחיקים שמתנהגים באופן פנטסטי ובלתי אפשרי. השירים נכתבו ראשית על ידי גולדברג, ולאחר מכן התווסף להם איור של נבון. על כן, הם אינם נחשבים לקומיקס. 

שתי אפיזודות מתוך כרך ט': "אורי כדורי מאפיל" (חוברת 7, יוני 1940) ו-"הדבקה" (חוברת 10, יולי 1940). האפיזודה הראשונה מספרת איך אורי כדורי בחר להאפיל את ביתו בהמשך למודעה בנושא. האפיזודה השנייה, מספרת כיצד הוא מדביק את חלונות ביתו ולאחר מכן את מפת הארץ "לבל תתנפץ ארצי לרסיסים". שתי אפיזודות אלו עוסקות, באופן ישיר, במצב החיים המלחמתי שהארץ שורה בה. בתקופה זו הארץ עדיין נמצאת בסכנת כיבוש על ידי האויב הנאצי.

השנים בהם יצאו רצועות הקומיקס הללו הם 1939 עד מרץ 1942, ושוב מאוקטובר 1943 ואילך. בשנים אלו, מיד בתום המרד הערבי הגדול, פורסמו על ידי הבריטים "הספר הלבן" (1939) ו-"חוק הקרקעות" (1940). במאי 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, והפכה את הבריטים לבעלי ברית חלקית. עד נובמבר 1942, היה קיים איום ממשי של כיבוש הארץ, והפלמ"ח והגדנ"ע הוקמו ב-1941.

מסוף 1942 הלכו והתבררו ליישוב היהודי ממדי השואה. היישוב החל לעסוק בשאלת התגובה ל-"חורבן", ובשאלת אימוץ הניצולים. במקביל, התגבר השיח המחתרתי האנטי-בריטי, עקב סירובם להעלות את מכסות ההגירה שנקבעו ב-"ספר הלבן". מרד גטו ורשה במאי 1943 העלה לדיון את נושא ההתנגדות היהודית על אדמת אירופה, וכן היווה נקודת מפנה בעיצוב הילד הגלותי בכך שהוסיף לו פן מחתרתי חדור נקמה ומות גיבורים. כך יצר עתודה מחתרתית צבאית של צעירים יהודים חדורי גאווה לאומית. בכל התקופה שמתוארת לעיל שמרה גולדברג על הקו האנטי-מלחמתי בו דגלה, וכמעט שלא עסקה בנושאים השייכים לענייני השעה בכלל, ולמלחמה בפרט. עם זאת, היא פרסמה גם רצועות קומיקס שלא התיישבו לחלוטין עם משנתה:

·         "הפרעוש" –כרך ז', תרצ"ט, (מאי עד יוני 1939). זוהי סדרה בהמשכים המספרת על מעלליו של פרעוש קטן, שלמרות גודלו, הופך להיות מלך אכזר על כל חיות היער. סופו רע ומר – אנקור מחליט להפוך אותו לארוחת צהריים וכך משתחררות מעולו כל חיות היער. את הסיפור כתב במקור קורניי צ'וקובסקי. גולדברג תרגמה אותו, ולאחר מכן הוסיף נבון איורים על השירים. (על השאלה האם איורים אלו הופכים את השיר לקומיקס לא אתעכב).

אמנם המסר של הסיפור די מורכב. מחד, פרעוש קטן מצליח לשלוט ביער שלם, דבר שמאפשר תקווה לילדים קטנים המרגישים חסרי השפעה בעולם. מאידך, בהמשך הסיפור הפרעוש מתגלה כאכזר ולכן מפסיק להיות מושא לחיקוי. הסיפור מלא בביטויים מלחמתיים, כגון: "גיבור"; "קדשו מלחמה מלחמה בפרעוש / אף אני אלחם ואכבוש! / ולזה שיכה באויב / .../ וקריאת מלחמה מפעמת כל לב / התגייסו ויצאו איילה וזאב" (חוברת 7); "ונשאר הפרעוש מנצח" (חוברת 8). עם זאת, החיות המפוחדות לא יוצאות למלחמה נגד הפרעוש בסופו של דבר: "הן בכל חיילי אף אחד אין גיבור! / וענו החיות: מה גיבור? מי גיבור? / העיקר, אדוני, כי נשמור על העור / וברחו הדובים, וברחו השפנים / על דבשת גמל נמלטו תנינים / והקוף הצהוב את נפשו רק הציל" (חוברת 8). יהיו כאלה שיראו זאת כחולשה, אך ייתכן שגולדברג, שהייתה אנטי-מלחמתית, העדיפה פתרון זה על פני יציאה למלחמה.

גם הסוף הטוב אינו מלחמתי. אנקור קטן שלא מודע לסכסוך מביא את הקץ לסבלם של החיות, ולא מתוך רוע או אכזריות, אלא בתמימות. כפי שציינתי, השיר נכתב על ידי צ'וקובסקי ורק תורגם על ידי גולדברג. עם זאת, מועד פרסום הסיפור מקדים במעט את פריצת מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו כבר שלט היטלר בגרמניה ביד רמה, והקשה מאוד על חיי היהודים. חפיפה זו מעלה לדעתי את האפשרות שגולדברג ראתה בסיפור הקבלה למציאות, אך זו רק השערה.

·         שתי אפיזודות מתוך כרך ט': "אורי כדורי מאפיל" (חוברת 7, יוני 1940) ו-"הדבקה" (חוברת 10, יולי 1940). האפיזודה הראשונה מספרת איך אורי כדורי בחר להאפיל את ביתו בהמשך למודעה בנושא. האפיזודה השנייה, מספרת כיצד הוא מדביק את חלונות ביתו ולאחר מכן את מפת הארץ "לבל תתנפץ ארצי לרסיסים". שתי אפיזודות אלו עוסקות, באופן ישיר, במצב החיים המלחמתי שהארץ שורה בה. בתקופה זו הארץ עדיין נמצאת בסכנת כיבוש על ידי האויב הנאצי.

·         אפיזודה מתוך כרך י': "אורי הרועה" (חוברת 11, ינואר 1941). באפיזודה זו, כמעט ללא מילים, נראה אורי מורי מוציא כבשים למרעה במצעד מסודר. אין כאן נגיעה ישירה במלחמה, אך הרוח המלחמתית שורה על האיור והטקסט. קומיקס זה יצא בסמיכות להקמת הפלמ"ח והגדנ"ע (באביב 1941) בזמן הפעלת החג"מ, כלומר נושא המצעד ותרגילי הסדר לא היו זרים לילדים בארץ בתקופה זו.

·         סיפורי "אורי מורי" בקיבוץ – כרך יא', תש"א, (אפריל עד יולי, 1941). בסיפור זה המחובר למציאות הציונית, אורי בונה לבדו, בדרכו הילדותית וההומוריסטית, קיבוץ. הוא בונה בתים מעצים שהוא שותל (עלוות העצים הם הגג) (חוברת 1), בונה חדר אוכל "נוח" במיוחד (חוברת 3), מקים שער לקיבוץ (חוברת 5), חוגג את האחד במאי (חוברת 2), ועוד. באפיזודה "המשמרת" (חוברת 13) הוא גם שומר על הקיבוץ "ואורי שלנו אמיץ וגיבור / עולה בטייסת לשמור / גבוה גבוה בשחק בהיר / אורי שומר על פרדס וניר". סיפורים אלו מתאפיינים כרגיל בתחכום, תמימות ושעשוע, אך מצטרפת אליהם התייחסות אל המרחב הציבורי הציוני, עניין שגולדברג ניסתה לרוב להימנע ממנו.

·         "דן הטייס" – כרך יא', תש"א, (יולי עד ספטמבר, 1941). סדרה זו מביאה את סיפורו של הילד דן שבנה מטוס בעצמו מדיקטים נייר וקרטון והפך לטייס. הקונוטציה הראשונה כמובן היא טייס מלחמתי, אך מלבד התייחסויות מרומזות לא הופך דן לחייל! באוגוסט 1941 הוא אומר "אכבוש את האוויר" (חוברת 17) ואז נדהם הקהל, "לא שלנו ולא זר! / לא אויב ולא אנגלי הוא / .../ ואולי כדאי כעת / אות האזעקה לתת / .../ דן צועק מלמעלה די / .../ אין באווירון פצצה" (בחוברת 18). הסיפור נוגע בחיול ילדים, אך הילד לא הופך בו לחייל במלוא מובן המילה. הוא נשאר בעורף ומשחק. גם כאן באים לידי ביטוי התחכום, ההנאה וההומור מתובלים בתמימות ובטרום-הגיון.

·         "האפרוח בלבולמֹח" – כרך יג', תש"ג, (אוקטובר 1942 עד יולי 1943). סדרת קומיקס זו יצאה בסיום סדרת הקומיקס "קטינא החייל"[4]. גם היא החלה בהסתכלות משועשעת על העולם. האפרוח המושווה לילד קטן מצחצח את שיני מסרקו לפני שהוא מסתרק בו (חוברת 2). אחר כך הוא יוצא לשוט בביצתו (חוברת 3), מנסה לשחות ללא הצלחה (חוברת 4), ודג דגים שהופכים להיות כְּסוסים המושכים את הביצה במים (חוברות 5, 6). אך החל מנובמבר 1942 (חוברת 7) הוא נכנס לסכנת חיים ממשית, סערה מאיימת להטביע את ביצתו וכשהוא מתגבר על סכנה זו, תנינים איומים ועליהם צלב קרס מאיימים לטרפו (חוברת 9). סכנות חיים מסוג זה לא נראו ברצועות הקומיקס של נבון וגולדברג (מלבד ב"קטינא החייל"). כמובן שהסוף טוב, והאפרוח נמלט מהסערה בעזרת ידידיו (חוברת 8), ובתחכום אופייני לדמויות של נבון וגולדברג. הוא הופך את התנינים לספינה ענקית, צובע אותם בלבן ומעלה על גבם יהודים לארץ ישראל (חוברות 10, 11). לאחר מכן, בדצמבר 1942 (חוברת 12), הקומיקס חוזר למתכונתו הראשונה התמימה והפשוטה. זו המשרטטת את גבולות העולם. 

הסיפורים הראשונים אינם מחיילים, אך הם נטועים עמוק בהוויה הישראלית המתהווה ובאקטואליה, שני נושאים שגולדברג העדיפה בדרך כלל להתרחק מהם. בסיפור "דן הטייס" כבר קיים מעין חיול של הילד ההופך לטייס, אך רק כמשחק. הוא אינו עוזב את הבית – העורף, הבטוח יחסית – ואינו נלחם באויבים. הוא תורם למאמץ המלחמתי והציוני במסגרת הילדות והתמימות שלו. בסיפור "האפרוח בלבולמח" ישנה התייחסות לאקטואליה בדמות התנינים בעלי צלב הקרס ובסכנת המוות בה שרוי האפרוח. בנוסף, הגיבור עוזב את חופיה הבטוחים של הארץ, ומגיע כנראה למקום בו שוכן האויב. אולם, מלחמתו באויב זה היא מינורית. כלומר, יש אקטואליה וחיול, אך עדיין אין מיליטריזם גורף. בתקופה זו קמו הפלמ"ח והגדנ"ע ונערים צעירים החלו לקחת חלק במאמץ המלחמתי. חשוב לזכור שיש עדיין איום ישיר על הארץ בעוד הצבא הגרמני מתקדם במדבר המערבי, עם זאת הייתה תחושה של התאוששות כלכלית בארץ שגרמה להתרחקות רגשית ממצוקת יהודי אירופה. 

פרק ז' – "קטינא החייל"  

גולדברג שמרה על הקו האנטי-מיליטריסטי שהתוותה במאמר "על אותו הנושא עצמו" (גולדברג, לאה. 1939) במשך רוב שנות המלחמה. אך, בפרסום הקומיקס "קטינא החייל" היא חרגה ממנו:

·         "קטינא החייל" – כרך יב', תש"ב, (אפריל עד ספטמבר 1942). בתאריך 23/04/1942 (חוברת 31) הופך "קטינא הגדול" ל"קטינא החייל". כחייל, קטינא בתחילה מצטרף לחיילים מבוגרים ורציניים השייכים, כך נראה, לכוחותינו. באפיזודות הראשונות הוא נוהג בתמימות ובהיגיון הילדי המשעשע המאפיין את כל גיבוריהם של נבון וגולדברג: הוא מתבלבל בין ימין לשמאל (חוברות 31, 32), רוצה דרגות ולכן מצייר אותן לעצמו בגיר (חוברת 33) ומצדיע בשתי ידיו (חוברת 34). אבל, מהפרק הרביעי, 21/05/1942 (חוברת 35), הוא מתחיל לקחת חלק פעיל בחזית המלחמה. הוא לא משחק, הוא לא נמצא בחברת חיילים מנוסים שיגנו עליו, הוא לוחם מן השורה שפועל בחוכמה ובהיגיון צרוף, מתובלים בתמימות של ילד ובמשחק עם חוקי המציאות. הוא מצייר את ראשו של היטלר על טנק, והאויבים שרואים את פרצופו של מנהיגם, נוסעים אחרי הטנק עד הגיעו למחנה שבויים (חוברת 35); הוא ממריא לשמיים על ידי ניפוח מדי טייס, ואז דג באמצעות חכה חיילי אויב, עד שזה נוחל תבוסה (חוברות 36 עד 38); הוא מצייר אריה ענק ומפחיד בעזרתו את האויבים עד שהם "נסים בפחד" (חוברת 41) וזורה חול בעיני האויבים בעזרת מאוורר (חוברת 42).

באפיזודות שלעיל מגיע קטינא למפגש פנים מול פנים עם האויב, בסיטואציות מסוכנות וללא הגנה מלבד תמימותו הילדותית. בתוך האפיזודות המלחמתיות משולבות אפיזודות פחות בוטות, כגון שימוש בכובע הפלדה הגדול כמקלט (חוברת 39), צביעת חולצתו ומכנסיו בצבעי הסוואה (חוברת 40) והפיכת גלגיליות עם מפרש לספינת מלחמה (חוברת 43).

ביולי 1942 (חוברת 44) מתחיל סיפור בהמשכים בו קטינא מסתנן למחנה האויב בתוך סוס צעצוע. קטינא מתנהג באפיזודות אלו כמעט כמו חייל מן השורה, וזאת למרות העידון והריכוך שמעניקים ההומור והחרוזים. הוא זוחל ומסתתר מאחורי בתים (חוברות 45, 46), הוא מגניב חוט טלפון לחדר המלחמה של האויבים ומרגל אחר תוכניותיהם (חוברת 47). באפיזודה אחרת, הוא גונב מהם דלק ושולח אותו לישראל  (חוברת 48).

בסוף אוגוסט 1942 (חוברת 49) קטינא משתמש בכלי נשק – מקלע – בעזרתו מפוצץ קטינא את כל התחמושת של האויב ("נשקו של היטלר עלה באש"). סוף הסיפור הוא בבריחתו של קטינא. באפיזודה זו הוא דוהר על גבו של סוס אמיתי, ובידו סוס העץ שאותו מצליחים אויביו לתפוס (חוברת 50).

בתאריך 10/09/1942 (חוברת 51) נזנח הסיפור כולו. "קטינא הגדול" חוזר ומאחל שנה טובה.

סדרת הקומיקס "קטינא החייל", שונה לא רק בתכניה המלחמתיים, ובשליחתו של ילד קטן אל החזית להלחם באויב הגדול מכולם. היא שונה משאר רצועות הקומיקס שלהם גם באופן האיור ובהגדרות הגיבור והאויב. 

קטינה יורה באויב. קטינא אינו גיבור כשאר גיבוריהם של נבון וגולדברג. בקומיקס "קטינא הגדול" הוא התנהג בילדותיות, בתמימות ובתחכום מטופש. כמו שאר הגיבורים של נבון וגולדברג, הוא מנסה ללמוד על העולם, ובנאיביות ובחשיבה טרום-הגיונית להילחם במידותיו הקטנות. אולם, כשהוא הופך לחייל, הוא לא רק מגייס את יכולותיו הילדיות כדי לנצח אויב אמיתי, אלא גם ידע צבאי כגון זחילה, התחמקות, שימוש בנשק וכיוב'. מילד קטן וחסר אונים, הוא הופך לחייל שיכולותיו עולות אפילו על אלו של החיילים המנוסים.

בתחילה אופן האיור היה דומה לאיוריו הקבועים של נבון. הוא יוצר פואנטה משעשעת בשימוש בקו פשוט, עם מעט פרטים וללא רקע משמעותי. אך, ככל שהסדרה התקדמה, התווספו פרטים לאיורים, נוספו דמויות מפורטות ובעלות הבעות פנים ברורות ודרמטיות יותר. האויב מצויר עם תווי פנים טיפשיים (חוברת 44 לדוגמה), או מרושעים (חוברת 47 לדוגמה). גם פניו של קטינא נעשו רציניות.

ביולי 1942 (חוברת 44) ירדה אפלה על איוריו של נבון. באיורים אלו ממשיך נבון לבנות את הסיטואציה בקו הבסיסי, אך לאחר מכן הוא מוסיף עליו צבע מיימי כלשהו (דיו או אקוורל). בעזרת צביעת הרקע בצבעים אפורים כהים האיורים נעשים אפלים וקודרים יותר, בשונה מאיורים קודמים בהם נבון האפיל, לרוב, בעזרת קו אחד[5]. באפיזודות אלו הרקע נעשה מפורט יותר והתמלא בצבע. האיורים נתחמו במסגרת ברורה ולא צפו עוד על הדף כפי שהיה ברבים מאיוריו האחרים.  סגנון זה הסתיים באחת עם הופעת רצועת הקומיקס האחרונה בכרך זה (חוברת 51), שם שב נבון לסגנון איורו הרגיל.

קטינא אינו גיבור כשאר גיבוריהם של נבון וגולדברג. בקומיקס "קטינא הגדול" הוא התנהג בילדותיות, בתמימות ובתחכום מטופש. כמו שאר הגיבורים של נבון וגולדברג, הוא מנסה ללמוד על העולם, ובנאיביות ובחשיבה טרום-הגיונית להילחם במידותיו הקטנות. אולם, כשהוא הופך לחייל, הוא לא רק מגייס את יכולותיו הילדיות כדי לנצח אויב אמיתי, אלא גם ידע צבאי כגון זחילה, התחמקות, שימוש בנשק וכיוב'. מילד קטן וחסר אונים, הוא הופך לחייל שיכולותיו עולות אפילו על אלו של החיילים המנוסים.

האויב בקומיקס זה הוא לא המציאות, אלא אויב אמיתי "בשר ודם" אותו יש להביס. הרשעות שלו אינה מוסברת, והנסיבות שהפכו אותו לאויב אינן ברורות. הוא לא פוגע אישית בקטינא, כלומר האיור והשיר מניחים שהקורא מכיר אותו.

ניתן לראות בשלושת הפרסומים העוקבים, "דן הטייס", "קטינא החייל" ו-"האפרוח בלבולמוח", כשיאה של המיליטריסטיות של גולדברג ונבון. הם יצאו בין יולי 1941 לדצמבר 1942, בתקופה בה עוד היה איום ישיר של כיבוש הארץ בידי צבאו של היטלר, והשמועות על המתרחש באירופה החלו לחלחל לתודעת הישוב העברי בארץ. הנטייה לחיול הנוער רווחה בתקופה זו, בגלל הגדנ"ע והפלמ"ח, שקמו אז.  

המידע שמובא לעיל מעלה מספר תהיות: 1) מהן הסיבות שהביאו את גולדברג להוציא מתחת ידיה טקסט כה מיליטריסטי? טקסט שלא רק מחייל את הפעוט אלא גם שולח אותו לחזית, אל שדה הקרב. טקסט שמאדיר את המלחמה ואת הרצון לקחת בה חלק. 2) מדוע פסקה גולדברג לעשות זאת באופן כה חד? מדוע לא המשיכה בפועלה זה כפי שעשו סופרים ומשוררים רבים בתקופתה? 3) מדוע עשתה זאת דווקא בפרק זמן זה? 4) ומדוע הופיעה כתיבתה המיליטריסטית רק בסוג זה של כתיבה? 

כתשובות לתהיות אלו אפשר לעלות מספר השערות:

מהמחקר על עבודתם של נבון וגולדברג עולה שנבון אייר כנראה את הקומיקס בטרם הוסיפה עליו גולדברג את חרוזיה. אם כן, יכול להיות שנבון אחראי באופן בלעדי לרעיונות המובאים בקומיקס. ייתכן שנבון, שאייר גם לעיתוני המבוגרים והיה מעורה בחיים הפוליטיים בכלל ובמלחמה בפרט, מצא לנכון להתייחס לכך גם באיוריו לקטנים. וייתכן שגולדברג רק נסחפה אחריו. אבל, אני חושבת שפתרון כזה מפספס את האישיות הביקורתית של גולדברג, והרעיון שמסר כל כך לא הומאני חמק מתחת ידיה לא משכנע.

ההשערה שלי היא, שבתקופה זו הידיעות על היקף השואה זרמו לארץ, וגולדברג עשתה ניסיון נואש לטהר את אירופה, אליה הרגישה אהבה עצומה, מהנאציזם המתפשט. עם התבהרות התמונה העגומה של שואת אירופה, הבינה גולדברג כמה ניסיון זה הוא פתטי, גרוטסקי והוא למעשה טעות. ברגע שהבינו את המצב לאשורו, הפסיקו גולדברג ונבון באחת את שליחת הילדים לחזית, ואת חיולם. מלבד האפיזודה ב-"האפרוח בלבולמֹח", בה שוב יש התייחסות לענייו הצבאי, לא חזרו על כך עד סוף המלחמה. מי גרם להפסקה זו נבון או גולדברג? אין לדעת. אולי החלטה משותפת, ואולי החלטה של אחד הצדדים. לפי הכרזותיה של גולדברג בעניין הומאניות ופציפיזם אני מאמינה שהיא הייתה אחראית לכך.

בעיקרון, גולדברג כמעט לא נגעה במלחמה. מלבד הקומיקס שהובא לעיל, התפרסם רק ספר אחד "נשמור על ארצנו", ובו ארבעה שירים מיליטריסטיים. שירים המחיילים את הילדים, אך לא מוציאים אותם אל שדה הקרב. בחירתה לכתוב באופן מיליטריסטי בז'אנר הקומיקס דווקא יכולה להיות נטועה בשני גורמים: הראשון, זוהי מסגרת שבועית. רצועות הקומיקס התפרסמו בקביעות, היו יכולות להיות אקטואליות מאוד (בדיוק כמו הקריקטורות למבוגרים), ולכן להתייחס באופן ישיר למאורעות באותו שבוע. וזאת, בניגוד לסיפורים או ספרי שירים שמרגע כתיבתם ועד פרסומם ישנו תהליך הגוזל זמן רב. מעבר לכך, הקומיקס היה בזמנו (ועודו כיום), ז'אנר שולי ולא מוערך של הספרות. פרסומו נחבא בין עמודי העיתון האחרונים. ייתכן שעובדה זו אפשרה לגולדברג לכתוב באופן מיליטריסטי, אך לא דרשה ממנה לעמוד בכל כובד משקלה מאחורי דבריה.  

סיכום 

אריה נבון - דיוקן עצמי. הגיוני שנבון כיוון את רצועת הקומיקס "קטינא החייל" אל עבר הקיצוניות המלחמתית.  אולי גולדברג היא שעצרה התקדמות זו ואמרה "עד כאן" ב- 10/09/1942.

במחקר זה סקרתי את רצועות הקומיקס שפרסמו גולדברג ונבון לאורך כל שנות מלחמת העולם השנייה, בין השנים 1939 ועד 1945. בחינת רצועות הקומיקס התבצעה לאור משנתה ההומנית והפציפיסטית של גולדברג בכתיבתה בכלל ובכתיבתה לילדים בפרט, וכן לאור עבודתו של נבון בתחום. מתוך המחקר עולה כי על אף ההכרזות הפציפיסטיות וההומניות של גולדברג, הרי שב- 1942, לתקופה של כחצי שנה, פרסמה גולדברג חרוזים לרצועות קומיקס מיליטריסטיות. האם פרסום זה מאיר את משנתה באור מגוחך? האם הוא הופך אותה למיליטריסטית? אני חושבת שהתשובה לשאלות הללו היא לא, וממספר סיבות.

ראשית, כפי שציינתי, החשיבות שהעניקו אז ומעניקים כיום לז'אנר הקומיקס היא שולית. אם גולדברג הייתה מאמינה באמת ובתמים בחשיבות שיש לשירי מלחמה לילדים, אפשר היה לצפות שתעשה זאת בכל תחומי כתיבתה. הן בשירה והן בסיפורת. אך, אין זה כך. היא בוחרת להציג כתיבה מלחמתית אך ורק בז'אנר שולי, המפורסם בסוף עיתון הילדים. שנית, כתיבה זו ארכה זמן מועט בלבד, כחצי שנה. אילו הייתה רוצה להעביר מסר, הייתה בוודאי מחליטה לכתוב כך  לאורך זמן רב יותר.

סיבה נוספת לכתיבה מסוג זה יכולה לנבוע מהמצב הלא פשוט בו היו נתונים ילדי הארץ עקב המלחמה המשתוללת באירופה, ומאיימת להגיע אל שערי דלתם. הילדים ידעו מה מתרחש סביבם, ויכול להיות שגולדברג האמינה שיש מקום לשירה מסוג זה כמשחררת לחצים. שכתיבה הומוריסטית יכולה להקל ולו במעט על תחושות קשות אלו ולהעניק חוויה של פורקן ושחרור. בדיוק כפי שהיוו פורקן "שירי ההבאי" האחרים שלה לילדים.

עניין נוסף שאין להתעלם ממנו הוא כמובן השותפות עם אריה נבון. נבון שבתוקף תפקידו כקריקטוריסט ב-"דבר" עסק רבות בענייני השעה והאקטואליה, הוא שיצר את סדרות הציורים להם הוסיפה גולדברג את חרוזיה. למרות בטחוני בכך שלגולדברג היה מקום בהחלטות על נושאי הקריקטורות, הגיוני שנבון כיוון את רצועת הקומיקס "קטינא החייל" אל עבר הקיצוניות המלחמתית.  אולי גולדברג היא שעצרה התקדמות זו ואמרה "עד כאן" ב- 10/09/1942.

מעל הכל, אל לנו לשכוח ממרחק הזמן את חוסר הידיעה, את ההתרחקות הרגשית מאירופה, את ההתמודדות היומיומית שהייתה לתושבי הארץ בטרם הייתה ארצם, את חוסר האונים אל מול הזוועה שהתחוללה בבני משפחתם ואת אזלת ידם מולה. יכול להיות שכל אלה גרמו לכך שגולדברג עצמה עין במשמרתה על הפציפיזם, והאמינה שאולי ילד קטן בתמימותו ובהגיונו הפשוט יוכל לתרום במשהו למאבק על הארץ שפעם היתה מולדתה. ארץ שהיא העריצה ואהבה. 

במהלך עבודתי עלו מספר שאלות מעניינות שלא מצאתי את המקום להתעמק בהן אך יהיה מעניין לחקור אותם בעתיד: מאחר והשותפות בין נבון וגולדברג נמשכה שנים רבות כל כך, יהיה מעניין לבדוק את השתלשלותה לאורך התקופה כולה, ובעיקר בעת הקמת המדינה, ובמלחמות ישראל. בשנות החמישים החלו להתפרסם רצועות קומיקס גם בעיתונים אחרים לילדים שאת חלקם אייר נבון, יהיה מעניין אם כן לבחון את השפעתם האחד על השני של נבון וכותבים אחרים. בגלל שהקומיקס היה מאז ומעולם מלחמתי, יהיה גם מעניין לבחון את השילוב בין מיליטריזם לקומיקס בארץ ובעולם.

תודות

 

אני רוצה לייחד מספר תודות לאנשים שעזרו לי במחקר זה.

ראשית, לידידי ארנון קהת שעזר לי לערוך ולהגיה את העבודה.

שנית, לחוקר אלי אשד על שעזר לי למצוא חומר רב שהיה חסר לי ונתן לי מזמנו.

ואחרונה חביבה, לחברתי נעמה גבע שתרמה לי מידיעותיה הרבות בנושא אומנות. 

ביבליוגרפיה 

ספרות מקור:

×       אלתרמן, נתן. מאייר: נבון, אריה. 1945. האפרוח העשירי. תל אביב: מחברות לספרות.

×       גולדברג, לאה. 1944. נשמור על ארצנו דפוס קופסיה (לא מצוינים הוצאה ועיר).

×       גולדברג, לאה. 1956. מלכת שבא הקטנה. תל אביב: ספרי צבר בע"מ.

×       גולדברג, לאה. 1975.  ניסים ונפלאות. תל אביב: ספריית פועלים.

×       גולדברג, לאה. מאייר: נבון, אריה. 1945 – 1939 השירים והאיורים בסוף עיתון דבר לילדים. עורך: י. יציב. תל אביב: "דבר" חברת מניות בע"מ.

×       המאירי, אביגדור. 1933. חוכמת הבהמות. תל אביב: הארץ

×       שלונסקי, אברהם. 1947. ספר עלילות מיקי-מהו : או, ספורים בחרוזים / על חייו הנועזים / של רענו מיקי-מהו / פרק-פרק הרפתקה הוא / והאיש אשר כתבם / שמו הוא: שלונסקי אברהם. תל אביב: לעם.

 

ספרות מחקר:

×       אביגל, משה. 1957. "13 העיקרים למשוררי ילדים עפ"י צוקובסקי", לשון וחינוך בגן הילדים. ת"א.

×       אליעזר, אורי. 1995. דרך הכוונת. היווצרותו של המיליטריזם הישראלי. 1936-1956. עמ' 12-32. תל אביב: דביר.

×       אנג'ל-מלכין, שרה. 1985. שלב א' בתהליך התרגומי בין טקסט ואיור בספרות הילדים הישראלית משנות השלושים עד שנות השמונים. חיבור לשם התואר "מוסמך למדעי הרוח" באוניברסיטת תל אביב.

×       ארבל, טמירה. 1994. הפואטיקה של "ספרות ההתיישבות" לילדים בשנות ה-30 וביטוייה האידאולוגיים. חיבור שהוגש כעבודת גמר לקראת התואר "מוסמך למדעי הרוח" באוניברסיטת תל אביב.

×       אשד, אלי. 2002. מטרזן ועד זבנג – הסיפור של הספרות הפופולרית. תל אביב: בבל.

×       אשד, אלי. קו נבון: על אמן הקריקטורות והקומיקס העברי הראשון.  בועה גליון מספר 3. 2004

×       ברושי, מיכל. 1988. "איך זה התחיל" בתוך משקפיים. 43: 16-17. ירושלים: אגף הנוער, מוזיאון ישראל.

×       גולדברג, לאה. 1977. בין סופר ילדים לקוראיו. (חובב, לאה, כינסה). תל אביב: ספרית פועלים.

×       גולדברג, לאה. "על אותו נושא עצמו" בתוך השומר הצעיר. 34: 8.9.1939 עמ' 9-10. ורשה: הסתדרות השומר הצעיר

×       דר-קליין, יעל. 2002. המעבר מ"סיפור של יישוב" ל"סיפור של מדינה" בספרות הילדים העברית, 1948-1939. חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה" באוניברסיטת תל אביב. 9-20, 114-116.

×       חובב, לאה. 1986. יסודות בשירת הילדים בראי יצירתה של לאה גולדברג. כרטא: ירושלים. 116-136.

×       נבון, אריה. 1996. בקו ובכתב. עם עובד: תל אביב.

×       נגב, אילת 2003. פורסם באינטרנט בכתובת: http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrintPreview/1,2506,L-2649879,00.html

×       פגי, נורית. 1995. "לדבר בשפת הקומיס" מתוך משקפיים. עורך: תמיר ראונר, 24: 28-29. ירושלים: אגף הנוער, מוזיאון ישראל.

×       פינקוס, ירמי. 1995. "מבט מבפנים על סצינת הקומיקס בישראל" בתוך רסלינג: במה חלופית לטקסטים עבריים – תרבות וספרות. (לא מצוין שם עורך) 4: 52-59 תל אביב: רסלינג.

×       קישקה, מישל. 1994. "גיבור על הנייר" בתוך משקפיים. עורך: תמיר ראונר, 22: 28-.31 ירושלים: אגף הנוער, מוזיאון ישראל.

×       שבא, שלמה. 1987. "ה"תחדיד" ה"הבלית" והקריקטורה העברית". בתוך קשר, עורך מרדכי נאור, 1: 99-103. תל אביב: הוצאת אוניברסיטת תל אביב, התוכנית ללימודי עיתונאות.

× שבא, שלמה. 1990. "קו ההיסטוריה: אריה נבון הראשון לציירי הקריקטורה". בתוך קשר, עורך מרדכי נאור, 8: 80-84. תל אביב: הוצאת אוניברסיטת תל אביב, התוכנית ללימודי עיתונאות.

×       שטרן, דינה. 1984. "ה"קומיקס" כתמונת עולם וכספרות ילדים" בתוך מחקרים בספרות ילדים. בעריכת מירי ברוך ומאיה פרוכטמן. עמ' 46-57. ירושלים: אוצר המורה, הוצאת הספרים של הסתדרות המורים בישראל. 

ארכיונים:

מכון לבון. מכון לחקר תנועת העבודה.

ארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה ע"ש אביעזר ילין. אוניברסיטת תל אביב.

[1]  "אורי כדורי מאפיל" כרך ט', יוני, 1940, (חוברת 7); "המשמרת" כרך יא', יולי 1941, (חוברת 13); "דן הטייס" כרך יא', אוגוסט 1941 (חוברת 16, חוברת 18).
[2]  הקומיקס בו מופיע האויב כך הוא "קטינא החייל" בו אתמקד בפרק הבא.
[3]  רוב הדוגמאות לעניין זה מובאות מסדרת "אורי מורי" בקיבוץ, כרך יא' (חוברות 1-13), בו אורי מקים קיבוץ מא' ועד ת' ללא עזרה מהחברה. חברה שלא מופיעה בקומיקס כלל, אלא רק משתמעת. יש אפיזודה אחת "הגשר", בכרך י' (חוברת 18), בה אורי יוצר גשר ממגפיים כדי לעזור לחברים (המבוגרים) לחצות את הבוץ. באפיזודה זו החברה מצויירת ומוצגת כחסרת אונים.
[4]  פירוט בפרק הבא
 [5] לדוגמה, באפיזודה "אורי כדורי מאפיל" (כרך ט', חוברת 7).